1. לפניי תביעה על סך 36,012 ₪ לתשלום דמי חכירה בנכס הידוע כגוש 6495 חלקה 228/1 (להלן: "הנכס"). הנכס מנוהל בידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), והוחכר למר יצחק זרוק ז"ל (להלן: "המנוח") על פי הסכם חכירה מיום 7.12.1972 (נספח א' לתצהיר גב' גלית דאוס מטעם רמ"י, להלן: "דאוס").

משנפטר המנוח, ומשנפטרה רעייתו המנוחה, אין חולק כי מר רונן זרוק הוא יורשו היחיד של המנוח, והוא אף המחזיק בנכס בפועל.

1. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, בסיכומי הצדדים ושבתי וקראתי את פרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן יובאו נימוקיי לכך, בתמצית, כדרישת פרק ט"ז 1 לתקנות סד"א.
2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי תוקפו של חוזה החכירה פקע בשנת 1999, וכי מר זוהר לא עשה כל צעד לשם חידושו. עוד יש לציין, כי טענתו של הנתבע, כאילו משפקע הסכם החכירה, אין עוד תוקף להוראותיו, מוטב לולא נטענה: בהעדר חוזה חכירה, יושב מר זוהר בנכס ללא זכות שבדין. על כן, קמה לרמ"י הזכות לתבוע את פינויו של מר זוהר מן הנכס. העובדה כי מר זוהר ממשיך להחזיק בנכס חרף פקיעת חוזה החכירה מקימה למינהל זכות לתשלום ראוי מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט, והטענה לעניין זה – נדחית.
3. טענה נוספת שבפי הנתבע היא, כי קמה לו זכות, מכוח החלטה 729 של מינהל מקרקעי ישראל, להצטרף למבצע היוון. אלא שעל פי נהלי המינהל, כפי שהוכחו לפניי, הצטרפות למבצע היוון מותנית בתשלום מלוא חובות דמי החכירה בגין העבר (וראו לעניין זה עדות מר משה בקרמן, עמ' 18 ש' 3 – 12 לפרוטוקול).
4. טענה נוספת שבפי הנתבע נוגעת לגודל החלקה השנויה במחלוקת. הנתבע טען, כי אף שחויב בגין חלקה ששטחה 231 מ"ר, הרי שלנתבע יש זכויות לבית קיים בשטח של 70 מ"ר, וזכויותיו בקרקע היו ל-114.3 מ"ר בלבד.

אין בידי לקבל טענה זו. התובעת הציגה לבית המשפט רשומות מוסדיות, המתבססות על רישומי רמ"י, שהיא רשות ציבורית, אשר חלה עליה חזקת התקינות המינהלית. מנגד, הוצגו התכתבויות ומחלוקות עם רשויות התכנון והבנייה – בבקשה לבנות ולערוך שינויים שונים בנכס, אולם בין עמדת רשויות התכנון והבניה ובין זכותה של רמ"י לקבל דמי חכירה – אין כל קשר מחייב. רמ"י לא הייתה צד להליכים מול רשויות התכנון והבניה, ואין לה אחריות לדרך שבה בחר הנתבע לעשות שימוש בנכס. תביעתה של רמ"י היא לדמי שימוש בנכס – בין מכוח חוזה החכירה ובין מכוח "דמי שימוש ראויים".

1. אשר לטענת הנתבע בדבר השפעתה של הפקעה – בפקודת הקרקעות נקבעו כללים ברורים למימושה של הפקעה. הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שהפקעה כאמור – גם אם תוכננה – אכן יצאה לפועל: לא הוצג הפרסום ברשומות, לא הוצגה הערה במרשם המקרקעין. כל שהוצג היה "דף מידע תכנוני" (נספח 1 לתצהיר הנתבע), שלפיו:

"על פי תכנית המתאר תממ 195 אשר אושרה בשנת 1988 חלק מהחלקה הנדונה מיועד לדרך ושטח ציבורי פתוח, שטחה המשוער של ההפקעה הינו כ-350 מ"ר."

מכאן שלא "הפקעה" בפועל הייתה כאן – ולא הובאה כל ראיה לקיומה של הפקעה כאמור – כי אם לכל היותר – כוונה של הרשות להפקיע, כוונה שלא מומשה. גם שאלת היקף הבניה בפועל בנכס אינה מעלה ואינה מורידה לעניין דמי השימוש הראויים בו. עוד יוער, כי טענתו של הנתבע כאילו היו זכויותיו בנכס בשווי מחצית מן השטח שבגינו חויב, לא נתמכה בכל ראיה שהיא – למשל נסח מפנקס רישום המקרקעין, ודי בכך על מנת לדחותה.

1. נקודת המחלוקת האחרונה שבין הצדדים נוגעת להיקף התשלום. הנתבע טען, כי חיוב דמי החכירה נעשה באופן שרירותי, מבלי להתייחס להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, וללא עריכת שומה פרטנית לנכס. אלא שטענות אלה של הנתבע לא באו בלוויית תחשיב חלופי, אשר יציין מהם – לשיטתו – דמי החכירה הראויים, אשר בתשלומם הוא חייב, אם בכלל, ולא הוברר גם מהו החישוב שערך הנתבע (ככל שערך), אשר מכוחו שלח לתובעת שיק ע"ס 12,000 ₪ דווקא – ולא סכום אחר.
2. הפועל היוצא הוא, כי לפניי, למעשה, גרסה עובדתית אחת ויחידה לסכום החוב: גרסת רמ"י. גרסה זו נתמכת ברישומים מתוך ספרי רמ"י, אשר בהיותה רשות ציבורית, כאמור, חזקה עליה כי הם משקפים נאמנה את הוראות החוק, והנתבע כשל בניסיונו להראות כי נפלו טעויות בחישוב החוב – בין טעויות שבדין ובין טעויות שבעובדה. משלא הובא תחשיב נגדי, על דרך של חוות דעת מומחה, אני דוחה את טענותיו של הנתבע ביחס לגובה דמי החכירה.
3. מתברר, אפוא, כי התובעת עמדה בחובתה להוכיח קיומו של חוב, משאין חולק כי הנתבע החזיק בפועל בנכס, ואילו הנתבע כשל בסתירת הנתונים שהביא התובעת. אשר על כן, דין התביעה להתקבל במלואה.
4. אולם לא די באמור. התנהלותו של הליך זה – התנהלות שהביאה לכך שתביעה בסכום זעום, שהחלה בינואר 2010 מגיעה לכדי פסק דין למעלה מחמש שנים לאחר מכן (!) מצדיקה התייחסות נפרדת בפסק דין זה.

לעיכוב המשמעותי בניהול ההליך אחראית, באופן כמעט בלעדי, התובעת: היא אחרה פעמים אחדות בהעברת התייחסות להחלטות בית המשפט (וראו לעניין זה החלטתה של כב' השופטת ל' רייך מיום 20.3.2012 והחלטתה מיום 3.4.2012), לאחר מכן, ומשנקבע מועד לשמיעת הראיות לחודש אוקטובר 2013, התבקשה דחייה שלו בשל בעיות רפואיות של ב"כ התובע, ולאחר שמותב זה נעתר לבקשתו של ב"כ התובעת להגיש סיכומיו בכתב, וקבע את מועד הגשת הסיכומים ליום 30.5.2014, הגישה התובעת את סיכומיה רק ביום 3.9.2014, קרי – באיחור בן שלושה חודשים (!). הנתבע עצמו הגיש את סיכומיו רק בחודש פברואר 2015, ורק לאחר שניתן פסק דין בהעדר סיכומים.

התנהלות זו של הצדדים – ובעיקר של התובעת – אינה יכולה לעבור ללא התייחסות. מדובר בתיק, שלא הייתה כל הצדקה שינוהל על פני פרק זמן ארוך כל כך, והתובעת יכלה, וצריכה הייתה, להקפיד להעביר התייחסויות במועד להצעות בית המשפט, כמו גם לפניותיו של הנתבע בטרם הגשת ההליך.

1. אני סבור, כי יש מקום לנקוט שתי סנקציות כנגד התובעת בהקשר זה. האחת, שנרמזה בהחלטתה של כב' השופטת רייך מיום 20.3.2012, היא להורות כי סכום התביעה ישולם בערכי הקרן, ללא הפרשי הצמדה וללא חיוב בריבית. הטעם לכך הוא, כי חיוב הנתבע בתשלום ריבית והפרשי הצמדה הופכים את נקיטת הסחבת בהליך השיפוטי להתנהגות פסולה שפרס בצדה, ואת ההליך השיפוטי עצמו למעין "תכנית חיסכון" בתנאים מועדפים – וזאת אין להתיר. התנהלותה הדיונית של התובעת בהליך זה הייתה חריגה בכל קנה מידה, ואני סבור כי התנהלות חריגה זו ראויה לסנקציה.

הסנקציה האחרת – אף אותה יש לנקוט, לטעמי, במשורה ובמקרים המתאימים, אולם מקרה זה מתאים בעיניי להפעלתה, והיא חיוב התובעת, אף שזכתה בפסק דין כמבוקש, לשאת בחלק מהוצאות הנתבע בניהול ההליך. זאת מאחר שהתנהלותה הדיונית של התובעת, והסחבת שנקטה, סיכלה את ניהול ההליך השיפוטי באופן יעיל וראוי, והביאה לבזבוז זמן ומשאבים גבוהים משמעותית מאלה שהיו דרושים לניהול ההליך, אילו נוהל כראוי.

1. בנסיבות אלה, אני מורה כדלקמן:
   1. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 36,012 ₪ נכון להיום.
   2. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בגין התנהלותה הדיונית בסך 7,500 ₪. סכום זה יקוזז מן הסכום שנפסק בסעיף קטן א' לעיל, כך שהסכום שעל הנתבע לשלם יעמוד על 28,512 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ג אדר תשע"ה, 04 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.