לפני טענת הנתבע כי התובענה נגדו התיישנה; על-פי החלטה מיום 4.9.2012 הגיש בקשה להורות על דחייתה. התובעת מתנגדת לכך ועומדת על דעתה כי עילת התובענה לא התיישנה.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובענה דנן הועברה לבית-משפט זה ביום 19.1.2010, כפי שיובהר להלן.
2. ביסוד ההליך עסקה להזמנת סחורה בשווי 38,707 ₪ שנכרתה בין הנתבע לבין התובעת ביום 23.8.1995 (להלן הסחורה). מטענות כתב-התביעה עולה כי בגין הסחורה, ולאחר שזו סופקה, נמסרו לתובעת שני שיקים שנמשכו על-ידי חברה בשם אחים ג'בארין סחר בע"מ, האחד ז.פ. 20.10.1995 והשני ז.פ. 20.11.1995 (להלן השיקים). השיקים חוללו באי-פירעון והתמורה בגין הסחורה לא שולמה.

על-פי הנטען בכתב-התביעה התחוור לתובעת, עוד בטעם חוללו השיקים, כי נפלה קורבן למעשי הונאה ותרמית שבוצעו כלפיה בידי הנתבע ביחד עם אחרים, מעשים שבגינם הגישה התובעת תלונה למשטרה [סע' 18 לכתב-התביעה]. עוד נטען שבעת הזמנת הסחורה, כמו גם בזמן מסירת השיקים לתובעת, ידע הנתבע כי עסקינן במעשה "עוקץ" כלפי התובעת וכי השיקים לא יפרעו, וכי הנתבע הציג כלפי התובעת מצגי שווא בכוונה להטעותה [שם, בסע' 26-25]. לבסוף, יוחס לנתבע ניהול משא ומתן עם התובעת בחוסר תוך לב ובדרך לא מקובלת [שם, בסע' 27].

3. בקדם-משפט שהתקיים ביום 4.9.2012 הוריתי כי טענת ההתיישנות, והיא בלבד, תתברר תחילה. הבקשה, התשובות והתגובות שלפני הוגשו בעקבות החלטה זו. הצדדים העלו טענות נוספות שאינן קשורות בטענת ההתיישנות, ביניהן שיהוי בהגשת התביעה ובהמצאתה לנתבע. אין בדעתי להתייחס לטענות אלה; הן תוכרענה בפסק-הדין שינתן בתום הבירור.

ב. דיון והכרעה

1. זה בתמצית רצף האירועים שעליהם נסמכת טענת הנתבע כי התובענה התיישנה:

(א) הזמנת הסחורה נעשתה ביום 23.8.1995.

(ב) ביום 20.8.2002 הוגש כתב-תביעה זהה בסכומו, בתוכנו ובעילותיו לזה שנדון לפני לבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 195935/02; להלן התביעה הראשונה). על-פי בקשת הנתבע הועבר ההליך לבית-משפט השלום בחדרה, זאת על-סמך טענה שעניינה בסמכות מקומית; עם העברתו סומן ההליך כת"א 2422/03. ביום 25.6.2006 נמחקה התביעה הראשונה על-פי החלטת כב' השופטת אסיף בעטיים של מחדלי התובעת שנמנו בהחלטה (להלן המחיקה הראשונה). ויודגש, התובענה נמחקה; בקשת הנתבע לדחות את התובענה סורבה. בד-בבד עם מחיקת ההליך הושתו על התובעת הוצאות משפט לטובת הנתבע.

(ג) ביום 27.6.2006 שבה התובעת והגישה את התביעה, על-פי כתב-תביעה זהה, בבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 38698/06; להלן התביעה השניה). אף הפעם הועבר ההליך לבית-המשפט בחדרה, לבקשת הנתבע ומחמת חוסר סמכות מקומית של בית-המשפט אליו הוגשה לדון בה – זאת בהחלטה מיום 19.9.2007. לאחר מכן לא התייצבה התובעת לקדם-משפט שנקבע ליום 2.12.2008; אשר על כן, לבקשת הנתבע ולאחר שהתובעת לא הגישה את תצהיריה במועד שנקבע לכך, נמחקה התובענה על-ידי כב' השופט שרעבי (להלן המחיקה השניה). אף זו הפעם הושתו על התובעת הוצאות משפט לטובת הנתבע.

(ד) בין לבין, ביום 18.4.2007 וטרם העברת התביעה השניה, נמחקה התביעה השניה בשל חוסר מעש. החלטת המחיקה בוטלה בחלוף כחודש ימים והתובענה הושבה על מכונה.

(ה) ביום 2.12.2008 שבה התובעת והגישה את התביעה, זו הפעם השלישית, לבית-משפט השלום בתל-אביב (להלן התביעה השלישית). בתאריך 9.12.2009 ולבקשת התובעת שוב הועבר ההליך לבית-המשפט בחדרה. התביעה השלישית התקבלה בבית-משפט זה ביום 19.1.2010 והיא שנדונה לפני כעת.

2. על-יסוד רצף אירועים זה טוען הנתבע כי צירוף הזמנים בהם לא הייתה התביעה תלויה ועומדת עולה על שבע שנים באופן שמחייב את דחייתה מחמת התיישנות. כפי שיובהר להלן, דין הטענה להידחות.

3. תקופה בה הייתה תביעה תלויה ועומדת לפני בית-משפט שאינו בעל סמכות מקומית לדון בה אינה משליכה על מניין תקופת התיישנות התביעה ואינה נגרעת לצורך זה מן התקופה בה הייתה התביעה תלויה ועומדת. עצם הגשת התובענה לבית-המשפט, היא הנותנת. ודאי כך כאשר מדובר בטענה בדבר חוסר סמכות מקומית שאינה מאיינת את ההליך ואין הכרח שתידון. הדברים יפים גם באשר למועד בו הומצא כתב-התביעה לנתבע, מועד שאף הוא חסר כל נפקות להכרעה בטענת התיישנות. אין אפוא יסוד לטענות הנתבע כי תביעה שהוגשה בהיעדר סמכות מקומית או שלא הומצאה לו במועד – לאו תביעה היא לצרכי התיישנותה.

4. התובענה הוגשה לראשונה ביום 20.8.2002. אפילו אניח כי מועד הולדת העילה חל ביום ביצוע העסקה, קרי ביום 23.8.1995, טרם התיישנה התביעה ביום פתיחת ההליך. יתרה מכך, עיון בכתב-התביעה ונספחיו מעלה לכאורה כי מועד הולדת העילה היה מאוחר מיום 23.8.1995 ומוקדם מן המועד בו חוללו השיקים. ודוק: התובענה הוגשה בין השאר בעילת תרמית. כאמור לעיל, צוין בכתב-התביעה שלתובעת התחוור כי נפלה קורבן למעשי הונאה ותרמית עוד בטרם חוללו ההמחאות. על עילה זו חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, על-פיו "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". המועד המוסכם לתשלום עבור הסחורה נקבע, לפי נספחי כתב-התביעה, לתאריך 22.10.1995 (שם, בנספח ג'). מכאן שהעילה שיסודה באי-תשלום התמורה המוסכמת נולדה לכל המוקדם במועד זה. מן הדברים הללו נובע שבמועד הגשתה של התביעה הראשונה טרם התיישנו עילות התביעה שעליהן נסמך ההליך.

5. התובענה נמחקה שלוש פעמים. בין מחיקת התביעה הראשונה לבין הגשת התביעה השניה חלפו יומיים. בין מחיקת התביעה השניה לבין הגשת התביעה השלישית חלפו שעות ספורות. מחיקתה של התביעה השניה מחמת חוסר מעש בוטלה על-ידי בית-המשפט; ביטול זה פועל למפרע, כאילו לא ניתנה החלטת המחיקה מעיקרה. גם פרק הזמן שבין מתן החלטה על העברת התביעה השלישית מחמת חוסר סמכות מקומית לבין קבלתה בבית-משפט זה אינו נספר במניין תקופות ההתיישנות. עסקינן בסוגיה מנהלתית הכרוכה בהעברת התיק בין בתי-משפט שונים; היא אינה משליכה על מרוץ תקופת ההתיישנות ואינה גורעת מכך שבתקופת הביניים, בין יום 9.12.2009 לבין יום 19.1.2010, הייתה התובענה תלויה ועומדת לכל דבר ועניין.

6. מחיקתו של הליך, להבדיל מדחייתו, אינה יוצרת מעשה בית-דין ואינה מונעת את הגשת ההליך מחדש על-יסוד אותה עילה ונגד אותו נתבע [תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577 (2003)]. בענייננו מדובר בתביעה שהוגשה ונמחקה פעמים אחדות, אך לא נדחתה. שתי הוראות שבחוק ההתיישנות קובעות את מעמדן של התקופות שבין הגשת התביעה לבין מחיקתה ואת נפקותן בכל הקשור להתיישנות העילה.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה כך:

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

מוסיף סעיף 16 רישא לחוק ההתיישנות וקובע:

נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; [...].

על משמעותם של סעיפים 15 ו-16 הללו אין חולק: הם "[...] קובעים הסדר של השעיית מרוץ ההתיישנות כאשר התביעה הוגשה במועד אולם נמחקה באופן שהתובע רשאי להגישה בשנית [...]. על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כאשר התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגישה בשנית (משמע – נמחקה), אזי התקופה שבין הגשתה למחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. על כך מוסיף סעיף 16 לחוק ההתיישנות וקובע כי בידי התובע תהא תקופה של לפחות שנה אחת ממועד המחיקה לצורך הגשת התביעה מחדש" [רע"א (י-ם) 25571-05-11 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' אל ח'טיב, פסקה 5 (טרם פורסם, 18.8.2011)].

7. נובע מכך שמלוא התקופות שחלפו בין הגשת התביעה הראשונה לבין המחיקה הראשונה, כמו גם בין הגשת התביעה השניה לבין המחיקה השניה, אינו באות במניין תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, בכל אחד מהמקרים בהם נמחקה התובענה הוגשה תביעה חדשה באותן עילות עצמן בטרם חלפה שנה מעת שניתנה החלטת המחיקה. במצב דברים זה, ואף שחלפו שנים רבות מאז התרחשו האירועים שעליהם נסב ההליך, אין מנוס מלקבוע כי עילות התביעה לא התיישנו.

8. בטענת הנתבע כי התובעת לא שילמה לידיו בפועל את ההוצאות שנפסקו לו בהחלטת המחיקה השניה, ושבתשלומן הותנתה הגשת התביעה מחדש, אין כדי לשנות תוצאה זו. התובעת הודיעה על תשלום חובה לנתבע בגין הוצאות משפט שהושתו עליה בדרך של קיזוזן מסכום התביעה (סעיף 39 לכתב-התביעה). לכאורה, קיזוז הינו דרך מוכרת בדין לפירעון חוב. מכל מקום, טענות הצדדים בעניין זה עתידות להתברר בהליך אחר ואין באמור כאן כדי להכריע בהן.

ג. סיכומם של דברים

1. התובענה תתברר אפוא לגופה. הבקשה לסלקה על הסף מחמת התיישנות נדחית. הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון בעת פסיקת הוצאות ההליך בסיומו.

2. קדם-משפט נוסף ומסכם יתקיים ביום 23.6.2013 בשעה 10:00. מנהל התובעת והנתבע יתייצבו לדיון באופן אישי.

1. לקראת הדיון יגישו בעלי-הדין את מלוא ראיותיהם בתצהירים במועדים כלהלן:

התובעת – עד יום 28.2.3013.

הנתבע – עד יום 30.4.2013.

1. בעל-דין שיבקש לזמן למתן עדות עד שלא נתן תצהיר יגיש על כך בקשה מנומקת בכתב במועד שנקבע להגשת ראיותיו בציון תמצית העדות הצפויה והטעם בעטיו לא ניתנה בתצהיר.

5. ימי פגרה יבואו במניין התקופות.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותזמנם לדיון בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ג, 12 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.