מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

התובעים 2-5 הם ילדיו של המנוח יצחק פינקו ז"ל (להלן: "המנוח").

התובעת 6 היא מי שהוכרה כידועה בציבור שלו ומיוצגת ע"י עו"ד אחר.

לטענת התובעים, מצא המנוח את מותו ביום 27.5.09 בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

הנתבעת טוענת בפתח סיכומיה, כי עניין זה לא הוכח והנטל בעניין זה הוא על התובעים, כאשר לא מן הנמנע כי התובע התאבד או מצא את מותו בנסיבות אחרות מקיום תאונת דרכים, כמשמעה בחוק, כאשר נמצא מת במונית.

לאחר שעברתי על החומר שהומצא לי ולאחר שמיעת ראיות בתיק, אני דוחה טענתה זו של הנתבעת וקובע, כי התובע נפטר בנסיבות של תאונת דרכים והמטילות על הנתבעת את פיצויו על פי חוק הפלת"ד.

נקודת המחלוקת המרכזית והמשמעותית בין הצדדים הוגדרה היטב בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 12.3.12 וזאת לאחר שהצדדים הגישו תחשיבים לעיון ביהמ"ש, כדלקמן:

"ביהמ"ש עיין וקרא בתחשיבי הנזק אשר הוגשו ע"י הצדדים. התחשיבים מלמדים על כך שיש מחלוקת חזיתית בין הצדדים האם מדובר במנוח אשר עבד. לטענת התובעים, מדובר במנוח שעבד בתור נהג מונית ונהג לשכור את המונית מאחד בשם ניר חדד, אשר הגיש תצהיר קצר מאוד לתמיכה בתחשיב הנזק של התובעת מס' 6, שהוא משלם לו לטענת התובעים סך של 180 ₪ לכל פעם ששכר את המונית ונהג לשכור את המונית בין 3-6 פעמים בשבוע. אין מסמכים או לפחות לא הוצגו לי מסמכים המתייחסים למס הכנסה, מל"ל, המלמדים על הכנסות מסודרות.

עוד הוברר מתחשיב הנזק של הנתבעת, כי מדובר באדם חולני שסבל ממחלות שונות (לא הוצג תיעוד רפואי) וכי עבודתו המוכחשת, אם בכלל, כנהג מונית, הייתה למשך כ- 10 חודשים. מדובר היה בעובדה מזדמנת בלבד כנהג מחליף בלבד".

ניתן לראות אפוא, כי המחלוקת המרכזית עליה נשמעו ראיות הצדדים, הינה בסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הפיצויים, וכן מחלוקת בשאלת תמיכת המנוח בתובעים 2-5.

בסיכומיהם מצטרפים התובעים 2-5 לסיכומים מטעם התובעת 6, ככל שהדברים נוגעים לגובה הנזק בתביעת העיזבון וטוענים, כי יש לפצות אותם בהתאם לחלקם היחסי בעיזבון.

המחלוקת המרכזית בינם לבין התובעת 6 נוגעת בטענת התובעת 6, כי לא היו כביכול בקשר עם אביהם.

לטענת התובעים 2-5 היו חילוקי דיעות בינם לבין אביהם המנוח בעבר, אך בשנים האחרונות יושבו ההדורים ומערכת היחסים היתה איתנה.

עדויותיהם של מר ניר חדד ומיכאל רזניקוב בעניין זה היו עדויות שמועה בלבד שיש להתעלם מהם.

עוד טוענים הנתבעים 2-5, כי הסכמתם לפשרה לפיה יתוקן צו הירושה (במסגרת הליכים שננקטו בבימ"ש לענייני משפחה) כי התובעת 6 תתווסף כיורשת נוספת הזכאית ל- 50% מהעיזבון, נשענה על ההנחה המובנת, כי הפיצוי בתביעה זו יתחלק בסופו של יום בהתאם לחלקם היחסי בעיזבון.

עוד טוענים התובעים 2-5 כאמור, כי לא רק התובעת 6 היתה תלויה במנוח אלא אף הם היו תלויים בו, שכן תמך בכל אחד מילדיו בסך של 1,000 ₪ בממוצע בכל חודש.

היה וביהמ"ש יקבע כי תמיכה זו לא היתה נמשכת עד לתום תוחלת חייו של המנוח, הרי נדרש סכום גלובאלי בגין תמיכה זו, של לא פחות מ- 100,000 ₪ מעבר לפיצוי הכספי בגין נזקי העיזבון.

בסיכומיה, התובעת מס' 6 מדגישה, כי אין מחלוקת כי התובע עבד עובר למותו וכי הכנסתו לא דווחה לרשויות המס.

עובר למותו עבד התובע כנהג מונית פרטי, נהג מחליף בתחנת קרית ים, בין היתר ובעיקר אצל מר ניר חדד. הכנסתו על פי עדות התובעת 6 (כמי שחיה לצידו של המנוח 30 שנה) עמדה על 5,000-6,000 ₪ לחודש.

ניתנו מס' גרסאות ע"י ניר חדד, כפי הנראה בשל חששו מפני רשויות המס.

לפי גרסתו של מר חדד בפני חוקר הביטוח, עבד המנוח בשירות מר חדד בשיעור של 1,300 ₪ לחודש.

מערכת יחסים זו הוגדרה בהסכם שנחתם בין השניים.

מר חדד הסביר, כי המנוח עבד אצלו 4 שעות בשבוע בעבור שכר זה, דהיינו 12 שעות חודשיות ובסך של 100 ₪ לשעה.

גירסה זו של מר חדד בפני חוקר הביטוח אינה עולה בקנה אחד עם גירסתו ועדותו בביהמ"ש. בתצהיר עדות ראשית טען, כי המנוח עבד אצלו כשנה וחצי לפני התאונה והוא השכיר לו את המונית בעלות של 180 ₪ ליום, כאשר התדירות של העבודה היתה 3-6 פעמים בשבוע.

עדות זו חזר עליה גם בפני ביהמ"ש, כך שאם נחשב את הסכום שהשתכר המנוח על פי עדות זו, מדובר בסך של 3,645 ₪ לחודש.

התובעת 6 בסיכומיה מדגישה, כי ללא ניהול ספרים ודיווח למס הכנסה חשש מר חדד לקשור עצמו יתר על המידה לתובע וניסה לצמצם את הסיכון הרובץ לפתחו בין עיסקה זו (וזו הסיבה לסתירות בגרסותיו).

העידו מעבר למר חדד, מעסיקו או מי שנתן לתובע את המונית בהשכרה שניים נוספים.

מר מיכאל רזניקוב שהיה נהג מונית ועמית לעבודה של המנוח.

בחקירתו ידע לומר, כי המנוח התגורר עם התובעת 6 וכי לא היה עם ילדיו בקשר. כי מזה שנים הוא נהג מונית בווריאציות שונות (שירות, ספיישל) ותחביבו היה נגינה על כלי, אך לא השתכר מכך.

הוא העריך את רווחיו החודשיים של התובע מתוך היכרותו את שוק העבודה ב- 5,000 ₪.

בנוסף העיד מנהל התחנה בה עבד מנהל התובע, מר ניסים סבן.

על פי עדותו עבד התובע בתחנה במשך שנתיים לפחות 5 ימים בשבוע ואף הוא העריך את שכרו של המנוח בשיעור של 5,000 ₪ לחודש.

עוד טוענת התובעת 6 כי על היקף הכנסותיו של המנוח ניתן היה ללמוד מסך ההכנסות וההוצאות החודשיות של בני הזוג וכן מפרטי רכוש (בעיקר תכשיטים) שנמצאו לאחר פטירתו.

בסיכום טוענת התובעת 6, כי שכרו של המנוח צריך להיקבע בשיעור של 5,000 ₪ ובהצמדה 5,655 ₪ וכי התובעים 2-5 לא היו עם התובע בקשר כלשהו והריחוק היה כה גדול עד שאם עלו במונית בה אביהן נהג שילמו עבור הנסיעה ככל לקוח אחר ולא נהגו להחליף איתו ולו מילה.

בסיכומיה טוענת הנתבעת לעומת זאת, כי בסיס שכר זה לו טוענים התובעים כולם לא הוכח ויש לדחות אותו.

בפתח סיכומיה מדגישה הנתבעת, כי מדובר במנוח שהיה חולני ומבוגר שהכנסתו היתה מועטה ביותר, כי חי עם בת זוגתו התובעת 6 "מן היד אל הפה", מצבו הכלכלי היה עגום.

הטענה, כי התובעים 2-5 היו איתו בקשר אין לה כל בסיס ואין לקבל כל טענה שלהם לגבי תמיכה.

עיקר המחלוקת עם זאת נוגעת לבסיס שכרו של המנוח.

ראשית טוענת הנתבעת, כי העדים שהם נהגי מוניות שהכירו את המנוח בשלבים שונים של חייו מסרו הערכות כלליות, בלתי רלוונטיות, מגמתיות וסותרות.

בפועל לא הוצגו כל תלושי שכר, שומות מס הכנסה, חשבון בנק של המנוח. המנוח לא שילם דמי ביטוח לאומי, לא כעצמאי ולא כשכיר.

לגבי עדות מר ניר חדד – מדובר בעד לא אמין שמסר מס' גירסאות. בפני חוקר הביטוח מסר גירסה אחת בלבד המתייחסת לתקופה של מס' חודשים עד פטירת המנוח (ללא התייחסות למס' תקופות אחרות בהן עבד), תוך קבלת משכורת של 1,300 ₪ לחודש.

הנתבעת מצטטת בהרחבה מתוך עדות החוקר על מנת להדגיש את טיעוניה.

מדובר היה אפוא בעבודה של נהג מחליף, לא על בסיס קבוע, אשר היה עובד בממוצע 3 ימים בשבוע במשך 4 שעות מידי יום (חצי משרה), ממנה היה מקבל משכורת של 1,300 ₪ לחודש.

העדות שלו בביהמ"ש סתרה את החקירה והוא ניסה גם להתכחש לקלטת החקירה ולקולו (דבר שאינו סביר).

לטענתו גם חב לו המנוח סך של 2,000 ₪, דבר שלטענת הנתבעת מחזק את עדותו המגמתית שאין לתת בה אמון.

לגבי עדות מיכאל רזניקוב – מדובר בעדות כללית וסתמית כמה מרוויח נהג מונית ולפי הערכת העד, ואינה יכולה להואיל למקרה הפרטי של המנוח.

יש הרבה סוגים של נהגי מוניות וסוגים שונים של צורת עבודה ואין הדבר יכול לסייע לתובע.

בפרוטוקול ישיבת ביהמ"ש עלה הסכום של 3,000 ₪ ולא 5,000 ₪ הנזכרים בסיכומי הצדדים (פרוטוקול עמ' 14 שורות 29-31).

עד זה גם לא היה בקשר עם המנוח בשנות חייו האחרונות, אינו מעודכן בדבר מצבו של המנוח ואינו יכול לתת עדות מכלי ראשון ביחס להכנסותיו.

גם עדות ניסים סבן לא יכולה לסייע לתובע.

כאשר טען, כי הרוויח 5,000 ₪ לערך וכאשר הקשו עליו בשאלות בהקשר זה, השיב (עמ' 16 שורה 25): "אני באופן אישי לא יודע".

כאן, מציינת הנתבעת בנוסף את מצבו הבריאותי של המנוח.

אף ניר חדד העיד, כי המנוח היה חולה (בין השאר בסכרת), דבר שגרם לכך שעבד פחות משאר הנהגים ורק מס' שעות ביום בחלק מימות השבוע, דבר שעולה בקנה אחד גם עם חקירתו של מר ניר חדד ועדותו בפני חוקר.

לגבי עדות התובעת 6 והטענה, כי בסיס הכנסתו של התובע היתה בין 5,000 ₪ ל- 6,000 ₪ -לא ניתנו פרטים המתייחסים לבסיס הערכה זו וידיעותיה לגבי התנהלותו הכספית של המנוח היו מעטות ביותר, אם כי העידה שהיה משלם לניר (ניר חדד) 1,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 22 שורה 30) ואת השאר "היה שם על השולחן". דווקא אמירה זו יכולה להתאים למס' מצומצם של ימי עבודה שעל בסיסה הושכרה המונית.

לא הוצגו ראיות שמתוכן ניתן ללמוד על בסיס הכנסה נטען זה של המנוח ולטענת הנתבעת ניתן להגדיר את חייהם של המנוח והתובעת 6 כחיים על גבול העוני.

כך נאמר על ידי התובעת 6 לחוקר והטענה כי הדברים הוצאו מהקשרם אין לה בסיס.

הנתבעת מפנה לדו"ח החקירה בהקשר זה.

אף ניר חדד ציין, כי למנוח לא היה כסף לקנות מיקרוגל חדש כשהתקלקל המיקרוגל בביתו אמר לניר שיארגן לו מיקרוגל (עמ' 11 שורות 22-26).

בנוסף, ציין בעדותו מר ניר חדד, כי המנוח היה במצב כלכלי קשה ונהגים אחרים היו מביאים לו בגדים משומשים ללבוש.

כן העיד בעניין העד רזניקוב.

הנתבעת מפנה לכך, כי בעניין חישוב נזק על פי הכנסה בלתי מדווחת, יש לנקוט משנה זהירות ועל הטוען להכנסות מסוג זה לעבור משוכה גבוה במיוחד ולהציג ראיות ממשיות ומשכנעות (כך למשל ע"א 9813/07 טובה נעים נ' אבנר איגוד לפיצוי נפגעי רכב בע"מ, או ע"א 5794/94 אררט חב' לביטוח נ' רחל בן שבח - נא3 בעמ' 499) יכולת ההשתכרות לטענת הנתבעת של התובע עובר לפטירתו היתה נמוכה, הן בשל גילו המתקדם והן בשל בעיותיו הבריאותיות.

לגבי מערכת היחסים של המנוח עם ילדיו, טוענת הנתבעת, כי הטענה שתמך בתובעים 2-5 מקוממת. לא היה לו כל קשר עמם והדברים נאמרו לחוקר ע"י ניר חדד, כך באשר לעדות התובעת 6 אשר תיארה בחקירתה בבימ"ש, כי לא היה קשר בין המנוח לבין ילדיו והכחישה נמרצות, כי היה תומך בילדיו או כי נפגשו עמו וחידשו את הקשר לפני פטירתו (עמ' 23,24 לפרוטוקול).

עוד טוענת הנתבעת, הכיצד יעלה על הדעת שהמנוח שבקושי היה לו מה לאכול יתמוך בתובעים/ילדיו אשר עובדים ומתפרנסים? המצב היה צריך להיות הפוך.

גם עדותם של התובעים 2-5 בביהמ"ש לא היתה אמינה.

הם לא ידעו את כתובתו, הודו כי לא ביקרו אותו וכי לא היה נוכח באירועים משפחתיים.

התובע 4 הודה כי המנוח כלל לא ראה את ילדיו (נכדי המנוח).

התובע 2 לא זכר מתי ראה את אביו לאחרונה לפני פטירתו.

התובעת 5 ניסתה להציג קשר קרוב, ואולם נאלצה להודות כי אין לה תמונה שלו עם הילדים.

יש לדחות טענה זו של התובעים 2-5.

דיון והכרעה:

בטרם אתן את פסיקתי לגבי גובה הפיצוי (הנזק), אתן את הכרעתי בשתי הסוגיות המשמעותיות שעליהן נשמעו ראיות:

האחת, שאלת התמיכה של המנוח בילדיו, התובעים 2-5 בהיקף של 1,000 ₪ לחודש והשניה, המשמעותית יותר – בסיס השכר על פיו ייעשה חישוב הפיצוי.

אתחיל בטענה לתמיכת המנוח בילדיו, התובעים 2-5:

כאן המקום לומר, כי יש קשר הדוק בין שני הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים.

אם בסיס השכר של התובע היה גבוה ומבוסס, גם אם הכנסותיו לא היו מוצהרות, מן הסתם היה יותר קל לכאורה לתמוך בילדיו. אלא שגם בסיס שכר של 5,000 ₪ בנסיבות של חיים משותפים, מקשה מאוד לקבל ולהאמין שהיתה תמיכה של 1,000 ₪ בקירוב לחודש.

מכל מקום, העדויות שנשמעו בביהמ"ש שכנעו אותי, כי אין כל בסיס לטענה זו של התובעים 2-5 ואני דוחה לחלוטין את הטענה שהיתה תמיכה מצידו של המנוח בתובעים 2-5 בסכומי כסף כאלו או אחרים.

ראשית, הקשר בין המנוח ובין ילדיו היה קשר רופף מאוד עד כדי העדר קשר ממש.

עדויות התובעים 2-5 או מי מהם בהקשר זה היה מגמתיות ובלתי אמינות לחלוטין.

דווקא לתובעת 6 האמנתי לחלוטין לעדותה, כי לא היה קשר בין המנוח ובין ילדיו התובעים 2-5 ולמעשה עדויות אלה נתמכו גם בראיות חיצוניות אחרות – בעדויות הנהגים אשר הובאו לעדות.

לא מצאתי כל הצדקה לקבל את עמדת התובעים 2-5 על פי חומר הראיות ודרישתם לפיצוי של 100,000 ₪ בראש נזק זה, אין לה כל בסיס והיא לחלוטין נדחית על ידי.

מורכבת יותר היא שאלת בסיס השכר.

לא הוצגו בפניי שום מסמכים הנוגעים לבסיס השכר של המנוח – לא תלושי שכר, לא שומות, לא תשלומים לגופים שונים כמו ביטוח לאומי או תדפיסי חשבונות בנק ולמעשה, כפי שהעידה ביושר התובעת 6 חיו המנוח והתובעת 6 ממה שהיה להם במזומן.

הפסיקה הכירה בקיומה של "הכנסה שחורה" כהכנסה שניתן להכיר בה לצורכי פיצויים ולא אסטה מהלכה זו, ואולם כפי שציינה בצדק הנתבעת בסיכומיה, יש נטל ונטל שיש לגבות אותו בעדויות וראיות להוכיח את הבסיס של ההכנסה האמורה ואין להסתפק באמרות סתם.

התובעים הביאו לעדות בהקשר זה 3 עדים, שני נהגים – האחד הנהג שלמעשה היה המעסיק או המשכיר של המונית למנוח וכן ניסתה להתבסס על עדות הידועה בציבור – התובעת 6.

לגבי עדות התובעת 6, לא מצאתי בעדות זו ראיות מספיקות כדי ללמד על כך שמדובר בבסיס שכר של בין 5,000 ₪ ל- 6,000 ₪ ולמעשה עדות זו לא היה בה כדי להכשיר את בסיס השכר האמור.

לגבי העדויות של הנהג האחר רזניקוב ושל מנהל התחנה ניסים סבן – לא מצאתי אותן רלוונטיות וכמי שיכולות לשקף בעובדות המקרה הנוכחי את בסיס השכר הנטען של המנוח בשיעור של 5,000 ₪ ולמעשה עדותם לא יכולה היתה לתת את הכלים על מנת להכשיר בסיס שכר זה.

יוצא אפוא שהעדות המרכזית שמכוחה ניתן היה לבסס את בסיס השכר הינו עדותו של ניר חדד.

מר ניר חדד נחקר בפני חוקר של חב' הביטוח. מדובר בחקירה רצינית וחקירה ששפכה אור על מערכת היחסים שבין הצדדים.

לא מצאתי הצדקה לסטות מהאמור בחקירה זו של מר ניר חדד, אשר עוד בטרם קיום המשפט ולפני השפעות כאלו או אחרות, העיד בצורה ספונטנית על בסיס השכר של התובע, שהיה 1,300 ₪ לחודש (בזמן הרלוונטי) ואף ציין פרמטרים כאלה או אחרים הנוגעים לבסיס השכר הנמוך, כמו מצב בריאותו של המנוח וגילו המתקדם.

מר ניר חדד העיד למעשה ואף הגיש תצהיר שסתר את עדותו בפני החוקר ולא נתתי אמון בעדות זו, שהיתה פשוט מגמתית ומוטה לחלוטין ולא היה בה ולו גרעין של אמת.

אינני נותן אמון כי המונית הושכרה בסכום של 180 ₪ ליום וכי בסיס השכר של התובע היה כפי שציין אותו ניר חדד.

לא אחזור על כל האמור בסיכומי הנתבעת, רק אומר כי עיינתי היטב בעדותו של מר ניר חדד, בפרוטוקול והתרשמותי ממנו היתה בלתי חיובית לחלוטין.

אשר על כן, אני מעמיד את בסיס השכר של המנוח על בסיס של 1,500 ₪ בלבד.

אני עובר לדיון בסוגיית הנזק:

ההלכה קובעת כי כאשר קיימת זהות בין תביעת העיזבון ובין התלויים, יש לפצות לפי הסכום הגבוה מבין השניים.

למעשה, משקבעתי את בסיס השכר הנמוך מאוד של 1,500 ₪ והחלטתי כי אחשב את הפסד המנוח עד גיל 70 בלבד, הכרעתי למעשה גם את גורל תביעת השנים האבודות.

אציין, כי לא מצאתי הצדקה שלא לפסוק לתובעים דבר וחצי דבר באובדן שנים אבודות כדרישת הנתבעת בסיכומיה ועשיתי זאת עד גיל 70 למרות מצב בריאותו של המנוח, לאור התרשמותי שבני הזוג היו זקוקים לכסף וסביר להניח שהמנוח היה ממשיך ועובד.

הנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה בניסיון לשכנע אותי ביחס למצב בריאותו של התובע, שהיה חולה סכרת ומטופל באינסולין, והיו לו בעיות בעיניים כאשר גם עדויות נוספות תמכו בכך שלא היה אדם בריא, שאין מקום להכיר בשנים אבודות כלל ומכל מקום, בוודאי שאין לקבל כל מסקנה ביחס אליו לגבי פיצוי עד סוף תוחלת חייו בגיל 80.

האיזון שנראה בעיני סביר בחישוב שעשיתי היה בחישוב 3 שנים מגיל 67, מועד פטירתו במועד התאונה ועד גיל 70, מועד בו להערכתי הוא היה יכול להמשיך ולעבוד על בסיס השכר שקבעתי.

לגבי ראשי הנזק הלא ממוני (25% בתביעה על פי חוק הפלת"ד), לא חלוקים הצדדים כי סכום הפיצוי הינו בשיעור של 44,088 ₪ וגם ביחס להוצאות הלוויה ומצבה אין מחלוקת.

חישובי הפסד השנים האבודות בשתי השיטות לא מביאים להבדל משמעותי בין הסכומים והעניין היחידי שיש להתייחס אליו הוא אובדן שרותי בעל, וזאת לאחר שדחיתי את טענת התובעים 2-5 לפיצוי בתמיכה כספית כזו או אחרת של תלויים.

גם בעניין זה, אודה על האמת, כי עמדתי קרובה יותר לעמדת הנתבעת מאשר לעמדת התובעת 6.

הטענה העולה בסיכום התובעת 6 לפיצוי בגין ראש נזק זה של 75,000 ₪ נראית בעיני מופרזת ובלתי סבירה לחלוטין לאור נתוני התיק.

הוכח לי שמדובר באדם מבוגר, חולני מאוד, שלא מן הנמנע שהיה נזקק יותר לעזרתה של התובעת 6 מאשר היה יכול להעניק עזרה בבית וגם עדות התובעת 6 בעניין זה בבימ"ש לא שכנעה אותי אחרת.

אני פוסק, לאחר שבדקתי כאמור את שתי השיטות בנסיבות העניין, סכום פיצוי בשיעור של 105,000 ₪, מתוכם 15,000 ₪ בגין הפסד שרותי בעל, אשר נפסקים ישירות לתובעת 6 ויתרת הסכום של 90,000 ₪ תחולק בהתאם לצו הירושה המתוקן אשר הוצג ע"י הצדדים.

לסכום הפיצויים אני מוסיף 13% שכ"ט עו"ד וכן אגרת בימ"ש אשר שולמה ע"י התובעים.

סכומים אלה תשלם הנתבעת לתובעים תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ד, 15 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.