בפני עתירת המבקשת לסילוק התביעה כנגדה על הסף.

תמצית ההליכים בתובענה

1. תובענה זו, בצורתה כפי שהיא בעת זו, היא תביעת השתתפות של המשיבות 1 ו-2, מקורות חברת המים בע"מ (להלן – מקורות) ואילון חברה לביטוח בע"מ (להלן – איילון) שהיא המבטחת של מקורות (להלן שתיהן ביחד – התובעות) כתוצאה מפיצוי ששילמו התובעות, כל אחת לפי סכומה, בהמשך לתיק אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ת.א. (ת"א) 2706/04 בר ואח' נ' מקורות חברת מים בע"מ (להלן – תיק מחוזי).
2. בתיק המחוזי עתרה מקורות, לאחר התדיינות העולה על שלוש שנים, למתן רשות למשלוח הודעה לצד שלישי – לנתבעים דכאן. בית המשפט המחוזי סירב למתן האישור, וערעור שהוגש על ההחלטה לבית המשפט העליון נדחה.
3. ביום 07.01.2010 אישר כבוד שופט בית המשפט המחוזי אורי שהם, בתיק המחוזי, הסכם פשרה בין מקורות והתובעים דשם, ועל פיו שילמה מקורות סכום כולל של 2,000,000 ₪ לתובעים דשם. בהמשך השתתפה איילון בתשלום סך של 955,897 ₪ מסכום זה. הסכם הפשרה שאושר אינו כולל התייחסות לשאלת האחריות, ומשכך תביעה זו, בה מבקשות התובעות שיפוי בגין הסכום האמור (חלף ההודעה לצד שלישי אשר מקורות ביקשה לשלוח בתיק המחוזי ואשר משלוחה לא אושר לבקשתה), כולל סוגיות של אחריות.
4. התיק עבר תיקונים ומותבים רבים, כאשר בין ובין תוקן כתב התביעה מספר פעמים, ובפעם האחרונה עתרה מקורות להוספת נתבעת שביעית, הראל חברה לביטוח בע"מ, היא המבקשת (להלן – הראל). כמו כן, כתוצאה מתיקון סכום התביעה, באחד מתיקוני כתב התביעה, הועברה התובענה לבית משפט השלום.
5. המשיבות טוענות, כי אחריותם של המשיבים הפורמליים 4 ו-5, קדש ברנע מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ וצדוק אלון (להלן – המבוטחים), מבוטחת אצל הראל, ומשכך, ככל שיחויבו המבוטחים בסכום כלשהו במסגרת התובענה דלעיל, הרי שעל הראל לשאת בסכום פיצוי זה מתוקף חוזה הביטוח שנכרת בינה ובין המבוטחים.
6. במסגרת החלטה זו איני נדרש לפירוט השאלה העיקרית שבמחלוקת שבין הצדדים, כיוון שתוכן האחריות של הנתבעים בתביעה דנן, ככל שקיימת כזו, אינה רלוונטית כשלעצמה לשאלת ההתיישנות של התביעה כנגד הראל.
7. בהתאם להסדר הדיוני שבין הצדדים, שקיבל תוקף של החלטה, התבקשה הכרעה בשאלת ההתיישנות של תביעת התובעות כלפי הראל. הראל הגישה טיעונים לעניין שאלת ההתיישנות ביום 07.01.2015. התובעות הגישו טיעונים נגדיים ביום 16.03.2015, והראל סיכמה בטיעוני תשובה ביום 04.05.2015. כעת בשלה השעה להכרעה בסוגיה.

טענות הצדדים לשאלת ההתיישנות

עיקרי טענות הראל

1. הגרסה האחרונה של כתב התביעה כפי שהוא תוקן כוללת את הראל כמבטחת נטענת של המבוטחים הוגש לתיק בית המשפט ביום 04.02.2013.
2. לטענת הראל, במועד תיקון כתב התביעה – תביעתה של מקורות לתשלום תגמולי ביטוח מהראל, וכן תביעת שיבוב של איילון מהראל – התיישנו, שכן ביום 04.02.2013 – מועד תיקון כתב התביעה האחרון בו הוספה הראל, עברו המועדים הקבועים בדין להגשת תובענה זו כנגד הראל.
3. כך, מדובר על מסכת תביעות המתנהלות משנת 2004 בבתי המשפט, כאשר התובענה דלעיל היא הלכה למעשה הודעה לצד שלישי אשר למקורות לא התאפשר הגשתה בתיק המחוזי. משכך, ועל מנת ,לא לפספס" את מועד ההתיישנות כלפי מי מהנתבעים דכאן – הוגשה התביעה דנן אף שההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי טרם הסתיים נכון למועד הגשתה של תביעה זו.
4. הראל מרחיבה וטוענת, כי בגין הגשת התביעה דלעיל (שהוגשה במקור ביום 11.01.2007 עוד בגלגולה בבית המשפט המחוזי) פנו המבוטחים להראל לקבלת כיסוי ביטוחי וייצוג משפטי. פנייה זו נדחתה בידי הראל שכן לטענת הראל – אין כיסוי ביטוחי לנזקים הנטענים בתובענה דלעיל. משכך, מיוצגים המבוטחים בייצוג נפרד מהראל, ואף לא הגישו הודעות לצד שלישי כלפי הראל, דבר המצביע על כך שקיבלו הלכה למעשה את טענת הראל בדבר העדר כיסוי ביטוחי.
5. זאת ועוד, טוענת הראל, כוון שנודע למבוטחים על הסיכון, ולכל היותר – בעת הגשת התובענה דלעיל, הרי שהיו לרשותם שלוש שנים, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק הביטוח) להגיש את תביעתם כנגד הראל (בין אם בצורת הודעה לצד שלישי ובין אם בתובענה נפרדת).
6. כוון שהתובעות מבקשות "להיכנס" לנעליהם של המבוטחים, ובהתאם לסעיף 68 לחוק הביטוח, אזי עליהם לפעול בסד הזמנים העומד לרשות המבוטחים. "נעליים" אילו כוללות גם את אפשרותה של הראל לטעון טענות כלפי התובעים כפי שהייתה יכולה לטעון כנגד המבוטחים, לרבות טענת התיישנות.
7. עוד טוענת הראל, כי אין בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח כדי להביא מזור לתובעות, שכן אף אם נתחשב בהארכת תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 70, הרי שראוי לפרש הוראה זו כמאריכה את תקופת ההתיישנות לכל היות עד יום הגשת התביעה כנגד המבוטחים, ומרגע שזו הוגשה ונודע למבוטחים על הגשתה ועל הסיכון הגלום בה – ראוי להשוותם לכלל המבוטחים האחרים בהתאם להוראות חוק הביטוח, ולהעמיד את התקופה המקסימלית להגשת התובענה כנגד המבטח על 3 שנים בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק הביטוח (שלוש שנים מיום הגשת התובענה כנגד המבוטחים).
8. לבסוף, נטען, כי אין גם בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), כדי לסייע לתובעות בתביעתן, שכן גם אם התובעות לא ידעו על אפשרותן להגיש תובענה כנגד הראל, הרי שהיה עליהן לדעת. המבחן לצורך תחולתו של סעיף 8 לחוק התיישנות, כך נטען, הוא מבחן אובייקטיבי, והשאלה הנשאלת היא שאלה של מאמצים סבירים לבירור העובדות שעשויות להצמיח אפשרות להגשת תובענה כנגד הראל. שעה שלא נעשו מאמצים כאילו מצד התובעות, הרי שאין לתובעות אלא להלין על עצמן, ואין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה דנן.

עיקרי טענות מקורות ואיילון

1. התובעות מתנגדות לבקשה למחיקת התובענה כנגד הראל.
2. ראשית טוענות התובעות, כי בהתאם לסיפא סעיף 68 לחוק הביטוח רשאית הראל לעלות טענות לגופו של חוזה הביטוח, אך אין היא רשאית לעלות טענות חיצוניות, כגון טענת התיישנות נשוא החלטה זו.
3. שנית, ובהקשר זה, לא ייתכן לזקוף את מחדליהם של המבוטחים בהגשת תביעה או הודעה לצד שלישי כנגד הראל – לחובת התובעות. העובדה כי המבוטחים נמנעו מיצירת יריבות מול הראל אין לה השפעה על התובעות, וסעיף 68 מאפשר להן הגשת תביעה כנגד הראל גם אם המבוטחים כשלו או וויתרו על כך.
4. שלישית, טוענות התובעות, כי לא התיישנה לא תביעתן ולא תביעת המבוטחים. כך, העילה בגינה נתבעים המבוטחים נוצרה עם תשלום הפיצויים בהתאם לפסק הדין שבתיק המחוזי, ומשעה ששולם – נוצרה לתובעות עילת השתתפות כנגד המבוטחים. בשעה שכך – "מקרה הביטוח" התרחש במועד זה, ומשכך יש למנות את תקופת ההתיישנות בת השלוש שנים ממועד זה. גם מנימוק זה, נטען, לא התיישנה תביעת המבוטחים ולכן לא התיישנה תביעת התובעות כלפי הראל.
5. לבסוף, התובעות מוסיפות, כי מודעתן לקיומו של מבטח בגין האחריות של המבוטחים הובהרה לה רק במהלך ניהול הגישור בין הצדדים בתיק זה, בפגישה ביום 20.03.2012, כאשר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות – העדר מודעות זו מאריך את תקופת ההתיישנות, ומשכך כתב התביעה המתוקן (האחרון) שהוגש לתיק זה, הכולל את הראל – הוגש לפני שחלפה תקופת ההתיישנות המוארכת.

דיון והכרעה

מוסד ההתיישנות

1. התיישנות היא טענה פרוצדוראלית המבקשת למנוע בירורן של תביעות שהעילה שלהן נוצרה לפני שנים רבות. בישראל מוסד ההתיישנות הוא כלל דיוני ולא מהותי (ככלל), ומשכך מטרתו למנוע הגשת תביעות שונות אך אין הוא מבטל את הזכות גופה.
2. בדין האזרחי שולט חוק ההתיישנות בסוגיית ההתיישנות, לרבות אך לא רק, בקביעת המועדים המקסימאליים. כך, נקבע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית שאינה במקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות).
3. רציונלים אחדים עומדים מאחורי מוסד ההתיישנות: הותרת העבר מאחור והימנעות מדיון במקרים הנטויים בעבר הרחוק; הקטנת המקרים בהם יזקק בית המשפט לראיות שאיכותן ירודה ולעדים שאינם זוכרים את אשר עליו הם מתבקשים להעיד; לעודד שוויון בין הצדדים, כאשר התובע מקבל יתרון על פני הנתבע בהגשת תביעה שכן הגשת תביעה שנים רבות לאחר התרחשות אירוע נשוא התביעה מקשה עד מאוד על הנתבע בניהול ההגנה ועוד (ט. חבקין, התיישנות (2014), בעמודים 22-65).
4. אל מול שיקולים אילו עומדים שיקולים של עשיית צדק, כאשר מדובר לא רק על טענה דיונית, אלא אף על טענה טכנית המבקשת לחסום מימושה של זכות אך מפאת הזמן שעבר ממועד צמיחתה או היווצרותה של זכות זו (א. גוטל, "הסדר חדש לדין ההתיישנות?", משפטים לו (2007), בעמוד 829, 832).
5. חוק ההתיישנות מבקש לעשות את האיזון שבין הרציונלים התומכים בהתיישנות ובין אילו התומכים באיונה, או למצער בהגבלת התחולה שלה, באמצעות שני כלים עיקריים: קביעת תקופת התיישנות ארוכה באופן יחסי של שבע שנים (לעניין זה השווה לתקופת ההתיישנות בגרמניה, למשל, שהיא ככלל – 3 שנים (הקודקס הגרמני האזרחי (BGB), סעיף 195); ובדומה, תביעות נזיקיות באנגליה ובוילס מוגבלות אף הן לתקופה של 3 שנים (The Limitation Act, 1980), וקביעת חריגים לכלל באמצעות סעיפים המאריכים את תקופת ההתיישנות.
6. בדיני ביטוח נקבע כלל שונה. סעיף 31 לחוק הביטוח קובע, כי תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת בחלוף שלוש שנים מיום התרחשות מקרה הביטוח. הטעם המרכזי העומד מאחורי תקופת התיישנות קצרה זו, הוא כי מדובר על יחסים מיוחדים בין המבטח והמובטח, וכי לשם הערכה נכונה ויעילה של הסיכונים להם חשופה חברת הביטוח יש לקבוע תקופה קצרה יותר (מהכלל של שבע שנים) להתיישנות להגשת תובענה לתשלום תגמולי ביטוח (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ח (3), בעמוד 441, 448; דברי ההסבר להצעת חוק הביטוח, התשל"ו – 1975, הצ"ח 1209 בעמוד 20, 29).
7. אם כן, נקודת האיזון בחוזה ביטוח שונה ממערך הזכויות בתחומי משפט אחרים. ואולם לעניינו, הרי שלצד ההוראה המגבילה שבסעיף 31 לחוק הביטוח, עשוי להיווצר מצב בו מבוטח הכורת חוזה ביטוח במסגרתו התחייב המבטח לפצותו בגין אחריותו כלפי פלוני לא יוכל לתבוע את מבטחו: למשל, פלוני מבושש להגיש את תביעתו כלפי מבוטח, אך מגישה בכל זאת לאחר 4 שנים מאירוע הנזק שנגרם לו. בהתאם להוראות סעיף 31 בלבד – הרי שבעוד תביעתו של פלוני כנגד המבוטח לא התיישנה (לפי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות), הרי שתביעתו של המבוטח עצמו כלפי המבטח – התיישנה. יוצא איפה מצב בלתי רצוי, בו נוצרת חוסר סימטריה בין תקופת ההתיישנות של המבוטח ובין תקופת ההתיישנות של הניזוק. סעיף 70 לחוק הביטוח מבקש לפתור קושיה זו.
8. סעיף 70 לחוק הביטוח קובע כדלקמן:

"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח."

1. אכן צודקות התובעות, כי בית המשפט העליון לא נדרש לשאלת התחולה של סעיף 70 ביחס לסעיף 31 לחוק הביטוח, והפסיקה של בית המשפט העליון בפרשת משמר לא ענתה על שאלה זו במדויק, שכן במקרה דשם התיישנה התביעה בכל אחת מהאפשרויות הפרשנות של שילוב הוראות סעיף 31 ו-70 לחוק חוזה הביטוח (ע"א 6945/98 משמר – חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל, פ"ד נ"ו (5), בעמוד 170, 176). ואולם, אין בשילוב שבין הוראות סעיפים 70 ו-31 לחוק הביטוח כדי לתת מענה הולם ושלם למקרה שבפנינו.
2. העניין שבפנינו יחתך במתן תשובה לשאלה הבאה: מה הוא המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות. האם במועד הגשת התובענה בתיק המחוזי; האם במועד מתן פסק הדין בתיק המחוזי שאישר את הפשרה; או האם בעת תיקון כתב התביעה שלאחר מתן פסק הדין בתיק המחוזי.

תביעת השתתפות של מעולים אחדים

1. סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) קובע, כי עוולה שנעשתה בידי אדם אחד או יחד עם אדם אחר – הרי ששניהם אחראים בפני הניזוק יחד ולחוד, ויכול הניזוק לבחור את מי לתבוע. ואולם, אין בכך כדי ליצור יתרון בין המעולים (הנובע מבחירת הניזוק התובע), וסעיפים 83 ו-84 לפקודת הנזיקין מאפשרים תביעת שיפוי בין מעולים. הוראות אילו מהוות את התשתית החקיקתית לתביעות שיפוי הידועות כהודעות צד שלישי בתובענות שנושאן נזיקין (אך לא רק).

הצדדים העלו את השאלה – ממתי נוצרת עילת ההשתתפות של מעול אשר חויב בדין ומבקש כעת לתבוע השתתפות או שיפוי מהמעול הנוסף. שאלה זו קיבלה מענה בפרשת קבוצת כנרת, כאשר נקבע, כי מועד החיוב בדין (ולדעת אחד השופטים מועד התשלום) – הוא המועד שבו נוצרה למעול עילת תביעה להשתתפות מהמעול הנוסף (ע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת ואח', פ"ד י"ח (2), בעמוד 225). הלכה זו אושרה בידי בית המשפט העליון פעם אחר פעם (ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (לא פורסם; פס"ד מיום 02.07.2008); א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2013), בעמוד 196).

מן הכלל אל הפרט

1. המקרה שבפני משלב בין דיני ההשתתפות לפי פקודת הנזיקין ובין דיני ההתיישנות הכלליים ודיני ההתיישנות שבתובענות הקשורות לכיסוי ביטוחי.
2. טענתה העיקרית של הראל מבוססת על כך, כי תביעתם של המבוטחים התיישנה כלפיה, ומשכך התובעות אינן יכולות לתובעה ממנה את מה שהמבוטחים עצמם אינם יכולים.

מועד התגבשות העילה

1. ראשית, התובענה דנן היא הלכה למעשה תחליף להודעה לצד שלישי אותה לא הגישה בזמן מקורות ושהארכת המועד להגשתה שביקשה מקורות – נדחתה. מדובר על תובענה להשתתפות, שלא פעם מתנהלת יחד עם התיק העיקרי. אלא שהדבר אינו מחויב, ומדובר על בחירתו של הנתבע.
2. פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת קבוצת כנרת קבעה, וקביעה זו לא השתנתה עד היום, כי המועד ליצירת העילה המאפשרת למעול שחויב בדין כלפי ניזוק – היא מועד החיוב (בפסק הדין). למעשה, לתובעות, ולמקורות שהייתה התובעת היחידה במקור, לא הייתה עילת תביעה כנגד הנתבעים בתיק דנן – עד לפסק הדין בבית המשפט המחוזי בתיק המחוזי (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (1995), בעמוד 383). בהתאם, ולאחר שאושר הסכם הפשרה שבין מקורות והתובעים דשם, ביום 07.01.2010, נוצרה למקורות – עילת תביעה כנגד המעולים מהם היא דורשת השתתפות או שיפוי.
3. באופן דומה, עילת התביעה בתחלוף של איילון התגבשה מהרגע ששילמה את דמי הביטוח למקורות, שכן אחד מתנאי עילת התחלוף היא ביצוע התשלום בידי המבטח (י. אליאס, דיני ביטוח (2009), בעמוד 1089). תשלום זה בוצע, ומיום הביצוע נוצרה עילת תביעה בתחלוף של איילון (תשלום אחד ששולם על סך של 900,000 ₪ (המאחה מיום 14.02.2011) ותשלום שני על סך של 55,897 ₪ (המחאה מיום 15.03.2011 (נספחים לכתב התביעה)).
4. ודוק, העובדה כי ניתן לנהל תביעה עיקרית ותביעת השתתפות ביחד באמצעות הודעה לצד שלישי (בהתאם לתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984) – אינה מפחיתה מההלכה שנקבעה בפסק דין בעניין קבוצת כנרת. אדרבה, מדובר על תביעה מותנת – שכל תכליתה לחסוך בהליכים עתידיים, אך מהותה נקבעת עם מתן פסק הדין ביריבות שבין התובע לנתבע. אף אם ניתן באותו מעמד פסק דין הקובע את מסגרת היחסים שבין הנתבע והצד השלישי, הרי שאין בכך כדי לגרוע מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה של הנתבע כלפי הצד השלישי: מועד מתן פסק הדין בין התובע והנתבע:

"בהליך של הודעת צד שלישי מבוססת עילת ההודעה על התביעה שהוגשה נגד הנתבע, שולח ההודעה, והחבות של הצד השלישי כלפי הנתבע נוצרת אך על ידי פסק הדין שניתן לטובת התובע, אם ניתן" (גורן, לעיל, בעמוד 844).

1. משכך, העובדה, כי מקורות הגישה תובענה דנן לבית המשפט המחוזי ביום 11.01.2007 בעילת השתתפות – אינה מורידה ואינה מעלה, שכן באותו מועד לא התגבשה כלל העילה להגשת התובענה, ותובענה זו הייתה מותנית בקבלת פסק דין מחייב ולחובת מקורות בתיק המחוזי.
2. עילה זו כן התגבשה – למקורות – ביום 01.01.2010 עת אישר בית המשפט המחוזי הסכם פשרה שבין מקורות ובין התובעים דשם.
3. בכל הנוגע לאיילון, ובשים לב שזו שילמה תגמולי ביטוח למקורות ביום 14.02.2011 (לכל הפחות, שהרי גם לפירעון המחאה דרוש זמן) וביום 15.03.2011, הרי שלאיילון התגבשה עילה לתביעת תחלוף ביום 14.02.2011 לכל הפחות.

מרוץ ההתיישנות

1. כאמור, תביעה לתגמולי ביטוח מתיישנת תוך 3 שנים מיום התרחשות מקרה הביטוח (סעיף 31 לחוק הביטוח), ואולם בביטוח אחריות התביעה לא תתיישן בטרם חלף מועד ההתיישנות של הצד השלישי כלפי המבוטחים (סעיף 70 לחוק הביטוח). הפרשנות הראויה לשילוב הוראות אילו – היא כי מרגע שנודע למבוטח על תביעת הצד השלישי כנגדו – הרי שאין כל היגיון משפטי בהמשך תחולתו של סעיף 70 לחוק הביטוח (ו. ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א 1981, כרך שני (2007), בעמוד 426). המסקנה המתבקשת היא, כי מרגע שהוגש והומצא למבוטח כתב התביעה של הצד השלישי כנגדו, הרי שאין כל המשך לתחולתו של סעיף 70, ומבוטח זה "מֻשְׁוֶה" לשאר המבוטחים, המוגבלים בהגשת תביעה כנגד מבטחים לתקופה של 3 שנים.

אלא שכאמור, לשם התגבשות מרוץ ההתיישנות של המבוטח – בהתאם לפרשנות וגישה אילו – על הנתבע-המבוטח לקבל כתב תביעה הכולל עילת תביעה תקפה וברת בירור בבית משפט. כך, מרוץ ההתיישנות לא יחל כאשר מדובר על התראה של הניזוק כלפי המבוטח, ואין לצפות ממבוטח כי יפתח בהליך כנגד חברת הביטוח שלו כאשר אין עומדת על הפרק תובענה מגובשת.

1. כתב התביעה המתוקן, שלאחר אישור הסכם הפשרה בתיק המחוזי, הוגש לתיק דנן ביום 28.02.2010 (ראו חותמת מזכירות בית המשפט), ובשים לב לכך, כי עד למועד זה – לא היתה למעשה למקורות כל עילת תביעה כנגד הנתבעים דכאן, הרשי שמועד "הגשת התביעה" כנגד המבוטחים הוא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, קריא 28.02.2010.
2. נוכח האמור, למבוטחים – שכעת קיבלו כתב תביעה מתוקן שכולל עילת תביעה מגובשת, החל מרוץ ההתיישנות לתביעת תגמולי ביטוח ממבטחם, איילון, בן שלוש השנים החל מיום 28.02.2010, קריא עד יום 27.02.2013.
3. בכל הנוגע לאיילון, וכוון שזו שילמה תגמולי ביטוח למקורות ביום 14.02.2011 (ותשלום משלים, נמוך בהרבה, כחודש לאחר מכן) - התגבשה עילת תביעה של תחלוף ביום 14.02.2011, ובשילוב עם הוראות ההתיישנות של סעיף 31 לחוק הביטוח, ובסייג להתיישנות של סעיף 70 לחוק הביטוח (ולר, לעיל) – מועד ההתיישנות של תביעת איילון הוא ביום 14.02.2014.
4. נוכח האמור, הרי שביום תיקון כתב התביעה בגרסתו האחרונה (04.02.2013), עת הפכה איילון לתובעת נוספת, והראל הוספה כנתבעת נוספת בכובעה כמבטחת המבוטחים הנתבעים דכאן – מועדי ההתיישנות נגד המבקשת/הראל – לא חלפו.
5. לשם החידוד, הרי שבניגוד לתביעת השתתפות שניתנת להגשה רק במועד היווצרות העילה (ולפי פסק דין כנרת הדבר מתרחש רק בעת מתן החיוב בפסק הדין בתביעה העיקרית), הרי שהדין מאפשר הגשת הודעה לצד שלישי עוד בטרם נוצרה העילה (שכן זו, כאמור, תווצר רק בעת מתן פסק הדין בתביעה העיקרית). כך קובעת תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. תביעה על תנאי – מקום שבו לא נוצרה עילה – תיתכן לפיכך רק כאשר היא מוגשת במסגרת הודעה לצד שלישי. משלא הוגשה הודעה, תביעה על תנאי תוגש רק מקום בו התנאי התגבש, וזוהי תביעת ההשתתפות.
6. רק מקום בו כתב התביעה מפרט את העובדות המגבשות את העילה ובהינתן שכל העובדות תוכחנה – תעמוד התביעה על רגליה. לעניינו, רק מקום בו גובש התנאי (החיוב בתיק המחוזי), וחיוב זה פורט בכתב התביעה המתוקן – נוצרה עילת תביעה למבוטחים כנגד המבקשת (זוסמן, לעיל, בעמוד 133; גורן, לעיל, בעמודים 374-375).
7. משכך, רק לאחר שתוקן כתב התביעה ופורט בה "התנאי" שקוים, בדמות פסק הדין המחוזי, התגבשה האפשרות של המבוטחים לתבוע את המבקשת. מרגע זה – היו למבוטחים 3 שנים לפני שתביעתם כנגד המבקשת תתיישן. זמן זה עמד גם לרשות התובעות.

סיכום

1. פסק הדין בתיק המחוזי ניתן ביום 07.01.2010. ביום זה נוצרה למקורות עילת השתתפות כנגד מעוולים נוספים נטענים. כתב התביעה המתוקן, לאחר פסק הדין בתיק המחוזי, הוגש ביום 28.02.2010. ביום זה נוצרה למבוטחים עילת תביעה כנגדן מבטחם – המבקשת דכאן. כל עוד עמדה לזכות המבוטחים עילת תובענה ביטוחית, עמדה עילה זו גם לצדדדים השלישיים – התובעות דכאן.

בכל הנוגע לאיילון – הרי שעילת התביעה שלה נוצרה מקום בו שילמה זו תגמולי ביטוח למקורות, ורק החל ממועד זה התגבשה עילת תביעת בתחלוף (וזו עמדה, ולא התיישנה, עד יום 14.02.2014).

כתב התביעה המתוקן, שהוסיף את המבקשת להליך דנן, הוגש ביום 07.02.2013. ביום זה לא עברה תקופת ההתיישנות של המבוטחים כנגד המבקשת, ומשכך גם לא של התובעים כנגדה. כמו כן, ביום זה לא עברה תקופת ההתיישנות של איילון.

1. הצדדים העלו מספר סוגיות נוספות, כגון – מחדל המיוחס למבוטחים דכאן בהגשת הודעה או תביעה כנגד הראל –דבר זה אינו מוריד ואינו מוסיף להכרעה בסוגיה דנן. יוער, כי בעוד מחדלים מסוימים עשויים להשפיע על חבות המבטח גם כלפי הצד השלישי, הרי שלא כל מחדל יביא לתוצאה זו.
2. בסיכום כל המפורט לעיל, נקבע בזאת כי תביעת התובעות (בשני רכיביה) – לא התיישנה כנגד הראל.
3. הצדדים ימשיכו בהליך הגישור, מהנקודה שבה ההליך נעצר, נוכח החלטתי זו.
4. על מנת לתרום להליך הגישור – לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ה, 02 יולי 2015, בהעדר הצדדים.