א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת נסרין עדוי) מיום 20.10.14 בבע"ק 30277-12-09 ובע"ק 22946-01-10, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת לאישור עיקול ולחיוב המשיבה בתשלום מלוא החוב של חברת מ.מ.ע, חברה לעבודות מתקדמות בע"מ (להלן: "החברה"), למערערת. כמו כן חויבה המערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 30,000 ש"ח.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המערערת, שהיא חברה לאספקת מוצרי בניין, סיפקה, במחצית שנת 2009, מוצרי בניין לחברה, שהייתה בבעלותו של מוחמד מריח (להלן: "מוחמד").

מוצרי בניין אלה סופקו על ידי המערערת לחברה באתר בנייה בקריית מוצקין. עקב חשדות, שהתעוררו אצל מנהל המערערת בדבר מצבה הכלכלי של החברה, ביקר הוא באתר הבנייה הנ"ל וגילה בשטח מוצרי בנייה של ספקים אחרים, ואזי הבין כי מנהל החברה מוחמד אינו מתכוון לקיים את הבטחותיו לתשלום תמורת המוצרים וכיבוד השיקים, שנמסרו למערערת תמורתם.

ג. ביום 10.11.09 הגישה המערערת תביעה כנגד החברה ומנהלה על סך של 399,512 ש"ח ב-תא"ק 11649-11-09. במסגרת תביעה זו ניתנו צווי עיקול על הכספים המגיעים לחברה ולמוחמד אצל צדדים שלישיים, וביניהם המשיבה ואצל חברות בת של המשיבה, שכן לא היה ידוע למערערת מי מבין חברות אלה נמצאת בקשרי עבודה עם המערערת.

צווי העיקול נמסרו למשיבה ביום 12.11.09, וכן ליתר חברות הבת של המערערת, ואולם תשובתן לעיקול הייתה, שאינן חייבות כספים למוחמד ו/או לחברה.

ד. בהמשך, משגילתה המערערת, כי אחותו של מנהל החברה הקימה חברה אחרת בשם תמרטקס, ומנהל החברה (מוחמד), המחה את זכויותיו מן המשיבה לאחותו ולתמרטקס, תוקנה התביעה המקורית ותמרטקס, וכן אחותו של מנהל החברה (ראידה מריח) צורפו כנתבעות נוספות, ותחולת צווי העיקול הורחבה גם לגבי נתבעות אלה.

המשיבה והחברות הנוספות קיבלו שוב את צווי העיקול, ומסרו שוב תשובה שלילית בכל הנוגע לאחזקתן בכספים עבור החברה, עבור תמרטקס ועבור מי מן האחים מריח.

ה. עוד ובהמשך, גילתה המערערת, כי בחור כבן 18 בשם עוואד, או בשמו המסחרי, נ.צ. עבודות גמר, (להלן: "נ.צ."), בא בנעליה של ראידה, שבאה, כזכור, בנעליו של מנהל החברה (מוחמד), ומסיבה זו לא תפסו צווי העיקול.

ו. בהליך, שהתקיים בפני בית משפט קמא, טענה המערערת, כי למרות שחוזה ההתקשרות בין המשיבה לבין נ.צ. נכרת, לכאורה לפני מועד הטלת העיקולים, הרי שמועד זה אינו מתיישב עם העובדה, שכתב הכמויות נשוא אותו הסכם נושא תאריך מאוחר יותר, מה גם שהמשיבה ידעה אודות קשייה הכלכליים של החברה עוד מחודש ספטמבר 2009.

ז. לטענת המערערת, הרי עד מועד העזיבה הפיקטיבית של החברה מאתר הבנייה, היו בקופת המשיבה 324,800 ש"ח לטובת החברה, סכום בו החזיקה המשיבה כעיכבון.

לאחר מכן, כשנוצרה הפיקציה (כך לטענת המערערת), שקראו לה נ.צ., המשיכה המשיבה ושילמה לחברה ו/או למנהלה מוחמד סכום של 1,666,549 ש"ח, הגם שמעיון בכרטיסי החשבונות ניתן לראות, כך מציינת המערערת, שמדובר בחשבונות זהים לחלוטין, למעט העובדה ששם החברה (מ.מ.ע) הפך ל-נ.צ.

כמו כן טענה המערערת, כי ידוע לה שמנהל החברה (מוחמד) עבד בפועל באתר הבנייה הנ"ל והזמין ממנה סחורה לאתר.

ח. המערערת הגישה, איפוא, את התביעה נשוא הליך זה לאישור העיקול כנגד המשיבה ואשכול חברותיה, אך בשלב מאוחר יותר, ונוכח טענות המערערת בדבר שיתוף פעולה בין המשיבה לבין החברה (מ.מ.ע) על מנת להתחמק מצווי העיקול תוקנה התביעה, ונטען שיש לחייב את המשיבה ואשכול חברותיה במלוא סכום החוב, גם ללא קשר לתשובתן לצווי העיקול.

ט. מטעם המשיבות נטען, שיש לדחות את התביעה כנגד המשיבות מס' 2 ומס' 3 עקב היעדר יריבות, כשהחברה היחידה הרלוונטית לתביעה היא המשיבה, מס' 1 (להלן: "המשיבה").

לגופו של עניין, טענה המשיבה שהתשובה שהיא מסרה לצו העיקול שהתקבל אצלה, הייתה נכונה, שהתביעה נגדה משוללת בסיס עובדתית ומשפטית, וכי היא צד זר לסכסוך שבין המערערת לבין החברה, ואין לה אינטרס בסכסוך זה.

י. עוד טענה המשיבה, שגרסת המערערת, כאילו שיתפה המשיבה פעולה עם החברה, במטרה להתחמק מהחוב כלפי המערערת, היא בבחינת השערתה הסובייקטיבית של המערערת ללא כל בסיס.

לטענת המשיבה, בהיעדר טענה כי היא שילמה לחברה כספים בניגוד לצו העיקול, ברור כי טענת הקנוניה אינה הגיונית, וזאת לנוכח אי-תשלום לחברה מחד גיסא, ותשובת המשיבה שהיא אינה חייבת כספים לחברה, מאידך גיסא.

יא. המשיבה טענה, שהחברה (מ.מ.ע) היא המתקשרת החוזית היחידה מבין כלל החייבים הנטענים על ידי המערערת, ולכן צו העיקול הרלוונטי להליך זה, הינו צו העיקול הראשון, שניתן על הכספים, שלכאורה מגיעים לחברה ו/או למנהלה – מוחמד.

על צו העיקול הראשון, שהתקבל אצל המשיבה ביום 12.11.09, הגיבה המשיבה ביום 19.11.09, כי אין מגיעים ממנה כספים לחברה. לטעמה תשובה זו נכונה, הואיל ובמועד הטלת העיקול לא נוצרה לחברה הזכות לקבלת כספים, שכן זכות זו כפופה למערכת היחסים החוזית שבין החברה לבין המשיבה.

יב. עוד טענה המשיבה, שצו העיקול הראשון פקע, מבלי שהוגשה במועד תביעה לאישורו, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד.

יג. צו העיקול השני מתייחס לכספים, המגיעים לכאורה לתמרטקס או לראידה (אחותו של מנהל החברה). ביום 20.12.02 ענתה המשיבה, שאין מגיעים ממנה כספים, והוסיפה שמעולם לא היתה התקשרות חוזית בינה לבין תמרטקס או ראידה, והיא מעולם לא שילמה להן דבר.

יד. מוסיפה המשיבה, שכנגד נ.צ. לא ניתן כלל צו עיקול זמני, ואין לשעות לטענת המערערת בנוגע לכספים ששולמו לנ.צ., ומה גם שחוזה ההתקשרות בין המשיבה לבין נ.צ. נכרת כחודשיים טרם הטלת העיקולים הזמניים, ולכן אין בסיס לטענת הקנוניה והמרמה, והרי מנהל המערערת הודה, שאין זו אלא מסקנתו האישית.

טו. המשיבה הוסיפה וטענה, שהחברה עזבה את אתר הבנייה עוד בטרם הטלת העיקול הזמני, והותירה אחריה שפע של עבודות שטעונות השלמה ותיקונים, ומה גם שעובדי החברה פתחו ב"שביתה איטלקית", הואיל ולא קיבלו את שכרם.

המשיבה, מצדה, חייבת הייתה לסיים את הפרויקט, וניסתה למצוא קבלן שיחליף את החברה וישלים את העבודות, וכך נכנסה נ.צ. לתמונה, והעבודות הושלמו במועד.

טז. עוד טוענת המשיבה, כי מהסכם הפשרה, שנחתם בין המערערת לבין החברה ומוחמד (במסגרת התביעה הכספית שביניהם), עולה דווקא האינטרס לשיתוף פעולה בין המערערת לבין החברה, ולרבות מנהל החברה, אחותו ותמרטקס, שכן לפי הסכם הפשרה, ניתן לחברה ולאחרים לשלם בתוך 90 יום את מחצית סכום החוב למערערת, ובכך לסלק את כל טענות המערערת כנגדם.

לכן, האינטרס של החברה ושל מחמד היה דווקא לגרום לכך שהמשיבה תאשר את צו העיקול שקיבלה, ובכך לאפשר את סילוק החוב של החברה כלפי המערערת בשיעור מחצית הסכום בלבד.

נוכח כל האמור לעיל עתרה המשיבה לדחיית התביעה כנגדה.

י"ז. המערערת, בתשובתה לטענות המשיבה טענה, שאין אסמכתא המלמדת על מועד הגשת תגובת המשיבה לצו העיקול, ולכן סברה שיש לדחות את הטענה בדבר איחור בהגשת הבקשה לאישור העיקול.

י"ח. בהתייחס לטענת המשיבה, שמנהל נ.צ., עוואד, לא זומן על ידי המערערת לעדות, טענה זו שעוואד גילה עוינות כשהייתה פנייה אליו (עדות מר שושני), ומה גם שעוואד דרש סכום עתק לצורך מתן עדותו, ולכן לא ראתה המערערת טעם בזימונו. המערערת הוסיפה וטענה שדווקא על המשיבות לזמן את עוואד לדיון כעד מטעמן.

בנוסף חזרה המערערת על טענותיה בדבר אי-הוכחת טענת הקיזוז אשר בוצע לפי גירסת המשיבה, ואשר נזקף במלואו לחובת תיקון והשלמת העבודות שבוצעו בידי החברה.

י"ט. בית משפט קמא דחה את תביעת המערערת כנגד המשיבות מס' 2 ומס' 3 (השייכות לאשכול החברות של המשיבה) מחמת היעדר כל יריבות, הואיל ולא הוכח שהתקיימו קשרי עבודה חוזיים או אחרים, המקימים כל התחייבות כספית מצד משיבות אלה כלפי חברת מ.מ.ע או חברת תמרטקס או האחים מריח. על כך גם אין ערעור בפנינו ולכן נתייחס להלן למשיבה (אורתם סהר הנדסה בע"מ) בלבד.

כ. בית משפט קמא אף דחה את טענת המערערת בדבר קנוניה בין המשיבה לבין החברה, או תמרטקס או האחים מריח או נ.צ. בית משפט קמא מעיר, שהמערערת נמנעה מלצרף את נ.צ. ואת מנהלה, עוואד, כנתבעים נוספים, למרות הטענה שנ.צ. באה בנעליה של החברה. כמו כן לא טענה, ומכל שכן לא הוכיחה המערערת, שנ.צ. העבירה את הכספים שנתקבלו בידיה מן המשיבה לחברה ואו למוחמד, וכן נמנעה מלזמן את עוואד לעדות מטעמה ולצורך ביסוס טענתה בדבר הקנוניה.

כ"א. חרף כל הטענות שהעלתה המערערת בדבר העוינות מצד עוואד, קבע בית משפט קמא, שאין הצדקה לכך שהמערערת נמנעה מלהגיש בקשה לזמן את עוואד דרך בית המשפט. הימנעותה זו של המערערת משמעה כי המערערת חוששת שעדות עוואד תפעל לרעתה.

כ"ב. בית משפט קמא הוסיף, כי המערערת לא טענה, ומכל שכן לא הוכיחה שהכספים, ששולמו על ידי המשיבה לנ.צ. הגיעו בסופו של יום, ובידיעת המשיבה, לידי מי מן החייבים כספים למערערת או לחליפיהם, ולכן אין לטענת הקנוניה כל אחיזה במציאות.

המערערת גם לא הוכיחה את הטענה שהמשיבה העבירה כספים לתמרטקס או לראידה, וכי כספים אלה הועברו מתמרטקס ו/או ראידה לידי החברה, ו/או לידי מוחמד. מכאן מסקנת בית משפט קמא, שטענת הקנוניה אינה אלא פרי החשדות הסובייקטיביים של מנהל המערערת מבלי שהובאה לכך כל ראיה.

כ"ג. בית משפט קמא מוסיף ומעיר, בבחינת למעלה מן הדרוש, שנוכח הקשיים הכלכליים המשמעותיים אליהם נקלעה החברה לקראת אוגוסט 2009, ובמטרה למנוע עיכובים בסיום הפרויקט באתר הבניה מוכנה היתה המשיבה להחליף את ההתקשרות החוזית בינה לבין החברה, ולהכניס במקום החברה את תמרטקס בהנהלת אחותו של מוחמד.

ניסיון זה לא צלח, ולכן, כך קובע בית משפט קמא, ניתן לומר, לכל היותר, כי ייתכן והיה ניסיון לקנוניה, שלא צלח, והקנוניה לא הושלמה, אך מכל מקום, התשתית הראייתית אינה מאפשרת, לדעת בית משפט קמא, לקבוע ממצאים עובדתיים לפי מאזן ההסתברויות, לפיהם הניסיון להכנסת תמרטקס נועד לצורך התחמקות החברה מעיקולים צפויים, כשם שלא הוכח שהמשיבה ידעה כי צפויים להתקבל אצלה צווי עיקול, ואף לא הוכח שראידה שימשה צינור להעברת כספים מן המשיבה לחברה או למוחמד.

כ"ד. דברים אלה, כך קבע בית משפט קמא, נכונים שבעתיים בכל הנוגע לנ.צ. ולעוואד, שכן המערערת לא הוכיחה מהו טיב הקשר, הנטען על ידה, בין עוואד ונ.צ. לבין מוחמד והחברה.

כ"ה. בית משפט קמא קיבל את עדות מנהל המשיבה (ירון), כי פעל בתום לב מוחלט, וללא קשר לסכסוך המשפטי שבין המערערת לבין החברה או מי מטעמה, ובמועד החלפת החברה הקבלנית (מ.מ.ע) לא ידע מנהל המשיבה על הסכסוך המשפטי, שבין המערערת לבין החברה, או מי מטעמה. בית משפט קמא מוסיף, כי עדות מנהל המשיבה הותירה רושם אמין ומהימן ביותר.

כ"ו. במועד שמוחמד עזב את אתר הבנייה חשוב היה למשיבה שעובדי החברה ימצאו להם קבלן משנה חדש, שיבטיח את שכרם לצורך המשך העבודה וסיום הפרויקט, ואכן כך היה. במועדים אלה המשיבה או מי מטעמה לא ידעו על העיקולים, שהוטלו על ידי המשיבה, לא ידעו על החוב הספציפי של החברה, לא ידעו כי צפויים להיות מוטלים עיקולים על החברה, ולכן מסקנת בית משפט קמא היא, שטענת הקנוניה, שהעלתה המערערת, אינה מבוססת כדבעי, וטוב לה שלא נטענה משנטענה.

כ"ז. בנוסף קבע בית משפט קמא, כי טענתה של המערערת, כאילו ידעה שמוחמד (מנהל החברה), המשיך לעבוד באתר הבנייה למרות כניסת נ.צ. לחוזה מול המשיבה– לא הוכחה אף היא. העדים מטעם המשיבה – שעדותם הותירה רושם אמין על בית משפט קמא – העידו שמוחמד עזב את האתר לפני סיום העבודות, דהיינו, בספטמבר 2009 – תחילת אוקטובר 2009. עדויות אלה לא נסתרו על ידי המערערת.

כ"ח. באשר לצווי העיקול ותשובת המשיבה, קבע בית משפט קמא, כי צו העיקול הראשון שהתקבל אצל המשיבה ביום 12.11.09, ואשר הוטל על הכספים המגיעים לחברה, נענה ע"י המשיבה ביום 19.11.09. המערערת לא הוכיחה כי מדובר בתשובה שאינה נכונה, שכן המערערת לא הוכיחה קיומה של התקשרות חוזית עסקית בין החברה לבין המשיבה, המחייבת את המשיבה לשלם כספים לחברה.

כ"ט. גם באשר לצו העיקול, שהוטל על הכספים המגיעים למוחמד, ניתנה תשובה ביום 19.11.09 על ידי המשיבה והמערערת לא הוכיחה שהתשובה אינה נכונה, שכן לא הוכח קיומה של התקשרות חוזית עסקית בין מוחמד לבין המשיבה, התקשרות שיהא בה כדי לחייב את המשיבה לשלם כספים למוחמד.

ל. באשר לצו העיקול השני, שעניינו בכספים המגיעים לתמרטקס ולראידה, ניתנה תשובה ביום 20.12.09 על ידי המשיבה, שלא מגיעים לאלה כספים כלשהם, ועל כך אין חולק.

ל"א. עוד ציין בית משפט קמא, כי המערערת לא הוכיחה שהומצא למשיבה צו עיקול על הכספים, המגיעים לחברה, ומכל מקום, המערערת לא צירפה את תשובתה של המשיבה להודעת העיקול. יחד עם זאת, מניח בית משפט קמא, כי תשובתה של המשיבה בתשובה לצו העיקול על כספי מוחמד היא גם התשובה שהיתה ניתנת על ידי המשיבה גם לגבי כספים, המגיעים לחברה.

ל"ב. לשאלה, האם עלה בידי המערערת להוכיח, שתשובת המשיבה לצו העיקול לא הייתה נכונה, עונה בית משפט קמא בשלילה, שכן לצורך הוכחת טענה זו היה על המערערת להוכיח, כי במועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה (נובמבר 2009) החזיקה זו האחרונה כספים כלשהם עבור החברה עד לגובה סכום העיקול (400,000 ש"ח), אך הדבר לא הוכח.

ל"ג. בית משפט קמא מציין, כי בהתאם להתקשרות בין המשיבה לבין החברה, היתה המשיבה זכאית לעכב בידיה עד לחשבון הסופי 5% מכל חשבון מאושר. עיכבון זה, לפי ההסכם, אמור היה להבטיח את הביצוע החוזי.

ל"ד. לפי קביעת בית משפט קמא, צו העיקול הראשון והיחיד הרלוונטי לענייננו, התקבל אצל המשיבה ביום 12.11.09. החשבון האחרון, שהגישה החברה למשיבה היה ביום 18.10.09, ולאחריו לא הוצג כל חשבון מטעם החברה למשיבה, ולא הוצג כל תשלום מן המשיבה לידי החברה.

לכן, כך קובע בית משפט קמא, במועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה, ומתן תשובת המשיבה לצו העיקול, לא החזיקה המשיבה בכספים המגיעים לחברה.

ל"ה. באשר לעיכבון (5% לפי המפורט בפסקה 42(ג) של פסק הדין של בית משפט קמא), נקבע, כי זכות העיכבון עומדת לרשות המשיבה מכוח ההתקשרות החוזית בינה לבין החברה. זכות עיכבון זו עדיפה על זכותה של המערערת מכוח צו העיקול, שכן זכות העיכבון קדמה למועד צו העיקול.

זכות העיכבון הנ"ל עומדת למשיבה מכוח ההסכם שנכרת באוגוסט 2008 בין החברה לבין המשיבה. יתר על כן, הקיזוז האחרון עבור העיכבון בוצע באוקטובר 2009, דהיינו, לפני מועד מתן צו העיקול.

ל"ו. מוסיף בית משפט קמא, שבמועד שהתקבל צו העיקול בידי המשיבה, לא ניתן לומר שהתגבשה זכותה של החברה לקבל את אותם 5% שעוכבו, וכי מועד פירעונה של זכות זו מגיע בעתיד, שכן במועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה לא היה זה ודאי שהחברה תקבל בסופו של יום את סכום העיכבון, או כל חלק ממנו.

זכות העיכבון החוזית הנ"ל באה להחליף כל בטוחה אחרת, שהייתה בידי המשיבה, דהיינו, העיכבון נועד להבטיח ביצוע כל ההשלמות והתיקונים, שעל החברה לבצע לפי חוזה ההתקשרות.

בסופו של יום, אין זה ברור האם תהא החברה זכאית לקבל כספים כלשהם מתוך סכום העיכבון, אם לאו.

ל"ז. נוכח מסקנה זו, אליה הגיע בית משפט קמא, נקבע, שאין צורך לבחון את הטענות החשבונאיות שהועלו על ידי המערערת בנוגע לסכומים שקוזזו בחשבון הסופי בגין חשבון העבודות שבוצעו בידי החברה עד לעזיבתה את האתר.

יתר על כן, גם בהנחה, שהמשיבה קיזזה סכומים, שלא היתה אמורה לקזזם על חשבון העבודות של החברה – אין בכך כדי לשנות את הקביעה, שבמועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה לא התגבשה לחברה הזכות לקבלת כספי העיכבון.

בית משפט קמא אף מוסיף על יסוד עדויותיהם האמינות של מר קוך ומר ג'בארין, שהמשיבה ביצעה עבודות בהיקף נרחב לתיקון ולהשלמת העבודות שבוצעו על ידי החברה.

ל"ח. מוסיף בית משפט קמא, שהיה על המערערת להוכיח כי ההפרש בין סכום העיכבון לבין הסכומים שקוזזו שולם לחברה בדרך אחרת, ותוך עקיפת צו העיקול, או למצער שהוא אמור להיות משולם לחברה על ידי המשיבה, ומשלא הוכח הדבר, לא היה מנוס, לדעת בית משפט קמא, מלדחות את התביעה.

ל"ט. המערערת ממאנת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעורה המפורט בהרחבה מונח בפנינו.

תמצית טענת המערערת היא כי פסק הדין מוכיח שדעתו של בית משפט קמא נטתה לכל אורך הדרך עם המשיבה, וכי מדובר בהתנהלות צורמת, כך לטענת המערערת. עוד נטען, שנימוקי בית משפט קמא לדחיית התובענה אינם ברורים.

מ. המערערת מציינת, כי טענתה היתה שללא קשר לעניין הקנוניה בין המשיבה לבין החברה, הרי במועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה עיכבה זו האחרונה בידיה סך של 324,000 ש"ח, שהם כספי החברה, כעולה מעדות מנהל המשיבה.

נטען בערעור, שאין בפסק הדין הסבר כיצד "התמוסס" הסכום הנ"ל של 324,000 ש"ח, שכבר עמד בקופת המשיבה לזכות החברה.

מ"א. לטעמה של המערערת, אין בסיס עובדתי לקביעת בית משפט קמא, כאילו הקיזוז האחרון עבור העירבון בוצע באוקטובר 2009 לפני מועד מתן צו העיקול (סעיף 42(ד) של פסק הדין). עוד טוענת המערערת, שכל העבודות, שנטען כי בוצעו על ידי המשיבה, ושימשו בסיס לקיזוז מסכום העירבון, אינן רלוונטיות, שהרי הקיזוז הלכאורי מן העירבון בוצע עוד באוקטובר 2009.

תוהה המערערת: אם כבר בוצע הקיזוז מן העירבון, מה הרלוונטיות של העבודות שבוצעו לאחר מכן. המערערת טוענת כאמור, שאין בסיס עובדתי לקביעה שהקיזוז האחרון בוצע באוקטובר 2009, דהיינו, בטרם ניתן צו העיקול.

מ"ב. המערערת תוהה גם על יסוד מה רשאית הייתה המשיבה להמשיך ולשמור בקופתה את הסכום של 324,000 ש"ח, מבלי להעמיד מולו טענת קיזוז מפורטת וברורה, שאפשרה לה שלא לשלם סכום זה לידי החברה, ו/או למערערת על פי צו העיקול.

מ"ג. עוד טוענת המערערת, בהתייחס לטענת הקנוניה, אותה העלתה בפני בית משפט קמא, ולרבות גם שאלת מהימנות העדים שמטעם המשיבה, שבית משפט קמא לא התמודד עם שלל סימני שאלה, העולים מגרסתה של המשיבה, כגון, שבפועל נשארו באתר אותם פועלים, אך תחת כותרת חשבונאית אחרת, ועוד.

מ"ד. לטענת המערערת, הונחו בפני בית משפט קמא ראיות, המוכיחות שבעת קבלת צו העיקול היה בקופת המשיבה סכום של 324,000 ש"ח לזכות החברה, ובית משפט קמא לא הסביר בפסק דינו מדוע ועל סמך מה זכאית היתה המשיבה להמשיך ולהחזיקו בקופתה.

מ"ה. המערערת סבורה שיש מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, וזאת בנסיבות העניין שבתיק זה, גם אם בדרך כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי מהימנות, שכן לטענת המערערת נקבעו ממצאים בפסק הדין ללא ביסוס ראייתי.

מ"ו. טוענת המערערת, כי תשובת המשיבה במענה לצו העיקול לא הייתה מדויקת, שכן במועד קבלת הצו לא ניתן היה לקזז כספים, שהרי "עילות הקיזוז" נוצרו מאוחר יותר. המשיבה לא יכולה היתה לדעת אודות "עילות קיזוז" אלה, קודם לעריכת חשבון ההשערות על ידי מנהל המשיבה, שנעשה באופן פיקטיבי, והינו, כך נטען, נטול אחיזה במציאות.

בענייננו, כך נטען, רחוקה המשיבה מאוד מקיום חובת תום הלב.

מ"ז. עוד מציינת המערערת, כי לפי הפסיקה מחזיק המקבל הודעת עיקול על כספים המגיעים ממנו ואינו משוכנע כי הצו חל עליו, חובתו לפנות לבית המשפט על דרך של בקשת הבהרה בעניין זה.

מ"ח. בנוסף טוענת המערערת, שהמשיבה לא עמדה כנדרש בהליכי גילוי ועיון במסמכים, הגם שיש להליכים אלה חשיבות רבה דווקא בהליך של בקשה לאישור עיקול.

מ"ט. כמו כן, טוענת המערערת, שטענת קיזוז בעלמא, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שניתן יהיה לבסס תביעת קיזוז. משהוכח שהמשיבה שילמה לידי החברה למעלה מסכום העיקול, שעמד על 400,000 ש"ח, הרי שלא ניתן על דרך ההשערה של העד ירון לנכות מסכום זה סכומים, שביחס למרביתם לא ידע העד לתת הסבר.

נ. עוד סבורה המערערת, שלעניין אי-העדתם של עוואד (מנהל נ.צ.) וראידה (מנהלת תמרטקס), היו לה נימוקים טובים לכך. בית משפט קמא אף לא נתן דעתו לשאלה מה מנע מן המשיבה להעיד שני עדים אלה, שמבחינת המשיבה רק יכלו לתמוך בגרסתה, ואולי לא?

נ"א. בעיקרי הטיעון (פיסקה ג'(4)), טוענת המערערת, שקביעת בית משפט קמא לפיה הבקשה לאישור עיקול הוגשה באיחור, אינה מנומקת ואינה מגובה בתאריכים, למרות התייחסות המערערת לעניין זה בסיכומי התשובה שלה בפני בית משפט קמא.

עד כאן תמצית טענות המערערת.

נ"ב. המשיבה בטיעוניה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא ומאמצת את ממצאיו, קביעותיו, ומסקנותיו.

המשיבה מציינת, כי הערעור מופנה רובו ככולו כנגד ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות, מה גם שרוב עדי המשיבה היו ניטרליים, ובדין נדחו השערותיה של המערערת.

נ"ג. המשיבה הוסיפה, שבדין קיבל בית משפט קמא את טענת ההגנה של המשיבה, בהדגישה, שהתביעה לאישור העיקולים שהוטלו על הכספים המגיעים לחברה ולמוחמד, בהתייחס לתשובת המשיבה לצו העיקול הראשון (שהוא הרלוונטי), הוגשה באיחור וללא בקשה מתאימה להארכת מועד, ולכן צו העיקול הראשון פקע (תקנה 378(א)) - 380 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

נ"ד. עוד טוענת המשיבה, שבמועד הטלת העיקול כלל לא נוצרה לחברה זכות לקבלת כספים מן המשיבה, שכן העכבון מכח ההתקשרות החוזית, גובר על העיקול הזמני. לפי מכלול הראיות, כולל עדויותיהם של העדים הניטרליים, נטשה החברה את הפרוייקט והמשיבה נאלצה לממן מכיסה את ביצוע התיקונים ואת ההשלמות לסיום העבודות בפרוייקט.

צו העיקול הזמני תופס אך ורק במועד הטלתו ובמועד זה ממילא לא הגיעו הכספים לחברה.

באשר לטענת הקנוניה והמרמה, טוענת המשיבה, כי המערערת חזרה בה מטענה זו ומה גם שגרסת המערערת, כך נטען, רצופה סתירות פנימיות.

עד כאן תמצית טענות המשיבה.

נ"ה. שני הצדדים הניחו בפנינו את טיעוניהם שבכתב ואת תיקי המוצגים שלהם. בישיבה, שהתקיימה בפנינו ביום 14.04.15, פירטו בפנינו באי כוח הצדדים את תמצית טיעוניהם בעל פה.

נ"ו. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, לטיעונים שבערעור, לטיעונים שהעלו בפנינו באי כוח הצדדים בכתב ובעל- פה, ולמוצגים הרלוונטיים, מסקנתנו היא, שיש להורות על החזרת התיק בפני בית משפט קמא לצורך השלמת פסק הדין, כפי שנפרט להלן.

נ"ז. אין בדעתנו להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, שלפיהן לא עלה בידי המערערת להוכיח את טענתה בדבר קנוניה בין המשיבה מחד גיסא, לבין החברה ו/או מנהלה (מוחמד) מאידך גיסא, שכן מדובר בממצאים עובדתיים, וקביעות שבמהימנות, שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, ומה גם שלא על בסיס קביעות אלה גיבשנו את התוצאה אליה הגענו.

נ"ח. בהתאם לסעיף 44(א) של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"):

"צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב, יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו, או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום".

לפי סעיף 44(ב) לחוק ההוצאה לפועל, על הצד השלישי להגיש למנהל הלשכה להוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה, המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו, נכון להמצאת הצו, או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום.

נ"ט. סעיף 48(א) של חוק ההוצאה לפועל קובע, כי צד שלישי שהוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין, בידעו שיש עליו צו עיקול, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק, ובלבד שהחיוב לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.

ס. במקרה שבפנינו, הגיבה המשיבה ביום 19.11.09 על צו העיקול הראשון אשר הוטל אצלה על הכספים המגיעים ממנה לחברה, וענתה שאין היא חייבת כספים לחברה. כך גם באשר לצו העיקול שהוטל על הכספים המגיעים למוחמד (מנהל החברה).

ס"א. נתעכב להלן מעט על השיקולים והנימוקים של בית משפט קמא, לפיהם הגיע למסקנה שאין להיעתר לתביעתה של המערערת.

ס"ב. בית משפט קמא קבע, שלא עלה בידי המערערת להוכיח, כי תשובת המשיבה לצו העיקול כנגד החברה, הייתה לא נכונה, שכן לצורך צו העיקול הראשון לא הוכיחה המערערת קיומה של התקשרות חוזית עסקית כלשהי בין החברה לבין המשיבה, שיש בה כדי לחייב את המשיבה לשלם כספים לחברה. כך גם בכל הנוגע למערכת היחסים שבין המשיבה לבין מוחמד (מנהל החברה).

ס"ג. בית משפט קמא הוסיף, שלצורך הוכחת הטענה שתשובת המשיבה לצו העיקול לא הייתה נכונה, היה על המערערת להוכיח שבמועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה (נובמבר 2009), החזיקה זו האחרונה, כספים כלשהם עבור החברה עד לגובה סכום העיקול (400,000 ₪) , אך זאת לא הוכח, שכן המשיבה, לפי החוזה בינה לבין החברה, זכאית הייתה לעכב בידיה עד לחשבון הסופי, 5% מכל חשבון מאושר, עכבון שנועד להבטיח את הביצוע החוזי.

ס"ד. בית משפט קמא הוסיף וציין, שהחשבון האחרון שהוגש על-ידי החברה למשיבה, הינו מיום 18.10.09 (ת/5). לפי חשבון זה קיזזה המשיבה, לפי ההסכם שבינה לבין החברה, 174,981 ₪ (5% בגין זכות העכבון), 17,498 ₪ (עבור שמירה בשווי 0.5% מסכום החשבון) וכן 34,996 ₪ (עבור שירותי אתר בשיעור 1% מהחשבון).

מתוך סך החשבון קיזזה המשיבה גם את החשבון הקודם, כך שביום 20.10.09 שולם התשלום האחרון ע"י המשיבה לחברה, בסך 172,788 ₪.

ס"ה. בית משפט קמא קבע, שלאחר החשבון הנ"ל לא הוצג כל חשבון מטעם החברה למשיבה, ולא הוכח כל תשלום מן המשיבה לחברה. מכאן, שבמועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה (12.11.09) ובמועד תשובתה (19.11.09) לצו העיקול, לא החזיקה המשיבה בכספים המגיעים לחברה.

זכות העכבון של המשיבה, מכח ההתקשרות החוזית בינה לבין החברה, עדיפה על זכות המערערת שמכח צו העיקול, שהרי זכות העכבון קדמה בזמן למועד צו העיקול.

ס"ו. בית משפט קמא קבע, כי במועד שנתקבל אצל המשיבה צו העיקול לא התגבשה זכות החברה לקבל את הכספים שעוכבו מכח זכות העכבון, שכן מועד פרעונה של אותה זכות מגיע בעתיד. במועד קבלת צו העיקול (12.11.09) לא היה זה וודאי שהחברה תקבל בסופו של יום את סכום העכבון או כל חלק ממנו.

העכבון נועד, כידוע, להחליף כל בטוחה אחרת להבטחת ביצוע כל ההשלמות ותיקוני העבודות שעל החברה לבצע, ומכאן, לפי קביעת בית משפט קמא, שמדובר בזכות עתידית שאינה בת עיקול. לעניין זה הפנה בית משפט קמא לע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס ואח' (מיום 16.1.14).

ס"ז. נוכח קביעותיו אלה, קבע בית משפט קמא, שאין צורך לבחון את הטענות החשבונאיות שהעלתה המערערת בכל הנוגע לסכומים שקוזזו מן החשבון הסופי בכל הנוגע לעבודות, שבוצעו על ידי החברה עד לעזיבתה את האתר, שכן אפילו תאמר שהמשיבה קיזזה סכומים שלא הייתה אמורה לקזזם על חשבון העבודות של החברה, אין בכך כדי לשנות מן הקביעה שבמועד קבלת צו העיקול בידי המשיבה, לא התגבשה לחברה הזכות לקבלת כספי העכבון.

יחד עם זאת, הוסיף בית משפט קמא וציין, שלפי מכלול הראיות ביצעה המשיבה עבודות בהיקף נרחב לצורך תיקון והשלמת העבודות שבוצעו ע"י החברה, וזאת על יסוד עדויות מהימנות, שלפי קביעתו, לא נסתרו ע"י המערערת.

ס"ח. אין בידינו לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. איננו סבורים שניתן להקיש מן האמור בע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס (מיום 16.1.14), שאליו הפנה בית משפט קמא בפסק דינו, לענין הנדון בפנינו.

בשונה מענייננו, נקבע בעניין בנק מזרחי, בין יתר הדברים, שקיים קושי בהטלת עיקול על הזכות לקבלת אשראי, נוכח הסממנים האישיים המאפיינים זכות זו ושוללים עבירותה, שכן ההחלטה האם ומתי ליטול אשראי מן הבנק, ובאיזה סכום, נתונה לבחירתו ולהחלטתו של הלקוח ותלויה מעצם טיבה בצורכי האשראי שלו ולכן הטלת עיקול על יתרת האשראי הבלתי מנוצלת, שוללת מן הלקוח את זכות ההחלטה והבחירה בעניין זה.

יחד עם זאת, נקבע בעניין בנק מזרחי (פיסקה 14), שנוכח הגדרת "נכסים" בתקנה 1 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן נוכח הגדרת המונח "נכס" בחוק ההוצאה לפועל, הרי גם זכות חוזית העומדת לנתבע ביחסיו עם המחזיק, לפי חוזה שנערך ביניהם, ניתנת לעיקול, גם אם המועד למימושה טרם הגיע, ובלבד שהתגבשה במועד הטלת העיקול.

ס"ט. במקרה שבפנינו, אכן היתה למשיבה זכות עכבון עד לחשבון הסופי בשיעור של 5% מכל חשבון מאושר, כדי להבטיח את השלמת הביצוע החוזי על ידי החברה.

החשבון האחרון שהוגש ע"י החברה למשיבה, היה ביום 18.10.09 (ת/5) וממנו קיזזה המשיבה סכומים שונים, כמפורט בפיסקה 43(ג) לפסק דינו של בית משפט קמא, ולכך כבר התייחסנו לעיל.

על פי התשתית הראייתית, כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, לא הוגש ע"י החברה חשבון כלשהו למשיבה מאז החשבון מיום 18.10.09 ועד שנתקבל צו העיקול הראשון ביום 12.11.09 אצל המשיבה. במועד זה היו מעוכבים בידי המשיבה, במסגרת זכות העכבון, 324,000 ₪, שהם למעשה כספים שאמורים היו להגיע לחברה, ובלבד שזו תשלים את כל העבודות שעליה לבצע על פי ההתקשרות החוזית בין המשיבה לבין החברה, וכן שתתקן את כל מה שעליה לתקנו כנדרש.

ע. נכון הוא, שזכות עכבון זו קודמת לזכותו של המעקל (דהיינו, קודמת לזכותה של המערערת), אך ככל שלא היתה למשיבה עילה לקזז סכומי כסף נוספים מחשבון העבודות שעליה לשלם לחברה, או ככל שהסכום שהיא רשאית לקזז איננו מכסה את מלוא הסכום המעוכב של 324,000 ₪, כי אז אין כל הצדקה לכך שכספים אלה, או יתרת הכספים שלאחר ביצוע הקיזוז, לא יועברו לידי המערערת, וזאת ככל שהמשיבה אינה זכאית לקזז תשלומים שעליה לשאת בהם בגין עבודות ותיקונים שהיה על החברה לבצעם, או לחלופין כאשר הקיזוז בפועל אינו אלא לגבי חלק מן הסכום שעוכב, ונשארת יתרה מתוך הסכום המעוכב של 324,000 ₪.

ע"א. אנו סבורים, שהכספים בסך 324,000 ₪, שעוכבו בידי המשיבה, ניתנים לעיקול, ואולם, יש כמובן לברר ולבחון, באופן ברור ומפורט, מהו השווי הכספי של השלמת העבודות והתיקונים שהמשיבה נאלצה לבצעם, ואשר בתשלומם נשאה, בגין השלמת עבודות ותיקונים, שמוטל היה על החברה לבצעם, לאחר מועד החשבון האחרון, שהגישה החברה (18.10.09, ת/5), והאם שווי כספי זה מקזז את כספי העכבון בסך 324,000 ₪ באופן מלא או באופן חלקי?

ע"ב. הואיל ואין בפסק דינו של בית משפט קמא דיון והכרעה בסוגיה זו, איננו רואים מנוס מלהורות על החזרת התיק לבית משפט קמא, לצורך השלמת פסק הדין בסוגיה שאותה פירטנו לעיל בפסקה ע"א, וכך אנו מחליטים.

ע"ג. נוסיף, כי בטרם ישלים בית משפט קמא את פסק דינו, יאפשר בית משפט קמא לבאי כוח הצדדים לטעון בקצרה (בכתב או בעל פה) בסוגיה זו, ובסוגיה זו בלבד. מובהר, שאין כוונתנו להשלמת ראיות, אלא להשלמת טיעון בסוגיה זו בלבד על בסיס התשתית הראייתית הקיימת.

ע"ד. אם יגיע בית משפט קמא בהשלמת פסק דינו למסקנה, לפיה נשארה יתרת זכות מתוך כספי העכבון הנ"ל לטובת המערערת, כי אז ידון ויכריע בית משפט קמא גם בטענת המשיבה, לפיה פקע צו העיקול הראשון, מן הטעם שהמערערת לא הגישה במועד בקשה לאישור העיקול, ולא ביקשה להאריך את המועד להגשת תובענה לאישור צו העיקול הראשון. לצורך ההכרעה בסוגיה זו ידון בית משפט קמא גם בטיעון, שהעלתה המערערת, בסעיף 1 לסיכומי התשובה שהגישה לבית משפט קמא ביום 19.10.14.

ע"ה. צו ההוצאות שניתן בפסק דינו של בית משפט קמא, לחובת המערערת – מבוטל.

במסגרת השלמת פסק הדין יחליט בית משפט קמא מחדש בשאלת ההוצאות.

ככל שהמערערת שילמה את ההוצאות הנ"ל למשיבה, תחזיר המשיבה את סכום ההוצאות הנ"ל למערערת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד בו שילמה המערערת הוצאות אלה ועד הפירעון בפועל.

ע"ו. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, לא יהא צו להוצאות בערכאת הערעור.

ע"ז. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר ע"י מזכירות בית המשפט, לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.