פתח דבר

1. ענייננו בתביעה כספית על סך 67,955 ₪. התובעת הינה חברה העוסקת בין השאר, ביבוא יצור ושיווק נגררים ואביזריהם (להלן: "התובעת"). ע"פ הנטען בתביעה החוב הינו בגין סחורה שסיפקה התובעת לנתבעת מס' 1, אשר שינתה את שמה מאביב סוכנויות נגררים (1983) בע"מ לשם שבכותרת.

התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט השלום בירושלים, והועברה לבית המשפט כאן בשל חוסר סמכות מקומית.

2. התובעת ציינה בתביעתה, כי בניסיון לאתר את הנתבעת, התברר לה, כי פרט לעובדה שהנתבעת שינתה את שמה, קיימות עוד 6 חברות הנקראות "אביב סוכנויות", שמענן מושב מרחביה. לטענתה, מאחר ולא ברור לה איזו מבין החברות "אביב סוכנויות" היא זו שהתקשרה עימה, ומאחר ויש בליבה חשש של ממש, כי הנתבעת השתהתה במענה לפניותיה, כדי להבריח את כספיה ונכסיה ולהותירה מול שוקת שבורה, הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעות 2-3, בעלות מניות בנתבעת. ביחס לנתבעות 4 עד 9 מציינת התובעת, כי התביעה נגדן הוגשה מאחר והן כולן נקראות "אביב סוכנויות", שמענן במושב מרחביה.

השתלשלות הדיון

3. על יסוד בקשת התובעת ניתן פסק דין חלקי לפיו נמחקה התביעה כנגד הנתבעות, 3, 5, 6, 7, 8, ו- 9 ,ללא צו להוצאות.

כך, נותרה התביעה שבפניי כנגד הנתבעות 2,1 ו-4.

בתאריך 7.12.2015 הוסכם בין הצדדים שההגנה מטעם הנתבעת 1 תשמש כל יתר הנתבעות, וכן הוסכם כי במקום ה- ח.פ. הרשום ליד שם הנתבעת בכותרת כתב התביעה, יירשם ח.פ. מספר 51-1841934.

מכאן ואילך, ההתייחסות לנתבעת 1, כאל התייחסות לכלל הנתבעות שנהלו הגנתן יחדיו. יצויין כי הוגשה הגנה מתוקנת, כבקשת הנתבעת, ובהתאם להחלטתי מיום 21.6.2012.

טענות הצדדים

4. לטענת התובעת, במהלך שנת 2002 רכשה הנתבעת ממנה סחורה בשווי 36,320 ₪ כולל מע"מ, ע"פ הזמנת רכש 61324 מתאריך 4.9.2002 (נספחים א' ו- ב' ל- ת/1ׂׂׂ), ועל אף שהסחורה סופקה, התמורה לא שולמה. לדידה, לאחר פניות חוזרות ונשנות בדרישה לפירעון החוב, שלחה הנתבעת העתק של המחאה ע"ס 36,320 ₪, זמן פרעון 29.12.02, לפקודת התובעת, וזאת ראיה, לכאורה, לכך שהחוב שולם. אלא שבדיקה שביצעה התובעת, לטענתה, העלתה, כי ההמחאה מעולם לא הופקדה בחשבונה.

5. הנתבעת טענה בהגנתה המתוקנת, כי בבדיקה חוזרת שביצעה גילתה כי החוב הנטען אכן לא שולם, וזאת עקב אי התאמות משמעותיות בין הסחורה שהוזמנה לזו שסופקה. ויודגש, טענה זו לא עלתה בהגנתה המקורית. מאידך, לטענת התובעת, לא צורף כל מסמך אשר מעיד על הסחורה הפגומה שסופקה לנתבעת, או כל מסמך שנערך בין הצדדים המאשר אותו חוסר התאמה ופגם בסחורה.

עוד נטען ע"י התובעת, כי טענות הנתבעת לגבי הפגמים בסחורה שסופקה מופרכות, ונולדו לראשונה בכתב הגנתה המתוקן ע"מ להתחמק מתשלום החוב, בו היא כבר הודתה ונטלה אחריות לתשלומו במלואו, זאת לאחר שקיבלה הודעה מהבנק עליו נמשכה אותה המחאה, כי היא לא נפרעה (ראה הודעת הנתבעת 1 לבית המשפט השלום בירושלים, נספח ט' ל- ת/1).

6. להוכחת טענת "אי ההתאמות" ערך מנהל הנתבעת בתצהיר עדותו הראשית טבלה בה "פירוט ההפרשים והקיזוזים בגין חיובי היתר שחייבה (כך במקור-ס"י) התובעת" (נ/1), ואשר סכומן עולה על סכום החוב הנטען בכתב התביעה.

מנגד, לטענת התובעת, מעולם לא היו "אי התאמות", הטבלה שנערכה ע"י מנהל הנתבעת 1 נעדרת כל תימוכין, והאמור בה אינו תואם את המציאות. זאת ועוד, טבלה זו מעולם לא הומצאה לתובעת, ולא ניתן כל הסבר לאי צירופה מלכתחילה לכתבי טענותיה.

7. התובעת הוסיפה וטענה ביסכומיה, כי הנתבעות עשו פעולות, (שימוש לרעה במסך ההתאגדות לצורך הקמתן של חברות חדשות והברחת נכסים), המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות או כלפי אשכול החברות, בכך שמנהל הנתבעת 1 אביב קדישאי (להלן: "קדישאי") ו- הנתבעות 2 ו- 4 יחוייבו גם הן בחובה של הנתבעת 1, מכוח סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

עוד נטען, כי מדובר באשכול חברות פרטי-משפחתי, הנושא את שמו של קדישאי. גם אישתו של קדישאי נהגה לחתום על ההמחאות של הנתבעת 4.

8. מנגד, לטענת הנתבעות 2 ו- 4, התובעת בחרה להגיש התביעה כנגד הנתבעות כולן, למרות שלגישתה נעשתה העסקה עם הנתבעת 1 בלבד. העובדה, כי המדובר באשכול חברות אין בה כדי להצדיק מעורבותן של החברות כולן בתובענה. לטענתן, לא הוכחה טענת התובעת לפיה מדובר באשכול משפחתי. נציג הנתבעת הבהיר, כי לכל חברה היו בעלי מניות ושותפים שונים. עוד נטען, כי אין כל קשר משפטי או אחר בין החברות הנתבעות, שלכל אחת מהן אישיות משפטית נפרדת.

9. לטענת הנתבעות, סעיף 6(ב) לחוק החברות קובע, כי בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. יתרה מזו, אין מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות לבעלי מניותיה, כאמור בסעיף 6 לחוק החברות.

10. לטענת הנתבעות, במקרה דנן שולמו לתובעת חשבונות קודמים על ידי הנתבעת 1 בלבד, ולא על ידי אף אחת מהנתבעות האחרות. עוד לטענתן, אין בניהול המשותף של הנתבעות כדי להונות, שהרי זו המשמעות של אשכול חברות – חברות המנוהלות באופן עצמאי, החוסכות בעלויות מינהלה ע"י ניהול של גורם משותף וחלוקת העלויות ביניהן. לגרסתן, דו"ח רשם החברות המצורף לכתב התביעה, המתייחס לנתבעת, מהווה אסמכתא לכך שאין לנתבעת חובות ועיקולים, וכי מצבה איתן.

11. עוד לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. הרי החוב נשוא התביעה נולד בשנת 2002, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2008.

הראיות

12. מטעם התובע העיד: משה ויינגולד; הבעלים והמנהל של התובעת, (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1).

מטעם הנתבעות העיד: אביב קדישאי, בעל המניות של הנתבעת (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/1).

דיון והכרעה

13. לאחר שקילת טענות הצדדים ולאחר בחינת שלל הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה נגד הנתבעת 1 להתקבל, עד לסכום ההמחאה נשוא התביעה העומד על סך 36,320 ₪, ואילו דין התביעה נגד הנתבעות 2 ו-4 להידחות. הכול כפי שיפורט להלן.

עסקת היסוד

14. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 1 אכן קבלה סחורה (ראו גם: הזמנת הרכש מס' 61324 והחשבונית מס' 18251, נספח א' נספח ב'1 ו- ב'2 ל- ת/1), כאשר במקביל הונפקה ע"י הנתבעת המחאה לטובת התובעת (ראו: נספח ד' ל-ת/1) לתשלום הסכום הנקוב בחשבונית. אולם, לגרסת הנתבעת, מעולם ההמחאה לא הועברה לתובעת, עקב אי התאמות וליקויים בסחורה, והחזרות שלא זוכו ע"י התובעת (ראו: סעיפים 4 עד 10 לסיכומי הנתבעות).

15. כאן המקום לציין, כי התביעה אינה תביעה שטרית אלא תביעה על פי עסקת היסוד בין התובעת לבין הנתבעת. בתביעה על פי עסקת היסוד עשוי השיק להוות ראיה טובה לכך שהתובע נתן תמורה בעדו ולהעביר את נטל ההוכחה אל החייב על-פי השיק להוכיח את הגנתו בפני התביעה.

בתביעה על פי עסקת היסוד השטר משמש כ-:

"ראיה לכאורה לכך כי הסכום הנקוב בו הוא חוב אשר עושה השטר היה בעת עשייתו חייב לנפרע"

(ראו: י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית (ירושלים 1983), 389).

עצם העובדה, כי התובעת צירפה לכתב תביעתה את ההמחאה שהונפקה לה לפרעון החוב , עליה מתנוססת חתימה וחותמת הנתבעת, וכאשר היא משוכה מחשבונה של הנתבעת, מוביל למסקנה כי נטל ההוכחה עובר אל פתחה של הנתבעת, להוכיח את הגנתה מפני התביעה.

16. ועוד, יש בטענות הנתבעת משום 'הודאה והדחה'; שאף הוא מוביל להעברת נטל ההוכחה אליהן. לאמור, הנתבעת מודה שאכן ניתנה לה סחורה ע"י התובעת בתמורה של 36,320 ₪ (כולל מע"מ), אך באמתחתה טענות "מדיחות" לפיהן שולם החוב על ידיה בדרך של קיזוז שבוצע עקב אי התאמות בסחורה וזיכויים שהונפקו לזכותה. משכך, נטל ההוכחה לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידיה רובץ על כתפיה (בהקשר זה ראו: ת"א 581/98 עזבון המנוח פייזולה שקיב ז"ל נ' דוד שקיב ואח', תק-מש 2005 (1) 73, 76; ע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה, פ"ד טז (2) 1000).

17. מה גם, יש לראות בטענת ההגנה של הנתבעת כטענת קיזוז קלאסית. בהתאם להלכה, טענת קיזוז יש לטעון במפורש במסגרת כתב ההגנה, תוך פירוט הסכום הנתבע במסגרתה; ויפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765) (1986):

"טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת...יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז".

(ראו גם: ע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף פ''ד מז(1) 540, 554 (1993))

עינינו הרואות, מעיון בכתב ההגנה טענת הקיזוז הועלתה באופן כללי למדי תוך שהנתבעת מסתפקת בטענה כללית כי שווי אי ההתאמות עולה על שווי התביעה, הא ותו לאו.

18. יתרה מזאת, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיה להוכחת הקיזוזים הנטענים כפי שאלה פורטו לראשונה בתצהיר העדות הראשית מטעמה.

טענת הקיזוז נותרה גם בתום שמיעת הראיות, טענה בעלמא, ללא כל תימוכין.

19. כאמור, על הטוען לקיזוז להתכבד ולפרט את פרטי טענותיו ולהוכיחן ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כפי שתובע נדרש להוכיח את תביעתו. להוכחת טענת הקיזוז פירט מנהל הנתבעת בתצהירו רשימת הקיזוזים הנטענים, מנהל הנתבעת קדישאי העיד בחקירתו, בזו הלשון:

"ש: לא היו קיזוזים?

ת. יש קיזוזים, יש סחורה שהוחזרה. פירטתי זאת בצורה מסודרת בתצהיר שלי. זה נורא נחמד להתעלם מהדברים ולנפנף באיזשהו מכתב ולבוא בטענות שלא כתבתי, לא היה צורך לכתוב, כי הכל היה ברור. היו אינסוף פגישות ועובדה שהמשיך לספק לי סחורה עד 2006"(עמ' 19 ש' 1-3).

20. הנתבעת לא טרחה לצרף לתצהיר מטעמה חשבונית הספק ו/או תעודת החזרה להוכחת הקיזוזים הנטענים על ידה, ולמצער, לא דאגה לשלוח לתובעת דרישה לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים שהיה בהם לתמוך בטענותיה. קדישאי העיד בחקירתו כי:

"ש: אני אומר לך שכל מה שעשית בתצהיר זה פיקציה שייצרת לצורך התביעה ואסביר לך גם למה; בכל הזמנות הרכש שהזמנת אתה לא קורא להן חשבוניות רכש, אתה קורא להן הזמנות רכש. הדוגמא שנתתי לך למשל, ההזמנות שציינתי, 60345 וכו', לגבי חשבונית 3668, בכולן כתוב "הזמנת רכש", גם בחשבונית נשוא התובענה על 36,000 ₪, נספח א' לתצהירו של התובע, היא הזמנת רכש שמספרה 61324. זה גם הגיוני ותואם. זה גם נושא רצף מספרי שמתחיל בסביבות 60,000 ונמשך. כל המסמכים שצירפת לתצהירך נושאים את הכותרת "חשבונית רכש" ולא "הזמנת רכש" והמספרים בהם אקראיים לחלוטין. יש לך הסבר לזה?

ת: כן. התהליך של רכש מתחיל בהזמנת רכש, אחרי זה יש חשבונית של הספק ואחרי זה יש חשבונית רכש שנקלטת למלאי. אם תסתכל על המספרים של החשבוניות רכש זה אמור להתאים למספרי החשבוניות של הספק. זה לא מספרים סתם.

ש: איפה החשבוניות של הספק?

ת: לא מצאנו אותן, 7 שנים. לא היה לנו את מערכת הסריקה, כי החלפנו מערכת מחשוב. אין לנו את החשבוניות".

ועוד,

"ש:אני מפנה לסעיף 13 לתצהיר שלך. ממה שכתוב פה אני למד שכל מה שכתבת בטבלה מבוסס על בדיקת חשבונית, תעודת משלוח והזמנת רכש.

ת: על כל המסמכים שהיו לנו והתרשומת של עופר.

ש: איפה הם? מדוע לא צורפו לתצהירך?

ת: כי אין לי אותם" (עמ' 25 ש' 11-15).

21. עדות זו מחזקת מסקנתי כי טענת הקיזוז אינה נסמכת על ראויות כלשהן. אין בטבלה וחשבוניות הרכש כשלעצמן להעיד על החזרות שנעשו ו/או שלא התקבל עבורם זיכוי כלשהו, כאשר הנתבעת לא המציאה אסמכתאות שיש בהן לבסס תשתית ראייתית להוכחת טענותיה, לרבות חשבוניות הספק או תעודת החזרה/משלוח. בחקירתו הודה קדישאי שאין לו כל מסמך המוכיח שבוצעו החזרות ולא התקבל עבורם זיכוי (ראה עמ' 22 ש' 31-32, עמ' 23 1-10). הלכה פסוקה היא, שומה על בעל דין להציג את הראיות שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו ולקדם את האינטרס שלו במסגרת ההליך השיפוטי (ת"א (מחוזי חיפה) 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף (9.4.2008); ע"פ 28/49, סעיף חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה; ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (1993); ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני (1973)).

כן, יש מקום בנסיבות העניין לזקוף לחובת הנתבעת את החזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה, שלפיה, ככל שהיא אינה מציגה את אותם המסמכים והנתונים שפורטו לעיל, הרי שחזקה שאלה היו פועלים לחובתה, ולמצער, לא היה בהם כדי לתמוך בגרסתה שהעלתה לגבי הקיזוזים (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני (16.12.80); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.06)).

22. יתרה מכך, בחקירתו אישר קדישאי, כי כל ההערות המפרטות את ההחזרות ואי ההתאמות והמתנוססות על גבי חשבוניות הרכש שצורפו לתצהירו הן בכתב ידו (ראו: עמ' 23 ש' 11-15). קדישאי התחמק ממתן תשובות סבירות לגבי מועד כתיבת אותן הערות, ועדותו בענין זה הותירה עליי רושם שלילי ובלתי אמין:

"ש: קח את החשבונית הראשונה לגבי סכום הקיזוז הראשון. היא מ-30/10/2001. חשבונית רכש 3224. מתי כתבת התקן הוחזר ולא נתקבל זיכוי 432 ₪?

ת: אני לא זוכר תאריך. אני סבור שזה היה בתקופה שריכזנו מסמכים אחרי התביעה ויכול להיות אחרי המכתבים שלו, זה היה בין 2006 ל-2008 להערכתי, ואולי עד 2009.

ש: ועל סמך מה כתבת, איך ידעת ב-2006 שב-2001 ההתקן הוחזר ולא נתקבל זיכוי?

ת: זה שישבתי עם עופר (מי שהיה שותפו בחברה, לטענתו. ס"י), והייתה לו תרשומת ואמרתי לו מה ההפרשים. מי שאישר את התשלומים ואת ההזמנות זה עופר, והתובע ידע את זה. אם הוא הוציא שיקים אחורה, הוא יראה שיש את החתימה שמופיעה בהזמנה וגם החתימה שלי" (ראו: עמ' 23 ש' 23-30).

23. הנתבעת לא טרחה להזמין את עופר, מי שהיה בזמנו שותפו של קדישאי עד לשנת 2008, לעדות, למרות שהיה בעדותו לתמוך בגרסתה כפי שהעיד קדישאי לאורך חקירתו. כך לדוגמא, קדישאי אישר כי עופר החזיק בתרשומת לגבי ההפרשים, כאשר הוא זה שהיה מאשר את התשלומים ואת ההזמנות (ראו גם: עמ' 24 ש' 9- 20).

24. במאמר מוסגר יצוין, כי מועד פירעון השיק (ת/1) שהונפק ע"י הנתבעת הוא ליום 29.12.2002, אולם, מעיון בטבלת הקיזוזים וההפרשים (נ/1), אשר בעטיין השיק לא נפרע כביכול, עולה, כי הם בוצעו רובם לאחר שנת 2002. משמע, במועד פרעון השיק, הקיזוזים הנטענים טרם נולדו. בעדותו קדישאי לא סיפק תשובות מניחות את הדעת, ועדותו התגלתה כבלתי סבירה, בלתי הגיונית ומתחמקת, (ראו עדותו בעמ' 20 ש' 6-31, עמ' 21 ש' 1-11).

25. גרסת הנתבעת בעניינים שנסקרו לעיל, הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע במשפט אזרחי, כמשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971, ולא מצאתי שהיא נתמכת כדבעי בחומר הראיות שבפניי. ויודגש, מעמד הנתבעת בכל הקשור לטענת הקיזוז כמעמד תובע המבקש להוציא מחברו.

לעומת זאת, שוכנעתי כי אכן גרסת התובעת לא נסתרה. בחקירתו הנגדית, העיד משה ויינוגלד, נציג התובעת, בצורה ברורה, עקבית ושוטפת:

ש: כשהוא אמר לכם שתשבו תסכים איתי שהוא דיבר איתך על כל מיני אי התאמות שהיו בין תעודות המשלוח ?

ת: לא. לא היו אי התאמות.

ש: שאלתי האם אביב אמר לך, האם העלה טענות כאלה בפניך ? האם אמר לך שצריכים לשבת בגלל שהיו לו טענות כאלה?

ת: לא, לא היו תלונות על הסחורה שלו (ראו: עמ' 11 ש' 23-28).

ועוד,

ש: אתה ראית את הטענה שהוא טען לגבי אי ההתאמות והזיכויים השונים, נכון?

ת: הכל פיברוק.

ש: האם ראית?

ת: הכל פיברוק. זה שקר. זה מה שאני אומר(ראו: עמ' 13 ש' 11-14).

כאמור, חקירתו הנגדית של התובע, הותירה עליי רושם חיובי ואמין, גרסתו לא הופרכה על ידי ההגנה ולו בשמץ של ראיה אחת.

26. המסקנה המתבקשת היא, יש לדחות טענת הקיזוז של הנתבעת, מאחר ולא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, בכלל, ובפרט ההפרשים ואי ההתאמות שיש לקזז.

מכל מקום, גם אם נראה בטענת הנתבעת כטענת הגנה, שאינה טענת קיזוז, גם אז הנטל להוכיחה רובץ על כתפי הנתבעת, דבר שלא עלה בידה, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

27. די באמור כדי לקבל את התביעה, משהודתה הנתבעת בחוב הנטען, אך לא עלה בידיה להוכיח טענות ההדחה או הקיזוז. מכאן, אעבור לבחינת השאלה באם יש לחייב את שלושת הנתבעות יחדיו, או שמא אך ורק את הנתבעת 1.

עילת התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-4 - הרמת מסך

28. בענייננו, התובעת עותרת להרים מסך ההתאגדות, כך שהנתבעות 2 ו- 4 יחוייבו גם הן בחובה של הנתבעת.

מנגד, טוענות הנתבעות, כי לא מתקיימות העילות להרמת מסך, הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות, ביחס לאשכול חברות. אציין, כי טענת הרמת מסך לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של נציג התובעת, ואף לא נטען כי הנתבעות מהוות אשכול חברות, אך משנחקרו הצדדים בחקירה נגדית בסוגיה זו, ומשהועלתה הטענה על ידי התובעת בסיכומיה וקבלה התייחסות בסיכומי הנתבעות ללא כל הסתייגות מטעמן, לא נותר אלא לדון בה.

29. סעיף 6 לחוק החברות מפרט את הנסיבות בהן יכול בית משפט להרים את מסך ההתאגדות של חברה ולחייב בעל מניה בה בחובה שלה:

"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

30. העיקרון הקבוע בסעיף 6 לחוק החברות מבקש למנוע מבעלי המניות לעשות שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. בעניין זה ראו האמור ברע"א 6039/04, פלזשטיין נ' עובדיה, (6.6.05) (להלן: ענין עובדיה):

"עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור"

31. מן הפסיקה עולה, כי הרמת המסך וההתעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, על מנת לייחס לבעלי המניות את חבות החברה, תיעשה אך במקרה בו נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת למטרות בלתי כשרות, על מנת להתחמק מאחריותם האישית. משמע, הרמת מסך מוצדקת כל אימת שיוכח, כי בעלי המניות עשו שימוש באישיות הנפרדת של החברה, לשם ביצוע מעשה תרמית או פעולה בלתי כשרה (ראה: ענין עובדיה לעיל).

בהקשר זה יצויין, כי טענת הרמת מסך, הוכרה לא רק בהקשר של חברה ובעלי מניותיה, אלא גם בהקשר של אשכול חברות ואף בהקשר של חברות קשורות (ראו: ה"פ 1081/04 (מחוזי – נצרת) רחמים רחמים ובניו – שותפות רשומה נ' ר. רחמים ובניו תשתיות בע"מ (2.12.2004).

32. עוד נקבע בפסיקה, כי נטל השכנוע באשר לקיומן של אותן עובדות המצדיקות הרמת המסך מוטל על מי שמבקש הרמת מסך ההתאגדות, ב- ע"א (מחוזי-מרכז) 8713-01-13 שאול נ' מזרחי מעקות אלומניום בע"מ (16.8.2013) (להלן: ענין שאול) נקבע כי:

"בדרך כלל יש לעשות שימוש בצעד הקיצוני של הרמת מסך, רק לאחר ברור קפדני של העובדות ועל בסיסן ניתן להגיע למסקנה כי עובדות המקרה מתאימות לחריג בו מורם המסך.
הנטל לשכנע את בית המשפט בקיומן של אותן העובדות מוטל על כתפי מי שמבקש להרים את מסך ההתאגדות.

במקרה של ספק, פועל הספק לטובת הנתבע לגביו מתבקש הסעד של חיוב בחובות החברה לאחר הרמת המסך" (ההדגשות שלי ס.י).

יפים לענייננו גם הדברים שנאמרו ב- ע"א 8472/98 הסתדרות כללית נ' מושב מולדת, פ"ד נא(1), 61 (להלן: ענין הסתדרות כללית):

"טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בעניין".

33. כאמור, בית המשפט נוקט משנה זהירות בבואו להחליט האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות המקרה שבפניו.

בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימות העילות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות, ואבאר.

אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה יש לבחון מצבה הכלכלי של הנתבעת כיום, לאחר עבור 14 שנה מיום היווצרות החוב. השאלה אם הנתבעת נטלה על עצמה סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תלויה בבחינת מצבה הכלכלי של הנתבעת בעת נטילת אותה התחייבות. קרי, יש לבחון באם בעת שנקשרה העסקה עם התובעת, בשנת 2002, פעלה הנתבעת מתוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לשלם לתובעת את תמורת הסחורה שסיפקה (לעניין המועד הקובע לבחינת מצבה הפיננסי של החברה, ראו: ענין שאול לעיל; ת"א (פ"ת) 7703-01-09 משה שרם נ' יעד נציגויות תעשיה בע"מ(15.8.2013); ת"א 1305/04 מחלבת רועי העמק 1982 בע"מ נ' חברת בורקס חיימיקו 1997 בע"מ בפירוק (6.9.2005)).

34. בענייננו, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ולא הוכיחה, כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת בעת שזו נטלה על עצמה החוב בגין הסחורה. התובעת לא המציאה כל ראיה, המצביעה על כך, שבעת שהנתבעת נטלה על עצמה התחייבות כספית כלפי התובעת, בשנת 2002, היתה במצב כזה, שנטילת אותה התחייבות כספית היתה בבחינת סיכון בלתי סביר מבחינתה. אדרבא, בחקירתו הנגדית, משה ויינגולד, העיד כי המשיך לקיים קשרי עסקים עם הנתבעת לאחר היווצרות אותו חוב:

"ש:ובכל זאת אתה ממתין 6 שנים עד שאתה מגיש את התביעה.

ת: לא נכון. הלכתי לאביב, ישבתי איתו ואמרתי לו שהסחורה הזו והזו לא שולם בגינה. דיברנו, בינתיים הוא גם קיבל סחורה, ואז הוא אמר לי, עכשיו קרוב לפסח, ואחר כך אנחנו נראה אחרי פסח" (ראו: עמ' 10 ש' 26-29)

בהמשך חקירתו העיד כי:

"ש:אני מדברת בכלל.

ת:בכלל המשרד של אביב היו שולחים כיסוי לסחורה. זה לא הייתה שנה אחת שעבדתי איתו. עבדתי איתו כמה שנים"(עמ' 11 ש' 19-20).

ועוד, בסעיף 4 לסיכומי התובעת נכתב במפורש כי :

"הקשר בין הנתבעת לתובעת היה קשר עבודה רציף עד לשנת 2006. עד לשנת 2006, ניסתה התובעת לדאוג לכך שהנתבעת תשלם לה את החוב, במסגרת מערכת היחסים העסקים הרגילים והשוטפים עם הנתבעת ומנהלה" (ההדגשות שלי ס"י).

משמע, הנתבעת המשיכה לשלם לתובעת עבור כל הסחורה שרכשה לאחר שנת 2002 ועד לשנת 2006, דבר המעיד על פעילותה התקינה והסבירה בעת נטילת אותה התחייבות.

מכל מקום, התובעת לא הציגה בפניי כל דו"ח כספי של הנתבעת משנת 2002 ו/או סמוך לה המעיד על מצבה הפיננסי באותה תקופה.

35. בדומה לכך, לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה העובדה שהנתבעת מס' 4 מוכרת נגררים כיום, תומכת בטענתה כי נכסי הנתבעת אכן הוברחו לנתבעת מס' 4. לא הובאה ולו ראייה כי שתי הנתבעות הן בשליטתו הבלעדית של קדישאי או של אותם בעלי מניות, וכי הפעילות של שתי הנתבעות נעשתה בו זמנית בערבוביה בין שתי הנתבעות. הנתבעת 1 סיימה פעילותה בשנת 2011 (ראו: עדות קדישאי עמ' 15 ש' 21), קדישאי החזיק בחלק ממניותיה, יחד עם עופר שהיה שותף לו באותה תקופה בה היווצר החוב ואף הוא החזיק חלק ממניותיה (ראו עמ' 23 ש' 32). מאידך, לא הובאה ראיה כי בעלי המניות של הנתבעות הם אותם בעלים.

בחקירתו הנגדית העיד קדישאי, כי כל חברה עובדת בנפרד עם בעלי מניות שונים:

"ש: כשאתה מוציא הזמנה מאחת החברות האלה, ההזמנה שהוצאת, הזמנת הרכש, נספח א' לתצהירו של התובע, אתה לא כותב אביב סוכנויות נגררים, קטנועים, מכוניות, גלגלים, אתה כותב רק "אביב סוכנויות" נכון?

ת: אביב סוכנויות. אחד כתוב אביב סוכנויות בע"מ, ואין פה מקום לכל השם הארוך ממקודם. הח.פ הוא כל חברה בנפרד, כל חברה עוסקת בתחום אחר לחלוטין. אין חפיפה בין החברות. גם יש חברות שאני לבד, ויש חברות שאני עם שותפים, כל אחד בהתאם לפעילות שעשה וההסכמים שיש לנו" (עמ' 14 ש' 25-28; ראו גם: עדותו של העד בעמ' 15 ש' 6-7) (ההדגשות שלי ס"י)

36. בנסיבות העניין, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כי מדובר באישיות כלכלית אחרת, או שלנתבעת 1 לא הייתה זכות קיום עצמאית, "טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה" (ע"א 8308/00 כור מתכות בע"מ נ' מי גולן אנרגיות רוח בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728 (2003)); ת"א (י-ם) 12090/02 אברהם מנשה נ' מזור שירותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ (17.4.2005)).

העובדה שהנתבעת 4 שילמה לתובע הוצאות משפט בהן חוייבה הנתבעת 1 במסגרת הליך זה, או העובדה שחותמת אשתו של קדישאי נמצאת על אחת ההמחאות של הנתבעת 4, כמו גם הטענה לקיומן של מספר חברות הנושאות אותו שם או חותמת דומה (ת/3-ת/5ׂׂ), אין בהן משום ראיה לערבוביה בין הנתבעות עד כדי לבסס תשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך בין הנתבעות.

37. גם הטענה כי מדובר בחברה משפחתית, לא הוכחה בפניי. התובעת לא השכילה להוכיח, כי בעלי המניות והמנהלים בנתבעת 1 וביתר הנתבעות אף הם זהים ומקיימים יחסי קרבה ביניהם, וכי לא נשמרת הפרדה של ממש בין הנתבעות עד שיש לראותם כחברה משפחתית. ב-ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005), בית המשפט העליון את מהותה של חברה משפחתית וקבע כי:

"החברה דנא היא חברה משפחתית. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: "החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה"(ראו גם: ע"א 3031/09, קל קול בע"מ נ' בן יעקב (2009)).

38. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר משה ויינגולד, נציג התובעת, העיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין לו מושג מדוע נכללו יתר הנתבעות בכתב התביעה, ומעדותו לא היה ניתן לדלות או להצביע על סממנים שיש בהם להוכיח ולו עילה אחת להרמת מסך ההתאגדות.

"ש: תסכים איתי שלא הייתה לך שום התקשרות הסכמית עם אף אחת מהנתבעות האחרות, 2 עד 9?

ת: אני הכרתי אביב סוכנויות בע"מ. את היתר לא הכרתי.

ש: תסכים איתי שאין לך הזמנת רכש נוספת חוץ מהזמנת הרכש הזו, עם חברה אחרת.

ת: עם חברה אחרת, אני חושב שלא" (עמ' 9 ש' 19-23).

העד ממשיך בחקירתו הנגדית ומביע תמיהה לעצם תביעת יתר הנתבעות, בזאת הלשון:

"ש: אנחנו מדברים על הנתבעת 1.

ת: כל ההתקשרות המסחרית הייתה עם אביב סוכנויות.

ש: והם אלה ששילמו לך את התשלום?

ת: נכון.

ש: תסביר לי - אם אתה סיפקת את הסחורה לנתבעת 1 והנתבעת 1 היא זו ששילמה לך לאורך התקופה ההתקשרות ביניכם את התמורה, למה תבעת 9 חברות אם לא היה לך איתן שום קשר עסקי ?

ת: צריך לשאול את העורך דין שלי למה תבע את כולם" (ההדגשות שלי ס"י) (עמ' עמ' 9 ש' 26-32, עמ' 10 ש' 1).

39. לצד עדותו זו, העיד קדישאי, נציג הנתבעת, כי כל חברה מוחזקת על ידי בעלי מניות אחרים ושונים, בחלקם הוא שותף ובחלק האחר אין לו כל זיקה:

"ש: מה הקשר שלך אליהן לאותן שתי חברות שהן בעלי המניות?

ת: אלה חברות בתוך, אם תסתכלו על רשם החברות של כל החברות שהקראתי מקודם, כל חברה מוחזקת על ידי אנשים אחרים. יש גם חברה שמחזיקה חברה. אני לא זוכר בדיוק במזנע מי מחזיק. ברגע שעופר יצא, עד כמה שאני יודע, וגם הבן של התובע יודע, ברגע שעופר יצא מהטעמים האלה, בעצם החברה הזו שינתה את השם והפעילות עברה לחברה אחרת שהפעילות של הנגררים היום בחברה אחרת, ומוחזקת על ידי. זה קרה ב-2009" (ראה עמ' 15 ש' 5-10).

40. הנה -כי -כן, אינני סבור כי מקרה זה הוא אכן המקרה בו יש לנקוט בצעד החריג ולהורות על הרמת מסך ההתאגדות. לא הוכח בפניי, כי חוסר האפשרות לשלם לתובעת נעשה במכוון ליצור את החוב נשוא כתב התביעה. הרי, הרמת מסך נשקלת, כלשון סעיף 6 לחוק החברות, כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. כאן יש להזכיר, כי לא די בקיומו של אשכול חברות כדי להצדיק הרמת מסך, (ראו: מ' בן-יאיר "הרמת מסך באשכול חברות" קובץ הרצאות במשפט אזרחי (1992) 41; ענין הסתדרות כללית לעיל)).

41. במצב דברים זה, לא הוכח, כי קדישאי ניהל את החברה במטרה להתחמק מחובותיה כלפי התובעת, כאשר החוב נוצר עוד בשנת 2002 והנתבעת הפסיקה פעילותה בשנת 2011, בעוד הקשר העסקי בין התובעת לנתבעת נמשך עד לשנת 2006, במסגרתו, התובעת סיפקה סחורה לנתבעת, והלה שילמה תמורת אותה סחורה. העובדה שהנתבעת 1 אינה פעילה כיום, אין בה כדי לתמוך בטענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות או נגד הנתבעות האחרות.

לא נעלם מעיניי, כי התובעת גם לא טרחה לצרף קדישאי ואשתו כנתבעים ישירים, כך שלא היה מקום לטענת התובעת בסיכומיה שיש לחייב את קדישאי ואשתו שאינם צד להליך.

42. בטרם אסיים, אציין כי אין בידי לקבל טענות הנתבעות לשיהוי בהגשת התביעה. משה ויינגולד העיד, כי פנה מספר פעמים לנציג הנתבעות לשלם את החוב, אך נדחה בלך ושוב:

"ש: ובכל זאת אתה ממתין 6 שנים עד שאתה מגיש את התביעה.

ת: לא נכון. הלכתי לאביב, ישבתי איתו ואמרתי לו שהסחורה הזו והזו לא שולם בגינה. דיברנו, בינתיים הוא גם קיבל סחורה, ואז הוא אמר לי, עכשיו קרוב לפסח, ואחר כך אנחנו נראה אחרי פסח "(עמ' 10 ש' 17-20).

ועוד,

"ש: שסיפקת ב-2003-2004-2005, ואתה וויתרת על החוב של 2002...

ת: אני ויתרתי?!

ש: כי אתה ידעת היטב אודות הטענות של הנתבעת 1 על ההפרשים, ולכן אתה המתנת 7 שנים, כי עד 7 שנים, עד שהגשת את התביעה, נכון?

ת: לא. איך את אומרת שגם ידעתי ועשיתי ואת מדברת במקומי" (עמ' 13 ש' 27-30).

כאמור, משה ויינגולד העיד מפורשות, כי מעולם לא וויתר על החוב או על טענותיו לאי תשלום התמורה בגין הסחורה. ובכדי לאשש עדותו זו, העד צירף לתצהיר עדותו הראשית מכתבים ששלח לנתבעת בדרישה להמצאת הוכחה לפירעון החוב (נספחים ג' 1-ג'2 ו- ד' ל- ת/1).

משכך, דין טענת השיהוי להידחות, מה גם הנתבעות לא הוכיחו כי נגרם להם כל נזק, אם ראייתי ואם אחר בעטיו של השיהוי הנטען.

סוף דבר

43. לאור המקובץ לעיל, הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסך 36,320 ₪ נכון ליום 29/12/02, וכשהוא משוערך להיום 62,697 ₪.

כן הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, והחזר אגרת תביעה ששולמה (סך 850 ₪ מיום 6.5.2015 וסך 915 ₪ מיום 28.12.2015), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום עד היום = 1,785 ₪.

לא ראיתי לנכון לפסוק למי מהצדדים הוצאות משפט, (מעבר לאגרת התביעה), אם בגין דחיית התביעה נגד הנתבעות 2 ו- 4, ואם בגין קבלתה נגד הנתבעת 1, זאת נוכח העובדה כי טענות התובעת להרמת מסך בין הנתבעות לבין עצמן נדחתה.

הסכומים הנ"ל, ישולמו לתובעת, באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ו, 30 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.