השופט י' גריל (אב"ד) והשופטת ב' טאובר:

א. בפנינו ערעור על פסק דינה של הוועדה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: "החוק"), מיום 26.2.14, בעמ"ח 23478-01-10, אשר דחתה את הערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב מיום 15.11.09, לדחות את תביעת המערערת להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח אסף נמר ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נהרג במילוי תפקידו ביום 26.7.06.

ב. הנסיבות הצריכות לענין בתמצית הינן אלה:

המנוח והמערערת הכירו זה את זו בינואר 2004 בסידני שאוסטרליה. אותה עת שהתה המערערת בטיול באוסטרליה ואילו המנוח, שעזב את הארץ עוד בילדותו, חי שם יחד עם אמו ואחותו. הגם שהמנוח גדל והתחנך באוסטרליה החליט הוא לעלות ארצה ולהתנדב לשירות קרבי בצה"ל.

השניים תכננו להיפגש לכשיגיע המנוח ארצה.

ג. במרץ 2004, קודם בואו של המנוח לארץ, שכרה המערערת דירת חדר בתל אביב.

במסגרת לימודי דוקטורט נסעה המערערת לארצות הברית אחת לשנה.

בנובמבר 2004 שבה המערערת ארצה מנסיעה כזו.

בין לבין, בספטמבר 2004, עלה המנוח ארצה ועד שובה של המערערת מארצות הברית התגורר הוא בבית דודתו שבקרית ים, ועבד לפרנסתו בבית קפה.

משחזרה המערערת בנובמבר 2004 מארצות הברית, נפגשו השניים מידי סוף שבוע בדירה שבתל אביב, הואיל והמנוח עבד במשך השבוע בבית קפה בקריות.

ד. במהלך ינואר 2005 כשהתהדק הקשר בין המנוח לבין המערערת, פרש הוא מעבודתו בקריות, והחל להעביר את חפציו מבית דודתו לדירה שבתל אביב באופן הדרגתי. חפציו הגדולים של המנוח, להם לא נזקק מידי יום, אוחסנו בבית הוריה של המערערת, ולטענתה, הדירה בתל אביב הפכה לביתם המשותף.

ה. כשהמערערת שבה ונסעה לארצות הברית במסגרת לימודיה דאג המנוח לכל הסידורים הנחוצים בקשר למגורים בדירה בתל אביב ועדכן את כל הגורמים הרלוונטיים, כגון: הבנק, חברת האשראי, חברת הסלולר ועוד על שינוי כתובתו לדירה בתל אביב.

מאז ועד מועד נפילתו של המנוח ביום 26.7.06 התגוררו השניים יחדיו בדירה בתל אביב.

ו. השאלה שבמחלוקת שעמדה לדיון בפני הוועדה היתה: האם מערכת היחסים שניהלה המערערת עם המנוח היתה כזו שניתן להכיר בה כ"ידועה בציבור" שלו?

ז. הוועדה הנחתה את עצמה בהתאם לפסיקה שקבעה מבחן סף להגדרת "ידועים בציבור". המבחן הוא מבחן מצטבר בעל שני תנאים:

האחד – שבני הזוג גרו יחדיו סמוך למותו של אחד מהם.

השני – שביום המוות של בן או בת הזוג, היה בן הזוג השני "ידוע בציבור" כבעלה או "ידועה בציבור" כאשתו.

ח. אשר לתנאי הראשון, ציינה הוועדה, כי שאלת המגורים המשותפים במקרה זה אינה שאלה קלה, וזאת נוכח הנסיבות המיוחדות בהליך זה. בתקופה הרלוונטית היתה המערערת בעיצומם של לימודי הדוקטורט, לימודים שהתקיימו לפחות חלקית בארצות הברית.

המנוח היה באותה תקופה חייל קרבי על כל המשתמע מכך לגבי הזמנים בהם התאפשר לו לצאת לחופשות. לבעייתיות זו מתווספת העובדה שהמנוח הצהיר כלפי רשויות צה"ל כי הוא מתגורר במקום אחר, עת חתם על חוזה שכירות עם אמה של המערערת, לשכירת דירה בעפולה, כלומר, בכל התקופה בה נטען כי המנוח והמערערת גרו יחדיו בדירה בתל אביב, היה על שם המנוח חוזה שכירות לדירה בעפולה.

ט. בנוסף: בראיון מיום 25.1.05 שנערך למנוח במסגרת שירותו הצבאי, ציין הוא כי הוא מתגורר למעשה עם דודתו בקרית ים. על בסיס הצהרה זו המליצה משקי"ת ת"ש להכיר בו כחייל בודד לצורך תשלומי הלנה ומענקים.

הוועדה מעירה, כי האמור לעיל סותר במידה מסויימת את הראיות שהובאו בפניה על ידי המערערת ולפיהן התגוררו המערערת והמנוח יחדיו בדירה בתל אביב.

י. הוועדה מציינת, כי מחומר הראיות עולה שהזמן המצטבר בו המערערת והמנוח התגוררו יחדיו תחת אותה קורת גג איננו ארוך.

מוסיפה הוועדה, כי הדירה בה מדובר היתה למעשה דירת חדר בשטח של 25 מ"ר, ששכרה המערערת על שמה בתל אביב, וכי הזמן המועט בו שהו השניים בדירה הקטנטנה, נובע הן משירותו הצבאי של המנוח כחייל קרבי ביחידת שדה, והן משהותה של המערערת בפרקי זמן שונים, לצורך לימודיה המתקדמים, בארה"ב.

י"א. שהותם המשותפת של המערערת והמנוח בדירה היתה, לפי קביעת הוועדה, מוגבלת ומועטה, והצהרותיו של המנוח בפני רשויות צה"ל (תהא הסיבה לכך אשר תהא), לגבי מגורים במקומות אחרים זולת הדירה בתל אביב, יש בהן כדי להחסיר, לדעת הוועדה, ממשקל המגורים המשותפים של הצדדים.

י"ב. מטרתה של המערערת כיום הינה, כך כותבת הוועדה, להעלות את משקל המגורים המשותפים בתל אביב על מנת להוכיח את עצמת הקשר בין המערערת לבין המנוח.

יחד עם זאת, הובאו עדויות מצד המערערת וחבריה, לרבות המשכיר, לפיהן שהה המנוח בחופשותיו בדירה, בעוד שהמערערת שהתה בלימודיה בארה"ב, וכי המשכיר ראה בכך התנהלות תקינה.

שואלת הוועדה האם די בכך כדי לומר שדינם כדין זוג נשוי כשהבעל משרת בצבא ונעדר רבות מן הבית, או כשאחד מבני הזוג נאלץ להיעדר מהבית המשותף עקב לימודים או עבודה הכרוכה בנסיעות רבות?

י"ג. המסקנה אליה הגיעה הוועדה בסופו של יום הינה שהיא מוכנה להניח, לאור מכלול הראיות כי ניתן לקבוע שאמנם מדובר במגורים משותפים.

בהקשר זה נסמכת הוועדה על מכתבים ששלח המנוח למערערת מהם עולה, כי המנוח החשיב את הדירה בתל אביב כדירתם המשותפת של בני הזוג.

כן ציינה הוועדה, שהובאו בפניה ראיות שגם המערערת, בני משפחתה, וחברים, ראו במגורים בדירה בתל אביב משום מגורים משותפים של המערערת ושל המנוח.

י"ד. לבסוף ציינה הוועדה, שאף הורי המנוח העידו כי המנוח התגורר עם המערערת בדירה בתל אביב, היחסים בין המנוח למערערת היו רציניים, המנוח אף סיפר לאמו כי קנה למערערת טבעת, ולמעשה הם חיו יחדיו.

ט"ו. הוועדה הוסיפה וציינה, בכל הנוגע להסכם השכירות אשר הציג המנוח לצבא, כי למעשה אין טענה שהמנוח התגורר בדירה בעפולה, אותה דירה המוזכרת בהסכם השכירות, וברור ללא ספק, כי המנוח הציג הסכם זה לרשויות הצבא אך על מנת לקבל מן הצבא תוספת כספית לשכרו החודשי.

ט"ז. השאלה הנוספת שהוועדה דנה בה היא האם התקיים התנאי השני הנדרש והוא: חיי משפחה במשק בית משותף, דהיינו, האם ניתן לומר כי בני הזוג קשרו את גורלם לחיים משותפים בדומה לזוג נשוי?

י"ז. הוועדה מציינת, כי הפסיקה קבעה שעל מנת להוכיח קשר בין בני זוג שקשרו את גורלם כאמור יש להוכיח שהם חיו חיי משפחה במשק בית משותף וזאת בעזרת מבחנים שהותוו זה מכבר.

למעשה בוחנים שני יסודות עיקריים:

היסוד הראשון הוא חיי אישות והוא מורכב מחיים המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, בדומה לזוג נשוי.

היסוד השני: ניהול משק בית משותף, דהיינו, לא משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית, או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים האחד בשני בקשר של גורל חיים.

י"ח. עוד מציינת הוועדה, כי לאופן שבו תופס הציבור את מערכת היחסים שבין בני הזוג, אין נפקות לעניין קביעת מעמדם כידועים בציבור. הדגש הוא על תפיסתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם. אין זה אלא מתבקש שנטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מוטל על הטוען לכך ונטל זה אינו פשוט כלל ועיקר, כשכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.

י"ט. הוועדה קובעת, כי נראה שהמערערת הצליחה להוכיח את קיומו של היסוד הראשון, דהיינו, חיי אישות המורכבים מחיים משותפים על בסיס יחס של חיבה ואהבה. לענין זה ראתה הוועדה הוכחה לכך בחלופת המכתבים הענפה בין המערערת למנוח, וכן עדויותיהם של המערערת, אמה, והורי המנוח, וכן עדות חברה קרובה של בני הזוג.

כ'. מוסיפה הוועדה, כי עדותה של המערערת באשר לרצינות כוונותיהם (שלה ושל המנוח) באשר לקשר ולעתיד המשותף שהם תכננו, אשר יכול והיה מתקיים אלמלא נהרג המנוח, ואף עדותו של המוכר בחנות התכשיטים בה רכש המנוח את טבעת האירוסין למערערת - תומכת בקיומו של היסוד הראשון הנדרש.

כ"א. ראיה נוספת לחיזוק טענתה של המערערת לפיה היא והמנוח חשבו לקשור את גורלם בעתיד משותף ולהגר יחדיו לאוסטרליה לאחר סיום לימודיה, ניתן לראות בניסיונותיה של המערערת למצוא מסגרת אוניברסיטאית על מנת להמשיך את לימודיה באוסטרליה. לצורך כך יצר המנחה של המערערת במסלול הדוקטורט בארה"ב קשר עם קולגה שלו באוסטרליה לצורך המשך לימודיה שם, וקישר בין המערערת לבין אוניברסיטת סידני.

כ"ב. לפיכך הגיעה הוועדה למסקנה שהמערערת הוכיחה את קיומו של היסוד הראשון: חיי אישות וחיים משותפים המושתתים על יחס של חיבה ואהבה בהם בני הזוג קשרו את גורלם זה בזו.

כ"ג. מכאן עברה הוועדה לבחון האם התקיים היסוד הנדרש של משק בית משותף, כשהכוונה היא לניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת. ניהול משק בית משותף צריך שיהיה כניהול משקי של בני זוג נשואים, כולל תרומתו של כל צד למאמץ המשותף לרווחתם. במסגרת זו נבחנת השאלה מי מבצע את עבודות הבית, קניות, ניקיון, בישול, וכן כיצד מנוהל התקציב, מי מכניס הכנסות ומי מממן את ההוצאות לניהול הבית.

יש צורך שכל בן זוג יתרום לקיום הבית, אך אין הכרח בשוויון במקורות המימון בין הצדדים.

קיום חשבון בנק נפרד או נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, אין בו בהכרח כדי לפגוע בטיב היחסים (פיסקה 34 בפסק דינה של הוועדה).

כ"ד. לדעת הוועדה נראה כי המערערת התקשתה מאד להוכיח ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת. הוועדה לא שוכנעה שיסוד זה התקיים במקרה זה. המערערת לא הצליחה, לדעת הוועדה, להוכיח ברמה הנדרשת שהיא והמנוח ניהלו משק בית של בני זוג נשואים.

מן העדויות והראיות שהובאו לא ברורה, לדעת הועדה, תרומתו של כל צד למאמץ המשותף.

היה אמנם שיתוף במקום המגורים, אך לא הוכח שיתוף כלכלי לענין דמי השכירות ולענין אכילה, שתייה, הלבשה ושאר הוצאות בני הזוג. לא הוכח שימוש במשאבים שאוחדו יחדיו לצורך החיים המשותפים ונראה שכל אחד מבני הזוג שמר על נפרדות כלכלית מוחלטת.

המערערת היא זו ששילמה את שכר הדירה, חוזה השכירות היה על שמה, ולמרות שהחוזה הוארך לא צורף המנוח כשוכר.

כ"ה. מציינת הוועדה, כי מעדות המערערת ניתן ללמוד שהמנוח התעניין בהכנסותיה ובהוצאותיה של המערערת, אך משום מה לא שיתף אותה בפירוט הכנסותיו והוצאותיו, ובעיקר בחסכונותיו, שכפי שהתברר לאחר מותו הסתכמו בכ-100,000 דולר אוסטרליים.

המנוח והמערערת גם לא רכשו יחדיו רכוש כלשהו והקבלה שצירפה המערערת על רכישת מזרן נרשמה על שמה בלבד.

מוסיפה הוועדה, שלאחר מות המנוח לא ראתה עצמה המערערת כזכאית לירושתו של המנוח או לחלק ממנה, ולא הוציאה צו ירושה לגבי עזבונו של המנוח. המערערת גם לא היתה מוטבת של המנוח בתוכניות החיסכון ובביטוח שנערך בצה"ל.

המנוח כתב בכל הטפסים שמילא, כי אמו תהיה המוטבת שלו לצורכי ביטוח ובכל העניינים הכספיים. גם המערערת מצידה לא רשמה את המנוח כמוטב בקופות הגמל ובחסכונות שלה ולא רשמה את המנוח כנהנה בביטוחים שעשתה.

כ"ו. לדעת הוועדה, המערערת והמנוח לא ניהלו משק בית משותף, לא שיתפו אחד את רעהו בעניינים הכספיים והיתה ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת. הוועדה מוסיפה, שכאשר נשאלה המערערת בחקירתה הנגדית האם היא ניהלה שיחה עם אמו של המנוח על חלוקה כלשהי של רכושו, שכלל כנראה בין היתר, חסכון של 100,000 דולר אוסטרליים, הופתעה המערערת מאד וטענה, כי דבר זה כלל לא עלה על דעתה.

בכך ראתה הוועדה הוכחה ניצחת לכך שהמערערת לא ראתה את עצמה שותפה מלאה כלכלית לחייו של המנוח, והוסיפה, שהמערערת לא היתה מעורה במצבו הכלכלי, לא ידעה כמה כסף חסך במדויק ואיפה, ולא ידעה את שם הבנק בו הפקיד המנוח את כספו או ניהל את חשבונו.

אילו היה שיתוף כלכלי בין בני הזוג לא היתה המערערת, כך סבורה הוועדה, מופתעת מעצם השאלה שהוצגה לה בחקירתה הנגדית.

כ"ז. הוועדה גם מציינת, שהמערערת שהתה תקופה ארוכה בארצות הברית והמנוח נשאר בדירתם המשותפת.

למרות זאת, לא היה לבני הזוג חשבון בנק משותף, והמערערת אף לא נתנה למנוח ייפוי כח לחשבונה, גם לא לתשלום חשבונות משותפים. המנוח לא יכול היה לעשות שימוש בחשבון הבנק או בכרטיס האשראי של המערערת. כשהתעורר צורך דחוף לשלם חשבון חשמל, הקריאה לו המערערת את מספר כרטיס האשראי בטלפון ומצב זה אינו רגיל אצל בני זוג החיים כבעל ואשה.

כ"ח. לאחר מות המנוח קיבלה אִמו את כספי ביטוח החיים וכן סכום כסף עבור השתתפות בהוצאות מיוחדות למשפחה אבלה. המערערת לא היתה מעורבת בכל הכספים והסידורים שלאחר מות המנוח.

כ"ט. מציינת הוועדה, כי למעט עדות בחצי פה לפיה המערערת והמנוח רכשו ציוד לדירה (מזרן, קומקום חשמלי וכלי מטבח) וכן רכשו מצרכים בשוק יחדיו, אין כל עדות ממשית המראה על שיתוף כלכלי כלשהו בין המערערת למנוח, ועדויות החברים ובני המשפחה, ולרבות עדותה של סגן אלוף יעל אשל בענין - אינן אלא עדות מפי השמועה או סברה, לדעת הוועדה.

ל'. מכאן מסקנת הוועדה, שהמערערת לא עמדה בתנאי אחרון זה של ניהול משק בית משותף, ולפיכך דחתה הוועדה את הערעור שהגישה המערערת על החלטתו של המשיב .

בטרם סיום ראתה הוועדה לנכון לציין, למעלה מן הצורך, כי התוצאה לפי הדין היא כאן תוצאה צודקת, שכן המערערת הצליחה לשקם את עצמה, ובמועד שהתקיימו הדיונים בפני הוועדה אישרה המערערת, עוד בשנת 2011, שהיא מתגוררת מזה שלוש שנים עם בן זוג ולא טענה מיוזמתה כי הוא ה"ידוע בציבור" שלה (עמ' 29-31 לפרוט'), או כי היא עומדת להינשא לו. רק בהמשך החקירה הנגדית הודתה המערערת כי למעשה "נישאה לו" בנישואין אזרחיים, ולטענתה עשתה זאת כי "למדה לקח" מהתנהלות המשיב ולכן דאגה הפעם למסד את יחסיה עם בן זוגה הנוכחי.

מוסיפה הוועדה כי עצם ההבדל באופן מגוריה של המערערת עם בן זוגה הנוכחי, לעומת אופן מגוריה עם המנוח, מבליט את החסר במגוריה עם המנוח, ומדגיש את החסר
שבאי-ניהול משק בית משותף. כל אלה עושים את ההבדל בין "ידועים בציבור" לבין חברות ומגורים משותפים.

עד כאן דבריה של הוועדה.

ל"א. בערעורה המונח בפנינו טוענת המערערת, כי פסק דינה של הוועדה שגוי, ולטעמה מן העדויות שהובאו בפני הוועדה עולה תמונה שלמה של קיום מערכת יחסים רצינית וממושכת בין השניים, מערכת יחסים הכוללת מגורים משותפים, התנהלות כלכלית משותפת, ניהול משק בית משותף, רגשות אהבה וחיבה, קשירת גורל ושכלול כוונות בני הזוג לידי קשר זוגי מתחייב.

נטען בערעור, שהעדים תמכו בגרסת המערערת והגם שהדבר לא צויין מפורשות בפסק הדין, עולה מעיון בפסק הדין שעדי המערערת נמצאו מהימנים.

לטעמה של המערערת היא סיפקה מארג ראייתי שלם המעיד על היותה "ידועה בציבור" של המנוח עד לנפילתו בעת מילוי תפקידו ביום 26.7.06.

לטענת המערערת די היה בכל שהוכח בפני הוועדה, לרבות הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, כדי לקבוע שביום נפילת המנוח היתה המערערת "ידועה בציבור" כאשתו.

לטענת המערערת, השאלה של שיתוף בנכסים אינה רלוונטית לצורך ההכרה בה כ"ידועה בציבור" הואיל ואין המדובר בקביעה רכושית, אף לא בטענה לשיתוף בנכס ספציפי.

ל"ב. באשר לשאלה האם עלה בידי המערערת להוכיח קיומו של יסוד כלכלי משותף, דהיינו, התנאי של "חיי משפחה במשק בית משותף" סבורה המערערת, כי המבחן המשפטי הוא גמיש ביותר, ואינו יכול להיבחן על פי מתכונת אחת של "חיי משפחה במשק בית משותף".

לטענת המערערת, די בכל שהוכח מטעמה כדי לעמוד בכל יסודותיו של התנאי השני: ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת על מנת להכיר בה כמי שהיתה "ידועה בציבור" של המנוח.

לדעת המערערת, משקבעה הוועדה שהמערערת הוכיחה מגורים משותפים עם המנוח, ושהיא חייתה עם המנוח חיי אישות וחיים משותפים המושתתים על יחס חיבה ואהבה בהם בני זוג קשרו את גורלם זה בזו, לרבות שיתוף במקום המגורים, וכן התקבלה עדות המערערת באשר לרצינות כוונותיהם באשר לקשר ביניהם והעתיד המשותף שהם תכננו, ושהיה מתקיים אלמלא נהרג המנוח – הרי קביעות אלה, כך לטענת המערערת, טומנות בחובן גם את היסוד של ניהול משק כלכלי של יחידת מגורים משותפת.

טוענת המערערת, שכאשר בני זוג חיים יחדיו תחת קורת גג אחת כבני זוג שיחסיהם רציניים, והם צופים פני עתיד, ומנהלים חיי משפחה, ממילא הם נוהגים בשיתוף במקום מגוריהם.

ל"ג. לדעת המערערת, שגתה הוועדה במסקנתה בענין זה הואיל והובאו בפניה ראיות בדבר השיתוף במקום מגורים וניהול משק בית משותף כיחידה כלכלית אחת.

די בקביעה שהיה שיתוף במקום המגורים כדי לעמוד בקיומו של התנאי של "ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת". לטעמה של המערערת, היסודות של "חיי משפחה" ו"משק בית משותף" הם מרכיבים השזורים זה בזה ולכן לא ניתן לקבוע מחד גיסא שהמערערת "הוכיחה את קיומו של היסוד הראשון", ומאידך גיסא שהיא לא הוכיחה את היסוד השני, וזאת במיוחד שעה שבני הזוג התגוררו תחת קורת גג אחת.

לתמיכה במסקנתה זו מפנה המערערת לפסיקה הרלוונטית.

ל"ד. מוסיפה המערערת, כי הוועדה זקפה לחובתה את חוסר הבהירות לגבי גובה תרומתו של כל צד למאמץ המשותף, והגיעה למסקנה השגויה שמן העדויות לא ברורה תרומתו של כל צד למאמץ המשותף, וכן קבעה הוועדה, שהמערערת היא זו ששילמה את שכר הדירה, ככל הנראה משום שהמנוח לא צורף כשוכר.

ואולם המערערת סבורה, שלצורך הכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור", אין הכרח בשיוויון במקורות המימון בין הצדדים, כפי שהוועדה עצמה קבעה בסעיף 34 לפסק הדין.

המערערת אף מציינת, שברוב המקרים אין בני זוג מנהלים משק בית משותף לפי עקרון של שוויון דווקני כאילו מדובר בשני אנשי עסקים. דווקא חלוקה שוויונית מעידה על פנקסנות, דהיינו, הִעדר שיתוף.

ל"ה. המערערת מציינת, כי הוועדה זקפה לחובתה את העובדה שהיא לא היתה מוטבת של המנוח בתכניות החיסכון והביטוח שהוא ערך בצה"ל, וכן שהיא לא רשמה את המנוח כמוטב בקופות הגמל ובחסכונות שלה, למרות שהפסיקה קובעת שהעדר רישום כמוטב איננו גורע מן המסקנה של קיום שיתוף בין בני זוג.

גם הקביעה שהמנוח והמערערת לא רכשו יחדיו רכוש כלשהו, אין בה לדעת המערערת כדי להוביל לתוצאה אליה הגיעה הוועדה שכן "מבחן הרכישות", איננו המבחן הקובע.

ל"ו. לטענת המערערת, התרכזה הוועדה בנתונים (כגון ענין השימוש בכרטיס האשראי) שאין בהם כדי לפגוע בטיב היחסים או לסייע בשאלת ההכרה במערערת כמי שהיתה "ידועה בציבור" של המנוח. מוסיפה המערערת, ששאלת השיתוף או ההפרדה בנכסים של הצדדים וביחסים הקנייניים אינה קשורה, לפי הפסיקה, לשאלת מעמדם כבני זוג. הדיון בשאלת השיתוף או ההפרדה שנהגו בני הזוג בנכסיהם אמורה לבוא אחרי הדיון בשאלת מעמדם של בני הזוג.

ל"ז. מוסיפה וטוענת המערערת, כי הוועדה לא הבחינה בין "שאלת השיתוף בנכסים" לבין שאלת "השיתוף במקום המגורים". כספי החיסכון של המנוח, כך נטען בערעור, הם בבחינת "נכס חיצוני" הואיל ומדובר בכספים שהמנוח צבר עוד לפני תחילת הקשר בינו לבין המערערת, כך שכספים אלה מוחרגים מן השיתוף שכן הם לא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הקשר ביניהם, וזהו הדין גם ביחס לבני זוג שנישאו כדת וכדין.

המערערת לא ראתה בחסכון שנצבר על ידי המנוח (שלא על דרך מאמץ משותף) רכוש שהיא שותפה בו ולא עלה בדעתה ליטול לעצמה סכום זה ולכן לא טענה לשיתוף בחסכונותיו של המנוח, והיא דאגה להעברת הכסף לאמו של המנוח. נטען בערעור שעובדה זו נעלמה מעיני הוועדה.

ל"ח. אין זה נכון, כך נטען בערעור, שהמערערת לא הייתה מעורבת במצבו הכלכלי של המנוח ולא ידעה כמה כסף חסך. אדרבא, המערערת העידה שמדובר בסכום שבסביבות 100,000 דולר. ברשות המערערת גם הייתה הסיסמה שאיפשרה גישה לחשבון המנוח, והיא זו שדאגה להעברת החיסכון לאמו של המנוח אשר לא ידעה על כספים אלה.

באשר לכספים שקיבל המנוח מצה"ל בהיותו חייל בודד, העידה אמו, שהמערערת והמנוח השתמשו גם בתלושי האוכל שקיבל המנוח בהיותו חייל בודד, וגם בכספה של המערערת. כן העידה האם, שגם למנוח היו חסכונות, וכן אישרה האם בעדותה, שלאחר מות המנוח נשאר פנקס החשבונות אצל המערערת והיא שסיפרה לאם שיש למנוח חסכונות.

מכאן טענת המערערת, ששגתה הוועדה במסקנתה שהמערערת לא הייתה מעורה במצבו הכלכלי של המנוח.

ל"ט. נטען עוד בערעור, שלפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה "היום הקובע" לבחינת העובדות ומערכת החיים של בני הזוג כ"ידועים בציבור" הוא מועד פטירתו של הנספה ולכן כל שאירע לאחר מות המנוח, איננו רלוונטי, כך נטען, לבחינת יחסי המערערת עם המנוח לשם קביעת מעמדה כמי שהייתה "ידועה בציבור" כאשתו.

לטענת המערערת, שגתה הוועדה משאיפשרה לחקור את המערערת, חרף התנגדות בא-כוחה, על נסיבות חייה לאחר מות המנוח, שכן סוגיות אלה אינן רלוונטיות, הואיל והיה מקום להתמקד רק בעובדות ובמערכת חייהם של בני הזוג, נכון ליום מותו של המנוח.

ב"כ המערערת מדגיש בטיעוניו, שהגדרת "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה, לפי תיקון מס' 30 של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, הינה "מי שהייתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אישה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו הייתה ידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר".

מכאן שנישואיה של מי שהייתה "ידועה בציבור" של הנספה ביום מותו, לאחר נפילתו, אינם מהווים תנאי מפסיק או מכשלה, וכיום זכאיות אלמנות צה"ל לקבל את זכויותיהן גם לאחר נישואיהן השניים, ולכן, השאלה האם עלה בידי המערערת לשקם את חייה, אינה רלוונטית. שגתה הוועדה משנפנתה לסוגיה זו ובאופן זה פגעה ביישום תכליתו של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה.

מ'. עוד ובנוסף נטען בערעור, שלא ברור מדוע ייחסה הוועדה חשיבות כה רבה למיעוט החפצים שנרכשו על ידי בני הזוג (מזרן, קומקום חשמלי וכלי מטבח, וכן מצרכים שרכשו יחדיו בשוק). כנגד התייחסות זו של הוועדה טוענת המערערת, שהוועדה התעלמה מקביעות מפורשות אותן קבעה בפסק דינה. לעניין זה מצביעה המערערת על תכניותיהם המשותפות של בני הזוג לקצר את שירותו הצבאי של המנוח (שאמור היה להשתחרר כחודש ומחצה לאחר נפילתו), כוונת בני הזוג לנסוע לאוסטרליה להינשא שם ולשהות שם כשלוש שנים, תוך שהמערערת מתאמת את המשך מסלול הדוקטורט שלה באוסטרליה.

עוד מפנה המערערת לכך, שדירת בני הזוג הייתה דירת חדר קטנה (25 מ"ר), שאינה יכולה להכיל חפץ מיותר כלשהו. מדובר בבני זוג שיכולותיהם הכלכליות מצומצמות ביותר, ואת החפצים שהיו דרושים לחיי יום יום – הם רכשו.

לטענת המערערת, לא היה מקום לפליאתה של הוועדה על מיעוט רכישותיהם של בני הזוג, שהרי בפועל באותה תקופה, בחזונם, הם ראו את עצמם אורזים את המעט, שיש להם, כדי לממש את המשך חייהם באוסטרליה.

מ"א. המערערת טוענת, שהוועדה גם שגתה בקביעתה שקרובי משפחתו של המנוח לא פגשו את המערערת עד נפילת המנוח, שהרי המערערת הכירה את אמו של המנוח עוד בשנת 2004 ובטרם עלה ארצה, ועדות האם בעניין זה לא נסתרה.

כמו כן העיד אביו של המנוח על היכרותו את המערערת טרם נפילת המנוח. מכאן, שהוריו של המנוח כמו גם דודתו, הכירו את המערערת, והיא אותם, עוד בטרם נפל המנוח.

מ"ב. לטענת המערערת, אין הצדקה לביקורת שמתחה הוועדה על התנהלות המנוח, בכך שקיבל קצבת חייל בודד והציג חוזה שכירות של דירה בעפולה. מדובר, כך נטען, בפגיעה בכבודו של המנוח.

המנוח עזב את מסגרת חיי משפחתו באוסטרליה כדי לשרת במולדת, לחם במלחמת לבנון השנייה, ונפל בקרב עקוב מדם בבינת ג'ביל. הכספים אותם קיבל המנוח כחייל בודד היו סכומים זעומים, להם היה זקוק לצורך חיי יום יום, והורי המנוח לא תמכו בו כלכלית. הסכם השכירות כך נטען, היה בבחינת הצהרה פורמאלית גרידא במטרה לאפשר למנוח את קיומו הכלכלי בעת שירותו הצבאי.

מ"ג. המנוח לא צויין כ"שוכר" בהסכם השכירות של דירת המגורים המשותפים הואיל ומועד החתימה על הסכם השכירות של הדירה בתל אביב קדם למועד עלייתו ארצה ולכן לפי הנחיית גורמי ת"ש דאג המנוח לאסמכתא שתביא לזיכויו בשכר דירה והוצאות אחזקת דירה. לכן, ביקורת הוועדה על התנהגות המנוח, ביקורת שבאה כיום לאחר נפילתו, מהווה פגיעה ברגשות כל הנוגעים בדבר.

עוד נטען בערעור, כי המנוח פעל לפי עצת משקית ת"ש כעולה מעדות סגן אלוף יעל אשל (עמ' 18 לפרוט').

עד כאן תמצית טענות המערערת.

מ"ד. שונה לחלוטין עמדת המשיב המאמץ את המסקנה אליה הגיעה הוועדה בפסק דינה.

לטענת המשיב, מדובר בערעור על קביעות עובדתיות ודי בכך כדי להביא לדחייתו במיוחד נוכח סעיף 25 (ח) (1) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה המאפשר הגשת ערעור בנקודה משפטית בלבד.

הוועדה, כך נטען, קיימה דיון ממצה בטענות הצדדים, שמעה את המערערת והעדים שהעידו בפניה, עיינה במסמכים וגיבשה את החלטתה.

מציין המשיב, כי לפי הדין אין ערכאת הערעור מתערבת בהחלטת הוועדה שעניינה קביעות עובדתיות מה גם שהוועדה נימקה והסבירה היטב את מסקנתה.

נטל ההוכחה, כך טוען המשיב, מוטל במלואו על המערערת ועליה היה להוכיח כי הייתה ה"ידועה בציבור" כאשתו של המנוח, ומדובר במידת הוכחה של מעבר למאזן ההסתברות, דהיינו, מעבר לסבירות של 50% וכל ספק פועל לרעתה.

מ"ה. המשיב מפנה לע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כ"ד (1) 617, ממנו עולה, כי לצורך קביעת מעמד של "ידועה בציבור" חייבים להתקיים שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף.

בין היתר, מפנה המשיב לכך שבעניין נסיס נגד יוסטר קבע בית המשפט שכאשר בן הזוג השני אינו בין החיים יש לנהוג בזהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים, ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו. דרוש קשר עמוק של שיתוף גורל וקירבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני, בעודו בחיים, לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו היה בן הזוג השני נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו את מה שהיה מגיע לו אילו היו נשואים כחוק.

מ"ו. נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה סבור המשיב, שקיימת חשיבות גם לנושאים הכלכליים, לשיתוף בין בני הזוג וכיוצ"ב. אין די בכך ששני אנשים גרים תחת אותה קורת גג ויש ביניהם קשר של חיבה ואהבה. לדעת המשיב צדקה הוועדה בקביעתה, כי מצב בו זוג מתגורר בדירה אחת ומקיים יחסי אישות, מבלי להצהיר על היותם "ידועים בציבור", הוא חזון נפרץ בימינו והמחוקק בוודאי לא התכוון לראות בכל הזוגות הללו "ידועים בציבור" על כל המשתמע מכך.

לכן, גם בענין נסיס נגד יוסטר, נקבע שאין די בניהול סתם משק בית משותף, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. תנאי זה לא הוכח על ידי המערערת, ולכן, כך נטען, בדין נדחה ערעורה של המערערת.

מ"ז. מוסיף וטוען המשיב, שהמערערת הוכיחה חוסר אמינות והיא מנועה מלטעון שהיא גרה עם המנוח ושהיא ה"ידועה בציבור". בין היתר מעיר המשיב, שהמערערת ישבה באולם הדיונים ושמעה את כל העדויות, ולא שעתה לבקשה להעיד ראשונה או להמתין מחוץ לאולם, ועובדה זו פוגעת באמינותה.

לטעמו של המשיב, התנהלותה של המערערת במספר נושאים מטילה צל על אמינותה ולמעשה יוצרת מניעות למערערת מלטעון שהיא והמנוח היו "ידועים בציבור", ובכל מקרה יש בכך כדי להעיד כי לא כך היו פני הדברים.

מ"ח. המשיב מוסיף, שהוועדה כלל לא דנה בטענותיו לגבי המניעות, ומציין כי המנוח שכר דירה בעפולה מאִמה של המערערת וקיבל על בסיס זה קיצבת חייל בודד, בכך הצהיר המנוח כלפי הצבא כי הוא מתגורר בדירה ששכר בעפולה, דבר שנעשה בידיעת המערערת. מכאן, שבכל התקופה בה נטען כי המנוח והמערערת גרו יחדיו בדירה בתל אביב היה למנוח חוזה שכירות לדירה בעפולה, והמנוח קיבל מן הצבא החזר דמי שכירות.

המנוח גם הוכר כחייל בודד חריג ובמשך כל השירות זוכה בשכר דירה בסך של 795 ₪ לחודש, אחזקת דירה 251 ₪ לחודש, ומענקים 352.5 ₪ לחודש. לטענת המשיב ניסתה המערערת להסתיר את קיומו של חוזה השכירות שהמנוח חתם עם אמה לגבי הדירה בעפולה, ואִמה של המערערת טענה שהחוזה לפיו היא השכירה למנוח את הדירה בעפולה איננו אצלה, והיא אינה יודעת היכן הוא.

לטענת המשיב, המערערת הסתירה במתכוון את חוזה השכירות ולכן אף לא התייחסה לכל השתלשלות העניינים שהייתה בעניין חוזה השכירות במהלך הדיונים בפני הוועדה.

מ"ט. מציין המשיב, שהמנוח הגיש בקשה להכרה בו כחייל בודד, ונערך לו ראיון ביום 30.12.04, בשעה שלפי טענת המערערת היא והמנוח היו בקשר והוא כבר העביר את חפציו לדירתה. המנוח סיפר בראיון שהוא מתגורר עם דודתו, ולדבריו, הוריו אינם תומכים בו. המנוח אמר באותו ראיון, כי דודתו גרה בדירה בבעלותה והוא חושב שאולי קיימת אפשרות שהוא יוכל להמשיך לגור עימה, אם לא תהיה ברירה.

בתצהירו מיום 9.1.05 ביקש המנוח להכיר בו כחייל בודד.

בסיכום הראיון מתאריך 25.1.05 צוין, שהמנוח גר עם דודתו בקרית ים, שאמו ירדה מן הארץ וגרה באוסטרליה, הקשר עם האב מינימאלי ביותר, והאב אינו מעוניין שהמנוח יגור עמו, וההורים אינם תומכים כלכלית במנוח.

המלצת משקית ת"ש הייתה להכיר במנוח כחייל בודד להלנה לרבות מענקים.

עוד טוען המשיב, שבתאריך 25.1.05 נערך דו"ח ביקור בית בו צוין, כי המנוח גר עם דודתו בקרית ים, והומלץ להכריז על המנוח כזכאי להלנה ולמענקים הואיל ואין לו היכן לישון, והסדר השינה אצל דודתו זמני.

המנוח קיבל הלנה בבית החייל לפי החלטת הוועדה לחיילים בודדים, ולאחר מכן ועד 5.12.06 אושרו למנוח שכר דירה ומענקים בגין היותו חייל בודד וחוסר אפשרות למגורים משותפים עם האב.

נ'. טוען המשיב, כי המנוח לא הזכיר כלל שהוא נמצא במערכת יחסים כלשהי עם המערערת. המנוח לא הציג עצמו כנשוי או כידוע בציבור ומכאן שלא ראה את מערכת היחסים ככזו, אחרת לא היה מצהיר שהוא חייל בודד ושאין לו היכן להתגורר. חייל נשוי אינו יכול להיות חייל בודד.

המערערת, כך מציין המשיב, טוענת ליחסים קרובים עם המנוח בתקופה זו ובתצהירה גם טוענת שעזרה לו ושלחה מסמכים למשקית ת"ש. מכאן, שהמערערת ידעה על בקשת המנוח להיות חייל בודד, ועל כך שהוא מקבל מענקים ושכר דירה בהתבסס על חוזה השכירות בעפולה, ולכן היא מנועה מלטעון אחרת.

מוסיף המשיב, שסגן אלוף יעל אשל אישרה בעדותה בעמ' 74 לפרוט' כי אין חייל בודד שהוא חייל נשוי. חייל בודד אשר נישא, או חי עם ידועה בציבור, מביאים לידיעתו שהוא יכול להגיש בקשה לתשלומי תשמ"ש, כלשונה, עבור "ידועה בציבור", אך המערער לא עשה כן.

נ"א. לטעמו של המשיב, אין הוועדה יכולה לאמץ את האמור בעדותה של המערערת שכן המנוח בשיתוף עם המערערת ואִמה, תיארו בפני רשויות הצבא מצב עובדתי, שחזקה עליו שהיה נכון, ואין המערערת יכולה כיום לטעון את ההיפך. קיימת חשיבות לאמינותו ולידיו הנקיות של מבקש ההכרה, וזאת במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול ובמיוחד בשעה שבן הזוג השני אינו בין החיים, ואין באפשרותו לסתור את הנטען על ידי בן הזוג האחר (רע"א 585/11 רחל רהב נ' קצין התגמולים (מיום 10.2.11).

נ"ב. מוסיף המשיב וטוען, שספק רב האם ניתן לראות במנוח כמי שגר עם המערערת ביום מותו. המנוח והמערערת היו "חברים" כפי שנהוג להגדיר יחסים כאלה, והם לא גרו יחדיו כדרישת הדין. התמונה המתקבלת, לטעמו של המשיב, מן העדויות שנשמעו לגבי יחסי המערערת עם המנוח, היא תמונה של יחסי חברות ואין הם דומים ליחסים של בעל ואשה. גם אם ברוח התקופה חברים מבלים יחדיו ושוהים יחדיו, לא ניתן לומר כי מדובר במגורים משותפים כדרישת הדין.

נ"ג. כמו כן מציין המשיב, שהמערערת לא נקבה בזמנים מוגדרים בהם לטענתה היא והמנוח גרו יחדיו. כאשר התגייס המנוח לצה"ל, ביום 6.3.05, הוא מסר את כתובת דודתו בקרית ים ככתובת מגוריו ואילו חוזה השכירות של הדירה בתל אביב היה על שם המערערת, ולמרות שהחוזה הוארך לא צורף המנוח כשוכר.

נטען גם, שאמה של המערערת לא ביקרה בדירה שבתל אביב, כך גם אבי המשפחה. איש מבני המשפחה לא התארח בביתם, דבר הנראה חריג בעיני המשיב שהרי הם חיו, לטענת המערערת, כבעל ואשה.

נ"ד. בתקופה שלפני מות המנוח, המערערת כלל לא היתה בארץ אלא שהתה בארה"ב לצורך לימודים, האריכה את שהותה שם, ושהתה בארה"ב כשלושה חודשים. לכן גם לא ניתן לטעון שהמערערת והמנוח גרו יחדיו בעת פטירתו. גם אין ראיות שהמנוח התגורר בדירה שבתל אביב בתקופה שהמערערת שהתה בארצות הברית.

לפי תצהיר בעל הדירה, אריה גינת, עולה, שהמנוח לא התגורר בדירה שהרי מר גינת מצהיר כי במסגרת ביקוריו בדירה, כששהתה המערערת לצורך לימודים בארצות הברית, עמד המנוח איתו בקשר טלפוני בגלל בעיית ביוב שהתעוררה בדירה. כלומר, המנוח לא היה בדירה כשביקר בה מר גינת.

בנוסף, בפרסומים שנעשו לאחר מות המנוח לא הוזכרה כלל המערערת וצוין בהם, כי המנוח התגורר בקרית חיים.

נ"ה. עוד טוען המשיב, שקביעת הוועדה כי המנוח והמערערת לא היו "ידועים בציבור" היא קביעה נכונה שכן הדרישה למגורים משותפים, שהיא תנאי הכרחי, לא התקיימה. גם התנאי השני המצטבר, לא התקיים (להיות "ידועים בציבור" כבעל ואישה). המערערת לא הוכיחה שהייתה "ידועה בציבור", ההיפך הוא הנכון, שהרי אחרת כל זוג חברים שגרים ביחד, יהיו "ידועים בציבור".

לטעמו של המשיב, המנוח והמערערת כלל לא העלו על דעתם שהם "ידועים בציבור" וגם סביבתם לא חשבה כך, שכן הם היו חברים במובן המקובל של המלה.

נ"ו. מציין המשיב, כי המנוח מסר לצבא את כתובת דודתו ככתובת מגוריו. כאשר נספה המנוח לא קיבלה המערערת הודעה על כך, דבר שלא היה קורה אילו הם היו נשואים. כלומר, המנוח לא מסר את פרטי המערערת, במסגרת פרטים שמוסרים למקרה חירום. גם בטפסים שהמערערת מילאה היא לא ציינה את המנוח כבן זוגה.

בנוסף, המנוח והמערערת לא רכשו יחדיו רכוש כלשהו (למעט מזרן) והמערערת היא זו ששכרה את הדירה.

נ"ז. מוסיף המשיב, שהמערערת לא הוציאה צו ירושה לגבי עיזבון המנוח ולא הייתה מוטבת של המנוח בתכניות החיסכון ובביטוח שנערך לו בצה"ל, שכן המוטבת לפי הטפסים הייתה אִמו של המנוח. המערערת מצידה לא רשמה את המנוח כמוטב בקופות הגמל ובחסכונות שלה וגם לא בביטוחים שעשתה בנסיעותיה לחו"ל.

המערערת והמנוח, כך לטענת המשיב, לא ניהלו משק בית משותף, לא שיתפו איש את רעהו בעניינים הכספיים, והייתה ביניהם הפרדה רכושית מוחלטת.

המערערת גם לא ניהלה שיחה עם אמו של המנוח בדבר זכויותיה הכספיות לכאורה עקב מות המנוח, או בדבר ויתורה עליהם. התשובה שנתנה המערערת, כך לטעמו של המשיב, מלמדת שהיא לא ראתה עצמה כאשת המנוח.

נ"ח. המשיב חוזר ומציין, כי אף אחד, כולל המנוח והמערערת, לא באמת חשבו שהם כמו זוג נשוי והם גם לא התנהגו כך. אילו היו המערערת והמנוח חיים כ"ידועים בציבור" היתה המערערת עומדת על מעמדה זה גם כלפי אמו של המנוח. אמנם, יכול והיתה מוותרת על הכספים לטובת אִמו של המנוח, אבל היא היתה מציגה עצמה כבעלת מעמד של ה"ידועה בציבור".

נ"ט. כמו כן, למערערת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף, למנוח היה חשבון בנק מוגבל ולפי הסבר המערערת נבע הדבר מכך שהוא היה לבד.

ניתן היה לצפות שהמערערת תפתח חשבון בנק יחד עם המנוח או תיתן לו ייפוי כח בחשבונה, אך לא כך היה הדבר.

המערערת גם לא ידעה פרטים על חשבון הבנק של המנוח ובאיזה בנק הוא מתנהל, ולא היתה שותפה בחשבון הבנק שלו. המערערת גם לא היתה מעורבת בטיפול ברכושו של המנוח אחרי מותו, כפי שבת זוג נשואה אמורה להיות מעורבת, אלא הוריו היו מעורבים.

ס'. המשיב מציין, כי המערערת טענה שהיא אינה יודעת מה זה "ידועה בציבור" אבל מבחינתה היא אשתו של המנוח. לא היתה למערערת תשובה ממתי היא אשתו של המנוח ולא היתה לה תשובה לשאלה מדוע זכה המנוח להכרה כחייל בודד אם הם היו למעשה זוג נשוי.

מוסיף המשיב, כי מעדות המערערת (עמ' 42 לפרוט') עולה, שגם כשהיא נסעה לארצות הברית לתקופה ארוכה לא יכול היה המנוח לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה וכאשר התעורר צורך דחוף לשלם חשבון חשמל, הקריאה לו המערערת בטלפון את מספר כרטיס האשראי. אין זה רגיל לבני זוג החיים כבעל ואישה.

ס"א. עוד טוען המשיב, שהמערערת לא הייתה מעורבת בסידורים הקשורים לאבל שלאחר מות המנוח, והיא לא באה להציג עצמה כאשת המנוח. אמו של המנוח היא שקיבלה את כספי הביטוח, וכן סכום כסף עבור השתתפות בהוצאות האבל.

עובדת השיקום שמטעם המשיב הצהירה, שאִמו של המנוח לא הזכירה בעת מילוי טופס ההכרה בזכויות בני משפחה את דבר קיומה של המערערת, ולא ציינה שלמנוח הייתה "ידועה בציבור", או בת זוג, ולא אמרה שיש להכיר בבת זוג כלשהי כ"ידועה בציבור".

נטען גם, שבעת ביקוריה של עובדת השיקום במקום בו ישבה המשפחה שבעה, לא נכחה בת זוג כלשהי של המנוח, הגם שבעת ביקוריה שמעה עובדת השיקום כי למנוח הייתה חברה אותה הכיר באוסטרליה.

ס"ב. המשיב מוסיף, שכאשר נשלח מכתב דרישה ביום 17.10.06, לאחר נפילת המנוח, לגבי חוב לחברת "ברק" שלא שולם במועד בגין שירותי תקשורת, פנתה המערערת לחברה והסבירה כי מדובר בחוב של חייל שנפל ולכן החוב בוטל לפנים משורת הדין, לטענת המשיב אשה היתה נוהגת אחרת ומשלמת את החוב המשותף.

לטעמו של המשיב, ניתן לראות בכך הוכחה שהמערערת לא ראתה עצמה כ"ידועה בציבור".

ס"ג. לסיכום פרק זה טוען המשיב, שהמנוח והמערערת לא היו "ידועים בציבור" כבעל ואשה ולא העלו בדעתם אפשרות כזו, הם לא הציגו עצמם כבעל ואשה, ואיש גם לא ראה אותם ככאלה, לכן גם לא ניתן להכיר במערערת כ"ידועה בציבור" והיא לא עמדה במבחנים שנקבעו בפסיקה.

ס"ד. מוסיף המשיב, שהוכחת היות אנשים "ידועים בציבור", היא ענין שבעובדה שיש להוכיחה בראיות כמו כל עובדה אחרת, וכמפורט לעיל לא הוכיחה המערערת את היסודות הנדרשים.

מציין המשיב, כי הוועדה קבעה, שהמערערת לא הצליחה להוכיח ברמה הנדרשת שהיא והמנוח ניהלו משק בית של בני זוג נשואים. למעשה, קיבלה הוועדה את כל טענות המשיב בעניין זה וקביעות אלה יש לקיים. מעובדות אלה גם עולה, שהמנוח והמערערת לא ראו את עצמם כ"ידועים בציבור" כבעל ואישה.

ס"ה. אין גם בסיס לטענת המערערת, כך טוען המשיב, שהעניין אשר גילתה הוועדה באירועים שקרו אחרי נפילת המנוח, מהווה חריגה מגדר סמכותה של הוועדה. מאירועים שהתרחשו לאחר מות המנוח ניתן ללמוד, לדעת המשיב, כיצד ראתה המערערת את מערכת יחסיה עם המנוח, והאם היא התייחסה אליהם כאל יחסים בין בעל ואישה.

בדין למדה איפוא הוועדה, לדעת המשיב, מאירועים אלה, שהמערערת לא ראתה עצמה כאשת המנוח על כל המשתמע מכך.

ס"ו. המשיב חוזר ומפנה לשני היסודות המרכזיים הנדרשים לצורך הכרה במעמד של "ידועים בציבור" לפי פסק דין נסיס נגד יוסטר, ומפנה לפסיקה נוספת ברוח זו, ולרבות גם לגבי היסוד הכלכלי במסגרתו יש להוכיח, כי ניהול משק בית משותף היה פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל וחיים. לגבי משק בית משותף, הכוונה היא לניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת, כניהול משקי בית של בני זוג נשואים, וכולל תרומת כל צד למאמץ המשותף לרווחתם של שני בני הזוג, ובין השאר, נבחנת השאלה, מי מבצע את עבודות הבית, קניות, ניקיון, בישול וכו', וכיצד מנוהל התקציב. גם לעניין זה מפנה ב"כ המשיב בטיעוניו לפסיקה רלבנטית.

ס"ז. עוד טוען המשיב, כי מן ההלכה עולה, שעל בית המשפט להשתכנע במידה מספקת, שהנסיבות שהתקיימו עובר למות המנוח, בכל הנוגע לחייהם המשותפים של האיש והאישה, היא אמנם המסקנה המסתברת, דהיינו, שהמנוח ראה באישה זו את מי שהיה מבקש להנחיל לה את עיזבונו עם מותו. כן ייחס בית המשפט, בפסיקה, אליה מפנה המשיב, משקל רב לעובדת היות בת הזוג מוטבת בפוליסת ביטוח החיים. במקרה שבפנינו התשובה לשאלה, האם היה המנוח מוכן, באותה תקופה, להעביר מחצית מנכסיו על שמה של המערערת, היא שלילית, והא ראיה שהייתה הפרדה מוחלטת ברכוש בין המערערת לבין המנוח.

ס"ח. מוסיף המשיב, שבתי המשפט מחמירים בדרישות ובתנאים הנדרשים להחלת דיני "ידועים בציבור". אין די ביחסי חברות בין שני אנשים, גם אם מדובר ביחסים המבוססים על אהבה, כדי להעניק מעמד של "ידועים בציבור". עצם השהות יחדיו, גם תחת קורת גג אחת, אינה מספקת לקביעת מעמד של "ידועים בציבור", באשר ברוח תקופתנו, זוג חברים נוהגים לישון האחד עם השני.

במקרה שבפנינו, כך לטענת המשיב, לא עמדו המנוח והמערערת במבחנים, מעבר ליחסי החברות ששררו ביניהם.

ס"ט. על יסוד כל אלה, סבור המשיב, כי צדקה הוועדה, משקבעה, שאין לראות ביחסי המנוח והמערערת יחסים של "ידועים בציבור" כבעל ואישה, שכן לא מתקיימים הפרמטרים הדרושים לכך. יחסיהם של המנוח והמערערת היו יחסי חברות, שנעדרו מהם המאפיינים הקיימים ביחסי בני זוג, שחיים יחדיו כבעל ואישה. אין לקבל, כך טוען המשיב, את עמדת המערערת, כי מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג אינה רלבנטית וכי די בחיי אישות וחיים משותפים, המבוססים על יחס של חיבה ואהבה. גם מערכת היחסים הכלכלית מלמדת בענייננו, כי למעשה, החיים לא היו משותפים, כך לטענת המשיב.

ע'. מוסיף המשיב, כי המנוח והמערערת לא התגוררו יחדיו באופן קבוע, לא ניהלו משק בית משותף תוך נשיאה הדדית בעול ובחובות הבית, לא הייתה ביניהם מחויבות הדדית כלכלית, כל אחד מהם ניהל את ענייניו הכספיים בנפרד, לא היה מאמץ כלכלי לרכישת רכוש משותף משמעותי ו/או תכניות כאלה לעתיד. המנוח והמערערת לא התנהגו כמשפחה ולא היה קשר בין משפחות המוצא של המנוח והמערערת, כמקובל אצל בני זוג. המנוח והמערערת לא אירחו אנשים בביתם, כביכול, הם לא השקיעו דבר ברכישת רכוש משותף. המנוח לא שיתף את המערערת בחשבון הבנק, וההיפך, והם לא מצאו לנכון ליתן ייפוי כוח אחד לשני. כל אלה מעידים, שהם לא חפצו לשתף אחד את השני בנכסיהם.

העובדה, שהמנוח בחר לציין כמוטבת בביטוח החיים ובכל החסכונות הכספיים את אמו, מעידה על מחויבותו כלפי אמו ולא כלפי המערערת, וכך גם לגבי התנהגות המערערת לאחר מות המנוח. לכן, לא ניתן לומר שהמנוח והמערערת חיו כ"ידועים בציבור", כבעל ואישה.

עד כאן תמצית טענותיו של המשיב.

ע"א ב"כ הצדדים הגישו לעיוננו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 23/09/14 שמענו את תמצית טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, בנוסף, גם שמענו דברים מפי המערערת עצמה.

ע"ב. בע"א 621/69, נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1), עמ' 617, דן בית המשפט העליון ביסודות הנדרשים, על מנת לקבוע לגבי בני זוג שהינם בבחינת "ידועים בציבור". כותב כב' השופט ברנזון ז"ל, בעמ' 619:

"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות נאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק אישה, ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי מוצלחים ומדכאים... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, והאישה משמשת לו עקרת בית. משק בית משותף כזה נבדל מהנעשה, למשל, בהעסקת עוזרת או מטפלת, גם כשקורה והמעסיק מקיים עמה יחסי מין. גם במקרה כזה עשויה האישה לעשות את עבודות הבית ולטפל בענייני הגבר, אבל זהו חלק מסידור ענייני, שבו היא מקבלת חלק מגמול עבודתה במגורים ובמזונות בבית מעסיקה...".

ע"ג. כן מפנים אנו לדבריו המאלפים של כב' השופט ח. כהן ז"ל בע"א 384/61, מדינת ישראל נ' פסלר, פ"ד טז, עמ' 102 בעמ' 109:

"אישה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת ליבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו-למה ייגרע חלקה, לעניין אותן טובות ההנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת נישואין? המדינה שוקדת על מתן זכויות אלה לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח...".

ע"ד. נציין, שבמהלך השנים נקטה הפסיקה בגמישות, שהרחיבה את מעגל הנחשבים כ"ידועים בציבור" והקלה בדרישות הסף של רף הכניסה הדרוש, כדי להיחשב כ"ידועה בציבור" (עיינו בע"א 1108/08 (מחוזי באר שבע), אלגרבלי נ' קצין התגמולים (מיום 03/01/10).

כך, למשל, בוטל התנאי, שכדי להיחשב כ"ידועה בציבור", על הציבור לחשוב שבני הזוג נשואים כדין, שכן יש בהענקת המעמד של "ידועה בציבור" בנסיבות שבהן "מצליחים" בני הזוג ליצור רושם בציבור כאילו הם נשואים כדין, מעין עידוד לרמייה, ובבחינת הענקת "פרס למעשה רמייה והטעיה" (ת.א. (מחוזי חיפה) 1528/63 אברהם נ' פרקליט מחוז חיפה).

ע"ה. בענייננו, קבעה הוועדה, כי התקיים התנאי הראשון הנדרש להכרה במעמד "הידועה בציבור", וזאת על בסיס התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני הוועדה. אנו מפנים לפיסקה 30 של פסק הדין, עמ' 19:

"לפיכך, לאור כל הראיות שהוצגו בפני וועדה זו, ולאור כל העדויות אותן פירטנו, אנו סבורים כי המערערת הוכיחה את התנאי הראשון של מגורים משותפים".

בין יתר הדברים, הפנתה הוועדה גם למכתבים ששלח המנוח למערערת, בכתב יד ובדואר אלקטרוני, מהם לא עולה ספק, כי המנוח החשיב את הדירה בתל אביב כדירתם המשותפת.

כן הפנתה הוועדה לעדות אמה של המערערת בעניין זה (עמ' 13 לפרוט'), ולעדות המערערת עצמה ממנה עלה כי המגורים בדירה בתל-אביב היו מגורים משותפים (עמ' 28 ועמ' 38 לפרוט'), כך גם אמו של המנוח (עמ' 57 לפרוט') ואביו של המנוח (בעמ' 62-63 לפרוט') ולרבות עדות הבעלים של הדירה בתל-אביב מר אריק גינת (עמ' 53-54 לפרוט'), וכן חברתם הקרובה של בני הזוג (עמ' 24 לפרוט').

ע"ו. לעניין קיומו של התנאי הראשון כותבת הוועדה בפסקה 30 של פסק הדין עמ' 19:

"למעשה אין טענה כי המנוח התגורר בדירה בעפולה, אשר מוזכרת בהסכם השכירות אותו הציג לצבא. ברור ללא ספק כי המנוח הציג הסכם זה אך ורק על מנת לקבל מהצבא תוספת כספית לשכרו החודשי. עם כל הביקורת שיש על התנהלות זו, אין ספק כי מקום מגוריו של המנוח לא היה בעפולה." (ההדגשה שלנו).

מדובר איפוא בקביעה עובדתית של הוועדה אשר גיבשה את מסקנותיה על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפניה והתרשמותה הישירה מן העדויות.

ע"ז. משעברה הוועדה לדון בפסק דינה בשאלה האם התקיים התנאי השני הנדרש: חיי משפחה במשק בית משותף הגיעה הוועדה למסקנה לפיה הוכיחה המערערת: "... חיי אישות וחיים משותפים המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה בהם בני הזוג קשרו את גורלם זה בזו" (פיסקה 33 של פסק הדין עמ' 21), גם זו קביעה המתבססת על התרשמותה של הוועדה מן העדויות שבפניה.

ע"ח. ואולם, הוועדה סברה שלא התקיים היסוד של "משק בית משותף", ופירטה את הסיבות שהובילו אותה למסקנה זו.

הנימוק האחד היה, שהמערערת התקשתה מאוד להוכיח ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת, ולא שכנעה את הוועדה כי יסוד זה התקיים במקרה שבפנינו שכן המערערת לא הצליחה להוכיח ברמה הנדרשת שהיא והמנוח ניהלו משק בית של בני זוג נשואים. לא ברורה מן העדויות, כך קבעה הוועדה, תרומתו של כל צד למאמץ המשותף. דהיינו, היה שיתוף במקום המגורים, אך לא הוכח שיתוף כלכלי לעניין דמי שכירות ולעניין אכילה, שתייה, הלבשה ושאר הוצאות הזוג. לא הוכח שימוש במשאבים שאוחדו יחדיו לצורך החיים המשותפים וההתרשמות היא שכל אחד מבני הזוג שמר על נפרדות כלכלית מוחלטת.

ע"ט. לאחר שנתנו דעתנו לראיות שהובאו בפני הועדה, איננו סבורים כי מסקנתה זו של הועדה היא המסקנה המתבקשת מן התשתית הראייתית הקיימת.

כלל ידוע הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואולם, אין לנהוג על פי כלל זה מקום בו נראה שמתוך עיון בתשתית הראייתית אשר הונחה בפני הערכאה הדיונית, מתבקשות מסקנות אחרות.

פ'. כך, למשל, הוועדה זקפה לחובת המערערת את העובדה שחוזה שכירות הדירה שבתל אביב, נותר רשום על שמה של המערערת בלבד מבלי שבוצע תיקון ולא הוסף שמו של המנוח. ואולם, לעניין זה אנו מפנים לעדות של בעל הדירה, מר אריק גינת, בעמ' 53 לפרוט'. משנשאל מר גינת: "היא באה עם אסף", השיב:

"שהיא חזרה מחו"ל, היא שכרה את הדירה והיתה גרה שם, היא ביקשה שאני אשנה את החוזה, כי יש לה בן זוג. אמרתי שאני לא רוצה לשנות את החוזה, כי היא חתומה עם ערבים, אמרתי לה שאין בעיה שיגור איתה. אין לי בעיה עם זה. כל שנה הארכתי את החוזה. בפעם השניה שזה נעשה הוא גר לבד בדירה" (ההדגשה שלנו).

מר גינת נשאל עוד מדוע לא צירף את המנוח כשוכר כשנעשה חידוש החוזה במרץ 2006, והשיב: "היו לי בטחונות שלה, אמרתי שאין צורך, כי עשיתי חוּדַש ולא חוזה חדש. חידוש זה עמוד.... ".

מכאן, שהמערערת מצידה פנתה לבעל הדירה על מנת לשנות את החוזה נוכח העובדה שהיא והמנוח קשרו את גורלם (והדעת נותנת שהדבר נעשה בהסכמת המנוח), אך מי שלא היה מעוניין בשינוי, היה בעל הדירה, נוכח הערבויות שהמערערת העמידה לרשותו בעת חתימת חוזה השכירות.

פ"א. המשיכה הוועדה וציינה בפסק דינה, כי אף לא עלה בידי המערערת להצביע על שיתוף כלכלי בכל הנוגע ל"אכילה, שתיה, הלבשה ושאר הוצאות הזוג".

מעיון בראיות שהובאו בפני הוועדה, עולה, כי אמה של המערערת גב' מיכל ברנשטיין, נשאלה: "את מדברת על רכישות ופניות (צ"ל: וקניות), מה הם קנו?".

על כך השיבה העדה: "לא הרים וגבהות (צ"ל: וגבעות), אלא מזרן, ואסף מאד אהב כל מיני אוכל סיני, מזרח הרחוק, והם קנו כל מיני אביזרים להגשה ובישול. כאשר הם היו אצלי לפני פסח הם התייעצו מה לקנות וקנו לכל דודה מתנה וגם לסבתא מתנה. ואוכל כמובן" (עמ' 16 לפרוט').

ערים אנו לכך שהוועדה ציינה בעמ' 22 לפסק הדין, שהקבלה בגין רכישת המזרן נרשמה על שם המערערת, אך אין בכך כדי לשלול את העובדה שמדובר ברכישה משותפת של שני בני הזוג.

פ"ב. באשר לקניות האוכל הוסיפה העדה ואמרה בעמ' 17 לפרוט', כשנשאלה האם היא יודעת על ההתנהלות הכלכלית של המערערת והמנוח כבני זוג: "שהם היו קונים הכל במשותף, הולכים לשוק", וכאשר נשאלה מאין היה כסף למנוח שהיה בשירות סדיר, השיבה: "היה מקבל תלושי אוכל בגלל שהוא חייל בודד והשתמשו גם בזה וגם בכסף של רויטל וגם לאסף היו חסכונות".

כמו כן מסרה חברתה של המערערת, הגב' קרן ברונשטיין, בתשובתה לשאלת יו"ר הוועדה מאין היא יודעת שהמנוח השתתף בתשלום הקניות והחשבונות:

"מבחינת השתתפות בחשבונות, אני יודעת כי הרבה פעמים הייתי מדברת עם רויטל על נושאים כלכליים. זה היה גם משיחות איתם במשותף שהם דיברו על שכר דירה..... עבור הדירה הם שילמו במשותף, הפריע לו שהחלק שהוא תורם קטן כי משכורתו הצבאית קטנה. הוא כל הזמן חיכה שהוא ישתחרר ויעבור (צ"ל : ויעבוד). מבחינת תשלומים לא יודעת כמה הוא שילם. הוא תכנן שהוא יתחיל לעבוד ולשלם יותר....".

(עמ' 24 לפרוט').

וכן הוסיפה העדה, בעמ' 25 לפרוט':

"הם לא עשו חשבונות אני שילמתי על זה ואתה על זה. הם שילמו על מה שהיו צריכים לשלם".

המערערת העידה בעמ' 45 לפרוט': "אסף היה מגיע עם הרבה כביסה, היינו הולכים למכבסה. היינו עושים קניות בשוק, מבשלים לסוף שבוע. מנקים ביחד".

אמו של המנוח הגב' ציפורה נמר נשאלה לגבי המילים: "ניהלו משק בית משותף", והשיבה: "מצרכים, מה שהיו צריכים, בגדים, סדינים" (עמ' 58 לפרוט').

גם העדה, סגן אלוף, יעל אשל, מסרה בעדותה ביום 26/12/12 (עמ' 70 לפרוט'): "בכל אופן, ממה שאני ידעתי, אז הוא בן זוגה של רויטל והיא בת זוגו והם נושאים בהוצאות המשותפות יחד..".

פ"ג. הוועדה ציינה, שלמערערת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף והמנוח לא יכול היה לעשות שימוש בכרטיס האשראי של המערערת, ואולם, כפי שהוועדה עצמה מציינת, בעמ' 23 של פסק הדין, כשהתעורר צורך לשלם חשבון חשמל, שעה שהמערערת הייתה בארצות הברית, העמידה המערערת לרשות המנוח את השימוש בכרטיס האשראי שלה ומסרה למנוח בטלפון את מספר כרטיס האשראי, על מנת שיוכל לחייב את כרטיס האשראי שלה, לצורך תשלום החשבון, דבר המצביע על כך, שהיה למערערת אמון במנוח בכך שמסרה לו את מספר כרטיס האשראי, וכן שבני הזוג נהגו בשיתוף כלכלי מלא.

יתר על כן, הוועדה ציינה בפסק דינה (פיסקה 34) שקיומו של חשבון בנק נפרד או נכס הרשום על שם אחד מבני הזוג, אין בו כדי לפגוע בטיב היחסים, ואם כך, מדוע יש לזקוף לחובת המנוח והמערערת את העובדה שכרטיס האשראי היה של המערערת ולא משותף עם המנוח (פיסקה 37 בפסק דינה של הוועדה), שהרי כשם שלבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים, ולפי קביעת הוועדה אין לראות בכך מצב חריג, מדוע יש לראות בכרטיסי אשראי נפרדים משום חריג?

פ"ד. מכאן, שגם בהתאם למבחנים שאותם מנתה הוועדה לצורך בדיקת היסוד של משק בית משותף (פיסקה 34 של פסק הדין), מתבקשת, בנסיבות העניין שבפנינו, המסקנה לפיה התקיים גם התקיים היסוד הנדרש של ניהול משק בית משותף.

פ"ה. כל מקרה חייב להיבחן לפי נסיבותיו הספציפיות. איננו סבורים שניתן להסיק מסקנות זהות בעניינו של זוג מבוגר, כשכל אחד מבני הזוג כבר ביסס את מעמדו בחיים, למקרה כמו זה שבפנינו כאשר עסקינן בבני זוג צעירים.

נזכיר, שהמערערת היתה בלימודים אקדמאיים מתקדמים, שבעטיים היה עליה לשהות מדי פעם בארה"ב כאשר במהלך כל שנות הלימודים התקיימה המערערת ממלגת לימודים צנועה.

פ"ו. באשר למנוח, הרי הוא הגיע ארצה מאוסטרליה, במטרה להתגייס, ואכן התגייס לשירות צבאי קרבי משמעותי (הוא מצא את מותו למרבה הצער בקרב עקוב מדם בבינת ג'ביל). לאורך כל תקופת שירותו הצבאי הוכר המנוח כחייל בודד שכן אמו נותרה באוסטרליה. הקשר בין המנוח ואביו לא היה הדוק, ושני ההורים לא יכלו לתמוך בו כלכלית.

ההכנסה היחידה שהיתה למנוח במהלך תקופת השירות היא זו ששולמה לו על ידי רשויות צה"ל בסך של 795 ₪ לחודש שכר דירה; 251 ₪ לחודש הוצאות אחזקת דירה, ומענקים בסך 352.05 ₪ לחודש, דהיינו כ-1,400 ₪ לחודש (נציין, כי המערערת העידה בעמ' 42 לפרוט': "משהו כמו 2,000 שקל").

פ"ז. נוכח האמור לעיל, אך ברור הוא שבני הזוג, שהתגוררו בדירת חדר, לא ביצעו, ולא יכלו להרשות לעצמם לבצע רכישות משותפות מרובות של נכסים או ציוד. מובן הוא שהעובדה שהיקף הרכישות, הצטמצם כאמור למזרן, קומקום חשמלי, וכלי מטבח, איננה מפתיעה בשים לב למפורט לעיל. אין בכך כדי לשלול את העובדה שבאמצעיהם הצנועים ניהלו המערערת והמנוח משק בית משותף, וזאת כעולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפני הוועדה.

יתר על כן, ראוי לזכור שהמנוח עמד כחודש ומחצה טרם שחרורו מצה"ל ובני הזוג התכוונו בסמוך לאחר מכן, לנסוע לאוסטרליה. ברי שבנסיבות אלה גם לא היה טעם לערוך קניות משמעותיות.

פ"ח. עוד ציינה הוועדה, כי לאחר נפילתו של המנוח התברר שהמנוח לא רשם את המערערת כמוטבת בתכניות החיסכון שלו וכן בביטוח שנערך לו בצה"ל (אלא רשם את אמו כמוטבת). אף המערערת לא רשמה את המנוח כמוטב בקופות הגמל ובחסכונות שלה או כנהנה בביטוחים שעשתה. גם מטעם זה, כך סברה הוועדה, לא עמדה המערערת בהוכחת התנאי של ניהול משק בית משותף.

פ"ט. איננו סבורים, שהתנהלות זו של בני הזוג, יש בה כדי להצביע על הפרדה רכושית בין השניים.

ככל שמדובר בחסכונות שהצטברו אצל המנוח עד שהתהדק הקשר שבינו לבין המערערת, וכן ככל שמדובר בחסכונות וכספים בקופת גמל שהצטברו לזכות המערערת עד שהתהדק הקשר שבינה לבין המנוח, חל האמור בסעיף 5(א) של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973:

"עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין, עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" (ההדגשה שלנו).

מכאן, שכספי חסכונות וכספי קופות גמל, שהצטברו לזכות המנוח מחד גיסא, ולזכות המערערת מאידך גיסא, בתקופה הקודמת להתהדקות הקשר ביניהם, אינם כלולים בגדר הנכסים שלגביהם קיימת זכות איזון בפקיעת הנישואין.

צ. לא למותר להוסיף ולציין את המצב הכלכלי הקשה של אמו של המנוח (עדות המערערת בעמ' 32 לפרוט').

לכן, אין תימה שהמנוח ציין את אמו כמוטבת והיא זו שקיבלה את כספי החסכון שלו, בסך 100,000 דולר אוסטרלי, שהרי המנוח והמערערת היו בני זוג צעירים שכל אחד מהם קיווה לפתח קריירה ולהתפרנס. הדעת נותנת שהמנוח והמערערת סברו שהם אך בתחילת דרכם וצפויות להם עוד שנות חיים ארוכות ומשותפות, מבלי שצפו שחייו של מי מהם עלולים להיגדע בגיל צעיר ובאופן פתאומי.

אנו מפנים להסבר שהמערערת עצמה נתנה בעדותה בעמ' 32 לפרוט':

"...אמא של אסף תמיד עבדה בעבודות מאד קשות, במכבסה וידעתי את המצב של קארין אחותו ואסף בערך הבן אדם היחידי ממשפחתו שתפקד וברור שהכל על הכתפיים שלו ואני מבינה מה זה אומר ואני לא חושבת שזה לא בסדר וגם לא הייתי מצפה שהוא ירשום לא את אמא שלו כי היא צריכה את הכסף שלי (צ"ל: שלו), החיים שלי עצמאיים אני כל היום במעבדה אני לא מהבחורות שקונות נעליים כל יום שני וחמישי יש לי את הקצת שלי" . (ההדגשה שלנו).

צ"א. הוועדה סברה, שהמערערת לא הייתה מעורה במצבו הכלכלי של המנוח ולא הייתה מודעת לחסכון של ה-100,000 דולר אוסטרלי, וכי המערערת הופתעה מהדיון בסוגיה זו ולא ראתה עצמה כמי שזכאית לכספים אלה. הועדה זקפה זאת לחובת המערערת שכן לטעמה עובדה זו עומדת בסתירה לטענה של שיתוף כלכלי בין בני זוג.

צ"ב. מעיון בעדותה של המערערת עולה, כי דווקא אמו של המנוח היא שלא ידעה על החסכונות, וגם על הדרך להעמדת כספי החסכונות לפרעון. מי שידעה את הסיסמאות הדרושות לצורך זה הייתה המערערת, אשר מסרה את מלוא הפרטים הדרושים לאמו של המנוח, ואף הדריכה אותה בצעדים שעליה לנקוט באוסטרליה כדי לקבל את הכספים (עמ' 32-33 לפרוט'). עדותה זו של המערערת לא נסתרה בעדות אמו של המנוח (הגב' ציפורה נמר), עמ' 55-58 לפרוט', אשר כלל לא נשאלה ביחס לאופן שבו נודע לה על כספי החסכונות של המנוח.

צ"ג. המשיב טען, בין יתר הדברים, שהמערערת גם לא הייתה מעורבת בכל הסידורים הקשורים לאבל (עיינו, בפיסקה 17 לפסק דינה של הוועדה). מעיון בתשתית הראייתית שהונחה בפני הוועדה עולה, כי אמו של המנוח, הגב' ציפורה נמר, נשאלה האם בבואה מאוסטרליה ארצה היא נפגשה עם נציגי משרד הביטחון לגבי סידורי הלוויה ומה לכתוב על המצבה, ועל כך השיבה: "כן. אני גם עם רויטל התייעצתי. גם היא דיברה עם אנשי משרד הבטחון..."(עמ' 57 לפרוט').

המערערת מסרה בעדותה, כשנשאלה לגבי השבעה, שהיא היתה "פעם פה ופעם פה" (עמ' 44 לפרוט'), משמע, פעם עם אביו של המנוח ופעם אם אמו של המנוח.

צ"ד. ובעוד שהעדה גב' אלקלעי מטעם המשיב (העובדת הסוציאלית באגף השיקום), מסרה בעדותה שהיא איננה זוכרת שהמערערת ישבה שבעה עם אביו של המנוח ועם אמו של המנוח (שישבו שבעה בנפרד), וכן כי אינה זוכרת ששמה של המערערת עלה בשבעה (עמ' 73 לפרוט', ישיבת 19.9.12), מסרה לעומת זאת בעדותה סגן אלוף יעל אשל כי היתה פנייה מיוחדת של המערערת להיפרד מן המנוח טרם ההלוויה, והיא סבורה שהמערערת אכן נפרדה ממנו.

עוד העידה סגן אלוף אשל: "אני זוכרת את רויטל מאד דומיננטית בבית של הדודים בכפר סבא שבה ישבו האמא אווה וקארין האחות, וגם אמא של רויטל שבאה כל יום מעפולה....." (עמ' 70 לפרוט' ישיבת 26.12.12). עוד העידה, שם, סגן אלוף אשל שגם משסודר לאמו של המנוח מלון בחיפה זוכרת העדה את המערערת כ"מחוברת מאד לאווה ולקארין".

מכאן, שגם ההתנהלות בתקופה שבסמוך לאחר נפילת המנוח, יש בה כדי להעיד על מהות ועוצמת הקשר שבין המערערת לבין המנוח, וכי המערערת ראתה בו את בן זוגה לחיים.

צ"ה. ראוי עוד להפנות לעדות העובדת הסוציאלית של אגף השיקום, הגב' ורד אלקלעי, שמסרה, כי אמו של המנוח סיפרה לה שהמערערת והמנוח גרו ביחד, וכן מסרה : "היא אמרה רק שחלמו להתחתן" (עמ' 69 לפרוט').

המערערת מסרה, שכאשר המנוח הציע לה נישואין הם נסעו לצימר (עמ' 45 לפרוט') וכן מסרה, שהיא עונדת כיום על היד האחת את טבעת הנישואין מבן זוגה הנוכחי, ועל היד האחרת את טבעת האירוסין שנתן לה המנוח.

עוד העידה המערערת, בעמ' 48 לפרוט', בהתייחסה לשתי הטבעות הנ"ל: "כי שתיהן חשובות לי באותה מידה".

הוועדה קיבלה את עדותה של המערערת באשר לרצינות הקשר שבין המערערת לבין המנוח ולעתיד המשותף שהם תכננו, אשר יכול והיה להתקיים אלמלא נפל המנוח.

צ"ו. בהקשר זה הפנתה הוועדה לעדותו של מר בני קוטלר, מוכר בחנות התכשיטים ה. שטרן, אשר העיד על טבעת האירוסין שרכש המנוח למערערת, ועליה חרט "לרויטל באהבה מאסף" (עמ' 51 לפרוט'). מר קוטלר מסר בעדותו, כי הוא זכר שהמערער, בעת שרכש את הטבעת, סיפר שהוא בא לקנות טבעת אירוסין לזוגתו (עמ' 50 לפרוט').

צ"ז. התכנון המשותף של המערערת והמנוח לפיו תחבור המערערת למנוח ותשלים את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה באוסטרליה, לאחר שחרורו של המנוח משירותו הצבאי, מעיד על כוונתם המשותפת של המערער והמנוח לקשור את חייהם.

אנו מפנים לעדות אמה של המערערת בעמ' 17 לפרוט':

"לאמא שלו יש שטחים בחיפה שהיא משכירה את זה למוסכים פה, זה היה פעם של סבא של אסף, הוא סיפר שהם מתכננים למכור את זה שיוכלו להשכיר לרויטל דירה באוסטרליה .....".

המערערת העידה בעמ' 39 לפרוט': "ההורים שלי חיים בארץ והאחים שלי בארה"ב, הדוקטורט איפשר לי לנסוע לשם להכיר את האחיינים. אז בא אסף והדבר שהכי היה חשוב לי זה להיות עם אסף ואם הוא רצה שנהיה באוסטרליה הייתי מוכנה לעשות את הפוסט דוקטורט באוסטרליה.....אתה עושה תכנונים עם מישהו שהוא בן זוג שלך".

צ"ח. מעדות המערערת אף עולה שהיא החלה בצעדים כדי לממש את הכוונה לנסוע יחד עם המנוח לאוסטרליה.

אנו מפנים לעדותה בעמ' 45 לפרוט': "בגלל שהקשרים שלי היו בארה"ב ביקשתי מהמנחים שלי שיעזרו לי למצוא קשרים באוסטרליה שאוכל לעשות שם את הפוסט דוקטורט. אסף דיבר עם אמו לקנות שם דירה שנגור בה כשנגיע לשם".

צ"ט. בניגוד לטענות המשיב לפיה דבק בהתנהלות המערערת חוסר תום לב בכל הנוגע להסכם השכירות שנקשר בין המנוח והוריה, וכן טענתו של המשיב לפיה מנועה המערערת מלטעון שגרה עם המנוח וכי היא "ידועה בציבור", סבורים אנו, לאחר ששבנו ובחנו את הראיות, כי לא נפל פגם בהתנהלותה של המערערת.

בעיקרי הטיעון שמטעמו, עמ' 4, טוען המשיב, כי המערערת עזרה למנוח ושלחה מסמכים למשקי"ת ת"ש, בהפנותו לתצהירה. מעיון בתצהירה של המערערת עולה, שהיא המציאה לבקשת המנוח את דף חשבון הבנק שלו וכן את העתק כרטיסי הטיסה לאוסטרליה, למשקית ת"ש (סעיף 13 וסעיף 15 לתצהירה). אין בכך כדי להכתים את התנהגותה של המערערת במאומה.

ק. ערים אנו לעובדה שהמנוח הציג לצה"ל הסכם שכירות שנחתם בינו לבין הוריה של המערערת, לפיו שכר המנוח דירה מהוריה (עדות המערערת בעמ' 44 לפרוט'). ואולם, לא הוכח בראיות שהובאו על ידי הצדדים כי המערערת היתה שותפה או מעורבת בהצגת מצג זה בפני שלטונות הצבא באופן שיש בו כדי ליצור מניעות או השתק לגבי טענת המערערת בדבר יחסי הזוגיות שנוצרו בינה לבין המנוח.

ק"א. זאת בשונה מן הנסיבות שהתבררו בפני בית משפט מחוזי מרכז, בע"ו 15312-07-10 ר' ר' נגד קצין התגמולים, מיום 7.12.10 (ובקשת רשות הערעור שנדחתה רע"א 585/11 מיום 10.2.11). באותו מקרה הגישה המערערת, שם, בקשה למשיב, ובמסגרתה ביקשה כי המשיב יכיר בה כמטפלת של המנוח וישלם לה כסף בתמורה, בעוד שבהליך שהתברר בפני קצין התגמולים ביקשה אותה מערערת להכיר בה ובמנוח כבני זוג "ידועים בציבור", דבר שאינו מתיישב כמובן עם היותה מטפלת בשכר של המנוח.

אכן בנסיבות פסק הדין שבענין ר' ר' היה מקום לתת משקל להתנהלותה של המערערת, שם, משקל שעוצמתו התגברה על רקע העובדה שלא הובאו בפני הוועדה, בענין ר' ר', עדים רלוונטיים שניתן היה לצפות כי ישפכו אור על מערכת היחסים שבינה לבין המנוח, כל זאת במובחן מן המקרה שבפנינו.

ק"ב. לקראת סיום פסק דינה (פיסקה 39) מתייחסת הוועדה (למעלה מן הצורך), לכך שהמערערת, אישה צעירה, הצליחה לשקם את עצמה ובמועד הדיונים בפני הוועדה, בשנת 2011, אישרה שהיא מתגוררת מזה כשלוש שנים עם בן זוג ולמעשה "נישאה" לו בנישואין אזרחיים.

כותבת הוועדה:

"עצם ההבדל באופן מגוריה של המערערת עם בן זוגה הנוכחי, מבליטה את החסר עם מגוריה עם המנוח ומדגישה את החסר כפי שציינו באי ניהול משק בית משותף...".

אין בידינו לקבל את דבריה אלה של הוועדה ואת המסקנה שהסיקה הוועדה מן הקשר שבין המערערת לבין בן זוגה כיום.

לפי הדין השורר כיום, לא היה כלל מקום להתייחס לקשר הזוגי הנוכחי של המערערת שהתגבש שנים לאחר נפילת המנוח, שהרי בהגדרת "אלמנה" שבסעיף 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950, נכתב:

"מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עימו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר (להלן: "אלמנה")"

(ההדגשה שלנו).

יתר על כן, כאמור כבר לעיל, סברה הוועדה שעצם ההבדל באופן מגוריה של המערערת עם בן זוגה הנוכחי מבליטה את החסר עם מגוריה עם המנוח ומדגישה את החסר שבאי-ניהול משק בית משותף. ואולם, הוועדה לא הצביעה בפסק דינה על תשתית עובדתית שמכוחה ניתן היה ללמוד על "החסר שבאי-ניהול משק בית משותף" במערכת יחסיה עם המנוח בשונה ממערכת היחסים שעם בן זוגה הנוכחי, והרי עצם העובדה שהמערערת "נישאה" לבן זוגה הנוכחי בנישואין אזרחיים, אין בה כדי ללמד על ניהולו של משק בית משותף.

ק"ג. עולה מן התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני הוועדה, שגם בענייננו, כמו בעניין רע"א 9755/04 סיגל ביטון נ' קצין התגמולים (מיום 31.8.2008), סעיף 21:

"... נתמלא תנאי המגורים המשותפים ואף נתמלאו היסודות הדרושים להכרה במבקשת ובמנוח כ"ידועים בציבור", לאמור: קיום חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף".

יש להניח, כי המערערת והמנוח היו ממשיכים לחיות חיי שיתוף תקופה משמעותית, שנגדעה כאמור עקב הנסיבות הטרגיות של נפילת המנוח בקרב, ולא מרצונם של בני הזוג.

ק"ד. עוד ראוי לציין, כי עצם העובדה שבני הזוג ראו את עצמם כעתידים להינשא זה לזו, אין בה כדי ללמד על כך שלא היה בכוונתם להיחשב ל"ידועים בציבור", זאת גם כן כפי שנקבע ברע"א 9755/04 הנ"ל (שם, בסעיף 22). אין להוסיף תנאי על המבחנים שהותוו בפסיקה באשר להגדרה של "ידועים בציבור", דהיינו, אין לשלול את ההכרה מבני זוג כ"ידועים בציבור", מרגע שהצהירו על כוונתם להינשא זה לזו.

מה שצריך לעמוד לבדיקה קפדנית הינה מערכת היחסים שבין בני הזוג עת ניספה המנוח, וכפי שהוסיף וכתב, שם, כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין:

"סבורני כי דווקא החלטת בני הזוג להינשא מחזקת את המסקנה בדבר היותם ידועים בציבור עת ניספה המנוח" שכן יש לבחון, כדברי כב' השופט א. רובינשטיין, בפיסקה ד' של פסק דינו: "האם בני הזוג רצו, בגדרי הדין הקיים, להעניק לתקופת החיים המשותפים מעמד בעל אופי יציב, על ידי ניהול משק בית משותף".

ק"ה. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינה של הוועדה, וקובעים, כי על המשיב להכיר במערערת כ"ידועה בציבור" של המנוח, על כל המשתמע מכך לפי סעיף 1 של חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950.

אנו מחייבים את המשיב לשלם למערערת (בגין ההליך שבפנינו ובפני הוועדה), שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ שישולם במשרד ב"כ המערערת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו.

לאחר שניתנה לנו ההזדמנות לעיין בחוות דעתה של חברתנו, השופטת יעל וילנר, רואים אנו לנכון לציין את הנקודות הבאות:

1. את מערכת היחסים שבין המערערת לבין המנוח יש לבחון על רקע הנסיבות הספציפיות שלהם. כפי שכבר עמדנו על כך בחוות דעתנו, לא ניתן להסיק מסקנות זהות בעניינם של בני זוג מבוגרים שכבר ביססו את מעמדם, למקרה כמו זה שבפנינו כשעסקינן בבני זוג צעירים, כאשר המערערת מצויה בלימודים אקדמאיים מתקדמים לדוקטורט בתחום גנטיקה התפתחותית, ומתקיימת ממילגת לימודים צנועה, והמנוח התקיים מן התשלום ששולם לו במהלך שירותו הצבאי על ידי רשויות צה"ל כחייל בודד.

2. בני הזוג התגוררו בדירת חדר קטנטנה, וממילא לא ביצעו , ואף לא יכולים היו להרשות לעצמם לבצע, רכישות משותפות מרובות. מה גם שלא היה טעם לערוך קניות משמעותיות שהרי המנוח עמד כחודש ומחצה לפני שחרורו מצה"ל ושני בני הזוג התכוננו בסמוך לאחר מכן לנסוע לאוסטרליה.

3. בשים לב לתמונה הכוללת שעולה מתוך הראיות שהונחו בפני הוועדה , הרי עצם העובדה שלא היה לבני הזוג חשבון בנק משותף, אין בה כדי לגרוע מן המסקנה בדבר קיום משק בית משותף בין בני הזוג (עיינו, בדברי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א. ריבלין ב-רע"א 9755/04 ביטון נגד קצין התגמולים (מיום 31.8.08).

4. לעובדה שהמנוח לא רשם את המערערת כמוטבת בתכניות החסכון שלו וכן בביטוח שנערך לו בצה"ל כבר התייחסנו בפיסקה צ' של חוות דעתנו, דהיינו, הצבענו על עדות המערערת בדבר המצב הכלכלי הקשה של אמו של המנוח, שעבדה בעבודות קשות, והמנוח היה היחיד ממשפחתו שתיפקד ו"ברור שהכל על הכתפיים שלו" (עמ' 32 לפרוט').

עיינו גם בעדות המערערת בעמ' 35 לפרוט', באומרה לגבי אמו של המנוח:

"בנה התנדב לצבא ומת פה. מה לעשות כסף זה משהו שעוזר לך בחיים. מי ידאג לה כשתהיה זקנה. אסף כבר לא פה לעשות את זה".

המנוח והמערערת סברו שהינם אך בתחילת דרכם, תוך ציפיה לשנות חיים ארוכות ומשותפות, שבמהלכן יפתחו את הקריירה שלהם ויתפרנסו, מבלי שצפו כי חייו של מי מהם עלולים להיגדע באופן פתאומי ובגיל צעיר.

עיינו גם בדברי השופט א. ריבלין, בענין ביטון הנ"ל, בפיסקה 20:

"אף שאר הטענות שהועלו כנגד הכרה בקיומו של משק בית משותף, לאמור: העובדה שהמנוח נקב בשם אחיו הצעיר כמוטב בפוליסת הביטוח וכן העובדה שקבע את סביו במיופה כוחו בחשבונו – אינן גורעות מן המסקנה שלעיל. לכל אלה ניתנו הסברים משכנעים.....".

5. עוד ראוי לציין כי המערערת היתה מעורה היטב במצבו הכלכלי של המנוח, ובעוד שאמו של המנוח לא ידעה על חסכונותיו, ועל דרך העמדתם לפירעון, הרי, מי שידעה על הסיסמאות הדרושות למטרה זו היתה דווקא המערערת, שמסרה את מלוא הפרטים הדרושים לאמו של המנוח והדריכה אותה בצעדים שיש לנקוט באוסטרליה כדי לקבל את הכספים (עמ' 32-33 לפרוט').

6. נזכיר עוד את עדות אמה של המערערת: "שהם היו קונים הכל במשותף, הולכים לשוק" (עמ' 17 לפרוט'), וכן את עדותה של קרן ברונשטיין: "הם לא עשו חשבונות אני שילמתי על זה ואתה על זה. הם שילמו מה שהיו צריכים לשלם" (עמ' 25 לפרוט').

7. גם לגבי אי-צירוף המנוח לחוזה השכירות של הדירה ניתן מענה ברור מפי המשכיר, מר גינת, דהיינו, שהוא מצידו לא רצה בכך נוכח הבטחונות שהעמידה המערערת לרשותו (עמ' 25 לפרוט').

8. עוד סבורים אנו, שיש לגבש את המסקנה לגבי מערכת היחסים שבין בני הזוג, תוך בחינה כוללת של כלל הראיות שהונחו בפני הוועדה, על מנת לקבל את התמונה הכוללת, הן באשר לתקופה שקדמה לנפילתו של המנוח, והן לאחריה, ובשים לב לשאלה כיצד ראו בני הזוג עצמם את טיב הקשר שביניהם.

הוועדה עצמה כתב בפיסקה 31 של פסק דינה, עמ' 20: "נראה כי עדותה של המערערת באשר לרצינות כוונותיהם באשר לקשר ולעתיד המשותף שהם תיכננו אכן יכול והיה מתקיים אלמלא נהרג המנוח".

9. בני הזוג קיוו לעתיד ורוד. המנוח רכש למערערת טבעת אירוסין (עדות המוכר מר קוטלר בעמ' 50-51 לפרוט'), שאותה עונדת המערערת גם כיום, הואיל והן טבעת הנישואין מבן זוגה הנוכחי והן טבעת האירוסין "שתיהן חשובות לי באותה מידה" (עמ' 48 לפרוט').

בצימר אליו נסעו השניים הציע לה המנוח נישואין (עמ' 45 לפרוט').

עצם כוונתם של בני הזוג למסד את הקשר שביניהם אינה שוללת את היותם "ידועים בציבור" לפני מועד עריכת טקס הנישואין. יתר על כן, הדבר אף מחזק את המסקנה בדבר היותם "ידועים בציבור" עת נספה המנוח.

עיינו בדברי כב' המשנה לנשיאה (כתארו אז) א. ריבלין ב-רע"א 9755/04 ביטון נגד קצין התגמולים (מיום 31.8.08), פיסקה 22, וכן דברי כב' השופט (כתארו אז) א. רובינשטיין, שם, בפיסקה א'.

10. העובדת הסוציאלית של אגף השיקום ציינה, כי אמו של המנוח סיפרה לה שהשניים גרים ביחד, והוסיפה: "היא אמרה רק שחלמו להתחתן" (עמ' 69 לפרוט').

בנוסף, בת דודתו (בדרגה שניה) של המנוח, העדה יפעת נווה לוי, מסרה בעדותה בפני הוועדה, מיום 7.12.11, עמ' 21 לפרוט', על שיחה שהתקיימה בינה לבין המנוח כ-10 ימים טרם נפילתו:

"הוא סיפר לי שהוא רציני ושהוא עומד להשתחרר חודש חודשיים אחרי אותו מועד, שהוא רוצה להתחתן איתה, שהוא רוצה איתה ילדים, ויש לו כבר שמות מוכנים. היתה זו שיחה מלב אל לב".

(ההדגשה שלנו).

11. כאמור כבר לעיל, קיבלה הוועדה את עדות המערערת באשר לרצינות הקשר בינה לבין המנוח, ולעתיד המשותף שהשניים תכננו. המערערת העידה, שהמנחים שלה לצורך הדוקטורט היו בארצות הברית, והיא ביקשה מהם (נוכח כוונתם לעבור לשם ביחד עם המנוח) לעזור לה למצוא קשרים באוסטרליה כדי שתוכל לעשות שם את הפוסט דוקטורט (עמ' 39 + עמ' 45 לפרוט'), וזאת למרות שההורים שלה חיים בארץ והאחים שלה בארצות הברית.

12. לא למותר להוסיף גם את התנהלות המערערת לאחר נפילתו של המנוח. כעולה מן הראיות היתה פנייה מיוחדת של המערערת להיפרד מן המנוח טרם ההלוויה. המערערת גם היתה מאד דומיננטית בבית בו ישבה שבעה אמו של המנוח (עדות סגן אלוף יעל אשל בעמ' 70 לפרוט').

המערערת עצמה העידה בפני הוועדה, שהיא רצתה לראות את המנוח בטרם קוברים אותו (עמ' 33 לפרוט'). יתר על כן, אמו של המנוח העידה, שהיא התייעצה עם המערערת בנוגע לסידורי הלווייה והכיתוב על המצבה, והמערערת שוחחה אף היא עם נציגי משרד הבטחון (עמ' 57 לפרוט'), אם כי יכולתה של המערערת היתה מוגבלת גם נוכח היחסים שבין הוריו של המנוח (עמ' 36 רישא לפרוט').

13. המערערת העידה על השבר הקשה שפקד אותה אחרי נפילתו של המנוח:

"אני בשנתיים הראשונות הייתי כמו חצי צמח.... ". (עמ' 33 לפרוט') (ההדגשה שלנו)

וכן :

"אני עד היום בטיפול פסיכולוגי. אני לא יכולה לממן את עצמי. אני מקבלת נדבות מעמותה של "החברות" עמותה של חברות מעין לא נשואות שתומכות במקרים כאלה....".

(עמ' 33 לפרוט') (ההדגשה שלנו).

14. אנו גם מפנים לדבריה של המערערת בפנינו בתום הדיון בערעור (עמ' 5 לפרוט') :

"אסף לא היה כאן כדי להעיד, ולצערי גם רויטל של אסף לא היתה, כי רויטל של אסף מתה איתו. כשאני מתאבלת על אסף, אני מתאבלת גם עליה, כי היא היתה יותר מוצלחת ממנו....אני לומדת לזהות שברים ובעיקר להיזהר מהם. אני לא מאחלת לאף אחד להכיר בעצמו את המקום הזה שלא להיות, להפסיק להיות מוצר מובן מאליו, או אפילו רצוי, והופך להיות משהו שצריך להילחם כדי לזכות בו.....".

15. חברתנו, השופטת י. וילנר, כותבת בסיפא של פיסקה 8 לחוות דעתה שהקביעה: "כי המערערת היתה ידועה בציבור של המנוח, בהעדר כל סממן במקרה זה המאפיין "ידועים בציבור" דווקא, להבדיל מ"חברים", כמוהו כביטול האבחנה בין בני זוג "חברים" לבין בני זוג "ידועים בציבור". ההשלכות המשמעותיות שיש לביטול כזה ברורות".

ואולם, איננו סבורים שיש חשש לביטול האבחנה בין בני זוג "ידועים בציבור" לבין בני זוג "חברים".

כל מקרה ומקרה נבחן, כידוע, לפי נסיבותיו הספציפיות, תוך מתן הדעת לנסיבות הקונקרטיות של בני הזוג.

בענייננו, נפרשה בפני הוועדה מלוא מסכת הראיות באופן המאפשר לבחון היטב את התמונה הכוללת, ואת מערכת היחסים וטיב היחסים שבין בני הזוג.

התשתית העובדתית כפי שהונחה בפני הוועדה מצביעה לדעתנו, על האינדיקציות הנדרשות על מנת להכיר בבני הזוג כ"ידועים בציבור", וסבורים אנו שעלה בידי המערערת להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה.

לכן, אנו חוזרים על האמור בפיסקה ק"ה לחוות דעתנו.

השופטת יעל וילנר:

עיינתי בחוות דעתם של חבריי ואיני שותפה לדעתם. לדידי ראוי היה לדחות את הערעור.

1. סעיף 1 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י - 1950 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן:

"'בן משפחה' של חייל שנספה במערכה פירושו –

(א) מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אשה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו – אף אם נישאה לאחר (להלן – "אלמנה");"

מלשון הסעיף עולה כי נדרשים שני תנאים מצטברים על מנת להכיר בזכויותיה של בת זוגו של חייל שנספה במערכה - האחד מגורים משותפים, והשני היותה ידועה בציבור כאשתו.

2. הוועדה קבעה כי המערערת הוכיחה את התנאי הראשון, היינו, כי לפני מותו של המנוח התגוררו בני הזוג ביחד. קביעה זו היא קביעה עובדתית מובהקת, ומסכימה אני עם חבריי כי אין מקום להתערבותנו בעניין זה.

3. אשר להתקיימות התנאי השני, מתעוררת השאלה - האם המערערת הוכיחה את היותה ידועה בציבור של המנוח? הוועדה השיבה על שאלה זו בשלילה, בעוד שחבריי סבורים כי יש להשיב על כך בחיוב. אני חולקת על חבריי בנקודה זו וסבורה, כדעת הוועדה, כי לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין המנוח עובר לפטירתו התאפיינה במערכת יחסים של ידועים בציבור.

על הידועים בציבור

4. ההכרה בבני זוג כידועים בציבור היא רבת השלכות ומשמעותית ביותר. בעמ"ש (חיפה) 418-12-08 ס.ג נ' ג.י (8.3.09) (להלן: "עניין ס.ג") נדרשתי בהרחבה לסוגיית הידועים בציבור. בין היתר כתבתי שם לעניין החשיבות בהכרה בבני זוג כידועים בציבור כי:

"ההכרה בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים חיי משפחה כנשואים, למעמדם של הנשואים. לפיכך, מתן הכרה משפטית (להבדיל מעובדתית) בבני זוג כ'ידועים בציבור' משמעה - קביעה כי בני הזוג ביקשו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין. ...

מכאן, שקביעה כי בני זוג הינם 'ידועים בציבור', הינה משמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת, כלכליות ואחרות, בעיקר בשני מישורים - האחד, ביחסים הפנימיים בין בני הזוג, והשני, ביחסים החיצוניים כלפי צד ג' (ראה שחר ליפשיץ, הידועים – בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה הוצאה לאור תשס"ה-2005 [להלן – 'ליפשיץ'] עמ' 26)" (סעיף 7 לפסק הדין)

4. השאלה מיהם הידועים בציבור היא שאלה מורכבת ולעיתים סבוכה. הקושי הוא בעיקר באבחנה בין בני זוג המתגוררים ביחד ומכונים 'חברים' אך הם אינם רואים עצמם כידועים בציבור, לבין בני זוג המתגוררים ביחד וניתן לקבוע לגביהם כי הם 'ידועים בציבור'. מהו קו הגבול המפריד ביניהם? מה הופך בני זוג 'חברים' לבני זוג 'ידועים בציבור'?

דעתי היא כי המבחן להגדרת ידועים בציבור הוא מבחן מהותי ולא טכני, המבקש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים. בעניין ס.ג כתבתי כי: "ההגדרה המתאימה כיום למושג 'ידועים בציבור' היא זו - בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישואין והגירושין, הן הזכויות והן החובות – ללא האקט הפורמאלי של הנישואין" (סעיף 11 לפסק הדין). לפיכך, ידועים בציבור הם "בני זוג אשר ניתן לקבוע לגביהם, על בסיס חומר הראיות, כי הם גמרו בדעתם להתקשר האחד עם השני במערכת חובות וזכויות של דיני הנישואין והגירושין, הן במהלך חייהם המשותפים והן בעת הפירוד" (סעיף 14 לפסק הדין). כך לדוגמא, בני זוג המתגוררים ביחד יוכרו כ'ידועים בציבור' להבדיל מ'חברים', אם יוכח כי יחסיהם לוו בכוונה להעניק זה לזו זכויות כמו פנסיה, חזקת שיתוף, שיתוף בנכס ספציפי, זכויות ירושה וכן הלאה – זוהי בעיני המשמעות האמיתית והנכונה של ניהול משק בית משותף כשל בני זוג נשואים (ראו והשוו ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337 (1997))

5. צידו השני של המטבע הוא כי ככל שיוכח שלא הייתה לבני הזוג כל כוונה כזו, מעיד הדבר על העדר רצון להתקשר בקשר של ידועים בציבור היוצר מחויבות משפטית כשל בני זוג נשואים. ראו דבריו הברורים של כב' השופט א' רובינשטיין:

"יש להיזהר מאוד מלהטיל על בני זוג שבחרו לחיות בזוגיות (רצופת אהבה ככל שתהיה) ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין, תוצאות משפטיות מרחיקות לכת:

'עלינו גם לגלות זהירות בבואנו להשתית זכויות שונות על יסודות שאיננו יודעים אם יתבררו כסלע איתן או כחולות נודדים (וגם לא להטיל מסגרת על מי שאינו רוצה בה)' (מדברי בעניין פלונית; ההדגשה הוספה - א"ר)"

(רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון, סעיף ב' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין (31.8.08) (להלן: "עניין ביטון")

ובהמשך:

"הכרה בשל מצב עובדתי ספציפי תהא בחינת חריג, ויש להקפיד על בדיקת העובדות בכל מקרה, שכן תיתכן בהחלט קרבה רגשית בין איש ואשה תוך קשר נפשי של חברות קרובה, לרבות פרק חיים משותפים, ואף על פי כן לא תגיע לכלל מחויבות משפטית המצדיקה על פי דין הכרה כידועים בציבור" (שם, סעיף ג').

6. הנה כי כן, האבחנה בין בני זוג המתגוררים יחדיו כ'חברים', לבין בני זוג שהם 'ידועים בציבור', לעניין הכרה בזכויותיהם וחובותיהם ההדדיות וכלפי צדדים שלישיים (כמו המקרה שלפנינו), תעשה מתוך נקודת מבט סובייקטיבית של בני הזוג עצמם - כיצד בחרו הם לחיות את חייהם. הביטוי לבחירה זו ישתקף מראיות חיצוניות ממשיות המבטאות רצון להתקשר בקשר מחייב של זכויות וחובות משפטיות כשל בני זוג נשואים. בחינת הדברים לעולם תיעשה באופן פרטני בכל מקרה ונסיבותיו, תוך שימוש במבחן השכל הישר וההיגיון.

מן הכלל אל הפרט

7. מן התשתית העובדתית שנקבעה בענייננו על ידי הוועדה עולה כי לא נתמלאו היסודות הנדרשים לצורך הכרה במערערת כידועה בציבור של המנוח.

המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הניחה תשתית ראייתית מספקת בפני הוועדה, ממנה ניתן להסיק כי אומד דעתם של הצדדים היה "ליצור מחויבות משפטית הדומה לקשר נישואין" כלשונו של כב' השופט א' רובינשטיין בעניין ביטון לעיל. מעבר לתנאי הראשון של מגורים משותפים על כל הכרוך בכך (רכישת ציוד אלמנטארי לצורך מגורים משותפים כמו מזרן, כלי מטבח, תשלום הוצאות אחזקת הדירה, ועוד סממנים אשר מעידים על מגורים משותפים), לא הוכיחה המערערת את התקיימותו של התנאי השני דהיינו, כי בני הזוג ניהלו חיי שיתוף מלאים כשל בעל ואישה. לא הומצאו על ידי המערערת כל ראיות כי בני הזוג נהגו האחד בכספי השני כמנהג בעלים וכי הלכה למעשה לא הייתה הפרדה רכושית ביניהם; לא הוכחה כוונת שיתוף בחובות ובזכויות הדדיות וכלפי צד ג', ועוד. וראו בעניין זה את קביעת הוועדה כי המערערת לא הוכיחה שהיא והמנוח ניהלו משק בית של בני זוג נשואים. נקבע כי מהעדויות ומהראיות שהובאו לא ברורה תרומתו של כל צד למאמץ המשותף, לא הוכח שיתוף כלכלי לעניין דמי השכירות ושאר הוצאות בני הזוג. כמו כן לא הוכח שימוש במשאבים שאוחדו יחדיו לצורכי חייהם המשותפים של בני הזוג ונראה כי כל אחד מבני הזוג שמר על הפרדה רכושית מוחלטת. הוועדה קבעה עוד כי המנוח והמערערת לא רכשו כל רכוש יחדיו ואף המוצר היחיד שנרכש על ידי שני הצדדים (המזרן), מעבר לציוד אלמנטארי לדירתם, שולם על ידי המערערת בלבד. מכאן הסיקה הוועדה, ולטעמי בצדק, כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית שיהיה בה כדי לתמוך בטענתה כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח הייתה כשל בני זוג נשואים (סעיף 35 לפסק דינה של הוועדה).

8. כאמור לעיל, צידו האחר של המטבע הוא כי העדר ראיות ממשיות על כוונת שיתוף כלכלי ורצון ליצור קשר מחייב המדמה קשר של נישואין, מעיד על העדר רצון לבסס קשר של ידועים בציבור.

בענייננו, מהראיות עולה פוזיטיבית כי לא הייתה לבני הזוג כוונה ליצור מחויבות משפטית ביניהם. לצדדים לא היה חשבון בנק משותף; המערערת כלל לא סברה כי היא זכאית לרשת את המנוח, ובהתאם לא דאגה להוצאת צו ירושה לגבי עזבונו של המנוח. אציין כי משמעות הקביעה כאן כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח תהיה הכרה בזכויותיה של המערערת לרשת את המנוח, ככל שלא הותיר צוואה (והשוו עניין ביטון, שם נקבעה זכאותה למחצית מירושתו של המנוח עקב טענתה כי הייתה ידועה בציבור של המנוח); המערערת לא הייתה מוטבת בפוליסות הביטוח של המנוח ובתוכניות החיסכון שלו. אף המערערת לא רשמה את המנוח כמוטב בקופות הגמל ובחסכונותיה שלה (לעניין זכויות הפנסיה וקופות הגמל של המערערת אציין כי ככל שהמערערת תוכר כאן כידועה בציבור של המנוח, זכאי עזבונו למחצית מזכויותיה הפנסיוניות שנצברו בתקופת היותם ביחד); המנוח לא שיתף את המערערת בחסכונותיו הוא (אמנם חסכונות אלה שייכים למנוח על פי סעיף 5 א' לחוק יחסי ממון בין בני זוג כאמור בסעיף פ"ט לחוות דעתם של חבריי, ואולם, העדר כוונה לשיתוף ספציפי מעיד על אומד דעתו של המנוח בדבר הפרדה רכושית); המערערת גם לא סברה כי היא ראויה לקבלת מזונות משקמים מן העיזבון להן הייתה זכאית, לכאורה, לו הייתה ידועה בציבור של המנוח (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נ"ח(2) 213 (2003), ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד ל"ז(1) 529 (1983)).

כל אלה ועוד מעידים על העדר כוונה של בני הזוג ליצור מחויבות משפטית ביניהם של זכויות וחובות הנובעת מקשר של ידועים בציבור. על אחת כמה וכמה, שהעדרם של כל אלה, תומך במסקנת הוועדה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח חרגה ממערכת יחסים בין בני זוג 'חברים' המתגוררים ביחד, והמתעתדים להינשא.

לדעתי, הקביעה כי המערערת הייתה ידועה בציבור של המנוח, בהעדר כל סממן במקרה זה המאפיין 'ידועים בציבור' דווקא להבדיל מ'חברים', כמוהו כביטול האבחנה בין בני זוג 'חברים' לבין בני זוג 'ידועים בציבור'. ההשלכות המשמעותיות שיש לביטול כזה ברורות.

9. מכל האמור, דעתי היא כי המערערת אומנם הוכיחה את התנאי הראשון הקבוע בהוראת סעיף 1 לחוק - מגורים משותפים על כל הכרוך בכך, אך לא הוכיחה את התנאי השני - היותה ידועה בציבור של המנוח.

לפיכך הייתי דוחה את הערעור.

לפיכך, הוחלט לקבל את הערעור כאמור בחוות דעתם של השופט י' גריל והשופטת ב' טאובר (פיסקה ק"ה) כנגד דעתה החולקת של השופטת י' וילנר.

ניתן היום ט' ניסן התשע"ה, 29 למרץ 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.