לפניי תביעה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

רקע כללי ועיקרי המחלוקת-

1. התובעת, גב' הדסה מנחם (להלן: "התובעת"), ילידת 26.8.1962, נפגעה ביום 16.11.2009 בתאונת דרכים, עת רכב של צד שלישי התנגש חזיתית ברכב בו נהגה (להלן: "התאונה").
2. הנתבעת, הראל חברה לביטוח (להלן: "הנתבעת") אינה חולקת על חובתה לשלם לתובעת תקבולים בגין נזקיה, אך קיימת מחלוקת באשר לשיעור הנזק.

מסכת הראיות-

1. מטעם התביעה העידו מר אריה כהן (מכר של התובעת, להלן: "כהן", לגבי תצהירו ת/1); הגב' מיכל שמואל (קרובת משפחה של התובעת אשר אף עבדה עימה, להלן: "שמואל", לגבי תצהירה ת/2); מר אורי מנחם (בעלה של התובעת, להלן: "מנחם", לגבי תצהירו ת/3) והתובעת עצמה (לגבי תצהירה ת/5). מטעם ההגנה לא הובאו עדים, אך הוגשו מסמכים, לרבות תשובות לשאלון, מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי וחוות דעת אקטוארית.

דיון והכרעה-

1. לאחר ששקלתי את הראיות ואת טענות הצדדים מסקנתי כי על הנתבעת לפצות את התובעת בהתאם לראשי הנזק אשר יבחנו בהתאם לסדר הופעתם בסיכומים שהוגשו מטעם התובעת.

הנכות הרפואית –

1. מטעם ביהמ"ש מונו שני מומחים.
2. בתחום האורתופדי מונה פרופ' וולפין (להלן: "המומחה האורתופדי") אשר קבע כי התובעת סובלת עקב התאונה ממגבלות בתנועה של פרק ירך שמאל ומצלקות ניתוחיות באזור הקדמי של ברך שמאל. המומחה העריך את המגבלות בפרק הירך בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 48 (1)(ו) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). בנוסף, קבע המומחה האורתופדי כי נותרה לתובעת נכות בשיעור של 5% בגין צלקות באזור ברך שמאל.
3. המומחה האורטופדי בדק אף את טענת התובעת לגבי נכות בגין פגיעה באצבע הרביעית ביד ימין ופגיעה בברך שמאל, עקב התאונה, אך לא מצא שנותרה נכות צמיתה לגבי שני איברים אלו. בסיכומיה מבקשת התובעת שביהמ"ש יקבע שהמומחה האורתופדי שגה בקביעותיו אלו וכי נותרה לה נכות גם באצבע 4 ביד ימין וגם בברך שמאל.
4. באשר לאצבע 4 ביד ימין – יש לראות כי אמנם התובעת מתלוננת על כאבים באצבע ועל הגבלה בתנועות אלא שהמומחה בחוות דעתו בדק באופן ספציפי את כף יד ימין, בדק את טווחי התנועות, מצא כי יש מבנה סימטרי של כפות הידיים ללא דלדול שרירי, מצא כי יש טווח מלא של כל האצבעות וכי אין מגבלה (עמוד 3, בחלק העליון של חוות הדעת). עוד מפנה המומחה לכך שהוא עיין בשני תצלומים של כף יד ימין אשר מדגימים מצב לאחר שבר אשר התחבר למקומו ללא שינויים. עוד יודגש כי בעמ' 2 לחוות הדעת מציין המומחה האורתופדי כי במהלך המפגש בינו לבין התובעת היא "הדגישה מספר פעמים שאין לה מגבלות או כאבים באצבע 4 יד ימין". לכן, לא מצאתי שיש כל סיבה לסטות ממסקנותיו של המומחה האורטופדי בנושא זה.
5. באשר לברך שמאל – טוענת התובעת כי אף באיבר זה נותרה לה נכות צמיתה לאור העובדה שהיא עברה טיפול ניתוחי בברך עקב התאונה וכי היא עדיין סובלת מכאבים וממגבלות תנועה. אף פה לא אוכל לקבל את עמדת התובעת ומצאתי שאין מקום שלא לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש. יש לראות כי גם כאן, המומחה בדק לעומק את טענותיה של התובעת, ביצע מבחנים שונים לגבי טווח התנועות של הברכיים ולא מצא שקיימים קושי או הגבלה (וראו את עמ' 2 בתחתית העמוד ועמ' 3 בתחילת העמוד, שם מפורטים כל המבחנים שביצע המומחה האורתופדי באשר לטווחי התנועות של הברך). המומחה התייחס בנוסף לצילומים של ברך שמאל ומצא שהמדובר במצב לאחר שבר ללא תזוזה, אשר התחבר למקומו ללא שהותיר מגבלה כלשהי ובפרק הסיכום מסכם המומחה האורתופדי כי אין סימני נזק ליציבות המפרק, כי לא נמצאה הגבלה בטווח התנועות וכי הנכות היחידה שנותרה בשל הניתוח הינה הנכות הפלסטית כפי שצוין מעלה. יש עוד להדגיש שלא התבקשה חקירתו של המומחה האורטופדי לגבי נושא זה (או בכלל) ואף לא נשלחו אליו שאלות הבהרה.
6. מכאן שמצאתי לאמץ במלואה את חוות הדעת של המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש ועל כן הנכויות בתחום האורתופדי הינן 20% בגין הגבלה בפרק הירך ו-5% בתחום הפלסטי.
7. המומחה הנוסף שמונה מטעם ביהמ"ש היה פרופ' קליין בתחום הנפשי (להלן: "המומחה הנפשי"). מומחה זה קבע כי בעקבות התאונה התפתחה אצל התובעת מצוקה נפשית, אם כי במהלך הזמן חל שיפור ניכר במצבה, לרבות עקב טיפול נפשי שעברה. לשיטתו היתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה וחצי לאחר התאונה, ולאחר מכן המדובר בנכות צמיתה בשיעור של 5%. שני הצדדים מסכימים עם קביעות אלו ולכן המשך הדיון יתבסס על נכות צמיתה בשיעור של 5% בתחום הנפשי.
8. מכאן, שהמדובר על נכויות צמיתות מצטברות רפואיות בשיעור של 20%+5%+5% = 27.8% נכות משוקללת.

הפסדי השתכרות בעבר –

1. במועד התאונה עבדה התובעת כחדרנית בחדרי אירוח של קיבוץ שער הגולן (להלן: "חדרי האירוח"). התובעת טוענת כי עקב מהות הפגיעה יכולת השתכרותה נפגעה משמעותית, עד כדי אובדן להלכה, ולעומתה, הנתבעת טוענת שההשלכה התפקודית מזערית, אם בכלל. מחלוקת ראשונה שיש צורך להכריע בה טרם חישוב הנזקים בראש נזק זה, עוד טרם בירור ההשלכות התפקודיות של הנכויות הרפואיות, הינה המחלוקת בנושא המשכורת הקובעת לצורך החישוב.

השכר הקובע-

1. מתלושי השכר של התובעת שהוגשו לתיק עולה כי שכרה הממוצע של התובעת בעשרת החודשים שקדמו לתאונה עמד על סך של 3,729 ₪ בממוצע, ובשערוך להיום - 3,900 ₪ בקירוב. בסיכומי הצדדים היו אומנם פערים מסוימים בגובה השכר הממוצע הנטען, לרבות בשל מחלוקת לגבי הפרשות חודשיות מסוימות ולגבי השאלה אם יש לקחת אותן בחשבון השכר "נטו", אם לאו; אך אינני מוצאת להידרש אל אותן מחלוקות, שכן המדובר בפערים זעומים וממילא לא זו המחלוקת העיקרית בעניין השכר הקובע.
2. המחלוקת המהותית הינה סביב טענת התובעת לפיה בנוסף למשכורת שהשתלמה לה על ידי הנהלת חדרי האירוח (להלן: "המשכורת המדווחת"), היא קיבלה כספים רבים נוספים כתשר במסגרת עבודתה כחדרנית, כספים מעבודות נקיון שביצעה עבור כהן וכספים מעבודות נקיון ובישול מזדמנות – כך שסך ההכנסות החודשיות היה 5,500 ₪ לחודש – כלומר, כי מעבר לשכר המדווח הממוצע השתכרה התובעת עוד סך חודשי של 1,600 ₪ לערך. הנתבעת, מנגד, טוענת כי לא הוכחה ההשתכרות הנוספת, לא הוכח שיעור הסכומים ששולמו כתשר כנטען, לא הוכח כי התובעת ביצעה עבודות נוספות של ניקיון או בישול וכי הבסיס לחישוב יכול להיות אך ורק המשכורת המדווחת.
3. במחלוקת זו אני סבורה שיש מקום לקבל את טענות התובעת בחלקן.
4. לגבי ה"טיפים" מהעבודה כחדרנית – עמדתי כי עצם התשלום לא הוכח ובמיוחד לא הוכח שיעור התשלום. אמנם, שמואל (אשר עבדה עם התובעת) העידה כי אכן השתלמו לעיתים "טיפים" לחדרניות, ואמנם הוגש גם מסמך מאת גב' קציר (מהנהלת חדרי האירוח) אשר אישרה כי קבוצות מחו"ל השאירו לעיתים תשר לעובדי חדרי האירוח, אלא שלא הוכחו הנתונים לגבי שיעור התשלומים. ואפרט. שמואל טענה שלפעמים לקוחות היו משאירים טיפ שנע בין 5 יורו או 20 ₪ לבין סכומים גבוהים יותר. לטענתה, היו חודשים שסך הטיפים הגיע כדי 400 עד 500 ₪ והיו חודשים שבהם הסכום היה נמוך בהרבה. העדה בחקירתה הסכימה כי המדובר בעסק עונתי ושלעיתים היו מבקרים רבים באותו בית מלון, לעומת תקופות אחרות. לעומתה, התובעת טענה בתצהירה (בסעיף 22) כי היא קיבלה סכום שנע בין 700 ₪ לבין 1,200 ₪ לחודש מטיפים, דהיינו, סכום הגבוה כמעט פי שתיים מאשר הסכום שאליו התייחסה שמואל. די בסתירה זו בין הגרסה של התובעת לבין הגרסה של העדה מטעמה לגבי גובה הטיפים כדי ללמדנו על כך שטענה עובדתית זו של התביעה לא הוכחה כדבעי. בנוסף, יש לראות כי הגב' קציר, אשר שלחה מכתב בנדון לב"כ של התובעת, מסרה כי בשנים 2000 עד 2008 סך ה"טיפים" השנתי היה 500 ₪ (לכל השנה, וככל הנראה לכל החדרניות ביחד). בשנים 2009-2010 על הסכום השנתי לכ-2,000 ₪ (לכל הצוות ביחד), ובשנת 2011 – נאספו טיפים בסך כולל של כ-2,500 אבל נגנבו (כך שאף עובד לא קיבל את חלקו). אף אם נניח שיש לקחת בחשבון את "השנים הטובות", בהן הצטברו טיפים בסך של 2,000 במשך השנה, ואף אם נניח שהכוונה היתה לטיפים שהצטברו לגבי כל עובד בנפרד (למרות שאני כמעט בטוחה שכוונת המכתב היתה להסביר כמה כספים הצטברו בקופה משותפת של כל העובדים) – אזי המדובר ב-2,000 ₪ לשנה = 166 ₪ לחודש ולא 700 ובוודאי שלא 1,200 ₪ לחודש. לכן, הטענות לגבי ההכנסה מ"טיפים" לא הוכחו ברמת ההוכחה כנדרש.
5. לגבי העבודה אצל כהן – שוכנעתי כי התובעת אכן עבדה בשירותיו לפרקים, אך שוב קיים קושי לגבי שיעור התשלומים המדויק. כהן הצהיר שהתובעת עבדה אצלו מאז שנת 2005 וסייעה לו בעבודות משק וניקיון בבית ובמשרד. בתצהיר הוא טוען כי הוא שילם לה עבור כל יום של עבודה 140 ₪ וכי בשנת 2006 היא עבדה אצלו פעמיים בשבוע, כך שהתשלום החודשי הצטבר כדי 1,170 ₪. לכהן אין כל אסמכתאות באשר לכך שהתובעת אכן עבדה אצלו ובוודאי שלא לגבי היקף העבודה, או השכר היומי והוא הודה שהוא שילם לה במזומן, בלי לדווח ובלי להצהיר על התשלומים, למרות שהוא מודע לכך שהמדובר בעבירה על החוק ולמרות שהוא הודה שלשאר העובדים שלו הוא כן הוציא תלושי משכורת כמתחייב (עמ' 12, שורות 19-25). עדותו של כהן לגבי גובה התשלומים לא הותירה רושם מהימן, ובוודאי שלא הצלחתי להבין מדוע רק לגבי התובעת הוא לא דיווח כנדרש ורק לה שילם "בשחור". לכן, הגם שאני מאמינה שהתובעת עבדה בשירותו בעבודות נקיון מזדמנות, לא הוכח כי התשלום היה בסך קבוע חודשי של 1,170 ₪.
6. עבודות בישול ונקיון נוספות – התובעת טוענת כי בנוסף על האמור מעלה, ביצעה עבור קרובי משפחה עבודות מזדמנות כאמור, אלא שלגבי נושא זה לא הובאה כל עדות והתייחסותה של התובעת לנושא זה בתצהירה היתה לאקונית וללא כל אסמכתא. יש לראות עוד כי בתצהירו של מנחם, בעלה של התובעת, אין כדי לסייע בהוכחת טענתה זו של התובעת (ולמען הדיוק, יש לראות כי הוא אף לא מצהיר על העבודה אצל כהן או על הטיפים).
7. לכן, קיים קושי לקבל את מכלול הטענות של התובעת באשר להשתכרות נוספת מעבר למשכורת המדווחת ובמיוחד שעה שמבחינה פרופורציונאלית, המשכורת המדווחת היתה בערך 3,900 ₪ לחודש ואילו הטענה הינה שה"תוספות" הלא מדווחות היו בסך של כ-1,600 ₪ נוספים (ונזכור כי ההלכה היא שתובע אשר טוען להכנסות לא מדווחות, צריך להציג ראיות משכנעות לאמיתות טענותיו, שהרי נקודת המוצא היא שבמקרים כגון אלו, מדובר במי שמוכן לקבל שכר בניגוד להוראות החוק השונות בהקשר זה - ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוניס (18.8.98); ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נגד בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995), ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף (26.1.94).
8. עם זאת, כפי שצויין מעלה, אני מקבלת את גרסתה של התובעת לגבי כך שהיא קיבלה מעת לעת תשרים וכי עבדה באופן מזדמן אצל כהן בעבודות אלו או אחרות ואני סבורה שיש לקבוע את השכר הקובע בזיקה לקביעה כאמור ולא לדחות לחלוטין את טענת התובעת בשל קשיי ההוכחה הקיימים (שחלקם מובנים וחלקם אינם בהכרח באשמתה). לשיטתי, במקרים כגון אלו, כאשר ביהמ"ש אכן מגיע למסקנה עובדתית שהוכח שהתקבלו תשלומים "בלתי מדווחים" אלא שלא ניתן היה להוכיח במדויק את גובה התשלומים – יש מקום לבצע הערכה על דרך של אומדנה ולא לדחות לחלוטין את הטענה (במובחן ממקרים שבהם ביהמ"ש אינו מקבל מקדמית את הגרסה שהיו עבודות נוספות "בלתי מדווחות").
9. אפנה בהקשר זה לע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (2.7.09) שם דן ביהמ"ש העליון בערעור שהוגש על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שבו העריך ביהמ"ש על דרך האומדנה את השכר ששולם לתובעת דשם כתשר, שעה שעבדה כמלצרית באולם אירועים. ביהמ"ש קבע שאין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי לגבי הערכת הסכום שיש להוסיף לשכר בגין תשר וכי הגישה לבצע אומדן במקרים אלו הינה גישה ראויה, לרבות לאור העובדה כי ניסיון החיים מלמד שאין קבלות לגבי סוג כזה של תשלומים וכי לעיתים אכן ניתנים תשלומים שלא מדווחים לעובדים בסוג מסוים של עבודות (וראו אף את ת"א (מחוזי י-ם) 1093/96 אל אטרש חליל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (01.04.2002) שם נפסק פיצוי במקרה דומה לגבי "טיפים" על דרך האומדנה, בשיעור של 30% נוספים מהשכר "המדווח"; ואת ת"א (שלום ת"א) 39945/03 אביבי פרלה נ' עזרא דוד (15.06.2006) שם קבע בהמ"ש על דרך האומדנה תוספת של 500 ₪ לחודש למשכורת "המדווחת" בגין "טיפים" שלא נרשמו).
10. מצאתי להעריך את השכר החודשי של התובעת לפני התאונה בסך של 4,500 ₪, נכון להיום.

שיעור הנכות התפקודית –

1. התובעת טוענת כי המשמעות התפקודית של הנכויות שנזכרו מעלה הינה נכות תפקודית בשיעור של 50% ומציינת כי היא לא שבה לעבודה כלל וכלל לאחר התאונה. מנגד, הנתבעת טוענת כי אין לנכויות הרפואיות משמעות תפקודית כפי שטוענת התובעת וכי לכל היותר המדובר בנכות תפקודית בשיעור של 15%. לשיטתי, לנכות הנפשית בשיעור של 5% אין בנסיבות כל השלכה תפקודית לעתיד, אם כי לגבי העבר אקח בחשבון את התקופה שלגביה נקבעו 10% בתחום הנפשי ואתייחס אליה במובחן מאשר התקופה שלאחריה. בתחום האורתופדי, ברי שלנכות בתחום הפלסטי אין כל השלכה תפקודית ועם זאת, בתקופות מסוימות לנכות האורתופדית בכל הנוגע למפרק הירך יש משמעות תפקודית גבוהה מאשר הנכות הרפואית.

הפסדי השתכרות לעבר-

1. בסמוך לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא. בהתאם למסמכים מהמל"ל נקבעה לה נכות בשיעור של 100% לגבי 4.5 חודשים (מיום התאונה, 16.11.09, ועד 31.3.10). לגבי תקופה זו ההפסד יהיה: 4.5 X 4,500 = 20,250 ₪ נכון להיום.
2. לאחר תקופת אי הכושר המלא (החל מיום 1.4.10) הוכרה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 60% למשך 10 חודשים נוספים, כלומר, עד פברואר 2011. הואיל ולשיטת המומחה הנפשי לתובעת היתה נכות זמנית בתחום הנפשי בשיעור של 10% למשך שנה וחצי לאחר התאונה, כלומר, עד חודש מאי 2011, מצאתי שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור של 60% מהמשכורת לגבי כל התקופה שמתום תקופת אי הכושר המלא ועד מאי 2011. יש לראות כי בתקופה זו התובעת לא עבדה כלל, והגם שאינני מוצאת שיש לפסוק לה את מלוא ההפסדים, אזי שהמדובר בתקופה בה היא עברה את הניתוחים, נאלצה לעבור הליך שיקומי משמעותי וההשפעות הנפשיות של האמור היו משמעותיות. לכן החישוב יהא 13 חודשים X4,500 ₪ X60% = 35,100 ₪ נכון להיום.
3. החל מחודש מאי 2011 ועד היום – לגבי תקופה זו הנכות האורתופדית (ללא הצלקות) הינה בשיעור של 20% והנכות הנפשית בשיעור של 5%. התובעת, כפי שצוין מעלה, חדלה מכל עבודה לאחר התאונה ומהמסמכים שקיימים בתיק המל"ל עולה שמבחינת המל"ל יש להמשיך ולראותה כמי שאיבדה 60% מיכולתה להשתכר לאור כך שהיא לא יכולה לעבוד בעבודות פיזיות קשות ולאור העובדה שהשכלתה דלה ומגוון העיסוקים האפשריים מבחינתה אינו רב.
4. לשיטתי, לא ניתן לפסוק לתובעת הפסדים בשיעור של 60% מהמשכורת לגבי כל התקופה, שכן, אינני בטוחה שהיא היתה חייבת לחדול לחלוטין מעבודתה. אני סבורה שלמרות המגבלות בירך היא היתה יכולה להמשיך ולעבוד במלון בעבודה חלקית, היא היתה יכולה להמשיך ולבצע את עבודות הבישול שהיא טוענת שהיא התחילה לעשות עוד לפני התאונה ויש לראות שמהעדויות עולה שמשפחת התובעת עשתה ניסיון להקים עסק בתחום הבישול וההסעדה ואולי ניתן היה לנסות להשתלב בכך. התובעת היתה יכולה לחפש עבודה שניתן לבצע בישיבה, כגון – בקופה או בטלפון, ולא שוכנעתי כי נעשו נסיונות למצוא תעסוקה ולהקטין את הנזקים. יש לזכור עוד כי בתקופה זו – הנכות בתחום הנפשי הינה בשיעור של 5%, משמע, שהיתה הטבה משמעותית גם בהיבט זה. לכן, אינני סבורה שלגבי תקופה זו ניתן לומר שנכות רפואית אורתופדית בסך של 20% ונפשית בשיעור של 5%, עולה כדי 60% בהיבט התפקודי.
5. לגבי תקופה זו (מאי 2011 עד נובמבר 2013 = 30 חודשים) יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪ (בזיקה לנכות תיפקודית בשיעור של 30%).
6. מכאן, שסך הפסדי ההשתכרות לעבר הינו 90,350 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד-

1. מצאתי שיש לבצע את החישוב לגבי העתיד על בסיס 25% נכות, וזאת בהתייחס למקדם היוון של 152.3 (עד גיל 67 לגבי התובעת שהינה ילידת שנת 1962) ואף זאת ביחס למשכורת קובעת בסך 4,500 ₪, נכון להיום (שכן, הפער בין חישוב המשכורת לעבר לבין הבסיס הראוי לעתיד במקרה זה זניח). לכן, החישוב יהיה: 4,500 X 25% X 152.3 = 171,371 ₪.

הפסד זכויות סוציאליות -

1. מתלושי המשכורת של התובעת לגבי התקופה שבה עבדה בחדרי האירוח, עולה שאכן הופרשו לה סכומים בגין זכויות סוציאליות, מה גם שהדבר מתחייב בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (אשר לפיו כל שכיר זכאי לביטוח פנסיוני, החל מינואר 2008). לכן, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גם בגין העובדה שההפרשות לטובת הזכויות הסוציאליות נמוכות יותר בשל הירידה במשכורת עקב התאונה; אלא שבמקרה זה לא כל המשכורת היתה מדווחת ולא הוכחה הזכאות לפיצוי לגבי החלק שלא "דווח". יש לפסוק פיצוי נוסף של כ-17,000 ₪ בפריט זה (לאור היחס שבין ההכנסה המדווחת מתוך סכום ההכנסה הכולל, בזיקה לאובדן של כ-7.5% מההפסד).

כאב וסבל-

1. הפיצוי בראש נזק זה בהתאם לנכויות הרפואיות הינו 55,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד-

1. התובעת, אם לחמישה, טוענת שבסמוך לאחר התאונה היא נזקקה לעזרה בשיעורים משמעותיים. לגבי תקופת האשפוז היא דורשת פיצוי בסך 10,000 ₪, לגבי התקופה הנוספת לעבר היא טוענת שהיא העסיקה עוזרת בית ושילמה לה כ-4,500 ₪ לחודש, כי לאחר מכן העזרה הצטמצמה לכדי סך של כ-1,250 ₪ לחודש - ובסך הכל עותרת לפיצוי בסך של 85,000 ₪ לעבר. לגבי העתיד – הדרישה סומכת על עזרה חודשית בסך של כ-2,500 ₪ לחודש והפיצוי הנדרש הינו למעלה מ-508,000 ₪.
2. לשיטתי, ההערכות של התובעת לגבי ראשי נזק אלו מופרזות וללא כל ביסוס. אין ולו אסמכתא בודדת לגבי תשלום זה או אחר לגבי העבר, בין אם בסמוך לאחר התאונה במהלך תקופת האשפוז ובין אם לאחריה. אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה שהתובעת נזקקה לסיוע אינטנסיבי מטעם בני המשפחה, שחורג מעבר לסביר בתקופת האשפוז, אך לא מצאתי לנכון להיעתר לדרישה הנטענת לגבי העבר ואף לגבי העתיד יש לראות שהתובעת מבססת את הדרישה על טענות לגבי צליעה קשה, קושי בהליכה למרחקים, קושי בישיבה ובשכיבה, קושי בנשיאת משאות, דיכאונות, פחד מנהיגה, סיוטים ונדודי שינה וכיו"ב טענות אשר אין להן תשתית בחומר הרפואי ובקביעות של שני המומחים מטעם ביהמ"ש. לכן, מצאתי שבמקרה זה יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסכום גלובאלי כולל של כ-100,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה -

1. התובעת טוענת כי היא נזקקה לשכירת שירותיו של נהג אשר הסיע אותה (ולעיתים את בעלה) למגוון טיפולים רפואיים רבים, הן בעפולה והן בירושלים. אף מנחם הצהיר שלא היה למשפחה רכב בתקופה הרלבנטית וכי המשפחה הסתייעה בהסעות של חבר אשר הסיע אותם מספר רב מאוד של פעמים והם התחייבו להשיב לו את העלויות בהמשך. אף לגבי רכיב זה קשה לומר שהטענה הוכחה במלואה, אם כי הוצגו קבלות חלקיות (של אותו הנהג) ואכן מהתיעוד עולה שהתובעת נדרשה למספר רב מאוד של טיפולים, פיזיותרפיה, התייעצויות, וכיו"ב נסיעות שנובעות במישרין מהתאונה. עוד יש לקחת בחשבון שהיו הוצאות נוספות מעבר לנסיעות בסמוך לאחר התאונה, לרבות בגין אוכל והוצאות בגין תרופות שייתכן ואינן מכוסות בסל הבריאות. לגבי העתיד – אין אינדיקציה לכך שהתובעת צפויה לטיפולים בעתיד, ובוודאי שלא טיפולים או תרופות שאינם מכוסים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1994, וראו כי שני המומחים אינם מתייחסים לצפי שכזה. אני מוצאת שיש לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בגין כל ההוצאות לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪ נוספים.

הוצאות התאמות דיור-

1. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה היא נאלצה לערוך שינויים בביתה, על מנת להתאים אותו למגבלותיה. בתמיכה לטענה זו הוצגה הצעת מחיר שהכין העד כהן לגבי ביצוע עבודות שונות בדירתה של התובעת. דרישה זו יש לדחות מכל וכל. לא שוכנעתי שיש כל אסמכתא רפואית לגבי הצורך בהתאמות כגון אלו הנטענות ולו היה מקום לשינויים בתנאי הדיור של התובעת – היה צריך לבסס את הטענה תוך הפניה למסמכים רפואיים מתאימים. מעבר לכך, יש לראות שבעוד שהתובעת טוענת שהעבודות לצורך התאמת הדיור שאליהן מתייחסת הצעת המחיר של כהן כבר בוצעו בעבר (אלא שלא היה לה עד עתה כסף על מנת לשלם לו - עמ' 21, שורות 21-27) אזי שלמרבית ההפתעה כהן עצמו טוען שהוא עוד לא ביצע את העבודות והן אמורות להתבצע בעתיד (עמ' 12, שורה 2). לכן, הדרישה בפריט זה נדחית.

סיכום ביניים-

1. מהאמור מעלה עולה שסך הנזקים הינו 448,721 ₪.

ניכויי גמלאות המל"ל –

1. הצדדים חלוקים לגבי האופן שבו יש לחשב את ניכויי תקבולי המל"ל.
2. התובעת מציעה כי החישוב יהא הבא: היות ולתובעת נקבעה בתיק זה נכות תיפקודית בשיעור של 25% (הנכות האורטופדית והנפשית, ללא הנכות הפלסטית) והיות ולתובעת נקבעה נכות תיפקודית בשיעור של 60% בענף נכות כללית במל"ל, נחשב מהו היחס בין הנכות לפי המומחים בתיק זה לבין הנכות לפי הפוסקים של המל"ל, דהיינו - 25% חלקי 60% = 42% בערך. לכן, יש לנכות רק 42% מתוך תקבולי המל"ל, בסך של כ-237,000 ₪ על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת.
3. הנתבעת מציעה כי החישוב יהא כדלקמן: לתובעת נקבעו בענף נכות כללית הנכויות הבאות – 30% בתחום האורטופדי, 20% בתחום הנפשי ו-10% בשל יתר לחץ דם (יל"ד). הנכות בגין היל"ד אמנם אינה קשורה לתאונה אך היא "נכות מנופה", משמע – שהיא אינה תיפקודית ולא "באה בחשבון" לצורך חישוב התקבולים, ומכאן שאין להתייחס אליה. לכן – כל הנכויות שנקבעו (האורטופדית והנפשית) נובעות מהתאונה ויש לנכות את כל תקבולי המל"ל. לחילופין, יש לבצע את החישוב בהתייחס לנכות המשוקללת לפי פוסקי המל"ל לגבי שלושת התחומים כולל היל"ד ולחלץ את הנכות בגין היל"ד, כך שניתן לראות מהי הנכות שהתאונה "הוסיפה" לתובעת מתוך הנכות הכוללת נכון להיום. הנכות המשוקללת לפי המל"ל הינה בסך 49.6% (30% + 20% + 10%), והחישוב הינו הבא: 49.6% (הנכות הכוללת) פחות 10% (הנכות בגין היל"ד) = 39.6% (הנכות שקשורה לתאונה בלבד). 39.6% חלקי 49.6% = 80% בערך, כלומר – שזהו שיעור התרומה של התאונה למצב הכולל, ומכאן שיש לנכות 80% מתקבולי המל"ל. בנוסף, טוענת הנתבעת כי סך התקבולים הינו כ-255,000 ₪ ולא רק 237,000 ₪, על פי חוות דעת מעודכנת.
4. לשיטתי, על יסוד ההלכה כפי שנפסקה ברע"א 1459/10 המל"ל נ' כלל (27.3.2011) החישוב ששני הצדדים הציעו אינו מדויק והניכוי יחושב כך: הקביעות של פוסקי המל"ל בתחום האורטופדי והנפשי אינן רלבנטיות ויש לקחת בחשבון את הקביעות של המומחים שמונו על ידי בהמ"ש. לגבי הנכות שנקבעה עקב היל"ד, שני הצדדים מסכימים כי הנכות קיימת ושני הצדדים מסכימים כי כפי שעולה מהמסמכים היא נקבעה ללא קשר לתאונה. לא מצאתי כי יש מקום למנות מומחה לצורך קביעת שיעורה ואני אצא מנקודת ההנחה שהמדובר ב-10%. לכן בשלב הראשון, יש לחשב את הנכות המשוקללת שמשקפת את מצבה של התובעת נכון להיום, כפי שנקבעה על ידי המומחים מטעם בהמ"ש בתוספת הנכות בגין היל"ד (20% אורטופדי + 5% פלסטי + 5% נפשי + 10% יל"ד) = 35.02%. בשלב השני יש להפחית מהנכות הנוכחית את הנכות בגין היל"ד, שכן היא אינה קשורה לתאונה, כלומר: 35.02 פחות 10 = 25.02%. זהו הפער בין המצב היום לבין המצב לפני התאונה, כלומר – זוהי הנכות שהתאונה "הוסיפה". בשלב השלישי יש לבחון מהו היחס בין הנכות שהתאונה הוסיפה לבין הנכות הנוכחית – כלומר, 25.02 חלקי 35.02 = 71% בערך. זוהי הנכות היחסית שהתאונה גרמה, על פי שיטת השקלול המתמטי, וזהו שיעור הניכוי. לגבי סך תקבולי המל"ל – יש לקחת בחשבון את חוות הדעת האקטוארית העדכנית ולא ה"ישנה", ולפיכן – יש לנכות מהפיצוי 71% X 255,000 ₪ = 181,050 ₪.

ניכוי תשלום תכוף –

1. אין חולק כי בנוסף יש אף לנכות את סך התשלומים התכופים ששולמו לתובעת מעת לעת, בסך כולל של כ-78,000 ₪ לערך, נכון להיום.

סיכום –

1. אשר על כן, לאור כל האמור מעלה, סך הנזק הינו כ-448,721 ₪ ויש לנכות מסכום זה חלק יחסי מתקבולי המל"ל ואת התשלומים התכופים בסך כולל של 259,050 ₪ (181,050 +78,000). ההפרש בין הנזק לבין הניכויים הינו 189,671 ₪. לצורך הנוחות נעגל את הסכום ל- 190,000 ₪.
2. התוצאה הינה שעל הנתבעת לשלם לתובעת 190,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בהתאם לתקנות, את החזר האגרה וככל שהתובעת שילמה חלק משכרם של המומחים שמונו בתיק – יש להשיב לה את הסכומים ששילמה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ד, 07 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה