לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם, עקב הפרת הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), ובמיוחד, נוכח הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות, על דרך של התניית שירות בשירות.

לטענת התובעים, נפתחו החל מסוף שנת 1998, שלושה חשבונות בנק בסניף הנתבעת , אחד על שם כל אחד מן התובעים. התובעים 2-3, מנהליה של התובעת 1 , ערבו באופן אישי לחיובי הנתבעת 1 (אשר תיקרא להלן: "החברה").

בכתב התביעה נטען, כי התובעת חייבה את התובעים לפעול, במשך שנים ארוכות, בשלושה מישורים נפרדים, וזאת ללא כל טעם כלכלי, היגיון עסקי, ובניגוד לרצון הנתבעים או מי מהם.

חיובים ואילוצים אלו, היוו לשיטת התובעים תנאי של הנתבעת למתן והמשך העמדת אשראי לחברה, וכללו את הרכיבים הבאים:

א. הנתבעת חייבה את התובעים לפתוח תכניות חיסכון, כמפורט להלן, כתנאי למתן האשראי:

1. במרץ 1999 נפתחה תכנית חיסכון במסגרת חשבונו של התובע 2- היקף הנזק הנתבע ביחס לתכנית זו הועמד בכתב התביעה על סך של 38,069 ₪. (להלן : "תוכנית 1").

2. בחודש יולי 2001 נפתחה תכנית חסכון במסגרת חשבונו של התובע 2 – היקף הנזק הנתבע ביחס לתוכנית זו הועמד בכתב התביעה על סך של 21,238.25 ₪ (להלן: "תוכנית 2")

3. בחודש אפריל 2004 נפתחה תכנית חסכון במסגרת חשבון התובע 2- היקף הנזק הנתבע ביחס לתוכנית זו הועמד על סך של 27,906 ₪ (להלן: "תוכנית 3").

4. בחודש יולי 2001 נפתחה תכנית חיסכון במסגרת חשבונו של התובע 3 (להלן: תוכנית 4")

5. בחודש מרץ 1999 נפתחה תכנית חיסכון במסגרת חשבונו של התובע 3 (להלן: "תוכנית 5").

(לעניין זה ראה גם סעיף 5 לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים מר דוד עברון).

ב. הנתבעת התנתה את מתן האשראי בהעברת כספים לאפיק של פיקדונות שקליים וזאת מחשבון החברה וחשבונו של התובע 2;

ג. הנתבעת התנתה את מתן האשראי ברכישת קרנות נאמנות של הנתבעת עצמה, אשר אף הוחזקו על ידה.

לשיטת התובעים, הרכישות של קרנות הנאמנות של הנתבעת כמו גם ההפקדה לפיקדונות שקליים, בוצעו בחשבונות מעת לעת וכאשר שיעור הנזק כפי העולה מכתב התביעה, הועמד ביחס לאלו, על היקף כולל של 37,655 ₪.

(שלושת אפיקים אלו, ייקראו להלן ולשם הנוחות : "אפיקי החיסכון").

הוסיפו התובעים וטענו כי הוצאת הכספים מתוך החשבונות תוך הגדלת הגרעון, רק על מנת להפקידם בתוכניות חיסכון , קרנות או פיקדונות שקליים, לא היה בהם משום בטוחה ממשית לנתבעת והם לא שימשו אלא ל"מיקסום" רווחיה של הנתבעת על חשבון התובעים, כך שככל שגדל הגרעון בחשבונות , עקב ההפקדות, גדלה הריבית אותה יכלה הנתבעת לגבות.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של מומחה מטעם התובעים, באשר להיקף הנטען, אשר בבסיסו הפער שבין הריבית שנגבה בפועל, לזו שהייתה לדעת התובעים נגבית, מקום בו לא היו התובעים מפקידים כספים לתוכניות החיסכון, רוכשים קרנות נאמנות, או מפקידים כספים לפיקדונות שונים, דהיינו מצב קיים לעומת מצב רצוי.

במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי תביעת התובעים התיישנה שעה שהחשבונות, תכניות החיסכון, והפעולות קנייה של קרנות הנאמנות והפיקדונות, נפתחו או החלו בתקופה קודמת לשבע השנים טרם הגשת תביעה זו.

לגופן של טענות, טענה הנתבעת כי לא התנתה שירות בשירות, אלא שההחלטות בדבר ביצוע פעולות באפיקי החיסכון היו של התובעים עצמם. בנוסף, טענה הנתבעת כי קיים קשר עסקי סביר בין השירות שניתן לתובעים לבין שעבוד אפיקי החיסכון וממילא לא נגרם לתובעים נזק כלשהו , וזאת בניגוד לטענותיהם בכתב התביעה. בהמשך, צורפה חוות דעת נגדית, מטעם הנתבעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לתצהירי ועדויות הצדדים בפני, כמו גם לסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן.

התניית שירות בשירות

תביעתם של התובעים נסמכת על הוראות חוק הבנקאות, או ליתר דיוק טענתם המרכזית הינה בדבר הפרת הנתבעת את הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות במסגרתה נקבע כדלהלן :

"7. (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי.

(ב) בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של קשר כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לעניין התנאת מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס כאמור בסעיף קטן (א), ואם אישר המפקח, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת, את המדיניות האמורה, ייחשב קשר בין שירות מבוקש לבין קיום התנאי כקשר סביר אם הוא נובע מאותה מדיניות.

על מנת שתוכר הפרה של הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות נעשית בחינה כפולה במסגרתה על התובעים להוכיח כדלהלן:

א. הבנק התנה את מתן השירות בקבלתו של שירות אחר, ובמקרה שלנו, כי העמדת או הותרת מסגרת האשראי על כנה, הותנתה בהפקדת והעברת כספים לאפיקי חיסכון שונים;

ב. אין קשר עסקי סביר בין השירות שנתבקש לבין התנאי שהועלה על ידי הנתבעת, או במקרה דנן, כי אין קשר בין העמדת האשראי לבין ההפקדות השונות בתוכניות החיסכון, הפיקדונות השקלים וקרנות הנאמנות.

מהותית, היה על התובעים להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין השירות המבוקש (דהיינו קבלת האשראי), לבין השירותים אשר נתנו, מכוח דרישתה של הנתבעת ובניגוד לרצון התובעים (דהיינו הפקדות לאפיקי החיסכון).

בפסיקתו של בית המשפט העליון, מצויה רשימה ארוכה ומפורטת של נתונים או כלים אשר שימשו לצורך הכרעה במקרים דומים. הגם שאין מדובר ברשימה סגורה , וכל תיק נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, דומה כי ברבים מן המקרים, הוכרעה התביעה תוך מתן הדעת, לרכיבים הבאים:

• עדויותיהם הישירות של בעלי הדין לעניין העדר הרצון לקבלתו של שירות זה או אחר, והכפייה לקבלתו מטעם המוסד הבנקאי, כמו גם יצירתו של מצג בדבר קיומו של ממשק הכרחי בין שני השירותים;
• הצגתן של ראיות נוספות כגון תכתובת, מסמכים אחרים או עדותם של עדים נוספים, המלמדים על קיומה או הצגתה של התניה והקשריה;
• סמיכות הזמנים שבין מתן השירות לבין מימוש התניה.
• שאלת קיומה של תאימות בין היקף השירות האחד, להיקף התניה מאידך;
• קיומו או העדרו של צידוק כלכלי לקבלתו של השירות הנוסף;
• קיומם או העדרם של טעמים חיצוניים אחרים למתן או קבלת השירות הנוסף;
• שאלת קיומם של יחסי תלות בין בעלי הדין, ומכאן אפשרות הפעלתו של לחץ, בין במישרין ובין בעקיפין (באופן סמוי), לעניין קבלתו של השירות הנוסף, העודף;

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נו(4)721, ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נז(6) 769, ע"א (ת"א) 2079/09 מנדלברג נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו), ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח' פ"ד נד(2) 145)

בתיק שבפני, לא הרימו התובעים את הנטל להוכיח כי אכן התנה הבנק, או מי מטעמו את מתן האשראי לחברה, בהפקדת הכספים לחשבונות החיסכון, הפיקדונות או רכישת ניירות הערך.

עדויות התובעים

התובעים שבו וטענו כי נציג הנתבעת, מר הרצל אהרן, חייב אותם, במסגרת פגישות ושיחות בין הצדדים, לפתוח תכניות חיסכון ולהעביר כספים לפיקדונות וקרנות נאמנות, כתנאי להעמדת האשראי לחברה.

מאידך, טען מר הרצל אהרון כי מעולם לא התנה שירות בשירות והתובעים לא חויבו ולא אולצו לפתוח תכניות חיסכון או להפריש כספים לאפיקי חיסכון כנטען על ידם.

עסקינן בסוגיה עובדתית, כאשר מצאתי בעניין זה, להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסתם של התובעים, וזאת מן הטעמים אשר יפורטו להלן.

מצאתי את עדויותיהם של התובעים 2-3 כחסרות, וכאלו אשר נמצאו בינן לבין עצמן, ובינן לבין תצהירי העדות הראשית, כתבי הטענות והמסמכים הנלווים, פערים מהותיים.

באשר לתובע 3, התרשמתי כי זכרונו אינו עומד לו, והגם שעסקינן באדם נעים הליכות, קיימות סתירות מהותיות בגרסתו, וחוסר בהירות משמעותי בכל הנוגע לנתונים שנמסרו על ידו.

התובע 3 עצמו אישר, מספר פעמים במסגרת חקירתו הנגדית, כי אינו זוכר חלק ניכר מהנתונים וכי לדוגמא, אינו יכול לזכור אפילו את שם הפועל שלו (ראה לדוגמא עמוד 12 שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

מחקירתו הנגדית של התובע 3, עלתה חוסר בהירות גדולה מאוד באשר ללוחות הזמנים הנטענים, כאשר בחלק מן הזמן טען כי ה-"לחץ" של הבנק להפניית כספים לתכניות חיסכון, החל מיד עם פתיחת החשבון, דהיינו בשנת 1998 (עמוד 14 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון), ולאחר מכן טען כי עיקר הלחץ היה בין השנים 2003-2005 (לעניין זה ראה עמוד 15 שורות 7-9 ושורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).

זה המקום להפנות את שימת הלב לכך כי פעולות רבות בגינן הוגשה תביעה זו, לרבות פתיחת ארבעה מתוך חמשת תכניות החיסכון, בוצעו בין השנים 1999-2001, דהיינו קודם תקופת "הלחץ" הנטען, על פי אחת מגרסאותיו של התובע 3.

באופן דומה, יש לקרוא את דפי חשבון הבנק ונספחי המצהיר מטעם הנתבעת לעניין רכישת ניירות ערך , והפקדת כספים בפיקדונות בין השנים 1999-2003.

התובע 3 טען במסגרת סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית כי פנה להרצל (נציג הנתבעת) וביקש לעשות שימוש בחסכונות בכדי לכסות חוב אישי שלו, אך נענה בסירוב.

במסגרת הדיון בפני טען כי ביקש לעשות שימוש בכספי החיסכון בחשבון החברה.

משעומת העד עם הפער הנטען , השיב כי ביקש לכסות יתרת חוב בשניהם.

תשובה זו, בנסיבותיו של תיק זה, אינה סבירה, שכן יש הבדל- עובדתי ברור, בין רצון לפרוע חוב אישי, פירעון חוב חברה, או פירעונם של כלל החובות שעמדו לתובע 3 באותה עת.

גם אם היה מקום לקבל את טענותיו של התובע 3 על פיהן ביקש לכסות חוב אישי שלו, או יתרת חוב בחשבונו הפרטי, שהרי לא יהא בכך כדי להועיל לתובעים שכן, אילו פעל התובע 3 לצורך כיסוי חוב אישי, היה בכך כדי להשליך על יכולת התובעים לטעון לקיומה של הצדקה להשבת הכספים לחשבון החברה, פעולה המהווה בסיס לחישוב הנזק על פי חוות דעת המומחה מטעם התובעים, וממילא דומה כי יש בטענה זו כדי לכרסם במשקלה של חוות הדעת מטעם התובעים.

התובעים טענו כי שבו וביקשו לעשות שימוש בכספים שהצטברו בתוכניות החיסכון לצורך הקטנת יתרת החובה בחשבון החברה, עם זאת התובע 3 לא ידע לציין, על אף שנשאל, מתי נעשו פניות אלו ובאיזה שלב ביקש לעשות שימוש באותם חסכונות. (ראה בעניין זה עמוד 14 שורה 14-20 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, יש קושי באימוץ גרסתם של התובעים נוכח האמור בסעיף 30 לתצהיר התובע 2.

לכתבי הטענות ותצהירי העדות הראשית של התובעים, לא צורף, ולו מסמך אחד בודד, ובו בקשה בכתב של התובעים לפירעון או שימוש בתוכניות החיסכון לצורך הקטנת יתרת החובה.

אציין, כי גם ככל שהיה מקום לקבל את טענות התובעים באשר להתניית השירות בשירות, יכול והיה למועדים אלו השלכה של ממש לצורך חישוב החוב הנטען מכוח חוות הדעת של הצדדים.

דומה היה כי תחושותיו הסובייקטיביות של התובע 3, הן המוליכות אותו במסגרת הדיון שבפני, אלא שתחושות אלו, לא נתמכו בראיות של ממש.

באשר לתובע 2, התרשמתי באופן בלתי אמצעי כי ההחלטות לעניין רכישת ניירות הערך, הפיקדונות, הוראות הקבע, ההלוואות והחסכונות, נעשו, במפורש, על דעתו ובהתאם לרצונו.

מעדותו של התובע 2 עלה כי מטרת פתיחתו של החשבון הפרטי, הייתה יצירת מקור לחיסכון אישי, וכי חשבון זה כלל לא שימוש אותו, בתחילה, לצורך פעילות משק הבית שלו.

התובע 2 טען במפורש, כי פתח את החשבון הפרטי כדי שיהיו לו יותר חסכונות או כדבריו:

"ש. למה פתחת חשבון פרטי במזרחי?

ת. שיהיו לי עוד חסכונות, זה טוב לבנק. אני גם בחשבונות אחרים חוסך. "

(ראה עמוד 19 שורה 21 לפרוטוקול).

ובהמשך:

" ש. איזו פעילות הייתה בחשבון ?

ת. אני לא רציתי לגעת בכסף, עשיתי חשבון אצל הנתבעת בשביל זה יהיה בשביל הפנסיה ואוכל בשביל הילדים במקרה ויקרה לי משהו"

(ראה עמוד 20 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון).

לא ברור כיצד מחד יכולים התובעים לטעון כי אולצו או חויבו לפתוח חשבונות חסכון, כתנאי למתן האשראי, שעה שבד בבד הם מוסיפים וטוענים כי מטרת הכספים הייתה בטחון ליום סגריר וכי לא היו מעוניינים "לגעת" בכסף.

עוד אציין, כי התובע 2 נשאל במפורש האם הסכים לעשות שימוש בכספים אלו לצורך כיסוי יתרת החובה בחשבון החברה והשיב :

"ש. הביטחונות שהצעת היו כדי שלא יגע לך בחסכונות?

ת. כן. לא רציתי שיגע בחסכונות"

(ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 9-10 לפרוטוקול).

גם בסוגיות אשר לכאורה לא היה בהן כדי להשליך על ההכרעה בתביעה שבפני, מצא התובע 2 לסתור עצמו.

כך לדוגמא טען התובע 2, כי חסך כספים בבנק הפועלים, אשר הועברו לחשבון הנתבעת, עם העברת הפעילות של החברה לבנק זה (ראה בעניין זה עמוד 17 שורות 12-13 לפרוטוקול).

למעשה משנשאל התובע 2 האם גם בבנק הפועלים אילצו אותו לחסוך, השיב: "היה לי עודף כסף"

(ראה עמוד 17 שורה 18 לפרוטוקול הדיון)

אלא שבהמשך חקירתו הנגדית, התברר כי היה לתובע חוב בבנק הפועלים בהיקף של כ- 300,000 ₪, וכי בתקופה מסוימת היו לתובע זה חובות מקבילים בבנק הפועלים ואצל הנתבעת.

(ראה בעניין זה עמוד 18 שורות 18-23 לפרוטוקול הדיון).

אני מוצאת להדגיש כי לשאלת קיומה של יתרת חובה בסניף בנק אחר, אין כל משמעות על ההכרעה באשר להתניית שירות בשירות בסניף הנתבעת. עם זאת, שעה שנמצאים סדקים וסתירות בעדותו של עד, יש בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתו בכללותה.

במסגרת תצהירי העדות הראשית, טענו שני התובעים כי ביקשו להציג או להציע לבנק בטחונות חלופיים, בדמות של נכסי מקרקעין, אלא שנציג הנתבעת סירב לקבלם.

טענה זו לא נזכרה כלל ועיקר במסגרת כתב תביעתם של התובעים, ועובדה זו כשלעצמה יש בה כדי ליצור סימן שאלה בדבר משקלה של הטענה זו.

למעלה מכך, טענה זו לא נתמכה בראייה כלשהי. לא הוצגו מסמכים המלמדים על פנייה לבנק, או נתונים המלמדים מתי בוצעה אותה פנייה.

למעשה, לא הוצגו אפילו מסמכים המלמדים כי כלל היו לתובעים, או מי מהם, נכסי מקרקעין לשעבוד. הראייה הבסיסית – נסח רישום מקרקעין, לא צורפה לתצהירי התובעים.

במסגרת סעיף 30 לתצהיר העדות הראשית של התובע 2, נטען כי לכאורה, סירוב הנתבעת לשעבוד הנכסים היה לקראת סיומה של מערכת היחסים בין הצדדים, ושעה שהתובעים חששו מפני פירעון תכניות החיסכון. סעיף 14 לאותו תצהיר טען כי בשנת 2005 או בשנת 2006, פנה לנתבעת וביקש לשעבד את הדירות שלו ושל התובע 3.

התובע 2, נשאל במסגרת חקירתו הנגדית לעניין המועדים בהם הציע את נכסי המקרקעין כבטוחה, אך לא ידע לציין מועד מדויק, והאם נעשתה הפנייה בשנת 2005 או בשנת 2008. (בעניין זה ראה עמוד 19 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון).

במקום אחר במסגרת החקירה הנגדית טען התובע 3 כי היו לו שתי דירות אשר שועבדו לבנק הפועלים, ואולם משנסגר החוב בבנק הפועלים, והדירות שוחררו, הוא פנה בעניין זה לנתבעת.

עם זאת התובע 3 לא הבהיר מתי נסגר החוב לבנק הפועלים, מתי שוחררו הדירות ומתי פנה לנתבעת. (בעניין זה ראה עמוד 19 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון ).

בתצהירו של מר הרצל אהרון, נציג הנתבעת, נאמר כי לכאורה בשנת 2005 אכן בוצעה פנייה של התובע 3, ובמסגרתה הוצע לשעבד נכס מקרקעין, אלא שלמיטב זכרונו של העד התברר כי זה מעוקל וקיימות ביחס אליו חריגות בנייה (ראה סעיף 11 לתצהיר העדות הראשית). בחקירתו הנגדית לא היה כדי לסתור טענה זו.

כך או כך, ובין אם נעשתה הפנייה בשנת 2005 או בשנת 2008, נהיר כי פנייה זו נעשתה זמן רב מאוד, לאחר שכל תכניות החיסכון כבר נפתחו, בוצעו כל הפעולות בפיקדונות השיקליים נשוא חוות הדעת של התובעים (סעיף 6 לחוות הדעת), וכך גם חלק לא מבוטל מרכישת קרנות הנאמנות (ראה סעיף 7 לחוות הדעת של התובעים), ונעשה שיעבוד של חלק מאפיקי החיסכון כנגד האשראי לחברה.

דהיינו, גם אם אכן הייתה פנייה של התובעים בהצעה לשעבוד נכס מקרקעין כבטוחה, היא נעשתה ללא כל קשר להתנהלות נשוא עיקר הנזק הנטען בתביעה זו, וזמן רב לאחריה.

מן העבר השני, ועל אף חקירה נגדית ארוכה ונוקבת, לא ניתן היה להסיק מעדותו של מר הרצל אהרון כי ביקש, רמז או חייב את התובעים לפתוח את תכניות החיסכון, או להפקיד את הכספים בפיקדונות השקליים, כתנאי למתן האשראי.

בהינתן כל האמור לעיל, לא מצאתי ליתן משקל של ממש לעדותם של התובעים בפני.

ראיות נוספות, מסמכים ועדים.

במסגרת ע"א 5605/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים פ"ד נג(1) 577, קבע כב' השופט אנגלנדר, בין היתר, את הדברים הבאים :

"מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה... כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה" (שם, בעמ' 586).

התובעים לא הציגו ולו מסמך אחד, הודעת מסרון, דואר אלקטרוני או עדות של עד חיצוני המלמדת על כך שהנתבעת דרשה או התנתה את המשך העמדת האשראי בהפקדת כספים לתוכניות חיסכון או אפיקי חיסכון אחרים.

ויודגש, עצם העובדה כי בדיעבד התברר כי עדיף היה, כלכלית, כי לא יועברו כספים לטובת אפיקי חיסכון, אין בה די, אלא שעל התובעים היה להוכיח ממשק בין אותן פעולות באפיקי החיסכון לבין האשראי שניתן לחברה. בהעדרו של ממשק זה, אין מקום לקבלת תביעתם של התובעים.

אני מודעת היטב לכך שיכול וההתניה או הלחץ של מוסד בנקאי, יהיו נסתרים מן העין ויעשו על דרך של רמיזה או הצגתם של מצדים אלו ואחרים, חלף הצבת דרישה מפורשת ובכתב.

עם זאת, ניתן היה לצפות, לכל הפחות, כי תוצגנה ראיות אחרות, המקשרות בין השירותים השונים, או הרומזות על התניית השירות האחד באחר.

התובעים לא הציגו ראיות כאלו, אף לא בקירוב.

אין די באמרה כללית של התובעים, אשר אינה נתמכת בדבר, על מנת להצדיק פסיקתו של פיצוי, אשר מקורו בפער שבין הסכומים ששולמו בפועל, לאלו שהצטברו בתוכניות השונות.

התובעים צירפו לתצהיר העדות הראשית את נספח א' שהוא מסמך המודיע על מבצע של הגדלת הוראות קבע, ממאי 2001, ובמסגרתו מציע הבנק ללקוחותיו להגדיל את הוראת הקבע ב- 500 ₪ וכנגד הגדלה זו לקבל שעון במתנה.

איני סבורה כי ניתן לראות במסמך זה כדי הפעלת לחץ או התניה של שירות זה או אחר, ולכאורה מדובר במסמך אשר בבסיסו לא היה מיועד לתובעים או מי מהם בלבד, אלא הופנה ללקוחות הסניף.

ויודגש, זהו המסמך היחיד אותו צירפו התובעים כראייה בכתב לעניין התנהלות הנתבעת מולם.

התובע 2 אף לא ידע לציין האם פעל על בסיסו של נספח א', והגדיל את ההפרשות לתוכנית החיסכון אלא שלשיטתו :

"תמיד הגדלתי את החסכונות שלי".

(ראה בעניין זה עמוד 16 שורה 29).

נשאלת כמובן השאלה כיצד יכול בעל דין לטעון מחד כי תמיד הגדיל את החסכונות שלו, ומאידך כי עצם החיסכון היה אילוץ שנבע מדרישת הבנק.

התובע 2 המשיך וטען כי הגדיל את הביטחונות כדי שיהיה יותר אשראי לבנק, ואולם משהוצג בפניו מצג על פיו לא הוגדל סכום ההפקדה מ-2,000 ₪ ל- 2,500 ₪, טען כי הפקיד גם סכומים גדולים יותר לחיסכון, וציין את הסך של 7,000 ₪ בהוראת קבע, אשר הועבר מידי חודש מחשבון החברה לחשבונו הפרטי.

העובדה כי סכומים נוספים אלו, כלל לא נכללו במסגרת התביעה, ולא נטען לגביהם דבר, לא היה בה כדי למנוע את הצגת המצגים על ידי התובע 2 כמפורט לעיל.

(ראה בעניין זה עמוד 17 שורות 5-8 לפרוטוקול הדיון).

התובע 2 טען במסגרת חקירתו הנגדית כי רואה החשבון שלו אמר לו, לאורך כל הדרך, להפסיק את ההפקדות לחיסכון. (ראה לעניין זה עמוד 21 שורה 6 לפרוטוקול הדיון).

עם זאת, התובעים לא מצאו לנכון לזמן את רואה החשבון אשר לכאורה יכול היה לתמוך בגרסתם, וזאת הן לעניין ידיעתם בדבר העדרה של כדאיות כלכלית להפקדות לחיסכון והן לעניין תשובת הנתבעת בנושא.

שעה שבעל דין נמנע מלצרף עדותו של עד, אשר לכאורה יכול היה לאושש את גרסתו ולחזקה, עומדת עובדה זו לחובתו.

על אלו יש להוסיף התהייה בדבר דרך התנהלות התובעים 2 ו-3 , כאשר מחד טענו כי לאורך כל הדרך נאמר להם לדבריהם על ידי רואה החשבון להפסיק בהעברת הכספים לאפיקי ההשקעות, ומאידך, כי לא נקטו צעד כלשהו, להפסקת הפעילות או ההפקדות, גם שעה שלכאורה ניתן היה לעשות כן ולו במועדים בהם היה חשבון החברה ביתרת זכות.

התובע 3 נשאל ביחס לכך במסגרת חקירתו הנגדית כדלהלן :

"ש. ידעת מההתחלה שמכריחים אותך להחזיק תכניות חיסכון, פיקדונות קרנות נאמנות

ת. כן, כנגד חשבון החברה.

ש. למה במשך 10 שנים לא עשית עם זה כלום.

ת. הייתי צריך לעבוד, אין לנו ברירה"

(ראה עמוד 14 שורות 9-12 לפרוטוקול הדיון)

ובהמשך:

"ש. בשנת 2000 נמכרו ני"ע של החבר והחשבון התאפס, נשאר מינוס של 2,000 ₪. בתקופה הזו התייחסו אליך כאל זבל לדבריך. החשבון באפס, למה לא עברתם בנק.

ת. לא בתקופה הזו, התקופה בהמשך ב- 2003-2004. בתקופה הזו שהיתרה באפס, הבנק מתייחס אליך בסדר. כשאתה נכנס למינוסים..."

(ראה עמוד 14 שורות 21-24 לפרוטוקול הדיון).

ושוב נותרה אי הבהירות באשר לתקופה הנטענת במסגרתה היו התובעים, או מי מהם, תחת כפייה או לחץ של הנתבעת.

יש גם לזכור כי התובעים הגישו תביעתם ביחס לנזק שנגרם להם, לשיטתם, מכוח הפקדת כספים לשלושה אפיקים בלבד : תכניות חיסכון, פיקדונות שקליים וקרנות נאמנות.

עם זאת, היו לתובעים הפקדות נוספות לחיסכון, מעבר לאלו הנקובים לעיל, כאשר ביחס אליהם, לא הוגשה התביעה, ולא הועלו טענות.

כך לדוגמא עלה מתוך תצהיר נציג הנתבעת ( ובעיקר מתוך הנספחים לאותו תצהיר) כי התובעים 2-3 מצאו ללוות כספים מהחברה, התובעת 1, בסוף שנה, ובמהלך מספר רב של שנים, לצורך ביצוע הפקדות שנתיות בקופות גמל וקרנות השתלמות.

עובדה זו משמעותית בשני מישורים נפרדים:

במישור האחד, לא ברור מדוע בקיומן של תכנית חיסכון לתקופה של חמש שנים (כוונתי לתוכניות החיסכון אשר נפתחו בשנת 1999), יש בהכרח כדי ללמד על קיומה של התניית שירות בשירות מצד הבנק, ומאידך הפקדת כספים לקרן השתלמות (אשר הופכת נזילה בעבור שש שנים), אינה כזו.

לא למיותר לציין כי לא הובאו נתונים כלכליים או מיסויים המלמדים על יתרון של אפיק אחד על פני האחר או בהלוואה לצורך הפרשות לקופת גמל לעומת העברתם לטובת תכנית חיסכון.

במישור האחר, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי הפקדות אלו לקופות הגמל וקרנות ההשתלמות, נעשו שעה שחשבון החברה מצוי ביתרת חובה ולרוב מעבר למסגרת האשראי. עובדה זו מחזקת את טענות הנתבעת על פיהן התובעים אכן ביקשו, להפריש כספים שונים מתוך חשבונותיהם שלהם, כמו גם חשבונות החברה, לצרכיהם האישיים , או ליתר דיוק לצורך חיסכון אישי.

נתון נוסף המלמד כי העדרו של קשר בין תכניות החיסכון לבין מתן האשראי , בא לידי ביטוי בכך שחלק מתוכניות החיסכון שועבדו לטובת חשבון החברה, רק מספר חודשים לאחר שנפתחו, וביחס לחלק אחר, לא הוצגו ראיות כי כלשהן כי תכניות אלו, שועבדו כלל לטובת חשבון החברה.

לעניין זה אציין, כי אני ערה לכך שהתובעים 2-3 עצמם היו ערבים באופן אישי לחובות החברה, ואולם שעה שהחשבון לא שועבד, ממילא יכולים היו התובעים להציע מקור אחר לפירעון יתרת החוב, כדוגמת אותם נכסי מקרקעין אליהם הפנו בתצהירם, או לחילופין, לשעבד בשעבוד ראשון את הכספים לטובת צד ג' אחר, או אפילו למשוך את הכספים קודם שהנתבעת תבקש לנקוט בהליכים ביחס אליהם.

לוחות הזמנים

עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי בעצם הוכחת קיומה של סמיכות זמנים בין המועד בו ניתן שירות אחד למועד בו החל מתן השירות שלא נתבקש אלא נכפה, יש בה כדי להוות ראשית ראייה לקיומה של התניה אסורה של שירות בשירות.

בתיק זה, הוצגו מספר רב מאוד של נספחים המלמדים על פעילות התובעים כולם בסניף הבנק של הנתבעת.

לשם הנוחות מצאתי להעלות על הכתב מספר נקודות ציון בהתנהלות החשבונות השונים וכמפורט להלן:

יולי 1998 – מועד פתיחת חשבון החברה. (נספחים א'-ב' לתצהיר הנתבעת).

נובמבר 1998 - הוקצתה, לראשונה, מסגרת אשראי בהיקף של 200,000 ₪ וזאת כנגד תיק ניירות ערך קיים של החברה. (ראה נספח ד' לתצהיר הנתבעת)

למעשה החברה מצאה לרכוש ניירות ערך בהיקף של כ- 20,000 ₪ לחודש, במשך תקופה ארוכה, ללא כל קשר להיקף יתרת החובה בחשבון.

דצמבר 1998- שנת העבודה מסתיימת כאשר חשבון החברה הוא ביתרת חובה של 282,000 ₪. (נספח ב' לתצהיר הנתבעת)

ינואר 1999- מועד פתיחת חשבונות פרטיים של התובעים 2-3. ( נספח ט' לתצהיר הנתבעת).

1 ל-מרץ 1999 הגדלת מסגרת אשראי ל-300,000 ₪. (נספח ו' לתצהיר הנתבעת).

15 למרץ 1999 פתיחת תכניות חיסכון של התובעים 2-3. אין כל אינדיקציה בתיק כי תכניות אלו שועבדו לטובת החברה באותה עת.

מאי 1999- שעבוד תכניות החיסכון. ( נספח ו' לתצהיר הנתבעת)

יולי 1999- הגדלת מסגרת האשראי ל – 350,000 ₪. (נספח ו' לתצהיר הנתבעת).

פברואר 2000 סיום תקופת מסגרת האשראי, מכירת ניירות ערך והעברת החשבון ליתרה חיובית ("איפוס" החשבון). הקטנת מסגרת האשראי ל- 50,000. (נספחים יא' ו-יב' לתצהיר הנתבעת).

מרץ 2000 - הגדלת מסגרת האשראי ל- 120,000 ₪. (נספח יב' לתצהיר הנתבעת)

מאי 2000- הגדלת מסגרת האשראי ל- 200,000 ₪ (נספח יב' לתצהיר הנתבעת).

יוני 2000- חידוש רכישת ניירות ערך בהיקף של כ- 5,000 ₪ לחודש. (נספח יא' לתצהיר הנתבעת)

אוקטובר 2000- הגדלת מסגרת האשראי ל- 280,000 (נספח יב' לתצהיר הנתבעת).

נובמבר 2000- העברת כספים מחשבון החברה לחשבונות התובעים 2-3 בהוראת קבע, הסכומים לכאורה הוחזרו לחשבון החברה.

דצמבר 2000- יתרת החובה בתום השנה ה- 329,000 ₪ (נספח יא' לתצהיר הנתבעת).

ינואר 2001- העברות של כספים מחשבון החברה לחשבונות התובעים 2-3 בהוראת קבע.

אפריל 2001- הפקדות הכספים לתוכניות החיסכון (נספח טז' לתצהיר הנתבעת).

מאי 2001- חשבון החברה ביתרת חובה של למעלה מ-500,000 ₪.

יולי 2001- התובעים 2-3 פותחים תכניות חיסכון אליהם מופקדים כספים מתוך החשבונות הפרטיים עצמם.

ספטמבר 2001- החשבון ביתרה חיובית, עקב הפקדה ביום 20.9.01 של 400,000 ₪. (נספח יח' לתצהיר הנתבעת)

דצמבר 2001- עם סיום השנה החשבון ביתרת חובה של כ- 415,000 ₪ (נספח כ' לתצהיר הנתבעת).

ספטמבר 2002- משכון זכויות החברה בפרויקט לטובת הנתבעת. (נספח כב' לתצהיר הנתבעת).

דצמבר 2002 – רכישת ניירות ערך בהיקף של כ- 5,000 ₪ לחודש.

דצמבר 2002 - הלוואות (לטענת הנתבעת לצורך הפקדות לקופ"ג וקרנות השתלמות) נספח כב' לתצהיר הנתבעת.

ינואר 2003 - הגדלת מסגרת האשראי ל-350,000 ₪. (נספח כז' לתצהיר הנתבעת).

אוקטובר 2003 – יתרת חובה בחשבון החברה ביום 1.10.13, בהיקף של כ- 700,000 ₪. (נספח כד' לתצהיר הנתבעת).

ספטמבר 2003 – שעבוד קופות גמל של הנתבע 2 (נספח כה' לתצהיר הנתבעת).

נובמבר 2003- יתרת חובה בחשבון החברה של למעלה מ- 700,000 ₪ ומימוש פק"מ בחשבון. (נספח כד' לתצהיר הנתבעת).

דצמבר 2003 - יתרת החובה עם סיום השנה עומדת על כ – 770,000 ₪ (נספח כד' לתצהיר הנתבעת).

דצמבר 2003 - הלוואות של התובעים 2-3 מהתובעת, לטענת הנתבעת, לצורך הפרשות לקופ"ג וקרנות השתלמות.

מרץ 2004 - תום תקופת תכניות החיסכון שנפתחו בשנת 1999 של התובעים 2-3.

אפריל 2004 - רכישת ניירות ערך על ידי התובע 2 מתוך כספי החיסכון (ראה נספח טז' לתצהיר הנתבעת).

אפריל 2004 - פתיחת תכנית חיסכון חדשה על ידי התובע 2(ראה חוות דעת המומחה מטעם התובעים).

אפריל 2004 - הגדלת מסגרת האשראי של החברה ל- 600,000 ₪. (ראה נספחים ל' ו- לב' לתצהיר הנתבעת).

מאי 2004 - מכירת ניירות ערך של החברה ( נספח כט' לתצהיר הנתבעת).

דצמבר 2004- הלוואות מחשבון החברה לטובת התובעים 2-3, לטענת הנתבעת לצורך הפרשות לקופות גמל וקרנות השתלמות. (ראה נספח לג' לתצהיר הנתבעת).

ינואר 2005- יתרת החובה בחשבון החברה מגיעה כדי 900,000 ₪, וחשבון החיסכון הנוסף של הנתבע 2, משועבד לטובת החברה. (נספחים לד' ו-לה' לתצהיר הנתבעת).

יוני 2005- תחילת המימושים מתוך הנכסים הפרטיים של התובעים לטובת החוב לחברה. (ראה נספח לד' לתצהיר הנתבעת).

אוגוסט 2005 - מסגרת האשראי מופחתת ל- 250,000 ₪. (ראה נספח לה' לתצהיר הנתבעת).

אפריל 2006 - החלה החזרת שיקים.

אוגוסט 2006 - חתימת החברה על המחאת זכות בכספי פיצוי צפויים (נספחים מ' ו-מא' לתצהיר הנתבעת).

2007-2008 - התנהלות עד לסגירת החשבון.

כאמור , הוצגו בפני מאות עמודים של נתונים, בין אם לצורך חישוב נזקי התובעים במסגרת חוות הדעת של המומחה מטעמם, ובין אם בצירוף כל דפי החשבון, אובליגו, מסמכי הלוואה ופתיחות חשבון ותוכניות של התובעים (כל זאת על ידי הנתבעת).

לאחר עיון בכל אלו, ניתן לומר בפשטות, כי במבחן של סמיכות זמנים, שבין שירות מתן האשראי לחברה, לבין התנהלות התובעים באפיקי החיסכון השונים, לא ניתן לקשור קשר המהווה אינדיקציה לקיומה של התנית שירות בשירות.

מסגרת האשראי המקורית, הראשונה, נקבעה חודשים ארוכים קודם פתיחת תכניות החיסכון הראשונות, וממילא תכניות אלו לא שועבדו לטובת חשבון החברה אלא לאחר מספר חודשים נוספים.

מעת לעת בוצעו הגדלות, חלקן משמעויות, של מסגרת האשראי של החברה, כאשר התובעים לא הציגו לצדן שינוי כלשהו בהיקף הביטחונות, היקף ההפקדות או דרך התנהלות הנתבעת מול התובעים.

התובעים החלו ברכישת ניירות ערך בחשבון החברה, זמן רב קודם העמדת מסגרת האשראי וקודם פתיחת תכניות החיסכון.

כאמור, חקירתו של המצהיר מטעם הנתבעת הייתה ארוכה והתייחסה במידה לא מועטה לסוגיה זו של פערי הזמנים בין פעולות הנוגעות למסגרת האשראי לפעולות הנוגעות לאפיקי ההשקעה. דומה כי התובעים ביקשו להפנות זרקור למועדים פרטניים המלמדים, לשיטתם, על קיומה של התניית שירות בשירות.

ואולם, שעה שנטענת טענה בדבר התניית שירות בשירות, נדרשת בחינה כפולה על ידי בית המשפט: הראשונה - זו הנקודתית, במסגרתה נותן בית המשפט את הדעת למועדים פרטניים;

הנוספת- זו הנעשית במבט על – ותוך מתן הדעת להתנהלות הכוללת של כל הצדדים, ולאורך זמן.

כך לדוגמא, אני ערה לכך שתוכניות החיסכון אשר נפתחו בשנת 1999, נפתחו בפער של שבועיים בלבד מן המועד בו הוגדלה מסגרת האשראי בחשבון החברה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי המסגרת הוגדלה, קודם שנפתחו תכניות החיסכון, כי שעבוד התוכניות נעשה רק חודשיים לאחר מכן, וכי הגדלה נוספת של מסגרת האשראי בוצעה בעבור חודשיים נוספים, ללא כל התניה או הגדלה של החסכונות.

בהינתן כלל הנתונים והמסמכים שהוצגו לעיוני, איני מוצאת כי יש בלוח הזמנים כדי להוות ראשית ראייה לקיומה של תניית שירות בשירות או כי קיים קשר סיבתי בין השניים. רק בחלק קטן מהמועדים קיימים פערי זמן קטנים דיים על מנת לרמוז על אפשרות קיומו של קשר בינן השניים, אך אין עסקינן בהתנהלות עקבית, וקיים גם פער מהותי בין ההתנהלות הכוללת הנוגעת למתן האשראי והיקפו לבין אותן פעולות הנוגעות להפקדת הכספים באפיקי החיסכון.

זה גם המקום להדגיש כי גם בהיבט של מבחן תאימות הסכומים , לא נמצא כל קשר ישיר בין היקף ההפקדות או הביטחונות לבין שיעור מסגרת האשראי או היקפה.

כך לדוגמא במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובעים, מר עברון, הוא נשאל והשיב כי בחלק גדול של הזמן, סך הביטחונות היה נמוך מסך החובות (בעניין זה ראה עמוד 7 שורות שורה 18 לפרוטוקול הדיון).

נוכח טענות התובעים, אני מוצאת לציין, כי יש לאבחן בין קיומו של קשר סיבתי עסקי סביר בעצם שעבוד התוכניות או הפיקדונות, לבין חיובם של התובעים בהפקדת כספים לאותם אפיקי חיסכון.

מקום בו התוכניות קיימות ומופקדים אליהם כספים, אין כל פגם בעצם דרישת הנתבעת בשעבודם לטובת אבטחת פירעון חובות החברה.

קיים קשר עסקי סביר, מאוד, בין מתן אשראי, לבין דרישה להצגת ביטחונות.

רק ככל שהיה מוכח כי עצם פתיחת והפקדת הכספים נעשתה שלא מבחירה אלא עקב אילוץ ושעה שמתקיימים בין הצדדים יחסי תלות (התייחסות פרטנית לעניין זה בהמשך), שאז היה מקום לראות בנתבעת כמי שהפרה את הוראות חוק הבנקאות, ואת התובעים כמי שזכאים להיפרע ממנה בגובה נזקיהם.

צידוק כלכלי וטעמים חיצוניים

באשר לצידוק הכלכלי או העדרו, מצא כל אחד מן הצדדים לבקש למקד את שימת הלב, בנקודות אחרות.

התובעים הפנו, באופן טבעי, לחוות הדעת מטעמם המלמדת לשיטתם כי ככל שהיו הכספים נותרים בחשבון החברה, או מופקדים אליה, הייתה הריבית בגין יתרת החובה קטנה בסכום הגבוה בהרבה מזה שהצטבר לזכותם מכוח ההפקדות לאפיקי החיסכון.

מאידך, טענה הנתבעת כי חלק רכישת ניירות ערך כפופה, מעצם טיבה, לסיכון והסיכוי של הרכישה וכי לא ניתן לאמוד אותו בדיעבד.

עוד נטען כי ממילא הטעמים שהיו לתובעים לצורך הפקדת הכספים באפיקי החיסכון השונים, לא היו חשבונאיים גרידא, אלא גילמו בחובם שיקולים נוספים.

עיינתי בחוות הדעת, והגם שנמצאו סימני שאלה בשתי חוות הדעת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הכספים אשר שימשו לצורך הפקדה מתוך חשבון החברה, היו בחלק הארי שלהם כספים שהועברו שעה שהחשבון היה ביתרת חובה ובחלק מן המקרים אף מחוץ למסגרת האשראי.

קיימת מחלוקת בין המלומדים בסוגיה, האם ניתן לראות בחיובו של לקוח לפתוח תכנית חיסכון, יהיו מקורות ההפקדה אשר יהיו, כחיוב שהינו בגדר פעולה הקשורה "קשר עסקי סביר", כמשמעות מונח זה בחוק, לשירות האחר של מתן האשראי.

בית המשפט העליון במסגרת ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד נו(6) 493, מצא לאבחן בין מקרים בהם ההפקדה לתכנית חיסכון נעשית שעה שמקורות ההפקדה הם מקורות אישיים זמינים של הלקוח, לבין מקרים בהם ההפקדה מקורה בכספי הבנק.

בעוד ביחס לראשון, יכול ויוכר קשר עסקי סביר, אפילו חויב הלקוח בפתיחת החשבון, הרי ביחס לאחרון נמצא שיש לראות בחיובו של הלקוח בפתיחת החשבון , ככזה שאין לצדו קשר עסקי סביר וכי הוא מהווה התניה אסורה של שירות בשירות.

במקרה שבפני יש לאבחן בין ההפקדות שמקורם בחשבון החברה, לבין הפקדות שמקורם בחשבונות התובעים 2-3.

במסגרת ד"נ 32/84 עזבון ולטר נ' וויליאמס ז"ל נ' Israel british bank (London) (in liquidation) פ"ד מד(2) 265, קבע בית המשפט העליון כי היחסים בין הבנק לבין לקוחו הינם במהותם יחסי לווה-מלווה, לפיכך העברת הכספים מחשבון החברה לצורך פתיחת תכנית החיסכון, ועל-ידי כך להגדיל את יתרת החובה – משמעותה הכלכלית והמשפטית היא שהבנק העמיד לרשות הלקוח הלוואה לצורך פתיחת תכנית החיסכון.

מסקנה שונה יש להסיק שעה שהכספים לא נלקחו מחשבון החברה, אלא מחשבונם הפרטי של התובעים 2-3 , כאשר בחלק מן המקרים היה מצוי ביתרת זכות, וממילא לא ברור האם התשואה על התוכנית או אפיק ההשקעה לא הייתה גבוהה מהריבית שנגבתה באותו חשבון פרטי, פרטני.

לעניין קרנות הנאמנות, אני סבורה כי דווקא רכישת קרנות נאמנות של הבנק, דהיינו זהות נייר הערך, היא זו המעוררת סימני שאלה, ולא עצם הרכישה.

אומנם לא הוכח, אף לא בקירוב, כי הנתבעת חייבה את התובעים לרכוש קרנות נאמנות או ניירות ערך אחרים, ואולם העובדה כי דווקא התובעים שבפני, אשר נהיר היה בדיון בפני, כי אינם בקיאים בתחום של ניירות ערך וניהול תיק השקעות, ימצאו פעם אחר פעם לרכוש נייר ערך של הבנק, גורמת לתחושה של חוסר נוחות, בעיקר בהיבט של הוראות חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, שיווק השקעות וניהול תיקי השקעות התשנ"ה 1995, ופחות בהיבט של הוראות חוק הבנקאות.

מאידך, התנהלותם בפועל של התובעים אשר מצאו לנכון, מעבר להפקדת הכספים לאפיקי החיסכון נשוא תביעה זו, לפעול בחשבונות על דרך של הפרשת כספים לקופות גמל ולקרנות השתלמות, העברת כספים בהוראות קבע שלא לשימוש עצמי ותוך הגדרת מטרת העברת הכספים כחיסכון פנסיוני, מלמדת כי מעבר לשאלת הכדאיות הכלכלית, הנחו את התובעים 2-3, שיקולים נוספים, אשר לכאורה לא באו לידי ביטוי במסגרת חוות הדעת שהוגשה מטעמם לעניין הנזק.

איני סבורה כי בית המשפט, יכול להתעלם משיקולים אלו, או מהעובדה כי שמורה לכל לקוח האוטונומיה של בחירת אפיקי השקעתו, גם אם לא בהכרח, כלכלית, מוכחות החלטות אלו, כנכונות.

בהינתן כלל הנתונים שהוצגו בפני במסגרת תיק זה, אני למדה כי אכן לא הייתה כדאיות כלכלית בחלק מההפקדות לאפיקי ההשקעה, אלא שהמוטיבציה והטעם לביצוען, על ידי התובעים, חרג מתחום הבחינה המתמטית בלבד, ועל כן, ובדומה לבחינת סוגיה של טעות בכדאיות העסקה, אין הדבר מהווה עילה לביטולה.

קיומם של יחסי תלות

אחד ממבחני היסוד להכרה בהתנהלות שיש בה כדי הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות, הינו זיהוי קיומם של יחסי תלות, בין הלקוח לבין הבנק.

מצאתי כי יחסי תלות כאלה, אכן התקיימו בין התובעים לבין הנתבעת, וזאת בחלק מן הזמן וביחס לחלק מהחשבונות.

בכל הנוגע לחשבונות התובעים 2-3, לא הוצגו ראיות כלשהן, ולא נטען בכתב התביעה כי עצם פתיחתם של אותם חשבונות נעשה תוך אילוץ כלשהו. כמו כן, התייחסות התובעים לסוגיית העמדת האשראי, יוחדה לכאורה לאשראי שניתן לתובעת 1 , היא החברה.

מכאן, כי התובעים 2-3 יכלו בכל עת, לסגור את חשבונותיהם האישיים, ולהעבירם לבנק אחר.

לנתון זה יש משמעות שעה שהתובעים לא הוכיחו כי תכניות החיסכון אשר כונו על ידם כתוכניות 2 ו-4, שועבדו כלל לטובת החברה, וממילא הכספים אשר לכאורה הופקדו לאותן תכניות היו כספים מתוך החשבונות הפרטיים.

באותה מידה יכלו התובעים לפתוח את החשבון בבנק חלופי, לפתוח בו תכניות חסכון ולהפקיד לאותה תכנית, כספים בהיקף זה או אחר.

כפי שציינתי לעיל, טענו התובעים בפני כי ההתניה או החיוב, נבעו מעצם העובדה כי התובעים 2-3, היו ערבים באופן אישי לחשבון החברה, ומכאן שגם ללא השעבוד הפורמאלי, יכול היה הבנק לרדת לנכסיהם.

יקשה עלי לקבל טענה זו של התובעים שכן הדעת נותנת כי מקום בו טרח מוסד בנקאי לחייב לקוח לפתוח או להחזיק בחסכון זה או אחר כביטחון, הוא גם יוודא שעבדו של אותו חסכון, על מנת שלא להותיר בידי הלקוח את האפשרות למשוך את הכספים (כפי שנעשה באופן חלקי על ידי התובע 2) או לחילופין לשעבדם לטובת צד ג' אחר.

בנוסף, איני יכולה להתעלם, שעה שאני בוחנת סוגית קיומה של "תלות", משני מועדים במהלך שנות פעילותם של הצדדים וכמפורט להלן:

בחודש פברואר 2000, הסתיימה לראשונה מסגרת האשראי של החברה.

נכון לאותו מועד, כבר נפתחו שתי תכניות חיסכון ובוצעו לשיטת התובעים, חלק מהפעולות בפיקדונות השקליים ובקרנות הנאמנות ( בעניין זה ראה סעיפים 6.3.1 ו – 7.3.1 לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים).

באותו חודש, עקב מכירת תיק ניירות ערך של החברה, עמדה יתרת החובה של החברה על סך של כ-אלפיים ₪ בלבד.

בנוסף, בחודש ספטמבר 2001, הופקדו לחשבון החברה כספים אשר הותירו את החשבון, הגם לתקופה מוגבלת, ביתרת זכות. (נספח יח' לתצהיר הנתבעת).

שעה שהתובעים טוענים לקיומו של נזק שמקורו בהפרת הוראות חוק הבנקאות, החל מפתיחת החשבון, דהיינו לאילוץ או קיומם של יחסי תלות, מכוח האשראי שניתן או שבו היו מעוניינים, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי אותו אילוץ פקע לכאורה בשני מועדים נפרדים, עת שהיה החשבון מאוזן לחלוטין, או בקירוב לכך.

אני ערה לעובדה כי בעולם העסקי, יכול ותהינה לבעל החשבון התחייבויות חיצוניות, קבועות או צפויות, אשר יהא בהן כדי להשליך על חשיבות עצם קיומה של מסגרת האשראי.

כן אני ערה לעובדה כי פתיחתו של חשבון במוסד פיננסי חלופי, אינה נעשית כלאחר יד, וגם לה, יש משמעויות כלכליות.

נוכח כך, העובדה כי ביום פרטני זה או אחר, היה חשבון החברה ביתרת זכות, לא מכוונת, בהכרח, למסקנה על פיה, פקעו יחסי התלות בין הצדדים.

ככל שהיו מוצגים בפני נתונים עובדתיים המלמדים, בין מראש ובין בדיעבד, על הסתמכות התובעים, או מי מהם, על קיומה של מסגרת האשראי לעניין התחייבויות קיימות לספקים או צדדים שלישיים אחרים בסמוך לאותם מועדים, יכול והיה מקום לדחות את טענת הנתבעת בדבר פקיעת האילוץ או יחסי התלות.

ואולם, יש לזכור כי בדומה לסוגיות אחרות בתיק זה, הנטל הבסיסי, מוטל על התובעים, לעניין הוכחת קיומם של יחסי התלות ומכאן גם התנית השירות בשירות.

ראיות באשר לאותה הסתמכות, ומכאן המשך קיום יחסי תלות, לא הוצגו. נהפוך הוא , הראיות המצויות בתיק, מלמדות, לכאורה, אחרת.

לדוגמא, מעיון בדפי החשבון של חודש פברואר 2000, ניתן ללמוד כי לא הייתה באותו חודש פעילות עסקית ענפה ובסוף החודש, עמדה יתרת החובה על כמה עשרות אלפי שקלים בלבד, הגם שמדובר בחברה קבלנית (ראה בעניין זה נספח יא' לתצהיר הנתבעת).

מכאן כי עמדה לתובעים האפשרות והדרך, באותה עת, להציב עמדה נוגדת לזו של הנתבעת או לחילופין לפנות לצורך פתיחתו של חשבון במוסד בנקאי אחר.

שעה שהתובעים בחרו, מטעמיהם שלהם, שלא לעשות כן, יש לראות מועדים אלו, כמועדים בהם הושב האיזון על כנו, ופסקה, ולו זמנית, התלות של התובעים בנתבעת.

סיכום ביניים.

שעה שבית המשפט נדרש לבחינת הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות, לא די בבחינת אחד הפרמטרים או נסיבה פרטנית זו או אחרת, אלא שרק משקלן המצטבר של כלל הראיות, הוא אשר יכוון למסקנה המתבקשת בשאלת התקיימה של עילת ההתניה.

בתיק שבפני תוך שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים והראיות , באתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח טענותיהם בדבר התנית שירות בשירות.

לכאורה די באמור על מנת להביא לדחיית התביעה.

עם זאת, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי להתייחס, בקצרה, גם לסוגיית חוות הדעת מטעם הצדדים, כמו גם שאלת ההתיישנות, שמצאה ביטוי נרחב בסיכומי הצדדים.

חוות הדעת מטעם התובעים

באשר לחוות הדעת של התובעים, יש לאבחן בין נתוני "רקע" לנתונים מספריים.

מחקירתו הנגדית של המומחה מטעם התובעים עלה כי עיקר נתוני הרקע מקורם בנתונים עובדתיים שנמסרו על ידי התובעים למומחה, ולא נתמכו בהכרח בראיות.

באשר לנתונים המספריים, דומה היה שני המומחים לא חלקו על השיטה לביצועה של חוות הדעת, דהיינו ביטול ההפקדות לאפיקי החיסכון מחד, וזיכוי החשבונות מאידך.

עם זאת , דומה כי המומחים נחלקו בדעותיהם בשתי סוגיות מהותיות, כמפורט להלן:

א. מחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים עלה כי גם ביחס לכספים אשר נמשכו מהחשבונות הפרטיים והופקדו לאפיקי החיסכון, בוצעה על ידי המומחה אותה פעולה של חיוב וזיכוי חשבון החברה. (בעניין זה ראה עמוד 8 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).

איני יכולה לאמץ דרך חישוב זו של התובעים, שכן לא ברור על בסיס אלו ראיות יכול היה המומחה להניח כי אלמלא הפקדת הכספים לאפיקי החיסכון, הם היו מועברים לחשבון החברה, ובאלו מועדים.

המומחה נשאל, במסגרת חקירתו הנגדית האם הוא יכול להצביע, ולו על מקרה אחד, בו הועברו כספים מהחשבונות הפרטיים לאלו של החברה, אך טען כי לא נתבקש לבדוק זאת ואינו זוכר מקרה כזה (ראה עמוד 8 שורות18-21 לפרוטוקול הדיון).

ב. פער נוסף מתייחס לשאלת היקף הריבית בו היה חשבון החברה מחויב, היה ולא היו מבוצעות הפקדות לאפיקי החיסכון.

מעיון בחוות הדעת של התובעים עולה כי המומחה מטעמם ביצע את החיוב וזיכוי בהתאם למסגרות האשראי שהיו קיימות בחשבון בכל נקודת זמן רלוונטית, ו"גזר" מתוכן את היקף הריבית בו היה החשבון מחויב.

מאידך, המומחה מטעם הנתבעת ביצע את החישוב לפי ריבית עו"ש חובה מירבית אותה נטל, לשיטתו, מתוך טבלאות אותן ספקה לו הנתבעת, שכן לשיטתו, ככל קבלת טענות התובעים משמעותן הינה גם ביטול כל מסגרות האשראי, לצד ביטול העברות הכספים.

לעניין זה יקשה עלי לאמץ איזו מחוות הדעת.

קיימת מחלוקת בפסיקה באשר לדרך חישוב נזק, שעה שהוכח כי המוסד הבנקאי, התנה שירות בשירות.

מחד, יש הטוענים כי במקרה כאמור יש לנהוג כפי עמדת הנתבעת, ולבטל יחד עם פעולות ההפקדה, גם את מסגרת האשראי.

מאידך, קיימת אסכולה הטוענת כי שעה שהפר הבנק את הוראות חוק הבנקאות, קיימת הצדקה לחישוב הנזק, ללא ביטול מסגרות האשראי שנתנו על ידו.

לשיטתי, ככל שהיו התובעים מוכחים כי חויבו בהפקדות לאפיקי החיסכון כתנאי למתן האשראי, היה מקום, לעניין הנזק, לקבוע את שיעורו על בסיס ראיות וחוות דעת המצביעות על היקף האשראי שניתן על ידי הבנק בפועל, במקרים מקבילים.

מטרת דיני הנזיקין בישראל אינה עונשית, אלא השבת המצב לקדמותו (אלא במקרים החריגים שנקבעו בדין). נוכח כך, קיים קושי בקביעה על פיה יבוטלו כל החיובים בחשבון, תוך הותרת מסגרות האשראי שנתנו בפועל.

יש לזכור בעניין זה כי התובעים הם אלו אשר ביססו את תביעתם על הטענה כי אלמלא ההפקדות, לא היתה הנתבעת ממשיכה במתן האשראי.

מכאן, כי לכאורה, ככל שלא היו מבוצעות אותן הפקדות, הייתה מסגרת האשראי אחרת.

נוכח כך, אין התובעים יכולים להסתמך על אותם נתוני אשראי לצורך חישוב הנזק. בעניין זה, אין התובעים יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו.

מאידך, עובדתית, גם מקום בו לקוחות בנק אינם מציגים בטחונות אלו ואחרים, ניתנות ומאושרות מסגרות אשראי, וזאת בכפוף לפרמטרים שונים אליהם נותן הבנק דעתו, כגון היקף הפעילות, היקף הסיכון, וכיוצא באלו.

בתיק דנן, הייתה זו הנתבעת אשר טענה כי לא התנתה שירות בשירות וכי מסגרת האשראי המקורית אשר נתנה לתובעים, נתנה שעה שטרם החלה ההפקדה לאפיקי החיסכון השונים וללא כל קשר לאותן הפקדות.

נוכח כך, קיים גם קושי בקבלת טענותיו של המומחה מטעם הנתבעת, על פיהן, לא הייתה ניתנת לחברה מסגרת אשראי כלשהי, כאשר גם עובדה זו, הוכחה כבלתי נכונה.

בנוסף, לצורך חישובי הריבית הסתמך המומחה מטעם הנתבעת, מר אבנר מימון, על טבלאות שונות של הבנק, כאשר טבלאות אלו לא צורפו לחוות הדעת, וממילא לא היה בידי המומחה כדי להוכיח את אמיתות תוכנן.

על אלו, יש להוסיף את העובדה כי מחקירתו הנגדית של המומחה עלה כי סכומים שונים כגון דמי הקצאת מסגרות האשראי, לא בוטלו על ידו, במקביל לביטול המסגרות (ראה עמוד 42 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון).

נוכח האמור לעיל, גם אילו הייתה מתקבלת טענת התובעים בדבר הפרת הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות על ידי הנתבעת, דומה כי היקפו של הנזק, היה שונה מזה הנטען על ידי מי מבעלי הדין.

התיישנות

כאמור, במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי תביעתם של התובעים התיישנה שעה שחשבונות הבנק, תכניות החיסכון, הפיקדונות ורכישת קרנות הנאמנות, נעשו עוד קודם ליום 25.1.2003 (הוא התאריך הקודם לשבע שנים קודם להגשת התביעה).

במסגרת הסיכומים טענו התובעים כי אין ממש בטענות הנתבעת לעניין התיישנותה של התביעה, וזאת נוכח ההלכה אשר נקבעה על ידי בית המשפט העליון ע"א 5605/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים פ"ד נג(1) 577, (להלן: "הלכת בוני התיכון").

במסגרת אותו פסק דין, קבע בית המשפט העליון כי לקוח, אשר נכפה עליו הסכם, רשאי לבטלו בתוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו כי פסקה הכפייה, ומכאן, כי עילת תביעתם של התובעים נוצרה עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה.

שעה כי לשיטת התובעים, הנתבעת המשיכה והתנתה, לאורך כל תקופת פעילות הצדדים, את העמדת האשראי בהפקדות לתוכניות השונות, "מרוץ ההתיישנות" כלל לא החל עד לסגירת החשבון בשנת 2008.

הנתבעת טענה במסגרת סיכומיה, כי הלכת בוני התיכון אינה רלוונטית לענייננו וזאת שעה שהיו מועדים שונים בהם הייתה יתרת החשבון של החברה מאוזנת, ומכאן שלא הייתה כלל לבנק עדיפות כלכלית או יכולת לכפות על התובעים להפקיד כספים באפיקי חיסכון כלשהם.

אקדים ואציין כי התיישנות הינה כלי דיוני. אין בה כדי לסתור את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא שהיא מקימה כעין מחסום בפני מימוש התביעה בפועל.

(ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).

נוכח כך, שאלת דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב.

במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (פורסם בנבו), פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".

ובהמשך :

" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".

נקודת המוצא הינה שאין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים. מאידך, יש לאזן מטרה ורצון אלו, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות, בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית וכלכלית.

שעה התביעה הנוכחית הינה תביעה כספית, נזק שמקורו בתקופה שקדמה לשבע השנים קודם הגשת התביעה, התיישן לכאורה. אלא שאז, ובנוסף, יש ליתן את הדעת להלכת בוני התיכון, כנזכר לעיל.

בנוסף, שעה שעסקינן בטענת התיישנות, יש לאבחן בין קביעה על פיה התביעה בכללותה התיישנה, לבין קביעה על פיה התיישן אותו חלק בתביעה אשר עניינו נזק ביחס לתקופה שקודם ליום 25.1.2003, דהיינו קודם לשבע השנים שטרם הגשת תביעה זו.

אני מוצאת כי גם ככל שהיה נמצא כי התביעה התיישנה ביחס לתקופה שקדמה לשבע השנים טרם הגשת התביעה, אין להורות כי כלל התביעה בכללותה התיישנה, אלא כי התיישן אותו חלק מהנזק אשר נוצר קודם ליום 25.1.2003.

יש לזכור, כי מדובר בפעולות של הפקדות חודשיות חוזרות והפרשות של כספים לתכניות חיסכון, רכישות של ניירות קרנות נאמנות, ויצרה מחודשת של פיקדונות.

כך לדוגמא, מקום בו בשנת 2004 רוכש התובע 2 ניירות ערך, לא ניתן לומר כי תביעתו ביחס לכך התיישנה, אך בשל העובדה כי רכש ניירות ערך גם בשנת 1998.

לא ניתן להתעלם גם מן העובדה, כי מדובר באפיקי חיסכון אשר נפתחו, בנפרד, במהלך שנים רבות, כאשר תכנית חיסכון אחת, נפתחה בשנת 2004, וחלק מן הפעולות הנוגעות לרכישת קרנות הנאמנות והפיקדונות השקליים, נעשו גם הם לאחר חודש ינואר 2003.

באשר למועד ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ובהמשך למסקנתי בפרק העוסק ביחסי התלות שבין התובעים לנתבעת, אני מוצאת להורות כי "התלות" פקעה פעמיים.

לראשונה בחודש פברואר 2000, ובהמשך בחודש ספטמבר 2001, ומכאן שמרוץ הזמנים החל מחדש באותו מועד.

בפסק הדין בעניין בוני התיכון, קבע בית המשפט העליון, מפורשות, כי רק קיומה של הכפייה או המניעה הכלכלית, הם ש"מקפיאים" את מרוץ הזמן לצורך בחינת סוגיית ההתיישנות.

מכאן, כי שעה שהוכח כי:

חשבון התובעים היה בחודש ספטמבר 2001 ביתרת זכות, ומשלא הוצגו ראיות כי הייתה הסתמכות של התובעים על מסגרת האשראי נוכח התחייבויות כלפי צדדי ג';

יש להסיק כי עמדה לתובעים, באותה עת, האפשרות להודיע לנתבעת כי אינם מעוניינים בהפרשת הכספים לאפיקי החיסכון, או לחילופין להעביר את פעילותם לבנק אחר.

נוכח כך, יש לראות מועד זה כמועד החדש בו החלה "התלות", ומכאן גם הקפאת תקופת ההתיישנות בהתאם להלכת בוני התיכון מאותו מועד.

על בסיס אלו אני מוצאת להורות כי ממילא לעניין נזקם של התובעים, (ככל שהייתה מוכחת אחריות הנתבעת) היה מקום לכמת נזק זה, החל מחודש ספטמבר 2001, בעוד יתרת הנזק הנטען, התיישן.

עוד אציין כי ככל שהיה נמצא כי אכן התנה הבנק שירות בשירות, ונוכח מסקנתי בדבר המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, יכול והיה מקום להוסיף ולבחון, מה המשמעות שיש לייחס להמשך פעילותם של הצדדים, לאחר פקיעת התלות, שעה כי התובעים מצאו להמשיך ולפעול באותם חשבונות.

סוף דבר

התביעה נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות ההליך בסך של 35,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תתבקש ל את העתק ספק הדין לצדדים באמצעות הדואר

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.