1. התובעת העבירה לעובדיה משכורות חודש ספטמבר 2008 ישירות לחשבונותיהם בבנקים. כשהתברר לה כי העבירה משכורות אף לשלוש עובדות-לשעבר, שכבר לא נימנו על עובדיה בחודש ספטמבר, היא פנתה לסניף הבנק בו מצויים חשבונותיהן ודרשה השבת הכספים שהופקדו בטעות. הבנק היתנה את השבת הכספים בהסכמה מפורשת בכתב של שלוש העובדות-לשעבר. משלא מולאה דרישתו, סירב הבנק להשיב את הכספים. התביעה נשוא פסק דין זה היא תביעת ההשבה נגד הבנק, והיא מעוררת סוגיות של עשיית עושר ולא במשפט, חובות בנק כלפי לקוחותיו וחובותיו כלפי צד שלישי שאינו לקוחו.

תשתית עובדתית

2. התובעת, שבבעלותה רשת מזון בת ארבעה סניפים, נהגה לשלם לעובדיה את משכורותיהם מדי 15 לכל חודש קלנדרי באמצעות מרכז סליקה בנקאי ישירות אל חשבונותיהם בבנקים. ביום 15.10.2008 הועבר על-ידי התובעת מחשבונה בבנק דיסקונט סך כולל 8,501 ₪ לשלושה חשבונות של הנתבעות מס' 4-2 (להלן: המוטבות) בסניף נצרת של הנתבע מס' 1 (להלן: הבנק או בנק לאומי). העברת הכספים לחשבונותיהם של כלל עובדי התובעת במועד זה נועדה להוות תשלום משכורות חודש ספטמבר 2008, אולם עקב טעות של רואה-החשבון של התובעת שודר קובץ המשכורות של חודש מרץ 2008 לתשלום במס"ב דרך בנק מרכנתיל-דיסקונט. כתוצאה מכך, זוכו בבנק לאומי חשבונות המוטבות, שנימנו בעבר על עובדיה של התובעת, אולם בחודש ספטמבר 2008 כבר לא הועסקו על-ידה ולא היו זכאיות לקבלת כספים כלשהם.

משהתגלתה הטעות, פנתה התובעת לבנק לאומי בדרישה להשבת הכספים, אולם נענתה כי ללא הסכמה בכתב של המוטבות לא יוחזרו הכספים שהופקדו בחשבונותיהן.

3. התובעת הגישה תביעתה נגד הבנק והמוטבות. ביום 2.4.2012 ניתן על-ידי השופט נדל פסק דין נגד המוטבות, ובו הן חוייבו לשלם לבנק 8,501 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק וכן הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. במאמר מוסגר יוער כי בסיכומיו בכתב, שהוגשו ביום 28.5.2013, ציין בא-כוח התובעת כי למרות פסק הדין נגד המוטבות טרם עלה בידה לגבות מהן סכומי כסף כלשהם. לאחר שהוגשו תצהירי עדויות ראשיות, הודיעו באי-כוח התובעת והבנק בדיון ביום 24.4.20013 על הסכמתם כי ההכרעה בתביעה תינתן על בסיס החומר המצוי בתיק ולאחר שיגישו סיכומים בכתב. בהתאם, הגישו באי-כוח צדדים אלו את כתבי סיכומיהם.

מחלוקת עובדתית

4. אין מחלוקת בין הצדדים כי הבנק התנה הסכמתו להחזרת הכספים לתובעת בהסכמת המוטבות, אולם בין הצדדים התגלעה מחלוקת עובדתית בשאלת עצם מתן ההסכמות על-ידי המוטבות והבאת הסכמות אלו לידיעת הבנק.

5. בכתב התביעה צויין כי המוטבות נתנו "הסכמה עקרונית" להחזרת הכספים שקיבלו בטעות. מנהל התובעת טען בתצהירו כי עובד בנק לאומי הודה כי הנתבעת מס' 2 נתנה הסכמתה בכתב להחזרת הכספים לתובעת, אולם הבנק סירב להחזירם מאחר וחשבונה עמד ביתרת חובה; כי אותו עובד הודה כי נתבעת מס' 3 אישרה טלפונית הסכמתה להחזרה, אולם חשבונה הועבר לסניף אחר בבנק לאומי; וכי למרות אישורה הטלפוני של הנתבעת מס' 4 - סירב הבנק להחזיר הכספים מאחר ואף חשבונה עמד ביתרת חובה. לתצהירו הוא צרף מסמך הנחזה להיות חתום על-ידי הנתבעת מס' 2 ובו הבעת הסכמה להחזרת הכספים.

6. עובד הבנק הכחיש בתצהירו את גרסת מנהל התובעת, לפיה הוא בישר לו כי חלק מהמוטבות הביעו הסכמה להחזרת הכספים, וטען כי הסכמות כאלו לא ניתנו לו; הוא ציין כי המסמך בכתב ובו הסכמה של הנתבעת מס' 2 להחזרת הכספים (והנושא חתימה שאינה זהה לחתימה של נתבעת זו במסמכי הבנק) מעולם לא הוצג לעיונו, וכי דבר קיומו לא נזכר אף בכתב התביעה, ולראשונה הוא הובא לידיעת הבנק עם הגשתו כנספח לתצהיר מנהל התובעת. בתצהירו לא נכללה התייחסות כלשהי למצב חשבונותיהן של המוטבות בשום שלב.

עשיית עושר ולא במשפט

7. התובעת טענה כי הסירוב של הבנק להשיב את הכספים מנוגד לחובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ולא במשפט), ואילו הבנק טען כי לא הוכחו כלפיו יסודותיה של עילה זו.

מלשון סעיף 1 עולה כי על מנת שתחול חובת ההשבה, על התובעת מכוח עילה זו להוכיח קיום שלושה תנאים מצטברים: התעשרות (קבלת נכס לידי הבנק), על חשבון רעהו (התובעת) ושלא על-פי זכות שבדין (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, 577 (1979)). המלומד דניאל פרידמן, בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך שני 809-808 (מהדורה שניה, 1998) (להלן: פרידמן) דן בבסיס הרעיוני להשבה, וסבור למעשה כי קיים תנאי רביעי. הוא קובע כי אף על פי שסעיף 1 אינו מתייחס במפורש לסוגיה של פגם ברצון של המשלם, הרי יסוד זה הינו דרוש - בנוסף ליסוד של העדר זכות אצל המקבל לקבלת טובת ההנאה שהוענקה לו - על מנת שתקום זכות להשבה. טעות מובאת על-ידו כדוגמא לפגם ברצון של המשלם, ומנותחת בהרחבה (עמ' 824-815, שם). יודגש כי על פי הפסיקה אין ברשלנות המשלם, שגרמה לטעות, כדי לשלול את זכותו להשבה (עמ' 823-822 שם; ע"א 292/68 יפת נ' איסטווד, פ"ד כג(1) 604, 613 (1969)).

בענייננו, אין הצדדים חלוקים באשר להתקיימות מרבית התנאים. התנאי היחידי אשר לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים הינו התנאי הראשון. לדעת בא-כוח הבנק, הרי ברי כי הבנק לא קיבל כל כספים, וכי המוטבות הן שקיבלו את הכספים ישירות לחשבונותיהן. להלן אבחן טענה זו – תחילה אתייחס לפסק הדין אליו הפנתה התובעת, ולאחר מכן אסקור את ההלכה לגבי מהות חשבון עובר ושב, ואבחן את משמעות הביטוי "מי שקיבל ... נכס" (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט).

8. התובעת ביקשה להסתמך על שנקבע בת"א (שלום ת"א) 35210/03 ח.ג.י.י. שיווק מוצרי בניה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 17.2.2005) (להלן: עניין שיווק מוצרי בניה), שם חייב בית המשפט את הבנק הנתבע להשיב לתובעת כספים שהופקדו על-ידה בטעות בחשבון של אחד מלקוחותיו, תוך הסתמכות על עילת עשיית עושר ולא במשפט. אולם עובדות אותו מקרה שונות מהפרשה שבפנינו - שם אותו לקוח אישר כי מדובר בכספים שהועברו לחשבונו בטעות, ולמרות זאת מאן הבנק להשיב את הכספים בנימוקים שונים – נטען כי מדובר בלקוח הנמצא בטיפול משפטי ומכאן שאין נפקות להסכמתו, כי לבנק זכות קיזוז מכוח הסכם ומכוח הדין וכי מרגע שהופקדו הכספים בחשבון הלקוח הם איבדו את ישותם העצמאית והפכו להיות חלק מיתרת החשבון הכללית. לעומת זאת, במקרה שבפנינו הבנק חזר והודיע על הסכמתו להחזיר את הכספים, ובלבד שתינתן הסכמה מפורשת של המוטבות. לבא-כוח הבנק בעניין שיווק מוצרי בניה ולבא-כוח הבנק במקרה בו עסקינן השקפות מנוגדות בשאלה: מי קיבל את הכספים שהופקדו בטעות בחשבון הבנק.

9. כדי להתחקות אחר התשובה לשאלה: מי "קיבל" את הכספים שהופקדו בטעות בחשבון, יש לחזור על עיקרי ההלכה באשר לטיבו של חשבון עובר ושב בבנק. בית המשפט העליון פסק לא אחת כי היחסים בין בנק לבין לקוח הינם יחסי לווה ומלווה, על-פיהם יתרת זכותו של הלקוח על-פי החשבון בבנק היא בגדר הלוואה שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לפי דרישה, ואילו כאשר חשבון הלקוח הינו ביתרת חובה, מתהפכות היוצרות - הבנק הוא המלווה והלקוח הוא הלווה. (ע"א 251/62 א.מ. ניו רוטרדם נ' אניספלד, פ"ד יז 72, 77 (1963)) (להלן: עניין ניו רוטרדם)). בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673 (1983) (להלן: הלכת אלתית) חזר בית המשפט על שנפסק בעניין ניו רוטרדם, והדגיש כי כשמתנהל חשבון עובר ושב, הרי כל סכום הנכנס לחשבון מאבד את "ישותו המיוחדת" ומתמזג עם הסכום שבחשבון, אין לו עוד קיום עצמאי ואין הוא בר-תביעה. לפיכך, כל עוד החשבון הוא בחובה, אין ללקוח זכות לקבלת כסף כלשהו מהבנק, וממילא אין עומדת לזכותו כל יתרת זכות כסף אותה יוכל נושה של הלקוח (שהינו "חליפו" של הלקוח) לעקל.

"מי שקיבל נכס"

10. לאור האמור בהלכת אלתית, ובהנחה שהלווה הוא אשר קיבל את כספים ומחזיק בהם (או בחלקם) כל עוד ההלוואה קיימת, ניתן לזהות את המחזיק בכספים בחשבון בנק תוך אבחנה בין מצב בו חשבון הלקוח הינו ביתרת זכות לבין מצב בו החשבון הוא ביתרת חובה:

יתרת זכות בחשבון = הלווה הוא הבנק; כשמופקד כסף בחשבון - הבנק קיבל כסף;

יתרת חובה בחשבון = הלווה הוא הלקוח; כשמופקד כסף בחשבון - הלקוח קיבל כספים.

לפי ניתוח זה, הרואה את מקבל הכספים כ"מי שקיבל" כסף שהופקד בטעות, הרי אם החשבון הינו ביתרת זכות, הבנק הוא "מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס ... שבאו לו מאדם אחר" (סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט). לעומת זאת, כאשר מופקד כסף בטעות בחשבון שהינו באותה עת ביתרת חובה, הלקוח הוא "מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס ...".

11. אם אכן חלה חובת השבה על "מי שקיבל", הרי הניתוח דלעיל עשוי להוביל לתוצאה לא סבירה, לפיה כאשר סכום כסף מופקד בטעות בחשבון המצוי ביתרת חובה, לא יחשב הבנק כ"מי שקיבל", ולא יראו בו מי שעשה עושר ולא במשפט. התוצאה אינה צודקת, מאחר ובסיטואציה זו אמנם הלקוח הוא ש"קיבל נכס", אולם הנהנה האמיתי ממעשה זה הינו דווקא הבנק. "זוהי מהותה וטיבה של עיסקת הלוואה: המלווה נותן את הכסף והלווה מקבלו על-מנת להחזיר בעתיד" (ע"א 131/71 במאיור נ' תיאטרון קומדיה, פד כה(2) 744, 753 (1971)). במצב בו הופקד (בטעות) סכום כסף שגרם להקטנת יתרת החובה בחשבון, ברי כי אין מדובר בהחזר ההלוואה שנתן הבנק ללקוח, ואין בהפקדה זו כדי לצמצם את חיוביו של הלקוח כלפי הבנק על-פי הסכם ההלוואה (קרי, הסכם התנאים בחשבון). הלקוח ממשיך להיות מחויב בהחזר יתרת ההלוואה כפי שוויה לפני הפקדת הכסף בטעות, שהרי הפקדה זו לא נעשתה על-ידו או על דעתו, ואין הוא אמור להיות נשכר ממנה. יוצא מכך, שבמצב זה הבנק הוא הנהנה האמיתי מהטעות של מפקיד הכספים.

12. במצב בו ההפקדה נעשתה בטעות לחשבון שהוא ביתרת חובה, והנהנה הינו הבנק, הפרשנות ההולמת את תכלית חוק עשיית עושר ולא במשפט של הביטוי "מי שקיבל ... נכס", כמובנו בסעיף 1 לחוק, הינה לאו-דווקא המקבל הפיזי של הנכס, אלא מי שנהנה מקבלת הכספים, דהיינו – צמחה לו טובת הנאה.

13. האם שונה הדבר כאשר ההפקדה הינה בעת שהחשבון הינו ביתרת זכות? מיהו הנהנה במצב זה? במצב זה הלקוח הוא המלווה, והבנק כלווה קיבל סכום שלכאורה הגדיל את סכום ההלוואה. אולם ביחסי לווה-מלווה השוררים בין הבנק ללקוחו, לא גדלה התחייבותו של הבנק כלפי לקוחו, שהרי לא הלקוח הוא ש"הלווה" לבנק את הכסף שהופקד בטעות. עולה מכך כי אף במצב זה הנהנה מההפקדה הינו הבנק.

14. משבחנתי את לשון התנאי הראשון לעשיית עושר ("מי שקיבל") במשקפיו של "נהנה" ולא של "מקבל", הגעתי למסקנה כי הן כאשר חשבון הלקוח הוא ביתרת זכות והן כאשר חשבון הלקוח הוא ביתרת חובה - הבנק הוא הנהנה אשר קיבל טובת הנאה (אף אם באחד משני המצבים המתוארים לא הוא אשר קיבל את הכסף).

מצב בו החשבון מצוי ביתרת זכות ובוצעה הפקדה בטעות, והלקוח "הזריז" והלא-ישר משך את סכומה, הינו מצב חריג, המסייג את המסקנה אליה הגעתי לעיל. במצב כזה, כאשר הבנק לא ידע ולא אמור היה לדעת על דבר ההפקדה בטעות - בין מחמת שהיא לא הובאה לידיעתו על-ידי המפקיד או בין מחמת שלא ניתן היה לצפות כי הבנק יזהה הפקדה "חשודה" בחשבון הלקוח באמצעיו שלו (למשל, כאשר מדובר בהפקדת סכום שאינו חורג מהמקובל לגבי אותו לקוח) - אין לומר כי צמחה לו טובת הנאה כתוצאה מאותה הפקדה. יודגש כי במקרה הנוכחי לא טען הבנק (בתצהיר עדות ראשית שהגיש עובד הבנק) לקיומן של עובדות העומדות בבסיסו של חריג זה.

עולה מכך כי משהופקדו הכספים בטעות בחשבונותיהן של המוטבות, התמלא התנאי הראשון. לפיכך, התובעת הוכיחה כלפי הבנק את קיום העוולה של עשיית עושר ולא במשפט. אשר על כן, קמה לבנק חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

חובות הבנק כלפי המוטבות וכלפי התובעת

15. האם יש מקום שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, ויפטור את הבנק מחובת ההשבה, וזאת לאור חובות הבנק כלפי לקוחותיו המוטבות? בא-כוח הבנק טען כי לבנק קיימת חובת זהירות כלפי לקוחו, ומטעם זה הסביר את עמידתו על קבלת הסכמה של המוטבות להחזר הכספים לתובעת.

16. בא-כוח הבנק הפנה בסיכומיו לפסק הדין שניתן בת"א (שלום ת"א) 19339-04-11 זמן אמיתי בית הספר לברמנים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 30.5.2013) (להלן: עניין זמן אמיתי). באותה פרשה נדחתה תביעת חברה שעתרה להורות לבנק א', בו נוהל חשבונה, להשיב כספים שיועדו לתשלום משכורת של אחד מעובדיה שניהל חשבונו בבנק ב', אולם עקב טעות שלה - הגיעו לחשבונו של צד שלישי בבנק ב'. אותו מקרה שונה מהמקרה שבפנינו: החברה הייתה לקוחה של בנק א', ותבעה אותו בעילה של רשלנות, לאור יחסי בנק-לקוח. משנקבע כי בנק א' לא התרשל, נדחתה התביעה נגדו. לעומת זאת, בתביעה הנוכחית נמנעה התובעת מלתבוע את הבנק "שלה", ממנו יצאו הכספים, ותבעה רק את הבנק אליו הגיעו הכספים. בעניין זמן אמיתי תבעה החברה אף את בנק ב', בו נוהל חשבונו של הצד השלישי שקיבל כספים שלא הגיעו לו, אולם התביעה נגד בנק ב' נדחתה אף היא. ההנמקה לדחייה הייתה הקביעה כי באי ביצוע התאמת נתוני דו"חות על העברות כספים (במטרה לאתר מספרי חשבונות זהים בסניפים שונים והשוואה עם זהויות בעלי אותם חשבונות) אין משום הפרה של חובה או הוראה מכוח הדין. העילה של עשיית עושר ולא במשפט לא הועלתה ולא נדונה כלל בעניין זמן אמיתי.

17. בנק חב חובת אמון כלפי לקוחו, אולם אין היא נטולת סייגים. פירוש חובה זו הינו כי על הבנק לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס מכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אולם לא בכל מצב ולא בכל מחיר. החובה נועדה להשיג תוצאה צודקת ויעילה ותוכנה מושפע מן העקרונות המנחים את שיטתנו המשפטית, ובכלל זה זכויות האדם. (רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו, 30.8.2012); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' ריק (פורסם בנבו, 21.3.2004); רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית – המודל הישראלי" משפט ועסקים יא, 393 (2009)). על בנק להתנהג בזהירות ולא לעצום את עיניו, אפילו כאשר מבחינה פורמלית מבצע הפעולות זכאי לפעול בחשבון ללא מגבלה, ובמיוחד כאשר ידוע לו שהרישום הפורמלי של החשבון אינו משקף את מצב הדברים כהוויתם, ובעל האינטרס האמיתי התריע בזמן אמת בפני הבנק (ע"א 9040/10 גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 17.10.2012)). עוצמתה של החובה המוטלת על בנק ביחסיו עם לקוחו, דהיינו - רמת הזהירות הנדרשת ממנו ביחסיו עמם, עשויה להשתנות ומושפעת מנסיבותיו של כל מקרה (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 59 (1993); ת"א (מחוזי ת"א) 1427-04 בן עזרא נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.2012)).

18. מלבד חובות הבנק כלפי לקוחותיו, שכאמור לעיל - לא בכל מצב הן תהיינה בראש סולם העדיפויות, קיימות חובות של בנק כלפי צדדים שלישיים. בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עזבון אופלגר, פ"ד נט(2) 349, 370-369 (2004) אמרה השופטת חיות (ההדגשות הוספו – א"ג):

"הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות (ראו למשל חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 והצווים שהותקנו מכוחו), מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין-ציבורי", אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן.... מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם. שיקול נוסף התומך בגישה המרחיבה את היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים נעוץ בכך שהבנק הוא מפזר נזק טוב בצד היותו מונע יעיל של נזק עקב כישוריו ועקב אמצעי הפיקוח העומדים לרשותו, כאמור .... שיקולים אלה תומכים בהרחבת היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על הבנקים ובהחלתה גם על מי שאינם נמנים עם לקוחותיהם, אך גישה מרחיבה כזו אינה מקובלת על הכול".

ובעמ' 372-371:

" לעומת הגישות המצמצמות בדין האמריקני ובדין האנגלי המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה (ראו פורת "דיני נזיקין" [36], בעמ' 337, 343), ובמקרים מסוימים הכיר בית-המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על-פי תפיסה זו, אין הבנק יוצא ידי חובתו רק משום שנהג ביושר ובתום-לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על-פי סטנדרטים אלה, מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט רמת זהירות סבירה על-מנת למונעו. כך קבע בית-משפט זה בע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ [13], עת הטיל אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הבנק המערער בשל חוסר זהירות שבה נהג כלפי צד שלישי שהתקשר בעיסקת יהלומים עם לקוח של הבנק. בין הבנק ובין אותו צד שלישי לא התקיימו יחסי בנק לקוח ואף לא קשר חוזי או יחסי שליחות, למרות זאת קבעה השופטת נתניהו באותו עניין, כי:

"...לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר, ובין התפקידים שהוא ממלא נמצא גם ביצוען של עיסקאות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך, הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שייפגעו כתוצאה מרשלנותו" (שם, בעמ' 82. באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בנק כלפי מי שאינם לקוחותיו בהקשרים אחרים ראו: ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט [14]; רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [15]; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [16])".

19. לאחר שנוכחנו לדעת כי חובות הבנק כלפי לקוחותיו אינן גוברות בכל מקרה על זכויות הזולת, וכי לבנק קיימת חובת זהירות מושגית כלפי צדדים שלישיים, שאינם לקוחותיו, יש לבחון קיומה של חובת זהירות קונקרטית של הבנק כלפי התובעת.

במקרה הנוכחי הופקדו הכספים בטעות בחשבונותיהן של המוטבות ביום 15.10.2008, וביום 26.1.2009 נשלח אל הבנק מכתבו של בא-כוח התובעת, ובו הודעה על הטעות ודרישה להשבה. עובד הבנק ציין בתצהירו כי מכתב זה התקבל בבנק ביום 18.2.2009, והודה כי עוד בטרם קבלתו נעשו פניות טלפוניות בעניין זה מצד מנהל התובעת ורואה-החשבון שלה, וכי כבר באותן שיחות הוא הבהיר כי הבנק עומד על קבלת הסכמה מפורש של המוטבות:

"בשיחות אלו הסברתי לתובעת כי הכספים אשר לטענתם הועברו בטעות לחשבונות הלקוחות יוחזרו עם קבלת אישור מפורש ובכתב מטעם הלקוחות, חתום ומאומת, או לחילופין, במידה והלקוחות יתייצבו פיזית בסניף הבנק ויאשרו את הפעולה" (סעיף 2 לתצהיר עבד אלכרים אבו-נאסר).

הבנק ידע כי התובעת טוענת שבטעות הופקדו על-ידה הכספים. בתשובת עובד הבנק לפניות הטלפוניות ואף במכתב הבנק מיום 26.2.2009 לא נטען כי הכספים שוב אינם נמצאים בחשבונות המוטבות, בין אם כתוצאה ממשיכתם על-ידי המוטבות או העברתם לחשבונות המוטבות בסניף אחר. החזרתם הותנתה בקבלת הסכמת המוטבות. הבנק לא נקט צעד נוסף כלשהו. על אף שהמוטבות שוב לא היו עובדות של התובעת, ולא היו נתונות לשליטתה, אלא היו לקוחות של הבנק, הטיל הבנק על התובעת את המשימה של קבלת הסכמתן. הוא מצידו ישב בחיבוק ידיים ולא נקט בצעדים שמטרתם להגן לשמור על זכויותיה הנטענות של התובעת. צעדים כאלו היו מאזנים בין זכויות התובעת לזכות המוטבות לדעת על המתרחש בחשבונותיהן. כך, למשל, היה הבנק יכול לנסות ליצור קשר עם המוטבות, שהיו לקוחותיו, ולברר עמדתן באשר לטענת התובעת. הוא יכול היה אף להעביר, ולו באופן זמני, מחשבונות המוטבות אל "חשבון מעבר" את הכספים אשר נטען כי הופקדו בטעות. בחירתו לנקוט בגישה פאסיבית אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וחובת הזהירות שהוא חב לתובעת. היה עליו לצפות כי המוטבות עלולות ליטול מחשבונותיהן כספים שנטען כי הופקדו בטעות וכי התובעת תצא נפגעת כתוצאה מהתרשלותו. קיימת, איפוא, חובת זהירות קונקרטית של הבנק כלפי התובעת. מולה לא ניצבת חובת זהירות קונקרטית כלפי המוטבות אשר גוברת על חובת הזהירות שחב הבנק כלפי התובעת. אי העברת הכספים על-ידי הבנק לידי התובעת, או אי נקיטת צעדים שימנעו "בריחה" של הכספים, מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. נזקה של התובעת כתוצאה מכך הינו בגובה הסכומים שהועברו בטעות ולא הושבו לה. עמידתו של הבנק על כך שהתובעת תתור אחר עובדותיה-לשעבר, ותהיה תלויה בחסדיהן, ברצונן הטוב ובהגינותן, על מנת שיסכימו לחתום על כתב וויתור על כספים שלא מגיעים להן, הייתה צעד לא סביר שהותיר את התובעת חסרת אונים.

20. המסקנה מהאמור לעיל הינה כי אין בחובת הבנק כלפי המוטבות כדי לפטור אותו מחובת ההשבה, וכי הפרת חובת הזהירות שלו כלפי התובעת, אשר גרמה לה לנזק, מהווה רשלנות של הבנק, אשר מזכה את התובעת בפיצוי.

התוצאה

21. לאור מסקנותי בפסקות 14 ו-20 לעיל, זכאית התובעת כי הבנק יפצה אותה בגובה הסכומים שהופקדו בטעות בחשבונות המוטבות.

אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(1) 8,501 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 15.10.2008 ועד לתשלום המלא בפועל;

(2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

(3) שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

החיוב בפסק דין זה הינו ביחד ולחוד עם חיוב הנתבעות מס' 4-2 על-פי פסק הדין שניתן נגדן בתיק זה ביום 2.4.2012.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ד, 20 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.