עסקינן בתביעה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר ובגין יתרת חוב בחשבון ע"ס 611,469.77 ₪, כשלצרכי אגרה הועמדה ע"ס 150,000 ₪.

לטענת התובע (להלן: "הבנק"), המבקש פתח ח-ן עו"ש, בהתאם להסכם תנאים בחשבון עו"ש, התחייב להעביר לבנק מיד עם היווצרה של יתרת חוב, כל סכום המגיע לבנק בהתאם בצירוף ריבית כמוסכם. נטען כי למרות דרישות הבנק לתשלום החוב, המבקש לא עשה כן.

לטענת המבקש, יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות. נטען כי בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה, ובהתאם לסעיף 5 להסכם תנאי הח-ן, על המבקש להעביר לבנק מיד עם היווצרותו של חוב, את סכום החוב. נטען כי ביום 17.11.96 שלח הבנק למבקש מכתב דרישה לפירעון החוב, כאשר מניסוח המכתב ניתן להבין כי אין מדובר בדרישה ראשונה, והחוב עמד ע"ס 47,222 ₪, ביום 29.6.97 נשלח מכתב דרישה נוסף ולפיו החוב עמד ע"ס 54,885.90 ₪, כך שלכל היותר עילת התביעה התגבשה ב-17.11.96, ויתרת החוב בכתב התביעה נובעת מהפרשי הצמדה וריבית לאורך תקופה של כ- 14 שנה.

לגופו טוען המבקש, כי הינו אמן יוצר וכן יזם, שפתח את הח-ן ב-1.4.96, והטעם בגינו נפתח הח-ן הינו על בסיס מצג שווא של הבנק, ולפיו הבנק יסייע למבקש בליווי בנקאי, לצורך מימון המצאותיו באותו מועד.

המבקש טוען כי הציג בפני נציגי הבנק, לרבות מנהל הסניף, את ההמצאות וההצעות של המשקיעים אשר רצו להשקיע באותן המצאות ומנהל הסניף אף שלח אותו לאמוד את הפוטנציאל וקיבל מהם דעות חיוביות המאשרות את כדאיות הליווי ותמיכת הבנק בשל הפוטנציאל המסחרי הרב באותן המצאות, כן המבקש טוען כי הציג בפניהם כי הינו מצוי בהליכים משפטיים למול עורכי פטנטים אשר לטענתו פעלו במרמה כנגדו, במטרה לנשלו מהמצאותיו. נטען כי הבנק מעולם לא עמד בהבטחותיו ולא העניק למבקש את הליווי הנדרש לו. לטענתו, אלמלא הבטחות הבנק לא היה פותח את הח-ן. עוד נטען כי בשנת 1998, פנה לבנק ודרש שיעמוד בהתחייבויותיו והבטחותיו כלפיו, ולאור פנייתו, הוסכם בין הצדדים כי הבנק לא יגיש תביעה בגין החוב לכאורה הקיים בח-ן, ובהתאם לכך ייסגר הח-ן וכן המבקש לא יגיש תביעה כנגד הבנק בגין הפרת התחייבויותיו.

המבקש סבר כי לאור ההסכמות הסתיימה הפרשה. ובמשך כ- 14 שנה לא פעל הבנק כנגד המבקש. נטען, שלאורך כל התקופה, מאז הושגה ההסכמה בין הצדדים, לא נשלחה למבקש כל דרישת חוב נוספת, וניתן היה להשיגו בקלות, שכן המבקש חתם בין השאר על בקשה לביצוע פעולות בנקאיות באמצעות פקס. נטען כי המבקש למד על התביעה לאחר שניתן נגדו פס"ד במעמד צד אחד, ובוטל בהסכמה במסגרת דיון. המבקש מכחיש את החוב , וטוען כי לאור הזמן הרב שחלף, אין בידו מסמכים התומכים בטענותיו והמסמכים מצויים בבנק, כן טוען כי לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, סבר שלא צריך לשמור מסמכי הבנק הישנים.

המשיב בסיכומיו, מציין כי המבקש מעלה טענות סותרות כאשר מחד טוען כי הבנק מחל לו על החוב, ומאידך טוען כי קמה לבנק עילת תביעה כבר בשנת 1996-1997 ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. נטען כי מכתבי הבנק שהוצגו ע"י המבקש מלמדים על הודעות לגבי יתרת החוב, ולא מהוות דרישה המקימה עילת תביעה לצורך תחילת מנין המועד להתיישנות . נטען כי מדובר במבקש המוגדר כאדם ללא כתובת, וששהה רבות בחו"ל, ולכן לא ניתן היה לאתרו. לגופו נטען כי הטענה בדבר ההסכמות שהושגו עם הבנק קלושה.

לאחר עיון בחומר שבתיק והדיון, אני מחליט לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

אין חולק כי מדובר בחוב ישן, וכאשר לפי המכתבים שצורפו לתצהיר המבקש, ניתן ללמוד כי עילת התביעה קמה באותה תקופה. ראה למשל מכתב מיום 17.11.96 (נספח ב' לתצהיר המבקש), מניסוח המכתב, עולה כי מדובר אכן בדרישה לסילוק החוב, ושהיו פניות קודמות בעניין, כך שלכל הפחות, עילת התביעה קמה במועד זה. עוד עולה, ולא נסתר כי הבנק במשך שנים ארוכות, לא פעל כנגד המבקש, ובמשך השנים החוב צבר ריביות ותפח לסכומים גדולים. גם אם תתקבל טענת המשיב, שאין למנות המועד ממכתבי הדרישה שצורפו, שאינן בגדר גיבוש עילה לאחר העמדת החוב בחשבון לפרעון, עדיין יש לקבל טענת המבקש, שהחוב עמד לפרעון בתוך זמן סביר, מאותן דרישות, ולטעמי בגדר חודשים ממועדן, ולא בחלוף שנים ארוכות כמו כאן. ראה לעניין זה: ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן ויליאמס ז"ל נ' Israel british bank ( London) LTD , פ"ד מד(2) 265, 283-284.

יצוין, שהמבקש חזר על טענת ההתיישנות, ועמידתו עליה, בבקשות חוזרות שהגיש בעניין. המשיב לא מצא לנכון להגיב בתצהיר לטענות. ומכאן, שיש לגזור את התוצאה על פי כתבי הטענות והנספחים הקיימים. ולפיהם, למעשה, אין תשובה ראויה בידי המשיב, למועד הנכון לשיטתו, בנסיבות העניין, לגיבוש החוב, והשולל את טענת ההתיישנות (לפחות 7 שנים אחורה ממועד הגשת התביעה ב10/12). וגם לא ראיתי שזהו המקרה בו יש להותיר העניין לבירור במסגרת המשפט עצמו, ושעה שכאמור קיימת דרישת פרעון , עוד בסוף שנות ה-90, ולא נסתרה כלל.

הטענה כי לא ניתן היה לאתר את המבקש, אינה חוסמת טענות המבקש, באשר ציין כי התקופה ששהה בחו"ל היא בין השנים 1998-1999 , ועוד תקופה של חצי שנה, מה גם שבאותה תקופה ניהל הליכים משפטיים אחרים בארץ, עוד ציין כי עדכן את הבנק ומסר את כתובתו , גם בעניין זה טענות המשיב סתמיות ואינן מגובות בתצהיר מפורט בעניין.

לסיכום, התביעה נדחית על הסף, ומחמת התיישנות .

אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות הדיון בעניין בסך 6,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ג, 23 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.