1. בפני בקשה שהוגשה על ידי התובע לביטול מחיקה מחוסר מעש.

הבקשה הועברה לתגובה ונקבעה לדיון במעמד הצדדים, במהלכו נחקר התובע על תצהירו וב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם בעל פה.

2. תשתית עובדתית על פני ציר הזמן:

התובע איברהים עמאש הגיש ביום 21.5.03 תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים מיום 2.6.1997.

התביעה הוגשה בתיק ת.א. 4173/03 שנה ו- 11 יום לפני תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות.

במהלך קדמי המשפט מונה מומחה רפואי, הבדיקה לא יצאה לפועל מאחר והתובע היה אסיר בבית הסוהר ובהחלטה מיום 24.1.06, הופסקה התובענה בהסכמה.

בתאריך 3.1.10, ניתנה החלטה לחדש את התובענה, ת.א. 26286-01-10 ונקבע מועד לדיון בו חזרה הנתבעת ושמרה על זכותה לעניין טענת ההתיישנות.

נקבעו מועדים נוספים אליהם לא היתה התייצבות מטעם התובע ו/או בא-כוחו וביום 16.1.12, נמחקה התביעה מחוסר מעש.

בתאריך 7.3.13, הוגשה בקשה בכתב לביטול המחיקה מחוסר מעש.

3. טענות התובע:

הטעם העיקרי מתייחס לשהות התובע במאסר תקופה ממושכת והעברת הטיפול בעניינו לעורך דין אחר לאחר שחרורו מהכלא.

נטען כי התובע ריצה תקופות מאסר שונות: מיום 13.12.00 עד 28.6.01; מיום 4.6.02 עד 5.11.03; מיום 12.10.04 עד 31.1.09; מיום 26.5.10 עד 14.12.12.

התובע טוען כי לאורך התקופה בה ריצה עונשי מאסר לא ידע על ההליכים שהתנהלו וכי עורך הדין שייצג אותו הסתבך בפלילים ומשרדו נסגר ורק לאחר שנודע לו על כך, פנה לעורך דין אחר, אשר הגיש את הבקשה בהליך זה.

נטען כי מרוץ ההתיישנות נפסק עם הגשת התביעה, תקופת ניהול התביעה הפסקתה וחידושה אינו בא במניין מרוץ ההתיישנות ולחילופין בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות ישנה שנת חסד נוספת.

4. טענות הנתבעת:

עילת התביעה נולדה ביום התאונה 2.6.1997, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר שנה ו- 11 יום לפני תום תקופת ההתיישנות, הופסקה וחודשה בהסכמה כאשר כל צד שומר על טענותיו.

הנתבעת בדיעה כי התביעה התיישנה שנה ו- 11 יום לאחר שהופסקה (כבר בחודש פברואר 2007) ותקופת החסד המוקנית בסעיף 16 לחוק אינה מתווספת ליתרת תקופת ההתיישנות.

התובע זנח את תביעתו ובחלוף 16 שנים מיום אירוע התאונה, מבקש לנהל אותה מתחילתה.

5. דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות קובעים כדלקמן:

"15. תובענה שנדחתה

הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16. תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב

נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב."

6. סעיפים 15 ו- 16 לחוק קובעים הסדר של השעיית מרוץ ההתיישנות מקום שהתביעה הוגשה במועד, אולם נמחקה באופן שהתובע רשאי להגישה בשנית.

בהתאם לסעיף 15 לחוק, כאשר התביעה נמחקה, התקופה שבין הגשתה לבין המחיקה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות (ראה ע.א. 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון).

ההגיון בבסיס החריג הקבוע בסעיף 15 הוא כי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות מהווה מעשה פוזיטיבי המעמיד את הנתבע על מצב הדברים לאשורו לפיו התובע אינו מוותר על זכויותיו (ראה רע"א 68/89 צור נ' מחמוד).

7. הפסיקה שהתפתחה עם השנים מסייגת את תכולת סעיף 15 כך שלא בכל מקרה יוכל תובע להנות מהשעיית תקופת ההתיישנות ונקבע כי יש לייחס חשיבות להתנהגותו במסגרת ההליך ומקום בו התובע מתרשל בניהול תביעתו ועקב מחדליו נמחקה, נשללת תכולת סעיף 15 לחוק (ראה בין השאר ת"א 27117-05-11 רווח נ' נתיבי נהלל בע"מ ות"א (י-ם) 2261/00 גטהון נ' הדר חב' לביטוח).

כאשר הליך נמחק בשל מחדלים דיוניים של תובע באופן שמלמד על כך שהוא זנח את תביעתו, ניתן לשלול את תחולת סעיף 15 ולהכליל בתקופת ההתיישנות את פרק הזמן שעבר בין הגשת ההליך ועד מחיקתו (ראה בין השאר ת"א 2978/05 (שלום נתניה) אבו זייד).

בע.א. (מחוזי י-ם) 3411-03-10 לוי נ' אליהו נקבע: "אין כל הגיון לאפשר לתובע להנות מפרי מחדליו הדיוניים בהליך הראשון ולהאריך על יסודם, לפרקי זמן ממשיים, את תקופת ההתיישנות. אם נעשה כן, תהיה בכך פגיעה חמורה בנתבע, ולא למצבים כאלה נוצר הכלל שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות."

8. לאחר שבדקתי ובחנתי את התנהלות התובע, לא שוכנעתי כי מדובר במי שהתנהל באופן סביר ולא מדובר בתובע המבקש לעמוד על זכויותיו, בשים לב למועד אירוע התאונה, למועד הגשת התביעה העיקרית, הדיונים הרבים שהתנהלו, הפסקת התובענה וחידושה בגין תקופות המאסר, אי התייצבותו להמשך הדיונים ומחיקת התובענה מחוסר מעש.

לא מצאתי כי ניתן הסבר, בוודאי לא הסבר מניח את הדעת, להתנהלות התובע כמפורט בסעיף 5 לבקשה והטענה כי לא ידע על מצב ההליכים אינה סבירה בעיני.

אציין עוד כי מתצהירו וחקירתו הנגדית של התובע עולה כי לא היה נתון במאסר במשך תקופה רציפה, ולפיכך לא ברור מדוע לא ערך את הבירורים בתקופות בהן היה משוחרר, כמו גם אין כל הצדקה לכך שלא ערך אותם גם כאשר היה בין כותלי בית הסוהר כנטען.

הטענה לרשלנות עורך הדין שייצג את התובע בתחילת ההליך, אינה יכולה לרפא את מחדליו בדבר זניחת התובענה והיותו בתקופות מאסר לפרקים אינה מצדיקה את התנהלותו.

ברי כי ידיעתו של תובע או אי ידיעתו בדבר ניהול ההליכים בתובענה שהוא עצמו מגיש, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין שאלת ההתיישנות.

9. סעיף 15 לחוק ההתיישנות מאפשר לתובע להקפיא את מרוץ ההתיישנות מיום הגשת התביעה ועד מתן החלטה לעניין המחיקה מחוסר מעש (16.1.12).

התובענה הוגשה שנה ו- 11 יום לפני מועד ההתיישנות.

מיום מחיקת התביעה מחוסר מעש ועד ליום הגשת הבקשה לביטול – חלפה תקופה שהיא למעלה משנה ו- 11 יום.

בנקודת זמן זו, מיום אירוע התאונה עד מועד הגשת התביעה, בצרוף התקופה מיום המחיקה ועד הגשת הבקשה לביטול, חלפו מעל 7 שנים והתביעה התיישנה.

סוגית תקופת החסד של שנה נוספת בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, נבחנת על פי כוונת ותכלית הוראת החוק אשר באה לאפשר לתובע, אשר תביעתו נדחתה לפי סעיף 15, שהות מספיקה לקדם את תביעתו.

סעיף 16 נועד לסייע בידי תובע אשר לפי ספירת הימים לתקופת ההתיישנות המקורית נותרה לו תקופה של פחות משנה בטרם תתיישן תביעתו: "... לא תסתיים התקופה לפני שעבר לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב."

סעיף 16 מאפשר לתובע אשר לזכותו יתרת ימים מעל לשנה מתום תקופת ההתיישנות, להנות מתקופה זו במלואה, אך משיתרת הימים העומדת לרשותו קטנה משנה, יזכה בהארכה של עד שנה מהיום שבו חדל העיכוב ועד לתום תקופת ההתיישנות.

(ראה בין השאר ע.א. 2215/00 ג'ורי נ' דנגור ות"א 122794/00 לויאשוילי נ' רשות שדות התעופה).

10. סוף דבר, אין כל אפשרות לקבל את פרשנותו של ב"כ התובע לאמור בסעיף 16 לחוק ההתיישנות וגם אם ימצא כי אין לראות בהתנהלות התובע כזו השוללת ממנו אפשרות להחיל את סעיפים 15 ו- 16 לחוק, הרי שכאן על פני ציר הזמן התובענה ממילא התיישנה.

הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ד, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי .......