בפני תביעה שטרית, בסך של 13,200 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות, הפרשי הצמדה וריבית). התובע הוא מר צדוק יפתח, והנתבעת היא הגב' הדסי הלוי. התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 0815413091), עת הוגשו לביצוע שני שיקים ע"ס 1,600 ₪ כל אחד. בהמשך, הסכים התובע למתן רשות להתגונן, ותיקן את כתב התביעה על דרך הוספת שטר חוב בסך 10,000 ₪.

ביום 26.12.2012 נערכה בפני ישיבה מקדמית, אשר התנהלה באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

מדובר בשיקים ושטר שניתנו בקשר עם חוזה שכירות, שמועד סיומו הוקדם בהסכמה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה למצב הדירה בעת מסירתה. התובע טוען לנזקים אלה (המסתכמים בסכום הגבוה משמעותית מסכום השטרות הכולל): 10,000 ₪ הוצאות משפטיות שהוציא עבור הליך משפטי קודם שהסתיים בפשרה, 1,750 ₪ עבור צביעה מחדש של הדירה (צורפה קבלה), 840 ₪ עבור דוד מים חמים חדש (צורפה קבלה), ו-7,200 ₪ עבור 8 ימי עבודה שהשקיע, לדבריו – 7 מהם בניקוי הגינה וניכושה, ניקוי הדירה, החלפת דוד המים החמים, ויום אחד עבור הדיון בו ניתנה רשות להתגונן, אליו לא התייצבה הנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי הדירה הוחזרה במצבה כפי שהוא, כי הגינה לא היתה מטופחת גם קודם, והיא ממילא לא השתמשה בה, כי לא היה צורך לנקות את הגינה או את הדירה, כי דוד המים החמים היה תקין בעת החזרת הדירה, וכי בכל מקרה התעריף היומי בו נוקב התובע (900 ₪ ליום) הוא מופרז. עוד יש להעיר, כי ההליך הקודם בין הצדדים הסתיים בפסק-דין, בו נכתב כי אין צו להוצאות.

בלב המחלוקת מצוי פרוטוקול החזרת החזקה, שם ציין התובע כי הדירה מלאה סדקים וטעונה צביעה, והגינה טעונה ניכוש וניקוי, ואילו הנתבעת הסתייגה מכך, ומנגד נכתב בו כי כל החשמל, לרבות דוד המים, במצב תקין. התובע טוען בהקשר זה, כי התקלה נתגלתה סמוך לאחר עזיבת הנתבעת את הדירה, כשהתברר שהיא הסירה מהדוד את גוף החימום, בלא לידעו, ובכך גרמה לפיצוץ הדוד בשימוש הראשון בו לאחר מכן. לעניין אחרון זה חסרה התייחסות בגרסתה הכתובה של הנתבעת.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו. כפי שהבהרתי לצדדים במהלך הדיון הלא-פורמאלי, משקף פסק-דין זה גם הערכה, בין היתר, של עוצמת הסיכוי והסיכון הראייתי הניצבים בפני כל אחד מהצדדים.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 2,700 ש"ח.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 0815413091 לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ג, 01 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.