טענות התובעת

התובעת ניהלה חנות לממכר מוצרי בשר בנתניה (להלן – החנות). מי שסיפק לתובעת מוצרי בשר היתה תמ"ז תעשיות מזון ישראלית בע"מ (להלן – תמ"ז תעשיות) עד לחודש אוקטובר 99' עבד הנתבע 1 (להלן – מנחם) אצל התובעת, ושימש כמנהל החנות. הנתבע 2 (להלן – איתי) הוא בנו של מנחם.

בחודש אוקטובר 99' נקלעה תמ"ז תעשיות לקשיים והפסיקה את פעילותה. אז הוסכם בין התובעת ובין מנחם, כי מנחם ישכור את החנות מבעליה, כאשר התובעת תעמיד לרשותו את כל השקעותיה בחנות וכן את הציוד שהיה לה בחנות (להלן – הציוד) תמורת דמי שכירות חודשיים. מנחם צירף את איתי, בהסכמת התובעת, כשוכר נוסף של הציוד. דמי השכירות החודשיים אותם התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת היו בסך 1,200 $. בפועל, הפחיתו הנתבעים במהלך תקופת השכירות את סכום התשלום, ועל דעת עצמם שילמו רק 800 $ לחודש.

הנתבעים שילמו דמי שכירות עבור הציוד עד לסוף שנת 2004. בחודש ינואר 05' חדלו הנתבעים מלשלם את דמי השכירות בגין הציוד. זמן מה לאחר מכן התברר, כי הנתבעים מכרו את החנות על הציוד שהיה בה לאחרים.

בנסיבות אלו עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות בגין הציוד החל מחודש ינואר 05'. כך גם עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום שווי הציוד.

טענות הנתבעים

התובעת חדלה לנהל את החנות כבר בשנת 98', וזאת עקב חובות שצברה. התובעת העבירה את ניהול החנות למנחם, שקיבל על עצמו פרעון חובות של התובעת. ההסכמה בין הצדדים היתה, כי בתמורה לפרעון חובותיה של התובעת, יקבל מנחם "את החנות עם כל הציוד שבה" (סעיף 5 לתצהיר עדותו של מנחם). מעולם לא התחייב מי מהנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות כלשהם. אמנם בשנת 2000 שילם מנחם למנהל התובעת תשלומי חסד, לאחר שהלה ביקש זאת לנוכח מצבו הכספי הקשה.

השקעות התובעת בחנות היו חסרות ערך כספי, ולא היו ניתנות למימוש אלא בחנות עצמה.

דיון והכרעה

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ציוד של התובעת הושאר בחנות, והנתבעים עשו בו שימוש. מנחם הודה בכך בעדותו בפני (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 17). מנחם טוען בעניין זה, כי ההסכמה בין הצדדים היתה, שכל ציוד החנות יועבר אליו בתמורה לכך שיפרע את חובות התובעת (סעיף 5 לתצהיר עדותו של מנחם). מנחם לא הציג אסמכתא כלשהי, התומכת בטענתו זו, ולפיה פרע חובות כלשהם של התובעת. מאידך לא הוצגה על ידי התובעת אסמכתא כלשהי התומכת בטענה אודות התחייבות הנתבעים לשלם 1,200 $ לחודש עבור השימוש בציוד.

בהקשר זה יש להפנות לכך, שאין בעניין גובה דמי השכירות גירסה אחת בפיה של התובעת. בסעיף 3.ד. לתצהיר עדותו של מנהל התובעת, אהרן אריאלי (להלן – אהרן), נאמר, כי הוסכם על תשלום דמי שכירות חודשיים בסך 1,200 $. בעדותו בפני אמר אהרן, כי דמי השכירות היו בסך 1,500 $ (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 29). מהי הגירסה הנכונה? לכך לא ניתנה תשובה מספיקה.

התובעת טוענת, כי לאורך שנים העבירו הנתבעים תשלום דמי שכירות עבור הציוד לידי התובעת. לא הוצגה בפני כל אסמכתא לתשלומים כלשהם, שביצעו הנתבעים או מי מהם לתובעת, לא הוצגו שיקים לפקודת התובעת וכך גם לא הוצגו קבלות שהוצאו על ידי התובעת בגין אותם תשלומים. אי הצגת מסמכים אלו פועלת לחובת התובעת בהתאם להלכה הפסוקה בעניין זה, הלכה שבתי המשפט חזרו עליה פעמים רבות, ולפיה צד הנמנע מהגשת ראיות, היכולות להועיל להוכחת טענותיו, חזקה היא, כי אילו היו מוגשות אותן ראיות הן היו פועלות לרעת אותו צד הנמנע מהגשתן.

הטענה, שהתובעת נקלעה לקשיים כספיים, שהביאו להפסקת פעילותה, זוכה לתימוכין מפיו של אהרן, שהעיד על כך בסעיף 3.א. לתצהיר עדותו: "בחודש 10/99 נקלעה תמ"ז לקשיים ועקב כך היא הפסיקה את פעילותה". נראה כי בדברים אלו יש כדי לתמוך בטענת הנתבעים בנוגע לנסיבות העברת הפעילות בחנות למנחם, וזאת למרות שאהרן בעדותו בפני ניסה לחזור בו מהדברים המפורשים עליהם העיד בתצהירו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-23). התובעת מנסה להסביר בסיכומי התשובה, כי האמור בסעיף 3.א. לתצהירו של אהרן נוגע רק לתמ"ז תעשיות ולא לתובעת. נראה כי יש לדחות טיעון זה לנוכח דבריו של אהרן בנוגע לחוסר ההפרדה בין שתי החברות עד כדי כך שלא הוגשו מאזנים נפרדים לכל אחת מהחברות (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 17).

אמנם גם בעדותו בפני הודה אהרן באופן חלקי בקשיים הכספיים של התובעת, כאשר אישר שבעת הפסקת פעילותה היו לתובעת חובות לבנק לאומי (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 25). כך גם לא יכול היה אהרן לאשר בוודאות גמורה, כי לא נותרו חובות לספקים (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-2).

כתימוכין לטענות התובעת מצורפים לתצהיר עדותו של אהרן כנספח 4 צילומי ארבעה שיקים, בסך 6,000 ₪ כל אחד, ואשר זמן פרעונם הוא: 15.9.04, 15.10.04, 15.11.04
ו-15.12.04. לטענת התובעת, המדובר בארבעת השיקים האחרונים, שהועברו אליה בגין דמי השכירות עבור הציוד. נראה, כי אין בשיקים אלו כדי להוכיח דבר מטענות התובעת. ראשית, אין מדובר בשיקים שנמשכו לפקודת התובעת, אשר על פי הנטען היא זו שהשכירה את הציוד, אלא לפקודתו של אהרן באופן אישי. שנית, בדיקת השערים היציגים במועד פרעונו של כל אחד מהשיקים מלמדת, כי סכום השיקים אינו שווה לגובה דמי השכירות הנטענים, 1,200 $ לחודש. במצב דברים זה אין באותם שיקים להעיד דבר על קיומה של הסכמה כלשהי, כפי שנטען על ידי התובעת, בין התובעת ובין הנתבעים או מי מהם בנוגע להשכרת הציוד לנתבעים. ההפך הוא הנכון, היותם של השיקים משוכים באופן אישי לפקודת אהרן ולא לפקודת התובעת תומכת בטענת הנתבעים, ולפיה הועברו הכספים לאהרן כתמיכה אישית, שאם לא תאמר, מדוע שולמו כספים לאהרן באופן אישי בתמורה לשימוש בציוד של התובעת?!

עוד עומדת לרועץ לתובעת העובדה, שגם לדברי התובעת עצמה, לא עמדו הנתבעים לאורך השנים בתשלום דמי השכירות הנטענים, 1,200 $ לחודש, ושילמו סכום נמוך יותר. אם כך היו פני הדברים, מדוע נמנעה התובעת לאורך כל אותם שנים לתבוע את המגיע לה לשיטתה, או לכל הפחות לשגר לנתבעים או למי מהם מכתב דרישה כלשהו בעניין זה?! נראה שגם בכך יש להוות תימוכין לטענת הנתבעים, כי הציוד הועבר אליהם על ידי התובעת בתמורה לפרעון חובות התובעת, שנעשה בסמוך לקבלת הציוד בשנים 98-99.

העולה מן הדברים, כי התובעת לא הוכיחה, כי נכרת הסכם שכירות כלשהו בין התובעת ובין הנתבעים בנוגע לציוד, שעל פיו העמידה את הציוד לשימוש הנתבעים בתמורה לדמי שכירות חודשיים. ההפך הוא שהוכח. הוכח, כי התובעת אכן היתה נתונה בקשיים כלכליים. עוד הוכח, כי התובעת העניקה את הציוד לנתבעים, לא השכירה להם אותו, ולכן נמנעה במשך שנים מלהעלות כל דרישה בעניין תשלום כלשהו עבור השימוש בציוד. משהוענק הציוד לנתבעים, אין התובעת זכאית עתה לתשלום כלשהו בגין שוויו של הציוד.

דין התביעה להידחות.

סיכומם של דברים, התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עורך דינם בסך 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ג, 12 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.