רקע

מר א. א. (להלן: "התובע") יליד 1991 היה מעורב בתאונת דרכים ביום 14.5.09 כשנסע על אופנוע בעל מספר רישוי 37-565-64 (להלן: "התאונה").

המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "הנתבעת") ביטחה את האופנוע בזמנים הרלוונטיים.

ממקום התאונה הועבר התובע אל בית חולים שיבא כשהוא סובל מחבלות בצוואר, בגב, בחזה, ביד שמאל ובברך ימין.

הנתבעת הודתה בחבות לתאונה. משכך אדון בעניין הנזק בלבד.

במהלך חודש ספטמבר 2012, הצעתי לצדדים לסיים את התיק בפשרה. משלא התקבלה ההצעה לא היה מנוס מלקבוע תיק זה להוכחות.

ביום 27.6.13 התקיים דיון הוכחות בו העיד רק התובע.

אקדים ואומר כבר כעת שמעבר לעניין המחסום הפרוצדוראלי של בעייתיות עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] (וראה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771 (1973) וכן ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212 (1976)) גם מבחינה מהותית, עדותו של התובע, שהיתה רצופה באי דיוקים, סתירות, התחמקויות וקטעי זיכרון סלקטיבי, הותירה בי רושם שלילי ותחושה של "דין מרומה" ברישומים הפנימיים שערכתי בזמן אמת (ראה תלמוד הבבלי מסכת שבועות, דך ל, עמ' ב - דף לא, עמ' א הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א). משכך, אך ורק דבריו של התובע שמגובים באסמכתאות ובראיות בכתב, אמינות בעיני ובהתאם לכך בנוי פסק דיני זה.

ביום 30.7.13 הגישה התביעה את סיכומה וההגנה הגישה סיכומיה ביום 8.10.13.

הנכות הרפואית

בתיק מונו המומחים שלהלן: ד"ר טל בתחום הפסיכיאטריה, וד"ר רינות בתחום האורתופדיה.

בחוות דעתו כתב ד"ר רינות כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 10% בגין ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני.

בחוות דעתו כתב ד"ר טל כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה הקשורה לתאונה.

משכך נכותו הרפואית הצמיתה בגין התאונה דנן עומדת בשיעור 10%.

הנכות התפקודית

לטענת התביעה מגבלותיו של התובע מצדיקות להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור 20%, בהתאם למפורט בסעיף 4 לסיכומי התביעה.

טוענת ההגנה כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית מהסיבות שפורטו בסעיפים 21 עד 28 לסיכומיה.

בעניין הנכות התפקודית כתב כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 799:

"בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

סבורני כי התביעה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע גבוהה משיעור הנכות הרפואית, וההגנה לא הצליחה להוכיח את ההיפך.

לאור זאת אני קובע כי מתקיים הכלל הנזכר לעיל ברישא דברי כב' השופט אור כך שנכותו הרפואית של התובע משקפת גם את הפגיעה בתיפקודו ועל כן נכותו התפקודית של התובע תעמוד בשיעור 10%

הפסדי השתכרות לעבר

התביעה טוענת כי יש לחשב את ראש נזק זה לפי החישוב שלהלן:

מנובמבר 2011 מועד שחרורו מצה"ל ועד לחודש אוגוסט 2013 -

על בסיס השכר הממוצע במשק בניכוי מס 8,545 ₪.

8,615 ₪ X 20% X 21 חודשים - 36,183 ₪

ההגנה טענה שיש לדחות טענת התובע להפסדי שכר בעבר. לכל אורך המשפט, ובעיקר בתחשיב הנזק (שהוגש בחודש אוגוסט 2012), הודה התובע כי "אין הפסדים לעבר" ולמעשה זנח לחלוטין ראש נזק זה. רק בסיכומיו הוא טען לראשונה להפסדי שכר לעבר. בהתאם תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, עניין שלא נדון בשלב קדם המשפט, לא ניתן להעלות מאוחר יותר, ודי בכך כדי לקבוע, כי התובע אינו זכאי לכל פיצוי בראש נזק זה לחילופין טענו הנתבעים שמדובר בנזק מיוחד הטעון ראיות של ממש. התובע לא עבד עובר לתאונה, ולא הוכיח ולו בבדל של ראיה כי נגרם לו הפסד שכר בעבר, כך שאין מקום לפסוק לו כל פיצוי.

לחילופין, בהתאם לנתוניו האישיים, השכר שאותו משתכר התובע כיום (3,292 ₪) משקף את פוטנציאל ההשתכרות שלו ללא קשר לתאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לקבל את טיעוני ההגנה שכן לפי הפסיקה, לא בכל מקרה בו נפגע קטין יש להעריך את כושר השתכרותו עפ"י השכר הממוצע במשק. כך למשל, בע"א 92/87 דנן נ' חודדה ואח', פ"ד מה (2) 604, הבהיר כב' השופט אור, כי רק בנסיבות מתאימות, כשאין נתונים של ממש לצורך קביעת כושר השתכרותו הצפוי של הקטין, יש ללכת בדרך של הערכת כושר ההשתכרות עפ"י השכר הממוצע במשק. בית המשפט שם הוסיף ופסק כי: "לא כן המצב, כשבפני ביהמ"ש נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שבפניו, שיש בהם לסייע, ולו כללית, להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק".

גם בע"א 5148/00 קוגלמס נ' לוי אליו הפנה ב"כ התובע המלומד נקבע ש: "אך מובן הוא כי בנסיבות המתאימות, כאשר נמצא לבית המשפט כי הוכחו נתוני פוטנציאל השתכרות שונים, ניתן לחרוג מ"הנחת העבודה" של שימוש בבסיס השכר הממוצע במשק, בין מעלה ובין מטה"; וכן לת.א. (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית סאלם נ' כלל בו נקבע מפי כב' השופט עמית כי: "התובע בעל כישורים דלים במיוחד, המאפשרים להעריך כי כושר השתכרותו הצפוי נופל מהשכר הממוצע במשק".

גם המלומד דוד קציר כותב בעמ' 90 לספרו "פיצויים בשל נזקי גוף", כי "נפגע שלא הוכיח כי הוא עשוי היה להגיע לשכר הממוצע, אינו זכאי לכך שבסיס השכר לחישוב הפסדו יהא השכר הממוצע דווקא. אין לראות בשכר הממוצע סטנדרט של השתכרות אפשרית שיילקח בחשבון כדבר שבשגרה, כאשר הראיות שהובאו סותרות אפשרות זו".

מובן כי שלל הנתונים הבעייתיים שהוכחו אודות התובע (ומפאת צנעת הפרט איני מפרט בפסק דיני אלא רק מפנה לסעיפים 8 עד 14 לסיכומי ההגנה) מהווה בסיס איתן לקבוע כי פוטנציאל ההשתכרות שלו נמוך ביותר (לכל היותר כפי שמשתכר כיום - 3,292 ₪ בהתאם למפורט בסעיף 17 לסיכומי ההגנה), והעובדה כי במשך כשנה וחצי יש לו עסק לעבודות נקיון בו הכנסותיו נמוכות משמעותית משכר המינימום - בוודאי שאינה מהווה ראיה לזכותו, ובייחוד כאשר בשנת 2013 הורשע בשימוש בסמים - מה שמעיד על כך שלא שב מדרכו הרעה.

נוכח כל האמור לעיל, אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

הפסדי השתכרות לעתיד

לטענת התביעה בראש נזק זה יש לפסוק סך של 525,601 ₪ לפי חישוב עד גיל 70 כדלקמן:

8,615 ₪ X 20% X 305.05 (מקדם היוון ל- 48 שנים) - 525,601 ₪.

לגבי הפסדי פנסיה טוען ב"כ התובע המלומד שיש לבצע חישוב לפי הנוסחה שלהלן:

8,615 ₪ X 20% X 70% X 120.80 (מקדם היוון ל- 12 שנים) X 0.24 (הקדמה ב- 48 שנים) = 34,967 ש"ח.

ההגנה טוענת כי החישוב לא ראוי ולא מציאותי שכן לאור פוטנציאל השתכרותו הנמוך של התובע והיעדר נכות תפקודית אין לו כל הפסדי שכר לעתיד.

לעניין הפסדי פנסיה טוענת ההגנה כי התובע אינו זכאי להפסד פנסיה כלשהי ולו בשל העובדה שהוא עצמאי, וההפרשות לפנסיה (אם בכלל) הן ע"ח ההכנסות ; מה עוד, שהפסדי פנסיה, ככל ראש נזק, יש להוכיח בראיות של ממש (ראה ת.א. (מחוזי י-ם) 5412/03 פלוני נ' שרותי בריאות כללית) והתובע לא הוכיח מאומה לעניין זה.

משכך טוענת ההגנה שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה ויש לבצע את חישוב הפסדיו של התובע לעתיד על דרך האומדנה ולפסוק סכום גלובאלי בסך של 30,000 ש"ח.

סבורני כי בנסיבות המקרה דנן הצדק עם ההגנה הן עובדתית והן משפטית. איני יכול לקבל את החישוב מטעם התביעה בשל העובדה שהם מבוססים בעיקר על נתונים שמסר התובע בעדותו בלבד ועדותו נמצאה לא אמינה ולא קוהרנטית. בין היתר ציין כי אינו יכול להרים משאות כבדים, כשאין לכך זכר בתיעוד הרפואי ובחוות דעת המומחה (עמ' 6 שורה 22); במענה לשאלון (שאלה 12) התובע הסתיר מהנתבעים בעיות רפואיות ותאונות מעברו, והגדיר את מצב בריאותו כ"תקין, למעט מחלות שגרתיות" בעוד לפי החומר שהוצג, ברי כי אין הדבר כך. כאשר נשאל על סתירה זו, התחמק ממתן תשובה לעניין (עמ' 8 שורה 4); בסתירה לכל התיק הפסיכיאטרי שלו שהוצג כראיה, לפיו טופל באופן רציף מגיל שנתיים, הוא טען שהיו לו רק מפגש או שניים בתחום הפסיכיאטרי ותו לא (עמ' 8 שורות 26-29); בסעיף 9 לתצהירו התובע טען כי נבחן בחלק מבחינות הבגרות, אך בחקירה הנגדית (עמ' 12 שורות 11-13) פתאום התברר כי נבחן בבגרות אחת בלבד (שגם בה נכשל); התובע טען בסעיף 13 לתצהירו כי עקב מצבו הפיזי הוא עובד רק בנקיון משרדים, בעוד שלפי שלוש חשבוניות לפחות הוא מנקה גם בנייני מגורים (ראה עמ' 22-23) ובעמ' 23 שורה 28 השיב התובע על סתירה זו "אין לי מה לענות על זה".

התובע גם לא יכול היה להסביר את הפער בין האמור בסיפא של סעיף 13 לתצהירו כי הכנסותיו עומדות על כ- 7,000 ₪ לחודש לבין הראיות האובייקטיביות ועדותו בבית המשפט, לפיהם הכנסותיו החודשיות עומדות על כ- 3,200 ₪. הוא גם לא ניסה ליתן הסבר מניח את הדעת לפער הזה (עמ' 21 שורות 27-28).

בנסיבות כה קיצוניות, חישוב אקטוארי הוא מופרך לחלוטין ויש לפסוק סכום גלובלי על סיכוי של פגיעה בכושר השתכרות עתידי. עם זאת, הסכום שהציעה ההגנה נמוך, לאור הנכות הרפואית שהוכחה. משכך הנני פוסק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, סביר והוגן בסך 45,000 ₪.

עזרת הזולת

לגבי העבר התובע הצהיר כי החודשים הראשונים שלאחר התאונה היו קשים עבורו בביצוע הפעולות היומיומיות השונות. אמו ואחותו הן אלו שסייעו לתובע בביצוע הפעולות היומיומיות השונות. התובע טוען שזכאי לפיצוי בגין עזרת בני המשפחה שקיבל לאחר התאונה, ומעמיד את הפיצוי בסך 1,500 ₪, לחודש למשך השלושה חודשים הראשונים ובסה"כ 4,500.

התובע ציין שכיום הוא רווק, מתגורר בבית אמו וזוכה להטבות הכרוכות בכך, אך נוכח המגבלה בתנועות הגב, סביר יהיה להעריך כי יתקשה בניהול משק הבית כאשר יקים משפחה.

הוא דורש, אם כן, פיצוי בסך 500 ₪ לחודש מגיל 30, שמהווים העסקת עוזרת בהיקף של פעמיים בחודש בעלות 250 ₪ לכל פעם, ולכן הוא מעמיד את הפיצוי בסכום של 157,500 ש"ח, לפי חישוב: 500 ₪ X 315.78 (מקדם היוון ל- 52 שנים).

לטענת ההגנה, אין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה לזולת, לא לעבר ולא לעתיד.

לאחר ששקלתי את העניין, הנני מקבל את עמדת ההגנה וקובע שלגבי העבר מדובר בנזק מיוחד הטעון ראיות של ממש, הן לעצם קיומו והן לשיעורו. אין מחלוקת שהתובע לא הוציא ולו שקל אחד עבור עזרת הזולת עד היום, וממילא כשל בהוכחת הנזק המיוחד, לרבות בכך שלא הביא לעדות את אמו או את אחותו, שהוא טוען שהגישו לו עזרה בתקופה שלאחר התאונה. בנוסף, לא הוכח שלמי מקרובי משפחתו נגרמו הפסדים או הוצאות עבור עזרה שהושיטו לו, אם בכלל ודי בכך כדי לקבוע, כי לא מגיע כל פיצוי עבור העבר.

יתירה מזו: התובע (שכיום גר עם אמו ואחותו וממילא אינו נושא בנטל עבודות הבית) מנהל שגרת חיים עצמאית ואף עוסק בניקיון - משכך, לא ניתן לקבל את הטענה שבעתיד לא יהיה מסוגל לבצע את עבודות משק הבית.

לאור האמור לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהוא בגין ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

לטענת התביעה התובע נזקק לאחר התאונה לקבלת טיפולים רפואיים וטיפולי פיזיותרפיה.

התובע זכאי לפיצוי גלובלי בגין ההוצאות הכרוכות בקבלת טיפולים אלו לרבות הוצאות הנסיעות לטיפולים והיא העמידה הפיצוי על סך 5,000 ₪.

לעתיד התובע דורש פיצוי בסך 10,000 ₪, בגין ראש נזק זה.

לטענת ההגנה אין מקום לפיצוי כלשהוא בגין ראש נזק זה.

הנני סבור שהדין עם ב"כ ההגנה המלומד שכן לגבי העבר מדובר בנזק מיוחד הטעון ראיות של ממש, הן לעצם קיומו והן לשיעורו. התובע לא צרף ולו בדל של ראיה להוצאה כלשהי, ואף לא טען בתצהירו מאומה לעניין הוצאות, ולא בכדי: ככל שעבר טיפולים כלשהם, הם מומנו ע"י קופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו/או ע"י משרד הביטחון (במשך התקופה בה שירת בצה"ל), כך שהוא לא נדרש לשאת בכל הוצאה.

בהינתן שלא היו הוצאות בעבר, ובהיעדר קביעה של מומחה ביהמ"ש בדבר צורך בטיפולים כלשהם בעתיד, אין מקום להניח שיהיה צורך בטיפולים בעתיד, וממילא לא תהיינה הוצאות בעתיד.

יתירה מזה, ביום 1.1.10 נכנס לתוקפו פרק ט' לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט - 2009. תיקוני חקיקה אלו קובעים, בין היתר, שבכל ההוצאות הרפואיות הנובעות מתאונת דרכים תישאנה קופות החולים ולא חב' הביטוח. בנסיבות אלו, ברי כי אין מקום עוד לחייב את הנתבעים בפיצוי עבור ההוצאות רפואיות, ככל שתהיינה כאלה.

וראה לעניין זה את החלטת כב' השופט יצחק כהן שניתנה ביום 26.1.10 בת.א. (מחוזי חיפה) 132/08 ג'צאב קבהא נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול").

משכך, אין מקום ליתן כל פיצוי עבור ראש נזק זה.

כאב וסבל

על פי הנכות הרפואית שהעמדתי לעיל בשיעור 10% ובתוספת ימי אשפוז ומבלי שיש מקום להפחתה בגין גילו של התובע, יעמוד הפיצוי בראש נזק זה בסך של 18,885 ₪.

ניכוי שכ"ט מומחה בתחום הפסיכיאטריה

לתובע מונה, על פי בקשתו, מומחה שיבדוק אותו בתחום הנפשי. בהתאם להחלטתי מיום 6.2.12 קיבלתי את בקשתו הנ"ל על אף קלישות הראיות אך ציינתי שיתכן והסכום שהטלתי כמימון ביניים על כתפי הנתבעת תקוזז מסכום הפיצוי המגיע לתובע.

לאור מסקנותיו של המומחה, ד"ר טל, סבורני שיש מקום לקבל את דרישת הנתבעת בסעיף 44 לסיכומיה, לקזז הסכום ששולם למומחה בסך 5,800 ₪, מהפיצוי המגיע לתובע.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע את התשלומים שלהלן:

פגיעה בכושר השתכרות 45,000 ₪

כאב וסבל 18,885 ₪

ניכוי שכ"ט מומחה (5,800 ₪)

סה"כ 58,085 ₪

בנוסף לסכום הנ"ל תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד על פי החוק.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.