תביעה לתשלום 250,493 ₪, שחייב הנתבע, לפי הטענה, לתובע בגין רכישת זכויות התובע בספא.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע עלה ארצה ממולדובה באוקטובר 2006 בהיותו בן 33 שנים, בוגר לימודי ארכיטקטורה. התובע העיד על עצמו כי כשהגיע ארצה לא הבין עברית וברשותו 30 אלף ₪.
2. התובע וצד ג' 2 (טימור) הם קרובי משפחה. טימור הוא בעלים של חברות שונות לרבות הנתבעת 1 (החברה. להלן: טימור והחברה ביחד: הצדדים השלישיים). טימור או החברות שבבעלותו מחזיקים, בין היתר, שני מועדונים בתל-אביב. הנתבע עבד במועדונים הללו כמנהל וכאיש יחסי ציבור. הצדדים הכירו באחד המועדונים בשם "דה זה וו" (לטענת הנתבע, התובע עבד שם תחתיו כאיש תחזוקה ועובד ניקיון, ראו עמ' 31 ש' 30, עמ' 34 ש' 13-14. התובע טוען כי סייע לקרובו בעבודות תחזוקה מרצונו, שלא במעמד של עובד, ראו עמ' 14 ש' 3-10).
3. לטענת התובע, הוא התעניין ברכישת ספא מאחר ובמולדובה עסקי הספא משגשגים. לפיכך, במרץ 2007, חמישה חודשים לאחר עלייתו ארצה, רכש עסק של ספא בעיר ראשל"צ, בסך של 180,000 ₪ (הספא או העסק). הבעלים של הספא היו שלושה שותפים, מכרים של טימור ושל הנתבע (הבעלים הקודמים). אין חולק כי בעת שהיה התובע הבעלים של הספא, הנתבע הוא שניהל בפועל את העסק. הנתבע עבד בספא גם כשהיה בבעלות הבעלים הקודמים.
4. לטענת התובע, בחלוף תשעה חודשים שבהם הפעיל את הספא, הוא החליט למכור אותו בשל חוסר כדאיות כלכלית. הנתבע הציע לרכוש את הספא תמורת סך של 180,000 ₪, וביום 31/12/07 מכר התובע לנתבע את הספא במחיר זה. בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב ואולם לטענת התובע, שורה של מסמכים מוכיחה את דבר קיומה של העסקה: באותו יום הוצאה קבלה/חשבונית מס המופנית לנתבע, על סך של 180,000 ₪; הנתבע הזדכה על המע"מ של העסקה (החשבונית והזיכוי בנספח ב' לתצהיר התובע); והוצאה תעודת עוסק מורשה, שלפיה נרשם הנתבע כעוסק מורשה בגין העסק מיום 1/1/2008 (נספח ג' לתצהיר התובע). כמו כן, חוזה השכירות שבין התובע לבין הבעלים של הנכס שבו התנהל הספא, הוסב על שם הנתבע, בחתימתו של הנתבע (נספח מיום 15/1/08 לחוזה השכירות, נספח ד' לתצהיר התובע).
5. כשבעה חודשים לאחר מכן, מכר הנתבע את הספא לחברה, בתמורה לכך שהחברה תישא בכל התחייבויות וחובות העסק (הסכם מיום 17/7/2008 להעברת הזכויות בספא, צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע). לפי תצהירו של טימור, מר קאיקוב רכש ממנו את הספא כשבועיים לאחר מכן, והוא הבעלים מאז אוגוסט 2008 (כך עולה מתצהירו של מר יפים קאיקוב, שהוגש מטעם התובע, אך נמשך בשל אי התייצבותו לח"נ).
6. לטענת התובע, הנתבע לא שילם לו את התמורה המוסכמת בסך של 180,000 ₪. כמו כן, בשל כך שהנתבע לא העביר את העסק על שמו בעירייה כנדרש לאור עסקת המכר, נאלץ התובע לשלם בגין ארנונה של העסק בתקופה שהיה בבעלות הנתבע.
   מכאן התביעה בסך של 250,493 ש"ח.
7. לטענת הנתבע, לא היה כל הסכם מכר בינו לבין התובע. הוא לא התחייב כלפי התובע לדבר, ועסקה לרכישת הספא מהתובע, מעולם לא הייתה. התובע לא היה הבעלים האמיתי של הספא ולא רכש אותו בתמורה לסך של 180,000 ₪. גם הנתבע לא היה הבעלים של הספא. הבעלים של הספא הם טימור או החברות שברשותו. הנתבע, כמו גם התובע, שימש רק כבעלים רשום של העסק ("איש קש"), לבקשתו של טימור, שמטעמיו החליט לרשום את הבעלות על שם התובע וכעבור מספר חודשים, החליט להחליפו בבעלים חדשים (הנתבע). כנראה שהתובע ביקש מטימור להחליפו משום שחשש מבעיות כספיות שעלולות לצוץ לו בשל חובות העסק בהיותו הבעלים הרשום של הספא. אז פנה אליו טימור בבקשה שלא היה בידו לסרב לה, שיהפוך לבעלים הרשום של הספא.
8. לטענת הנתבע, לא היתה לו ברירה של ממש ומכורח המציאות, הוא נאלץ להיעתר לבקשתו של טימור שהספא יירשם על שמו. הנתבע גרוש אב לילדה בת 5 ביקש לשמור על מקום עבודתו כשכיר במועדונים האחרים של הצדדים השלישיים (המועדונים האחרים). לאחר שווידא כי אין הדבר כרוך בהסכם מכר או כל הוצאה כספית אחרת וכי משכורתו תמשיך להשתלם לו מידי חודש, נענה לבקשתו של טימור להירשם כבעלים של הספא. טימור אף הבטיח לו שיקבל 10% מרווחי הספא מידי חודש, בנוסף למשכורת שאותה קיבל בעבור עבודתו במועדונים האחרים. בפועל, הספא לא היה רווחי ולכן לא קיבל תוספת כלשהיא על המשכורת (עמ' 33 ש' 12-13). באמצע שנת 2008 הפסיק לקבל משכורת בעבור עבודתו במועדונים האחרים. לאחר ארבעה חודשים שלא קיבל משכורת, התנהל דין ודברים שבו עמד הנתבע על תשלום משכורותיו. טימור הודיע לו כי הוא מפוטר מעבודתו בספא ומכל עבודה עמו. טימור חשש שבשל בעלותו הפורמלית בספא יפעל הנתבע על דעתו שלו ולכן, בסמוך לאחר מכן העביר לו מסמכים שונים לחתימה. הנתבע סירב לחתום על מסמכים אלה שכללו הגבלות על אפשרותו להמשיך ולעבוד לפרנסתו במועדוני לילה. לאור סירובו, ומאוחר לדברים, ביקש טימור מהנתבע לחתום על הסכם להעברת הזכויות בספא והתחייב כי במקביל ישלם לתובע את משכורתו. בנסיבות אלה, נחתם הסכם להעברת הזכויות בספא לחברה החל מחודש יולי 2008 (המסמכים צורפו כנספח ד' לתצהיר הנתבע. ההסכם צורף כנספח ה').
   הנתבע מציין, כי החברה לא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכם ולא פרעה את חובות הספא שנטלה על עצמה לפיו. חשבון הבנק שלו עוקל והוא נאלץ לשלם מכיסו את חובות הספא, שלא הושבו לו מעולם.
9. לטענת הנתבע, התובע לא היה מעסיקו אלא טימור, שאף נתן בידיו את הסמכויות לנהל את הספא, לרבות עשייתו מורשה חתימה בחשבון הבנק שפתח התובע לניהול העסק (עמ' 31 ש' 32). גם בהמשך, לאחר העברת הבעלות הפורמלית בעסק ע"ש הנתבע, ניהל הנתבע את הספא לפי הוראותיו של טימור ומטעמו.
10. עוד טוען הנתבע, כי אין כל ממש בטענת התובע כאילו החליט למכור את הספא בשל חוסר כדאיות כלכלית. התובע לא שילם מאומה עבור רכישת הספא וההחלטה על העברת הספא לבעלות אחרת היתה החלטה של טימור בלבד. לנתבע עצמו, אין כל מעורבות בהסכמות שבין התובע לבין טימור. החבות כלפי התובע, אם בכלל קיימת, היא של טימור והחברה. מכאן ההודעה לצד ג' שהגיש הנתבעת כנגד טימור והחברה.
11. הצדדים השלישיים מכחישים את טענות הנתבע, לרבות את הטענה שהתובע והנתבע היו אנשי קש של מי מהם, מפנים להסכם שבין הנתבע לבין החברה למכירת הספא וטוענים כי אין להם כל קשר לעסקה שבין התובע ובין הנתבע או לניהול הספא בתקופה שהיה בבעלות התובע.

העדים

1. מטעם התביעה העיד התובע בעצמו וכן יועץ המס, מר חיים ברדע. המצהיר מטעמו, מרברדע יפים קאיקוב, לא הגיע להחקר על תצהירו, ותצהירו הוצא מן התיק (עמ' 27 לפרוטוקול).
   מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו וכן, מר ארנולד קופילנקו, שעבד עם הנתבע כשכיר בתפקיד של מנהל יחסי ציבור אצל הצדדים השלישיים.
   מטעם הצדדים השלישיים העיד טימור.

השאלה העומדת לדיון

1. השאלה העומדת לדיון היא האם נרקמה בין התובע לבין הנתבע עסקת מכר והאם התחייב הנתבע לרכוש מהתובע את הספא בתמורה לסך 180,000 ₪. ככל שהתחייב, אזי אין מחלוקת שהנתבע לא שילם לתובע סכום זה.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את הראיות, אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, והיא נדחית.
2. התובע טוען, כי הנתבע חייב לשלם לו סך של 180,000 ₪, היא התמורה המוסכמת בין הצדדים בעבור רכישת הזכויות בספא והעברתו לבעלותו של הנתבע. הנתבע מכחיש קיומה של עסקה בין הצדדים ומכחיש קיומה של התחייבות לרכוש מהתובע את הספא בתשלום של 180,000 ₪ או בכל סכום אחר. לטענת הנתבע, התובע כלל לא היה הבעלים של הספא, שהינו בבעלות הצדדים השלישיים. התובע לא שילם עבור רכישת הזכויות בספא. הוא והתובע שימשו, כל אחד בתורו, איש קש עבור הצדדים השלישיים, שמסיבותיהם שלהם ביקשו להימנע מלהירשם כבעלים בעצמם. הנתבע נאלץ להסכים לבקשתו של טימור להעברת הבעלות בספא על שמו, על מנת לשמר את עבודתו במועדונים האחרים, שממנה התפרנס. התובע לא היה צד למהלך זה, והנתבע לא התחייב כלפיו בהתחייבות כלשהי.
   
3. הנטל להוכיח את דבר קיומם של העסקה ומהותה ואת ההתחייבות לתשלום, הוא על התובע. אין הסכם בכתב ולכן מבקש התובע להסתייע בראיות אחרות להוכחתם: חשבונית המע"מ, ההזדכות על המע"מ, תעודת רישום עוסק מורשה, וההסכם להעברת הזכויות בספא מהנתבע לחברה. כל אלה מעידים לפי הטענה, שאמנם נעשתה עסקה כגרסת התובע. אלא שהתובע בתצהירו בחר שלא להתמודד עם טענות הנתבע. בתצהירו מתעלם התובע מהטענות כאילו לא היו ואיננו מתייחס אליהן כלל (אף שנטענו כבר בכתב ההגנה והיו ידועות לו). למרבה הפליאה, טימור אינו נזכר בתצהיר ולו פעם אחת. זאת, למרות המעורבות הדומיננטית שלו בכל הקשור ברכישת הספא ובניהולו, כפי שעלתה מעדותו של התובע בעצמו. בנוסף לכך שאין התצהיר נותן מענה לטענות העובדתיות של הנתבע, החוסר האמור בתצהיר התובע, גורע ממהימנות גרסתו. גרסתו של הנתבע הייתה מהימנה ולא נסתרה ומתיישבת יותר עם כלל הראיות, ואני מעדיפה אותה על גרסתו של התובע, שעדותו לא הייתה משכנעת כלל, בלשון המעטה.
   אפרט את הדברים.
4. נסיבות ביצוע העסקה על ידי התובע לרכישת הספא תמוהות ומתיישבות יותר עם גרסת הנתבע. התובע היה הבעלים על הספא לתקופה קצרה של כ- 9 חודשים, ממרץ 2007 ועד סוף דצמבר 2007. הוא רכש את הזכויות בספא חמישה חודשים לאחר עלייתו לארץ, כשאין הוא יודע עברית, אינו בקיא ברזי העסקים, וברשותו 30,000 ₪ בלבד (עמ' 13 ש' 22). בחקירתו הנגדית נשאל חזור ושנה אשר לתהליך רכישת הזכויות בספא, מהם הבדיקות שערך טרם הרכישה וכיוצ"ב. תשובותיו היו תמוהות, מבולבלות ולעיתים אף סותרות (גם לאחר שמביאים בחשבון את קשיי השפה). עולה בבירור שאינו יודע פרטים מינימליים על העסק, באופן שאינו מתיישב עם היותו בעליו ועם רכישתו. לא עלה בידי התובע ליתן תיאור מניח את הדעת של תהליך רכישת הספא, תהליך קבלת ההחלטה, הבדיקות שעשה טרם הרכישה והשיקולים שהדריכו אותו. בלט בתשובותיו, כחוט השני, שהוא לווה תדיר וצמוד ע"י טימור ואנשים מטעמו של טימור בכל מעשיו ובקבלת כל החלטה, וכי טימור היה הרוח החיה בקבלת ההחלטה לקנות את הספא ובהמשך, גם בניהולו, החל מבחירת הצבע לקירות הספא ועד להחלטה ליתן את ניהול הספא בידי הנתבע ולשלם לו סכום כזה או אחר מרווחיו, באופן שמתיישב יותר עם גרסת הנתבע כי הבעלים האמיתי של הספא גם בתקופה שהתובע היה בעליו הפורמלי, הם הצדדים השלישיים.
5. קצרה היריעה מלהכיל את מלוא פרוטוקול חקירתו של התובע, שמדבר בעד עצמו. על מנת לסבר את האוזן ולהבהיר את מעמדו ותפקידו של טימור, התלות של התובע בו כמו גם חוסר הידע שלו עצמו בכל הקשור ברכישת הספא ובניהולו, שמגיע עד אבסורד - אציין בקצרה את אלה:
   התובע העיד שהגיע למוכרים באמצעות טימור (בעמ' 15 ש' 1-3. זאת, לא לפני שהכחיש זאת במענה לשאלה קודמת, עמ' 14 ש' 31); וכי טימור היה איתו בפגישה אחת איתם (עמ' 14 ש' 24-25).
   התובע העיד כי טימור הוא זה שאמר לו "לקחת" את הספא, שהיה בבעלות של חבריו של טימור, למרות שהוא עצמו לא רצה "לקחת" אותו כי היה שם, כלשונו, "ברדק" (עמ' 14 ש' 29-30, עמ' 15 ש' 22).
   מעדות התובע עולה עוד, כי רכש את העסק ללא בדיקת נאותות מינימלית, ללא בדיקות עצמיות, מבלי שקיבל לידיו או ראה מסמכים של העסק, אלא הסתמך על אמירות של טימור ובעלי מקצוע מטעמו של טימור. רוה"ח של טימור, אמר לו "שזה עסק טוב" (עמ' 15 ש' 28) ובמקום אחר העיד התובע שאמר לו כי העסק הוא "ככה ככה" (עמ' 15 ש' 15).
   רוה"ח של הספא לאחר רכישתו על ידי התובע ובהמשך על ידי הנתבע, היה רוה"ח של טימור (הכוונה ליועץ המס, מר ברדע, שהעיד מטעמו של התובע. ראו עדותו של הנ"ל בעמ' 8 ואילך).
   התובע העיד עוד, כי טימור אמר לו שזה בסדר לשלם לנתבע 30% מרווחי הספא (עמ' 18 ש' 3-4); כי טימור המליץ לו על קבלן לביצוע השיפוצים בספא (עמ' 25 ש' 12) והוא אף התייעץ עמו בעניין הצבע (עמ' 26 ש' 1-2 ועמ' 25 ש' 8).
   טימור היה גם אחד הערבים על הסכם השכירות (נספח א לכתב התביעה).
   ולבסוף, כנשאל התובע אם טימור הוא זה שהחליט על הגשת תביעה זו כנגד הנתבע, השיב התובע בחיוב (עמ' 22 ש' 5-6). רק בח"ח, ולאחר שנשאל על ידי בא כוחו שאלה מדריכה, חזר בו, וטען בצורה לא משכנעת, שההחלטה על הגשת התביעה הייתה שלו (עמ' 23 ש' 21-27). בהקשר זה אציין כי התובע התבקש ע"י ב"כ הצדדים השלישיים לאשר בחקירתו, שהוא זה שנושא בתשלום האגרה ושכ"ט עו"ד בגין תביעה זו, ועל כך השיב: "בינתיים אני.. עד היום הזה אני משלם. מחר אני לא יודע מי ישלם" (עמ' 23 ש' 28-30).
   
6. גם ביצועה של עסקה בסדר גודל שכזה, בוודאי בנסיבותיו האישיות של התובע שבאותה עת לא היה עתיר נכסים לא היה לו נסיון קודם בעסקים מסוג זה ובכלל (לדבריו עסק בארכיטקטורה במולדובה), ללא הסכם בכתב - מתיישבת יותר עם גרסת הנתבע, ומחזקת אותה. לא רק בהעדר הסכם בכתב מדובר אלא שהתובע גם לא ידע לומר מהו אופן התשלום ומועדיו, כפי שנקבע בין הצדדים. לשאלה: "בכמה תשלומים, איך היית צריך לקבל את ה- 180,000 ₪" השיב: "מאיפה אני יודע. היה חברים" (עמ' 21 ש' 3-4 וכן בהמשך עד ש' 21). יצוין בהקשר זה, כי בסיכומים טען התובע שהעדר הסכם בכתב נעוץ בשורשיו התרבותיים של התובע, עולה חדש ממולדובה, שכן מקובל שם לסגור עסקאות בתקיעת כף. ואולם גרסה זו לא באה בתצהירו של התובע, שלפיו לא נזקקו הצדדים להסכם בכתב לאור הקשר הקרוב ביניהם (ס' 6), ואף לא עלתה בחקירתו של התובע ולפיכך, אין לקבלה. הטענה ליחסי חברות, כשלעצמה, מוכחשת על ידי הנתבע, ששולל יחסי חברות עם התובע או יחסים שמעבר ליחסי העבודה, ולא הוכחה.
7. יתר על כן, גרסתו של הנתבע ביחס להשתלשלות האירועים בהעברת הזכויות בספא ממנו אל החברה, לא נסתרה ומתיישבת עם כלל הראיות. תצהירו של טימור בעניין זה דל ולקוני ואינו משכנע. טימור התקשה לספק בחקירתו נתונים ביחס לעסקת רכישת הזכויות בספא מהנתבע (ראו חקירתו בעמ' 40-41 בשאלת היקף החובות שנטל על עצמו בעסקה), מה שמחזק את גרסת הנתבע שאין מדובר בעסקה כלכלית של רכישת עסק. גם תחלופת הבעלים של הספא לעיתים תכופות ובין אנשים שונים שהחוט המקשר ביניהם הוא טימור, מתיישבים עם גרסת הנתבע ומחזקת אותה.
8. בנוסף, בפסק הדין של בית הדין לעבודה בהליך שהגיש מר קופילנקו, שעבד בספא (והעיד מטעם הנתבע בהליך זה) נקבע, כי בחודשים יוני-יולי 2008 - התקופה שבה היה הנתבע לכאורה הבעלים של הספא, עד למכירתו לחברה, באמצע חודש יולי 2008 - היו בינו לבין טימור, יחסי עובד מעביד. פסק הדין עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע שלמרות שהיה הבעלים הרשום של העסק, בעליו האמיתי היה טימור. כך נקבע שם: "טענת הנתבע בענין ההסכמה בינו לבין אלטפדר [הוא הנתבע כאן - י.ב.], כביכול, בענין תשלום שכרו של התובע לא נתמכה בעדות. הנתבע לא עמד על חקירה נגדית של אלטפדר, עד המפתח בסכסוך זה, אף לא מצא לנכון לזמן אותו להעיד מטעמו, ולא בכדי, ככל הנראה. משכך, לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו להוכיח מעורבותו של אלטפדר כמעביד במערכת יחסי העבודה, כטענתו, והמסקנה היא כי המעביד בפועל היה הנתבע. אין רלבנטיות לעסקות רכישת המועדון ומכירתו ככל שנערכו ע"י הנתבע עם צדדים אחרים כלשהם, שעה ששררו יחס עובד ומעביד בין הצדדים בעת הרלבנטית" (דמ"ר 6932-09 קופילנקו נ' פטראייב, צורף כנת/1. ראו סעיף 5 לפסק הדין). טימור נשאל בחקירתו ביחס לקביעות אלה בפסק הדין והשיב באופן לאקוני, כי זו קביעת פסק הדין ויכבד אותה, אף שאיננה נכונה (עמ' 39 ש' 4-8. ב"כ הצדדים השלישיים הצהיר כי ערעור על פסק הדין נדחה ללא דיון. ראו עמ' 18 לפרוטוקול).
9. טענת התובע ששילם בעבור רכישת הספא 180,000 ₪, לא הוכחה אף היא. התובע לא הציג כל ראיה לביצוע התשלום או חלק ממנו. לפי עדותו, שילם את התמורה הכוללת בסך של 180,000 ₪ ב- 12 תשלומים חודשיים, כל אחד בסך של 15,000 ₪ באמצעות שיקים שנתן בידי המוכרים (עמ' 16). במועד מכירת הזכויות לפי גרסת התובע נותרו עוד 3 תשלומים (עמ' 20 ש' 32). התובע לא מצא לנכון ולהציג ולו שיק אחד שמעיד על ביצוע התשלום, טרם העסקה הנטענת או לאחריה. הטענה שלא ידע שצריך לצרף ראיות אלה, אינה משכנעת (עמ' 16 לפרוטוקול). התובע גם לא המציא ראיות שיכולות לתמוך בקיומה של העסקה הנטענת, כגון ראיות ללמד שהוציא מכיסו כספים לביצוע השיפוץ. לא הוצגו ספרי העסק, דוחות כספיים, רישום העסקה בספרים וכיוצ"ב ראיות (ראו עדות רוה"ח בעמ' 11).
10. לטענת התובע, שורת המסמכים שנזכרה לעיל מוכיחה את דבר קיומה של העסקה. גם בהתנהגות הנתבע, שנהג בעסק כמנהג בעלים, יש כדי ללמד שרכש את הספא מהתובע בסוף חודש דצמבר. אני דוחה טענות אלה.
11. שורת המסמכים שהציג התובע לתמיכה בגרסתו (שאין חולק על עצם קיומם), איננה יכולה לעמוד לעצמה ולבדה לביסוסה של גרסת התובע ולסתירת גרסת הנתבע, בפרט. גרסת הנתבע מתיישבת עם המסמכים, שאין בהם, כשלעצמם, אלא ללמד על העברת בעלות בעסק מידיו של התובע לידיו של הנתבע. כלל הראיות מתיישבות יותר עם גרסת הנתבע, שלפיה מדובר בהעברת בעלות פורמלית שלא במסגרת עסקת מכר עם התובע, ואין העברת הבעלות כרוכה בהתחייבות של הנתבע כלפי התובע, לתשלום סך של 180,000 ₪ או כל התחייבות אחרת.
12. אני דוחה את טענת התובע, שלפיה טענות הנתבע הן בבחינת "הודאה והדחה" וכי הנטל עבר אל הנתבע להוכיח את טענותיו על מנת לסתור את התביעה. כפי שנפסק בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן פ"ד לח(2) 143, 146 (כב' הש' בן פורת), "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' - 'כן - אבל', כלומר, הודאה בכל העובדות הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע, [...] טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה טענת 'הודאה והדחה', המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקיבל את הכסף, אך כופר שהייתה זו הלוואה וטוען שקיבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה - אין. בכך לא פטר הנתבע את התובע מהוכחת כל העובדות הדרושות לעילת התביעה אלא רק מקצתן. זו אינה טענת 'הודאה והדחה'. אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף-על-פי שבה נימק את כפירתו בקבלת ההלוואה". ולענייננו: הנתבע מודה כי הזכויות בספא הועברו על שמו, אלא שלגרסתו הן לא נרכשו על ידו מהתובע, אלא הועברו על שמו באופן פורמאלי בלבד, כ"איש קש", ולבקשתו של טימור, שהוא הבעלים האמיתי של הספא. הנתבע לא מודה בקיומה של העסקה הנטענת ע"י התובע. הנתבע לא פטר את התובע מחובתו להוכיח שהנתבע התחייב לשלם לו את הסך של 180,000 ₪ במסגרת עסקת מכר, וכיוון שהתובע לא עמד בנטל להוכיח את הנ"ל, לא יזכה בתביעתו.
13. לגופם של המסמכים אוסיף עוד, כי חשבונית המס, מעוררת על פני הדברים, תהיות רבות (שמתיישבות עם גרסת הנתבע לביצוע עסקאות לצורך רישום פורמלי בלבד). החשבונית ערוכה בכתב יד לפקודתו של הנתבע. שם התובע או את שם העסק אינם מודפסים עליה, ואמצעי התשלום לא מצוין בה, כנדרש, בחלק התחתון. עד התובע, מר ברדה, יועץ המס שטיפל בעסקה מול רשויות מע"מ, העיד כי הוא עצמו הוסיף בכתב יד, לבקשת רשויות המס, את שמו של התובע ואת שם העסק ע"ג החשבונית. עוד אישר בעדותו, כי שימוש בפנקס חשבוניות שכזה שאינו כולל הדפסה של שם העוסק המורשה, אינו מקובל בוודאי בסדר גודל כזה של עסקה (עמ' 10 ש' 29-32 ועמ' 11 ש' 2-5). אם בכלל יש לחשבונית זו משקל, אזי יש בה דווקא כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתביעה, שכן כפי שהעיד מר ברדע, החשבונית מעידה על ביצוע תשלום שעבר מהנתבע לידי התובע בפועל (עמ' 10 ש' 18-20). לעניין הזיכוי על המע"מ בגין העסקה אציין, כי הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי את החזר המע"מ שהתקבל בחשבון העסק, משך ומסר לטימור (עמ' 36 ש' 1-4, 13-14).
14. בטענה שהתנהלות הנתבע בעסק מעידה שנהג בו כמנהג הבעלים ומאששת את טענות התובע, אין כל ממש בנסיבות העניין. הרי אין חולק שמי שניהל את הספא והיה בקי ומעורה בפרטים בכל התחומים, לרבות בעניינים הכספיים, גם בתקופת הבעלות של התובע בספא, הוא הנתבע, שאף עבד במקום עוד קודם לרכישתו כביכול על ידי התובע (עדות התובע בעמ' 15 ש' 30 ובעמ' 16 ש' 4, עמ' 23 ש' 1 – עמ' 24 ש' 1. ראו גם עדות רוה"ח בעניין זה בעמ' 9 ש' 9). כפי שהעיד התובע, הנתבע היה מורשה בחשבון העסק וחתם על שיקים בתקופה שהעסק היה בבעלות התובע (בעמ' 20 ש' 10-15). העובדה שלאחר העברת הבעלות, רוה"ח עבד מול הנתבע במובן זה שהביא לחתימתו שלו את הדו"חות (עמ' 12 ש' 5 ואילך), איננה משמעותית בנסיבות העניין ואין בה כדי ללמד שהעברת הבעלות מבטאת עסקה אמיתית, להבדיל מהעברת בעלות פורמלית, כגרסת הנתבע.
15. התובע מנסה להיתלות בהסבת הסכם השכירות, באי ביטול העסקה על ידי הנתבע, במכתב בא כוחו של הנתבע לטימור שבו עמד על קיום ההסכם שביניהם בדבר נטילת חובות העסק (לאחר שנושים החלו לפנות או לפעול כנגד הנתבע בגין חובות הספא), או בכך שהנתבע לא הגיש תלונה למשטרה, לביסוס גרסתו. גם בכל אלה אין, בנסיבות העניין, כדי להוכיח את טענת התובע שהנתבע התחייב לשלם לו סך של 180,000 ₪ בעבור הזכויות בספא או כדי לסתור את גרסת הנתבע, שמכחיש קיומה של עסקת מכר ומכחיש יומה של התחייבות שכזו. להזכיר, העברת הבעלות בעסק מהתובע לידי הנתבע, כשלעצמה, איננה שנויה במחלוקת. אלא שהנתבע טוען כי שימש איש קש של הצדדים השלישיים (כמו גם התובע לפניו) ומדובר בהעברת בעלות פורמלית בלבד, לפי בקשתו של טימור. על התובע להוכיח שהנתבע התקשר עמו בעסקת מכר והתחייב לשלם לו את התמורה הנטענת, בעבור העברת הזכויות על שמו. כאמור, לא עלה בידו לעשות כן.
16. לא מצאתי ממש גם בשאר טענות התובע, והן נדחות.
17. משלא הוכיח התובע קיומה של עסקת מכר כנטען על ידו, נדחית גם התביעה להחזר תשלומי ארנונה ששילם התובע, לפי הטענה, בגין העסק, לתקופה שבה היה הנתבע הבעלים של העסק. יש לציין עוד, כי מאישור העיריה מיום 4/11/2009 (נספח ו' לתצהיר התובע), לא ניתן ללמוד שהתשלום בוצע בפועל על ידי התובע דווקא ולא על ידי אחרים. ממילא גם לא ניתן ללמוד מהאישור מהם החודשים לשנת 2008 שאליהם מתייחס האישור, האם לכל שנת 2008, למחצית הראשונה או למחצית השניה של שנת 2008 (החל ממחצית יולי 2008 עבר העסק לבעלותו של טימור ולאחר מכן למר קאיקוב, כמפורט לעיל). גם מטעמים אלה יש לדחות את התביעה בראש זה לגופה.

סוף דבר

1. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של עסקת מכר כנטען על ידו ולא עלה בידו להוכיח קיומה של התחייבות מצד הנתבע לשלם לו את הסך הנתבע של 180,000 ש"ח או כל סכום עבור בעבור הזכויות בספא.
   התביעה נדחית, אפוא.
   התובע ישלם לנתבע הוצאות בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.
2. כיוון שהתביעה נדחתה, נדחית גם ההודעה לצד ג'.
   בנסיבות העניין כמתואר, אינני מחייבת את התובע או את הנתבע בתשלום הוצאות לטובת הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים יישאו בהוצאותיהם לרבות בשכ"ט עו"ד.

המזכירות תדוור לב"כ הצדדים

ניתן היום, י' אלול תשע"ב, 28 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.