1. המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים אשר ארעה ביום 10/3/09.

2. לתובע נגרם עקב האירוע הנ"ל שבר במרפק יד שמאל. טופל בבית חולים ולאחר מכן במרפאות קופ"ח. לא אושפז ואין טענה לנכות רפואית.

3. הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה ועל כן שמעתי היום את מלוא הראיות. ראיות הצדדים הצטמצמו לעדותו של התובע בלבד ולא הובאו עדים נוספים מטעם התובע וגם לא מטעם הנתבעת. בתום הדיון, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה ודחיתי למתן פסק דין אשר יישלח לצדדים בדואר. אגש למלאכת ההכרעה בתיק זה על כל רכיביה.

4. הצדדים חלוקים בשני מישורים מרכזיים: המישור הראשון מתייחס לנסיבות אירוע התאונה הנטענות והאם נסיבות אלה הוכחו על ידי התובע על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי. המישור השני הינו האם הנסיבות שהוכחו מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתו של מונח זה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד).

5. במישור העובדתי:

התובע טוען כי ביום 10/3/09 סמוך לשעה 16:15 היה בדרכו חזרה אל ביתו, כאשר הוא נוהג ברכב. במרחק של כמה מאות מטרים מהבית הבחין כי מד החום שברכב הינו מעל הממוצע התקין ועל כן המשיך בנסיעה קצרה נוספת עד שנכנס דרך שער אשר מוביל למתחם הבית הפרטי שלו ושם עצר לבדוק את הרכב. יובהר כי על פי גרסת התובע (שלא נסתרה ויש לומר שאינה במחלוקת) ביתו של התובע ממוקם יחד עם בית הוריו ואחיו במתחם אחד, כאשר בחזית הבית קיימת חצר וכן שטח פרטי. המרחק משער הכניסה אל המתחם הפרטי הנ"ל מהבית הפרטי של התובע הינו כ – 100 מטר. התובע סיפר כי פתח את מכסה המנוע על מנת להסתכל מה פשר הבעיה שהביאה לחום גבוה, הרים את המוט המיועד לתמוך במכסה המנוע לאחר פתיחתו. בשלב זה, שם התובע את ידו השמאלית בחזית הקרובה לרדיאטור והתכופף עם גופו על מנת להסתכל מתחת לאוטו. המוט השתחרר באופן פתאומי והמכסה נסגר וחבט בידו השמאלית של התובע וגרם כאמור לשבר במרפק.

6. כפי שצוין לעיל, בעלי הדין חלוקים בשאלת הנסיבות הנטענות, אם כי יש לציין כי אין בפי הנתבעת גרסה נגדית, שכן המחלוקת מצטמצמת לשאלה האם אכן מדובר בפגיעה באותן נסיבות שהתובע טוען להן והאם הוא הצליח להוכיח נסיבות אלה על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי.

7. בעוד התובע טוען כי עדותו אמינה בבית המשפט וכן אישור פרטי תאונה מהמשטרה והודעה בכתב שהוגשה כמוצג הגנה (אותה מסר התובע במשטרה) וכן המסמך הרפואי של חדר מיון בבית החולים, כל אלה מרימים את הנטל הדרוש במשפט אזרחי. מנגד, טענה הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך. התובע נמנע מזימון אביו ואחיו לעדות (על פי גרסתו, הם הובילו אותו לחדר המיון לאחר התאונה) וכן הועלו טענות בדבר קיום סתירות בכל הקשור לגרסה העובדתית הנטענת.

8. אתייחס תחילה לטענה הראשונה מטעם ההגנה לפיה מדובר בעדות יחידה של בעל דין. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 קובע כלהלן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

1. ......
2. העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין"

הנימוק אשר עומד מאחורי ההוראה של סעיף 54 הנ"ל הינה למנוע או לסכל תביעה מבוימת אשר יקשה על נתבע לסתור אותה או להזים אותה (ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נ' הדר חב' לביטוח בע"מ , ל"ה (2) עמ' 55).

יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי ניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום שבו בית המשפט נותן "אמון מלא באמיתותה" (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פד"י מ"ו (1) עמ' 733).

9. על רקע ההוראה הנורמטיבית הנ"ל וההלכה המשפטית שניתנה על ידי בית המשפט העליון ולאחר שבחנתי את מלוא הנתונים שהובאו בפניי, אני מחליט לקבל את עדות התובע בדבר נסיבות ארוע התאונה, שכן נחה דעתי לתת אמון מלא באמיתותה. אבהיר להלן את קביעתי זו.

10. התובע העיד באופן עקבי ומהימן בדבר נסיבות אירוע התאונה. גרסתו של התובע הייתה עקבית הן מיד כשהגיע לבית החולים לקבל טיפול רפואי מידית לאחר התאונה, הן בפנייה בכתב ששלח בא כוחו אל חב' הביטוח לפני הגשת התביעה, הן בתביעתו, הן בתצהיר עדות ראשית והן במהלך חקירתו הנגדית היום בבית המשפט. אינני מתעלם ממספר "תהיות" שב"כ הנתבעת הפנה אליהן (ואני אתייחס אליהן מיד), אך מכלול הדברים הביאו אותי למסקנה שזה המקרה המתאים למתן אמון מלא בגרסת התובע.

11. בתעודת חדר מיון שנרשמה בעקבות טיפול לו נזקק התובע כשעתיים לאחר התאונה נרשם כי הוא נפגע בתאונת דרכים בהתאם לגרסה שהוא מסר לרופא המטפל. כך הוא הדבר במכתב שב"כ התובע שלח אל חב' הביטוח כשבועיים לאחר אירוע התאונה (סעיף 1 למכתב). בהמשך לכך, נחקר התובע על ידי חוקר מטעם חב' הביטוח אך עד זה לא העיד ולא הוגשה כל ראיה נגדית (אמנם העד זומן על ידי הנתבעת ולא התייצב מפאת זימונו לשירות מילואים, אך לא באה כל עתירה מצד הנתבעת לקבוע מועד אחר לשמיעת עדותו). לאחר מכן, מסר התובע עדות אודות נסיבות התאונה במשטרה. על פי מוצג נ/1 (הודעה על תאונת דרכים בכתב חתומה על ידי התובע) תוארו נסיבות זהות לגרסה העקבית של התובע, אם כי שם צוין כי האירוע היה "בחניה בבית ואחרי שזיהיתי עליה במד החום". הדיבור ב"חנייה בבית" (אליו אתייחס גם בהמשך בפרק המשפטי של ההכרעה) אינו מלמד כי המיקום של הרכב היה בחנייה שליד הבית, אלא במתחם הגדול של הבית אשר רוחבו כ – 100 מטר. בתביעתו חזר התובע על אותה גרסה, עליה גם נחקר היום במהלך הדיון המשפטי ויש לומר כי גרסתו הייתה עקבית וללא סתירות כלשהן.

12. אוסיף ואתייחס למספר סתירות ו/או תהיות שב"כ הנתבעת טען להן במהלך סיכומיו. ב"כ הנתבעת ציין כי התובע העיד כי ראה שהרכב התחמם כשהיה במרחק 400 מטר מהבית ועצר רק במרחק 30 מטר, דבר שלכאורה אינו הגיוני. טיעון זה אינו מהווה סתירה ובוודאי שאינו סתירה מהותית, שכן אדם מן היישוב אשר נוסע בתוך הכפר אל כיוון ביתו יכול להחליט על המשך נסיעה קצרה מאוד על מנת לבחון את החום ברכב בסמוך לבית. טענה נוספת שב"כ הנתבעת ציין הינה שתצהיר עדות ראשית בכתב שהגיש התובע מלמד כי הוא הבחין בחום לאחר שהחנה את רכבו ודבר זה סותר את עדותו בבית המשפט, לפיה הבחין תחילה במד החום ולאחר מכן עצר את הרכב. אינני מקבל טיעון זה, שכן הטקסט אליו מפנה ב"כ הנתבעת בסעיף 3 לתצהיר עדות ראשית של התובע, אינו מלמד בהכרח כי אבחון במד החום היה לאחר שלב החניה ולכל היותר מדובר בניסוח לא מוצלח של ב"כ התובע. ב"כ הנתבעת ציין כי מנגנון הפגיעה לוקה בחוסר הגיון, מפני שאין סיבה סבירה לנפילת המכסה לאחר שהורם ונשען על מוט ברזל מיוחד. אמנם אין זה דבר שבשגרה לפיה המכסה ייפול לאחר הרמת מוט הברזל, אך אין בכך כדי לפסול את האפשרות שלעיתים רחוקות אמנם הדבר מתרחש. ב"כ הנתבעת הפנה לכך כי לתובע הייתה תאונה בעבר בה טען כי נפל מרכב, אך נתון זה, לטעמי אינו תומך בגרסת ההגנה ואף במידה מסוימת תומך בגרסת התביעה, שכן האירוע הנ"ל התרחש בשנת 2001 (לפי מוצג נ/3ׂׂ( ומכאן ניתן ללמוד כי מאז חלפו מעל 8 שנים, דבר שמלמד שאין זה "מנהגו" של התובע לטעון כי נפל מרכב. הטיעון האחרון שהעלה ב"כ הנתבעת מתייחס לאי זימון שני עדים רלוונטיים מטעם התובע. אכן, התובע טען כי לאחר התאונה נסע לבית החולים ביחד עם אביו ואחיו, אך אין מחלוקת כי עדים אלה לא היו עדי ראיה ואפילו לגבי אביו, הוא ציין שלא היה בבית וחיכה לו עד שיגיע הביתה.

13. מכל האמור לעיל, נחה דעתי, במישור העובדתי, לקבל את גרסת התובע לעניין התרחשות התאונה ולקבוע כי הוא עמד בנטל הדרוש במשפט אזרחי, כאשר ידועה ההלכה לפיה די בהטיית כפות המאזנים ולו באחוז אחד לזכות גרסתו של התובע על מנת לקבוע כי הוא הוכיח כנדרש את גרסתו העובדתית.

14. המישור המשפטי:

אגש ישירות לליבת המחלוקת בהיבט המשפטי, מבלי להתייחס לכל סבך הפרשנויות שסעיף 1 לחוק הפלת"ד הביא יחד עמו, במרוצת השנים. השאלה העומדת להכרעה הינה האם יש לראות בנסיבות התאונה כ"טיפול דרך" או "תיקון דרך" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. בפברואר 2009 ניתן פס"ד מנחה בסוגיה זו אשר "עשה סדר" בפסיקה קודמת שניתנה על ידי בתי המשפט (רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חב' לביטוח בע"מ). אמנם, פסק הדין שם, דן בנסיבות שונות (קשירת מטען על גבי משאית לקראת נסיעה) אך בית המשפט העליון מפי כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין (כתוארו אז) ובהסכמת חבריו להרכב, הבהיר את המבחנים אותם יש ליישם על מנת לעמוד על השאלה של אירוע המהווה טיפול דרך כמשמעותו בהגדרת המשנה "שימוש ברכב מנועי". כב' השופט ריבלין הבהיר כי בעבר הוצעו מספר מבחנים בסוגיה של טיפול דרך או תיקון דרך (מהמבחן הגאוגרפי; מבחן הזמן; מבחן המהות- סעיפים 9, 10 ו – 11 לפסק הדין). לאחר שבית המשפט ניתח את הסוגיה קבע שלושה מבחנים מצטברים: התנאי הראשון הינו שטיפול הדרך שנעשה צריך להיות "לאחר תחילת הנסיעה ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם יציאה לדרך"; התנאי השני הינו שהטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי על מנת לאפשר את המשך הנסיעה; התנאי השלישי הינו שלא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע.

15. לדעתי, יישום שלושת התנאים הנ"ל מביא אותנו למסקנה שמדובר בתאונת דרכים על פי החוק. בכל הקשור לתנאי של היות הטיפול לאחר תחילת הנסיעה ולא במקום חניית הרכב, הרי אין מחלוקת בפנינו כי הטיפול נעשה לאחר תחילת הנסיעה, אם כי קיימת מחלוקת האם הוא התרחש ב"מקום חניית הרכב" או שמא לא. במענה לשאלה זו, ולאור ההכרעה בפרק העובדתי של פסק הדין, אני קובע כי האירוע התרחש במרחק של 30 מטר ממקום חניית הרכב, למרות שהרכב כבר נכנס מהשער הראשי של המתחם הפרטי של ביתו של התובע (יחד עם בית הוריו ואחיו). בפסק הדין חסן נביל, צוין מפורשות כי הטיפול "אינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב" כאשר הדיבור "מקום חניית הרכב" אינו יכול להיפרש כזה שחולש על מרחק של 30 או 40 מטר ממקום החנייה הפיזי הרגיל של הרכב.

16. לגבי התנאי השני שעניינו טיפול שנוצר עקב אירוע פתאומי על מנת לאפשר את המשך הנסיעה, הרי אין מחלוקת כי בהתאם לעובדות שקבעתי לעיל, הטיפול הנ"ל היה פתאומי וגם נחוץ על מנת להמשיך את הנסיעה עד למקום חניית הרכב בבית הפרטי.

17. התנאי השלישי אינו מעלה קושיה מיוחדת, שכן התקלה איננה מורכבת ואיננה מחייבת איש מקצוע (בעיה של מים או חוסר מים ברדיאטור).

18. מכל האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי מהנסיבות העובדתיות כפי שאלה הוכחו, מהוות תאונת דרכים על לפי חוק הפלת"ד.

19. סוגית הנזק והפיצויים:

לתובע, יליד 276/76, נגרם שבר במרפק שמאל וידו הושמה בגבס למשך 30 יום. הוא נזקק לטיפול פיזיותרפי ולהמשך מעקב במרפאת קופ"ח. התובע היה מובטל עובר לאירוע התאונה ואין בפנינו טענה להפסדי שכר בעבר וגם לא לפגיעה בכושר השתכרות בעתיד, בהעדר טענה לנכות. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע סכום גלובלי המבטא את הכאב וסבל ואת ההוצאות הנלוות לכך.

לאחר שבחנתי את הנתונים הרלוונטיים לכימות הנזק נשוא הדיון, אני פוסק לתובע סכום של 18,000 ₪.

20. סוף דבר:

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 18,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר אגרת משפט, וכן היא תישא ביתרת אגרה אשר תחול בתיק זה.

הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תעביר פסק הדין אל ב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.