ביום 26.4.11 קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הועדה") כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 19% בגין תאונת דרכים מיום 22.1.07 (להלן: "התאונה"), אשר הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הנתבעת הגישה בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את החלטת הועדה.

רקע עובדתי

1. ביום 2.12.08 הופיע התובע בפני ועדה רפואית ראשונה של המל"ל (להלן: "הועדה הראשונה"). הועדה הראשונה ציינה שעמדו בפניה גיליון חדר מיון מיום התאונה, בדיקות הדמייה ממועד התאונה ולפניה, ותיקו הרפואי של התובע (לרבות תיק פיזיותרפיה משנת 2002). במסקנותיה קבעה הועדה כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון, על פי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל. הועדה ציינה כי יש לייחס נכות זו לעברו הרפואי של התובע, הכולל ניתוח אורתופדי עקב פריצת דיסק באוגוסט 2005.

2. על החלטת הועדה הראשונה הגיש התובע ערר (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר דרשה מהתובע להציג לה בדיקות I.R.M עובר לתאונה ואחריה (בישיבה מיום 18.1.09) וב-5.4.09 קבעה בנימוקיה: "ב-M.R.I מ-28.6.08 בלטי דיסק בגובה

L3-4 L4-5, וL5-S1-... לציין שב-2005 לא היה בלט דיסק בגובה L3-4 והבלט בגובה L4-5 הוא מינימאלי. לעומת זאת, סימני דיסקטומיה הודגמו ב-2008 בגובה L5-S1 ולא הודגמו ב-2005. סיכום: הבדל מינימאלי קל בין הבדיקה ב-2005 לבדיקה ב-2008". בסעיף הסיכום והמסקנות קבעה ועדת הערר כי אין לייחס את מלוא הנכות של התובע למצבו עובר לתאונה והוסיפה כי: "גם ממצאי M.R.I מדגימים שחלה החמרה קלה במצב הגב בהשוואה למצב טרם התאונה."

בסופו של דבר העריכה ועדת הערר כי לתובע יש נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 10% ממנה יש לנכות 5% בגין מצבו של התובע עובר לתאונה.

3. ביום 8.7.10 עבר התובע ניתוח נוסף בעמוד השדרה המותני וכפועל יוצא מכך, פנה ביום 4.11.10 לועדה רפואית נוספת בגין החמרה במצבו, לפי תקנה 36 לתקנות המל"ל (להלן: "ועדת החמרה"). בפני ועדת ההחמרה עמדו דו"חות הועדות הקודמות על מסמכיהן, מכתב שחרור מבי"ח לאחר הניתוח, אישור על החמרת מצב מיום 23.7.10 וכן בדיקות E.M.G ו-C.T. עדכניות של עמוד השדרה המותני מחודשים ספטמבר-אוקטובר 2010. בפרק הממצאים קבעה ועדת ההחמרה כי מבחינה נוירולוגית קיימת ירידת תחושה ברגל שמאל, אך בפרק המסקנות קבעה כי מדובר בהחמרה זמנית, ועל כן קבעה לתובע נכויות זמניות בלבד.

4. ביום 26.4.11 פנה התובע לועדה, אשר ציינה כי היא עיינה בדו"חות הועדות הקודמות ובסעיף המסקנות וקבעה: "הועדה קובעת כי המצב סופי. נכותו צמיתה מ-1.4.11. מבחינה אורתופדית נכותו בשיעור 15% לפי סעיף 37(7) בין א' ל-ב', מותאם בניכוי מצב קודם לפי ועדת ערר בשיעור 5%. מבחינה נוירולוגית נכות בשיעור 10%, לפי סעיף 32(1)א I על פגיעה בעצב הסחייט ברגל שמאל."

טענות הצדדים

5. לטענת הנתבעת, הועדה התעלמה מהתיעוד הרפואי הכולל תאונות דרכים קודמות שעבר התובע (בשנים 2005, 2001, 1996), לרבות תיעוד רפואי הכולל בדיקת E.M.G משנת 2002, אשר הדגימה "רדיקלופטיה כרונית בחוליות L5-S1 ובדיקת C.T. מיוני 2005 אשר הדגימה: "בלט דיסק בגובה L3-4 ובגובה L4-5. בלט אחורי ניכר של הדיסק הגורם ללחץ על השק הדוראלי ועצב ספינלי שמאלי.". ממצאים אלה חשובים היות והועדה נסמכת על קביעת ועדת הערר מיום 5.4.09 לפיה לא היתה עדות לבלט דיסק בגובה L3-L4 עובר לתאונה ולאור העובדה שהפגיעה העצבית יוחסה כולה לתאונה.

6. עוד טוענת הנתבעת כי שגתה הועדה כאשר קבעה כי קיים קשר סיבתי בין הניתוח הנוסף שעבר התובע בשנת 2010 לתאונה, שכן, על פי התיעוד הרפואי, התובע לא פנה בתלונות בנוגע לכאבי גב המקרינים לגפיים התחתונות ממחצית 2008 ועד עשרה שבועות לפני הניתוח. יתרה מזו; בגיליון הניתוח לא מוזכרת כלל התאונה משנת 2007. טענתו של התובע בפני הועדה כי בין הניתוח בשנת 2005 ועד התאונה מצבו היה טוב וכי לא סבל מכאבים, נסתרת ברשומה הרפואית המתעדת פניות בגין כאבים בגבו, ובפרט תלונות בגין כאבים בגב תחתון והקרנה לרגל שמאל חודש עובר לתאונה, בגינם גם הופנה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה.

7. התובע מתנגד לבקשה. לשיטתו, לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה. בפני הועדות השונות עמד מלוא תיקו הרפואי של התובע, לרבות הניתוח שעבר בשנת 2005 והרקע שקדם לו ועל כן הועדה ניכתה 5% משיעור נכותו הרפואית בגין מצב קודם. הנתבעת לא הוכיחה כי בפני הועדה לא עמדו בדיקות מסוימות וממילא, החלטת הועדה להסתמך על ממצאי הבדיקה הקלינית ובדיקות אחרות שעבר התובע, היא החלטה רפואית שאין להתערב בה. בכל מקרה לטענת התובע, העובדה שעבר בשנת 2005 ניתוח באותו גובה חוליות (L5-S1) אין בה לכשעצמה כדי לסתור את החלטת הועדה, אשר היתה זהה בהרכבה לועדה הראשונה.

דיון

8. הלכה פסוקה היא כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם הדבר ראוי למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים וחריגים שיירשמו (ע"א 577/90 הפניקס נ' טיארה, מה (4) 77, 82). בפסקי דין המנחים אשר ניתנו בבר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, לט (4) 505 בבר"ע 721/85 סלע חב' לביטוח נ' פתייה, לט (4) 839). בקווים כלליים הצביע בית המשפט על שני סוגי טעמים שיש בהם כדי להצדיק מתן ההיתר: האחד, טעמים משפטיים כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות, כמו תרמית ופגיעה בכללי הצדק הטבעי והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל. בין היתר, נקבע כי המקרים המצדיקים בהם ניתן היתר הם אלה שבהם הבירור הרפואי של הועדה הרפואית לא היה מלא ו/או איננו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת"ד נ' טלבינסקי חיים, תק-על 94 (3), 847).

9. דין הבקשה להתקבל. עיון בפרוטוקול הועדה מגלה כי הועדה לא התייחסה לבדיקת E.M.G שעבר התובע בשנת 2002 ואף לא לבדיקת C.T משנת 2005, בהם נצפית פגיעה עצבית ברגל שמאל. ספק אם בדיקות חשובות אלה עמדו אפוא בפני הועדה. סביר בעיני, שלו היו מוצגות בפניה, היתה מתייחסת ודנה בהן ומסקנתה היתה משתנה. (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול, מה (4) 77, 82; בר"ע (ת"א) 1679/04 אליהו נ' לינדן, פורסם בנבו, 23.1.05).

10. אך אפילו והייתי קובעת שאין להתערב בשיקול הדעת הרפואי של הועדה, אשר הסתמכה על ממצאי בדיקות הדמייה אחרות (M.R.I לפני הניתוח ואחרי התאונה), עדיין יש לקבל את הבקשה גם מן הטעם שבדו"ח הועדה אין כל התייחסות בדרך של "אזכור" או דיון בעברו הרפואי של התובע, הן ביחס לתאונות הקודמות שעבר ובפרט לניתוח בשנת 2005 בדיוק באותן חוליות בהן נפגע בתאונת הדרכים בשנת 2007 (L5-S1). גם לתיעוד הרשומה הרפואית בדבר תלונותיו של התובע, בין הניתוח הראשון לתאונה, אין זכר. משנדרשה הועדה לקבוע אם חלה החמרה במצבו של התובע והאם יש לקשור אותה עם התאונה משנת 2007, ובפרט שעסקינן באותן חוליות, מן הראוי היה שתידרש ותפרט את שאלת הקשר הסיבתי, שכן לא מן הנמנע כי לפחות חלק מן ההחמרה נעוצה במצבו של התובע עובר לתאונה. אין די באימוץ מסקנת ועדת הערר לייחס 5% מהנכות האורתופדית למצבו של התובע, שכן קביעת הועדה איננה מתייחסת להחמרה בשנת 2010 ובוודאי שאיננה דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין ההחמרה לתאונה.

11. אשר על כן, נפל פגם בהתנהלות הועדה אשר יש בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

12. בשולי הדברים אוסיף כי התנהלותו של התובע נגועה בחוסר תום לב, שכן הוא נמנע מלהזכיר את הרקע הרפואי והניתוח הראשון וייחס את כל מכאוביו לתאונה. התנהלות כזו יש בה כשלעצמה כדי להיעתר לבקשה (ת.א. 1499/98 פורסם בנבו, 23.3.99).

13. אני ממנה את ד"ר דרור כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי. בשלב זה, תישא הנתבעת בשכר טרחתו.

14. תחשיב נזק מטעם התובעת יוגש 30 יום לאחר מתן חוות הדעת. תחשיב נזק מטעם הנתבעת, 30 יום לאחר מכן.

15. קדם משפט נדחה ליום 28.1.13 בשעה 08:30.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.