1. פתח דבר

לפני תובענה למתן פסק דין הצהרתי שבה נתבקש בית המשפט:

"(...) להצהיר על בטלות עיקול, אשר הוטל לטובת נתבע מס' 1 (היינו, בנק לאומי לישראל בע"מ, להלן – "הבנק". ע.ג.), על זכויותיה של התובעת (היינו, גב' אליזבט ששון. ע.ג.) בנכס, הידוע כחלקה 1863, גוש: 10444 (להלן: "הדירה") ואשר רשום בספרי חברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: "החברה המשכנת"), זאת בגין חוב אישי של נתבע מס' 2 (היינו, מרדכי ששון. ע.ג.) לנתבע מס' 1, (...)".

2. השתלשלות העניינים והעובדות הצריכות לעניין

א. התובעת והנתבע מס' 2 נישאו זו לזה ביום 11.10.00 ונולדו להם שתי בנות.

ב. לאחר שיחסי בני הזוג עלו על שרטון, חתמו השניים ביום 15.10.08 על הסכם גירושין (להלן – הסכם הגירושין"; ההסכם צורף וסומן נספח א' לכתב התביעה).

הסכם הגירושין אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות.

ג. בפרק ד' להסכם הגירושין, בסעיפים 9 – 11, התייחסו הצדדים לזכויותיהם בדירה שברח' יהודה 3/6 קריית ים הידועה כחלקה 1863 גוש 10444 (להלן – "הדירה"), והסכימו כדלקמן:

"9. מוסכם בזאת כי מלוא הזכויות בדירה המצויה ברח' יהודה 3/6, קרית ים הידועה כחלקה 1863 בגוש 10444 (להלן: "הדירה"), תעבורנה לבעלותה המלאה והבלעדית של האישה, וזאת בכפוף למילוי התחייבויות האישה הקבועות בהסכם דנן.

10. מוסכם בזאת כי תוך 5 ימים ממועד חתימת ההסכם הבעל יחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עו"ד מטעם האישה וזאת לצורך ביצוע העברת הזכויות בדירה ע"ש האישה כאמור בסעיף 9.

11. כנגד ויתור הבעל על זכויותיו בדירה לטובת האישה, ובקיזוז חוב מזונות שעד ליום 1.10.08 תשלם האישה לבעל הסך של 42,000 ₪ באופן הבא:

א. סך של 4,000 ₪ יקוזזו מדמי המזונות השוטפים החודשיים החל מיום חתימת ההסכם ועד לינואר 2009 באופן שבכל חודש יקוזז סך של 1,000 ₪ היינו ישולם לידי האישה סך של 1,400 ₪ מחודש אוקטובר ועד ינואר 2009 בגין מזונות הקטינות.

ב. היתרה בסך של 38,000 ₪ תשולם ע"י האישה לבעל בצ'ק בנקאי ביום 1.2.09".

ד. ביום 5.11.08 חתמו הצדדים על "תוספת להסכם יחסי ממון וגירושין" (נספח ב' לכתב התביעה; להלן – "התוספת להסכם"), בו הצהירו הצדדים, בין היתר, לאמור:

"2. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין בהסכם זה כדי לבטל איזו מהוראות הסכם הגירושין, כי אם הסכם זה בא לשנות את התחייבויות הצדדים לעניין העברת הזכויות בדירה לטובת האישה בלבד ואלה המפורטים בסעיפים 11 ו – סיפת סעיף 14 להסכם הגירושין.

3. כנגד ויתור הבעל על זכויותיו בדירה לטובת האישה, ובקיזוז חוב מזונות שעד ליום 1.10.08 תשלם האישה לבעל באמצעות צ'ק בנקאי הסך של 20,000 ₪ בלבד ביום 1.5.09.

4. (...)

5. הצדדים מצהירים כי חתמו על התוספת להסכם הגירושין מרצונם הטוב והחופשי, ללא לחץ, עושק, כפיה או הטעייה, לאחר שקראו את תוכנו ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

6. הצדדים יפנו בבקשה משותפת לכב' בית המשפט לענייני משפחה בקריות, לאשר את ההסכם עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 ועפ"י כל דין, וליתן לו תוקף של פסק דין".

ה. בהתאם לאמור בתוספת להסכם, פנו התובעת והנתבע 2 לבית המשפט לענייני משפחה בקריות וביום 25.11.08 ניתן לתוספת להסכם תוקף של פסק דין (נספח ב' לכתב התביעה).

ו. התובעת טענה כי ביום 1.5.09 העבירה לידי הנתבע 2 את תמורת חלקו בזכויות בדירה, בהתאם לתוספת להסכם.

ז. ואולם, טענה התובעת בתביעתה, בבואה להעביר את מחצית זכויות הנתבע 2 בדירה על שמה ולבעלותה, החליט הנתבע 2 שלא לשתף עימה פעולה. משכך, נאלצה לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לאכיפת הסכם הגירושין (תמ"ש 14711-06-09; העתק מכתב התביעה מיום 18.6.09 צורף כנספח ג' לכתב התביעה).

ח. ביום 31.12.09 ניתן פסק דין בתובענה האמורה על ידי כב' השופט ניצן סילמן. בפסק הדין התקבלה תביעת התובעת ובאת כוחה, עו"ד הגב' ליאורה אוחנה, מונתה ככונסת נכסים על זכויות הנתבע 2 בדירה לצורך העברתן על שם התובעת (פסק הדין מיום 31.12.09 צורף כנספח ד' לכתב התביעה).

ט. עוד נטען בכתב התביעה כי בהתאם לאמור לעיל ובמטרה להביא לסיום רישום העברת הזכויות, פנתה התובעת בבקשה לחברה המשכנת על מנת שזו תעביר לידי התובעת אישור בדבר זכויות והתחייבויות בדירה.

י. בכתב התביעה המתוקן נטען כי לתדהמת התובעת התברר לה כי ביום 7.12.08 הוטל עיקול לטובת הבנק על מחצית הזכויות בדירה, היינו, על זכויותיו של הנתבע 2, וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 13-07114-08-7 (האישור שנשלח לתובעת מחברת עמיגור בדבר הטלת העיקול על הזכויות בדירה צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

יא. התובעת טענה כי בדיקה שערכה העלתה כי תיק ההוצאה לפועל הנ"ל נפתח על ידי הבנק בגין חוב בחשבונו האישי של הנתבע 2 שפרטיו ח-ן 87236/59 סניף מס' 877, בקרית אליעזר בחיפה.

יב. התובעת טענה כי מדובר בחוב אישי של הנתבע 2 וכי לתובעת אין שום קשר אליו. התובעת הדגישה כי המועד בו חתמו הצדדים על הסכם העברת הזכויות בדירה (ה- 15.10.08) קדם למועד בו הטיל הבנק את העיקול (ה – 7.12.08). התובעת טענה כי היא עמדה בכל התחייבויותיה כמפורט בהסכם הגירושין ובתוספת להסכם וכי הופתעה לגלות כי אין ביכולתה לבצע את המוסכם בין הצדדים ולהעביר את מחצית הזכויות בדירה הרשומות על שם הנתבע 2, על שמה, רק בשל חובו האישי של הנתבע 2 לבנק.

בנסיבות אלה, טענה התובעת, לא נותרה לה כל ברירה אלא להגיש את התובענה דנן שבה מתבקש בית המשפט להצהיר כי זכויותיה של התובעת בדירה נקיות מכל זכות ו/או תביעה כלשהי של הנתבע 1 וכי העיקול שהוטל על ידי הבנק הוא חסר תוקף ויש למוחקו.

3. מהלך הדיון וזכותה של התובעת לקבל פסק הדין כנגד הנתבע מס' 2

א. הבנק הגיש כתב הגנה.

הנתבע מס' 2 לא התגונן כנגד התביעה. בדיון שהתקיים ביום 9.11.2010, בו נכח הנתבע מס' 2, ניתנה לו ארכה של 30 יום להגשת כתב הגנה והובהר לו כי אם לא יעשה כן יינתן נגדו פסק דין.

למרות האמור לעיל, לא הגיש הנתבע 2 כתב הגנה.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.12.2010 ניתנה על ידי החלטה שבה נאמר כי הואיל והנתבע מס' 2 לא התגונן כנגד התביעה ואף לא התייצב לדיון, זכאית התובעת לקבל פסק דין כנגדו.

(הערה: בהחלטה האמורה נפלה טעות קולמוס כשנאמר בה כי "פסק הדין ינתן בתום הדיון במחלוקת שבין התובעת לבין הבעל". בעוד שצריך היה להיות כתוב "במחלוקת שבין התובעת לבין הבנק". ע.ג.).

ב. בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית.

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת עצמה.

הבנק הגיש תצהיר עדות ראשית של הגב' איריס לנדמן, עובדת הבנק ומי שטיפלה בחשבון הבנק של הנתבע מס' 2.

ג. הנתבע 2 התייצב לדיון שהתקיים ביום 12.9.11. הנתבע 2 הסביר לבית המשפט (בעמ' 17 – 18 לפרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 12.9.11) מדוע לא עלה בידו להגיש כתב הגנה עד לאותו מועד וחרף החלטות בית המשפט. הנתבע 2 טען בפני בית המשפט כי לא הבין את משמעות ההליכים והוסיף כי כל ההסכמים נחתמו בכוח ובאלימות וכי "האישה מנהלת אורח חיים זנותי, היא עוסקת בזנות ואני חי ברחוב" (בעמ' 18, שורה 6). הנתבע 2 אף הוסיף והצהיר כי "מה שאני מבקש זה את הרכוש שלי, את הבית המשותף" (בעמ' 18 לפרוטוקול, שורה 8).

לאחר הדברים האלה נתתי החלטה נוספת בה נאמר כי "בנסיבות העניין, הואיל והנתבע 2 לא התגונן כנגד התביעה, וביום 19.12.2010 ניתנה ההחלטה הנ"ל, נמשיך בדיון מבלי להתייחס לדברי הנתבע 2 שלא הגיש כתב הגנה ושנקבע לגביו, כאמור לעיל, כי התובעת זכאית לקבל נגדו פסק דין" (שם, בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 24 – 26).

ד. לאחר שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם וגם הנתבע מס' 2 העיד, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומי טענות בכתב.

להלן אתייחס בקצרה לדברי העדים שהופיעו בפני בית המשפט ולטענות שהעלו הצדדים בסיכומיהם.

4. עדות התובעת

התובעת העידה בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 (בעמ' 14 – 17 לפרוטוקול).

התובעת העידה כי לראשונה נודע לה על התביעה שהגיש הבנק כנגד הנתבע 2 רק לאחר שהאחרון סרב לחתום על יפוי הכוח, בתאריך שאינו זכור לה במדויק (בעמ' 14, שורות 21 – 22).

התובעת נשאלה אם זכור לה שהגיעו לדירתה לשם מסירת אזהרה לבעלה, הנתבע 2, בדבר הליך שהבנק פתח כנגדו בהוצאה לפועל (נספח ת/4 לתצהיר הבנק), ועל כך השיבה "לא זכור לי ושנית, לי לא קוראים מרדכי, ואין לי זכות לחתום על דבר כזה" (בעמ' 15, שורה 3).

מנשאלה התובעת מתי נודע לה על העיקול שהבנק הטיל על הדירה, השיבה כי "לא ידעתי על העיקול עד לאחרי הסירוב של מרדכי לחתום על יפוי הכח" (בעמ' 15, שורה 9).

לשאלת בית המשפט מתי נודע לה לראשונה על העיקול, השיבה התובעת לאמור:

"כשרציתי להעביר בעלות, וזה נודע לי אחרי כל ההסכמים שלנו, אחרי שבעצם עשיתי כל מה שצריך, רצתי ואז נודע לי סמוך להעברת הבעלות. לא זוכרת תאריך" (בעמ' 15, שורות 12 – 13).

התובעת העידה כי היא מצידה עשתה את כל הפעולות ומילאה את כל ההתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת ההסכם, אולם הנתבע 2 סירב לחתום על יפוי הכח (בעמ' 15, שורה 21).

מנשאלה מדוע שונתה התמורה שהיה עליה להעביר לנתבע 2 מ- 42,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם הגירושין, ל- 20,000 ₪ בלבד, בתוספת להסכם, והשיבה כי הדבר נעשה לטובת ילדות בני הזוג ולמענן (בעמ' 16, שורות 19 – 20).

התובעת העידה שכבר ביום 27.4.09 הוציאה שיק בנקאי על סך 20,000 ₪, אולם שילמה לנתבע 2 רק ביום 1.5.09. התובעת הודתה כי בטרם שילמה לנתבע 2 את הסך של ה- 20,000 ₪ היא לא בדקה אם יש עיקולים על הדירה (בעמ' 16, שורות 13 – 15).

5. עדות נציגת הבנק

נציגת הבנק, הגב' איריס לנדמן, העידה בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 (בעמ' 19 – 22 לפרוטוקול).

משנשאלה העדה מדוע כתבה בסעיף 16 לתצהירה כי בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה הסכם הגירושין בין הצדדים לא הושלם והוא בטל, השיבה כדלקמן:

"ראשית היא (הכוונה לתובעת. ע.ג.) היתה צריכה להעביר את המשכנתא על שמה. יש לה ערבים. היא צריכה לקבל אישור מבנק למשכנתאות, ושהערבים מוכנים להסכם הזה. שנית, לבדוק את הנכס, אם הוא משועבד או לא. את זה היא לא עשתה כי הנכס משועבד בזמן שהיא היתה צריכה. היא ידעה על קיום החוב שהיה קיים בבנק לאומי, שהחלק שבגינו המשכנתא שולמה מאותו חשבון, ואי אפשר היה לנטרל אותו מתוך ההסכם, וזה ללא כל קשר, והיא לא הוכיחה שהיא המשיכה לשלם את המשכנתא וזה לא בוצע לפי ההסכם" (בעמ' 19, שורות 19 – 24).

גב' לנדמן העידה כי התובעת ידעה על החוב בבנק לאומי, קיבלה את צו ההוצאה לפועל "ולא פעלה בתמימות" (בעמ' 20, שורות 5 – 6). משנשאלה מנין לבנק הוודאות כי התובעת ידעה אודות קיומו של החוב, השיבה לאמור:

"1. היא קיבלה את התיק, ויש לי את המסמך שנתנו לה בהוצל"פ. יש כאן את האישור שהיא קיבלה את תיק ההוצל"פ לידיים. דבר שני, עד תקופה קצרה לפני כן היא היתה שותפה לחשבון. בהצהרה שלי יש את התאריך שהיא יצאה מהחשבון. כמו כן היא ידעה בהצהרה שלה שהמשכנתא לנכס משולמת על ידי החשבון הזה" (בעמ' 20, שורות 8- 11).

באת כח התובעת הפנתה את העדה למסמכים המעידים כי התובעת נגרעה מחשבון הבנק בשנת 2007 ולעובדה שהתאריך שבו ניסו להמציא את האזהרה מלשכת ההוצל"פ, על פי אישור המסירה, הוא 5.8.08 (נספח ת/4 לתצהיר הבנק), והזמינה את העדה להסביר מנין שאובה ידיעתה של העדה על כך שהתובעת ידעה אודות קיום החוב לבנק. על כך השיבה העדה באומרה כי –

"היא ידעה שקיימים חובות, אם אדם מקבל הוצאה לפועל בגין חובות, אז היא ידעה שיש חובות" (בעמ' 20, שורות 22- 23).

בהמשך הוסיפה העדה ואמרה כדלקמן:

"כפי שאמרתי קודם, היא קיבלה את ההוראה מההוצאה לפועל, היא היתה צריכה להשלים את התהליך של ההסכם שהיא עצמה היתה צריכה לסיים אותו, עם הערבים והמשכנתא ולבדוק ולראות שיש עיקול ולצרף לזה את נושא ההוצל"פ ואת כל הדברים ביחד מביאים אותי לסבירות דעת שהיא ידעה על החוב" (בעמ' 21, שורות 4 – 7; ההדגשה שלי. ע' ג').

העדה הופנתה לסעיף 20 לתצהירה, שם דובר על "אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף", ונשאלה מדוע, אם כך, תבע הבנק רק את הנתבע 2? על כך השיבה גב' לנדמן לאמור:

"אנחנו תבענו את נתבע 2 כי הוא בעל החשבון, מרגע שהוא לא שילם. החשבון היה משותף. אמרתי שהיא יצאה זמן קצר לפני כן, בשנת 2007. כשתבענו אותו בהוצל"פ התובעת לא היתה שותפה. מסמכי ההוצל"פ לא מוענו אליה. הם מוענו אל מרדכי (היינו, הנתבע מס' 2. ע.ג.) והיא חתמה על זה כי הוא לא גר בבית. (...)". (עמ' 21 שורות 13 – 16).

גב' לנדמן נשאלה:

"אם אמרתם שלא תבעתם את התובעת משום שהיא לא היתה שותפה בחשבון אז איך זה מתיישב עם אחריות משותפת ומתי היא צמחה?"

ועל כך השיבה:

"אחריות משותפת היא משום שהוא לא שילם את החוב ואז פנינו לרכוש המשותף כי גם את הבית שילמה המשכנתא שהגיעה מהחשבון שהוא כביכול "משותף" כי הוא בעצם חשבון יחיד שמימן את הבית המשותף" (בעמ' 21, שורות 21 – 23).

6. עדות הנתבע מס' 2

הנתבע מס' 2, מר מרדכי ששון, העיד גם הוא בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 (בעמ' 22 – 30 לפרוטוקול).

הנתבע טען בעדותו כי הסכם הגירושין נכתב בכפייה, בכוח וכי הוא לא התמלא (בעמ' 23, שורה 1). הנתבע טען כי לתובעת אחריות משותפת למחצית החשבון, שכן למרות שהיא פורמאלית הוצאה מן החשבון, בפועל היא המשיכה להשתמש בו (בעמ' 24, שורות 20 – 24).

במסגרת החקירה הנגדית, המשיך הנתבע להתעקש כי חתם על הסכם הגירושין תחת לחץ ועת היה במצב נפשי לא טוב. יחד עם זאת, הנתבע הודה כי היה מיוצג על ידי עו"ד בזמן חתימת ההסכם (בעמ' 25 לפרוטוקול).

הנתבע העיד כי הסיבה שבגללה לא חתם על יפוי הכח, היתה כי ההסכם לא היה חוקי ומשום שגם התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם (בעמ' 26, שורות 8 -9).

הנתבע העיד על כך שעובר לחתימת ההסכם האווירה בינו לבין התובעת היתה סוערת ולא חברית וכי התובעת אף הגישה נגדו מספר תלונות במשטרה (בעמ' 26, שורות 29 – 32). הנתבע טען בעדותו כי התובעת עבדה בזנות ובמכון ליווי עוד במהלך התקופה בה הם היו נשואים (בעמ' 24, שורות 16 – 18; בעמ' 25, שורות 7 – 9).

הנתבע העיד כי הסיבה שבעטיה הוקטן סכום התמורה בעבור זכויותיו בדירה מ- 42,000 ₪ ל- 20,000 ₪ בלבד, היתה סחיטה רגשית שהופעלה עליו מצד התובעת ובשל רצונו לראות את בנותיו (בעמ' 27, שורות 10 – 18).

7. תמצית טענות התובעת בסיכומיה

א. בתחילת הדברים הבהירה התובעת כי הסיכומים יתמקדו בשלילת טענות הבנק בלבד ומבלי שתינתן התייחסות מיוחדת לטענות הנתבע 2 (למעט התייחסות לעדותו של הנתבע 2). זאת, לאור החלטת בית המשפט מיום 12.9.11 בדבר זכאותה לקבלת פסק דין כנגד הנתבע 2.

התובעת הדגישה כי הסעד המבוקש בתביעתה הוא ביטול העיקול אשר נרשם לטובת הבנק. לפיכך הנתבע 2 משמש כנתבע פורמאלי בלבד ואין בקבלת פסק דין נגדו כדי לקדם את תביעתה של התובעת מול הבנק.

ב. התובעת טענה כי בעת חתימתה על הסכם הגירושין ועל התוספת להסכם לא היתה לה כל ידיעה באשר לחוב שהצטבר לחובת הנתבע 2 בבנק. לטענתה, הדבר נודע לה רק לאחר שהנתבע 2 סרב לחתום על יפויי הכוח. בעקבות התובענה לאכיפת ההסכם הוציאה התובעת אישור זכויות חדש ממנו למדה לראשונה כי הוטל עיקול על זכויות הנתבע 2 בדירה. התובעת הוסיפה והדגישה, כי בעת חתימתה על הסכם הגירושין והתוספת לו היא דאגה להוציא אישור זכויות מהחברה המשכנת על מנת לוודא שהדירה נקייה מכל שעבודים ו/או עיקולים לטובת צד שלישי כלשהו.

ג. התובעת הוסיפה וטענה כי טענת הבנק על כך שהיה עליה לדעת על קיום החוב בשל אזהרה אשר הגיעה לכתובתה ואשר היתה ממוענת לנתבע 2 – היא טענה סתמית אשר לא הוכחה.

בהקשר זה, טענה התובעת כי עסקינן בהנחה שהניח הבנק ולא בידיעה (כפי שהדברים גם עולים מעדותה של נציגת הבנק הגב' לנדמן בעדותה בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 בעמ' 21 לפרוטוקול). עוד נטען, כי לא יעלה על הדעת שבעת שהנתבע 2 כלל איננו מתגורר בדירה אליה הופנתה האזהרה, כשמיום 19.7.07 התובעת כלל איננה שותפה בחשבון המשותף, ניתן לומר כי היה עליה לדעת ו/או כי סביר שתדע כי עניינה של האזהרה שניסו למסור לידיה הוא חוב בחשבון הבנק וממה נובע החוב.

על שום כך טענה התובעת כי הוכח שלא הייתה לה כל ידיעה באשר לחובו של הנתבע 2 אצל הנתבע 1 בעת שחתמה על הסכם הגירושין ועל התוספת לו.

ד. התובעת טענה כי החוב נשוא העיקול הינו חוב אישי של הנתבע 2 בבנק ולא חוב משותף וכי אין מקום להחיל את עקרון השיתוף בחובות כפי שמנסה הבנק לטעון בענייננו:

ראשית, טענה התובעת כי עוד ביום 19.7.07, זמן רב טרם פרוץ הסכסוך בינה לבין הנתבע 2, יצאה התובעת מהחשבון נשוא החוב וזאת לבקשת הנתבע 2.

שנית, בסעיפים 21 ו- 22 להסכם הגירושין הסכימו הצדדים כי למעט ההסכמות אליהן הגיעו במסגרת ההסכם, הרי ש"(...), כל החובות ו/או הזכויות הרשומות על שם מי מהצדדים אצל כל מוסד ו/או גוף ו/או גורם שהוא יחייבו ו/או יזכו לפי העניין את הצד שעליהם הם רשומים" (בסעיף 21 להסכם), וכי "(...), מוסכם בזאת כי כל אחד מהצדדים יהא אחראי מלא ובלעדי לתשלום כלל החובות ו/או ההתחייבויות הצבורות ע"ש אצל התאגידים הבנקאיים השונים בחשבונות המתנהלים ע"ש" (בסעיף 22 להסכם).

שלישית, בחקירתה הנגדית של נציגת הבנק הגב' לנדמן היא חזרה בה מהטענה כי עסקינן בחוב משותף והסבירה לבית המשפט כי המדובר ברכוש משותף.

רביעית, למען הזהירות הוסיפה וטענה התובעת כי על אף התנאים שנקבעו בהלכה להחלת חזקת השיתוף בחובות – אין לתובעת חלק בחובו האישי של הנתבע 2. בהקשר זה, נטען כי המקרה דנן כלל אינו עונה להגדרת "חזקת השיתוף בחובות" באופן שבו יוכל הבנק לייחס את החוב גם לתובעת שכן אין המדובר "בחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים" (לקוח מספרו של נסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הלכה למעשה, עדכון מס' 5, בעמ' 23).

בהתאם להגדרה האמורה, צריכים להתקיים שלושה מרכיבים על מנת שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף בחובות: חובות שנעשו בדרך הרגילה; חובות שנעשו בתקופת קיומה של השותפות; חובות שנעשו כל זמן שבני הזוג מנהלים חיי משפחה תקינים.

התובעת טענה כי אף אחד משלושת המרכיבים הנ"ל אינם מתקיימים בענייננו:

נטען כי החוב נשוא העיקול לא נעשה ו/או נצטבר "בדרך הרגילה", שכן עוד ביום 19.7.07 יצאה התובעת מהחשבון המשותף, ואף פרעון המשכנתא שהיה נעשה מחשבון זה ומיום 7.4.08 הוחל בפרעון המשכנתא מחשבונה של התובעת. וזאת, כשהנסיון למסור לה את האזהרה בדבר העיקול נעשה ביום 5.8.08.

התובעת טענה כי מעדותו של הנתבע 2 עולה תמונה ברורה לפיה בין הצדדים לא התנהלו "חיי משפחה תקינים". בהקשר זה נטען כי במשך שנים מספר, עוד בטרם "נולד" חובו של הנתבע 2 לבנק, חדלו בני הזוג להתגורר תחת קורת גג אחת. נטען כי התובעת שהתה במקלט לנשים מוכות עקב אלימות שנקט כלפיה הנתבע 2.

ה. התובעת הוסיפה וטענה כי הוכח שהיא מילאה את כלל ההתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת הסכם הגירושין והתוספת לו:

התובעת העבירה לידי הנתבע 2 ביום 1.5.09 שיק בנקאי על סך 20,000 ₪ בהתאם לסעיף 3 לתוספת להסכם (ראו: בסעיף 9 לתצהיר התובעת; העתק צילום המחאה בנקאית הוגש כראיה וצורף כנספח ג' לתצהיר התובעת).

התובעת פעלה לסגור את תיק ההוצאה לפועל אשר פתחה כנגד הנתבע 2 בגין מזונות בנותיהם הקטינות.

התובעת שילמה את חוב הפיגורים במשכנתא, וביום 7.4.08 אף דאגה לכך שהתשלומים לפרעון המשכנתא ייעשו מחשבון נפרד שבבעלותה בבנק מזרחי טפחות בסניף קרית ים (ראו: נספח ז' לתצהיר התובעת; וכן מסמכים שונים שצורפו כנספח ז' לסיכומי התובעת). מכאן שטענת הבנק על כך שבנסיבות בהן לא העבירה התובעת את המשכנתא על שמה ולא פטרה את הערבים הרי שההסכם בטל - הינה טענה מופרכת ומגוחכת. התובעת טענה כי אין לבנק הזכות להכריע בשאלה אם ההסכם בטל אם לאו, ואין זה מתפקידו.

ו. התובעת הוסיפה וטענה כי הבנק לא הוכיח את טענתו על כך שההסכם שנכרת בין התובעת לבין הנתבע 2 הינו הסכם למראית עין שנועד להברחת נכסים.

התובעת טענה כי עיון בעדותו של הנתבע 2 משמיט את הקרקע תחת טענות הבנק בהקשר לקנוניה בין השניים בעצם חתימת ההסכם ו/או התוספת להסכם. הנתבע 2 העיד על כך שהשיקול היחיד להקטנת סכום התמורה עבור חלקו בדירה (מ - 42,000 ₪ ל- 20,000 ₪) היה טובת הבנות. בנוסף, הנתבע 2 העיד על סכסוך ארוך שנים, שקדם לחתימת ההסכם, שהתנהל ומתנהל בינו לבין התובעת וגם זה מפריך את טענת הבנק באשר לשיתוף פעולה וקנוניה בין השניים. זאת ועוד, בין התובעת לבין הנתבע 2 התנהלו במהלך השנים 2007 – 2010 הליכים משפטיים רבים (המסמכים צורפו כנספח ח' לסיכומי התובעת).

התובעת טענה כי בהתאם להלכה הפסוקה הרי שהנטל להוכיח אותות מרמה שיהא בהם לשכנע את בית המשפט כי ישנו ספק באשר לתקפות העסקה מוטל על הטוען לאותם אותות מרמה, ובענייננו על הבנק. ואולם, כך נטען, הבנק לא הרים את הנטל המוטל עליו בהקשר האמור ולא הצביע על ראשית ראיה לקיומה של קנוניה בין התובעת לבין הנתבע 2 בחתימת ההסכמים ביניהם.

ז. התובעת הפנתה לפסק הדין בעניין ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג (4), 199 (1999) (להלן – "פסק הדין בעניין אהרונוב"), ממנו ולפיו עולה כי על אף שזכויות התובעת לא נרשמו בחברה המשכנת עדיין זכותה קודמת לזכותו של הבנק שהטיל עיקול לאחר חתימת ההסכם. בהתחייבות הנתבע 2 (המוכר) למכירת הנכס לתובעת (הקונה) רכשה התובעת זכות שביושר המעניקה לה זכות מהותית במקרקעין. זכות שביושר זו פועלת כלפי כל נושה מאוחר של המוכר, ולא ניתן לעקל אותה.

ח. על שום כל אלה, טענה התובעת כי הן לאור התשתית העובדתית והן לאור התשתית המשפטית שהונחו בפני בית המשפט זכותה לבעלות בדירה גוברת על זכותו של הבנק ודין התביעה להתקבל.

התובעת בקשה כי בית המשפט יצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלים מלא ובלעדי של הזכויות בדירה וכן יורה על ביטול העיקול הרובץ לטובת הנתבע 1 על הזכויות בדירה הרשומות אצל חברת "עמיגור ניהול נכסים בע"מ".

8. תמצית טענות הבנק בסיכומיו

א. הבנק טען כי התובעת הפרה את הוראות הסכם הגירושין ועל כן, ועל פי הוראות ההסכם, ההסכם בטל.

הבנק טען כי התובעת לא הוכיחה כי שילמה את מלוא התמורה בעבור הנכס וכי עמדה בהתחייבויותיה בהתאם להסכם. יתרה מכך, לטענת הבנק התובעת לא ידעה להסביר מדוע הופחת סך התמורה מ- 42,000 ₪ ל- 20,000 ₪ וגרסאותיה בהקשר זה מלאות בסתירות והן השתנו מספר פעמים.

בענייננו, ובהתאם לעקרון לפיו "אין החוטא יוצא נשכר" טען הבנק כי בנסיבות בהן החוזה עצמו תקין אך מטרתו של אחד הצדדים היא פסולה – לבית המשפט שיקול דעת להגבלת זכותו של אותו אדם כאשר הולדת הזכות נובעת ממעשה פסול, ובענייננו הברחת הנכס מן הבנק.

הבנק הפנה לעדותו של הנתבע 2 שהעיד על כך שהתובעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם ועל כן ברי כי הפרה את ההסכם הפרה יסודית ואינה זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות בנכס. בין היתר, כך נטען, העיד הנתבע 2 על כך שהתובעת לא פעלה להוציאו מחשבון המשכנתא והוא היה זה שבפועל המשיך לשלם את המשכנתא וכן את חובות הפיגורים. נטען כי התובעת לא פעלה לפטור את הנתבע 2 ואת ערביו מתשלום המשכנתא וכן לא הציגה לבית המשפט אסמכתא מתאימה לפיה שילמה את התמורה הנטענת.

על שום כך, ובהתאם לסעיף 14 להסכם בין הצדדים, טען הבנק כי אי עמידת התובעת בהתחייבויותיה מהווה הפרה יסודית הגוררת ביטול הסכמת הבעל להעביר לתובעת את חלקו בדירה.

ב. הבנק טען כי אי רישום הערת אזהרה ואי בדיקת מצב הזכויות בנכס מהווה חוסר תום לב של התובעת כלפי הבנק.

בא כח הבנק, עו"ד דורון זר, טען כי העיקול לטובת הבנק הוטל ביום 11.11.08 ונרשם ביום 7.12.08. לטענתו, טרם העברת התמורה, היה על התובעת לבדוק את מצב הזכויות בנכס בהתאם לאישור זכויות עדכני מהחברה המשכנת. זאת, במיוחד כאשר התובעת אף לא רשמה הערת אזהרה אצל החברה המשכנת והניחה את הבסיס ל"תאונה המשפטית".

הבנק הוסיף וטען כי בענייננו הוטל העיקול טרם תשלום התמורה על ידי התובעת. לפיכך יש לאבחן את המקרה שלפנינו מפסק הדין בעניין אהרונוב שם התמורה כבר שולמה.

בענייננו, טען הבנק, התובעת ידעה אודות החוב ו/או העיקול ולחילופין עצמה את עיניה מלראותם. בנסיבות אלה, התרשלה התובעת במעשיה ו/או במחדליה ונהגה בחוסר תום לב ובעצימת עיניים כאשר עקב התרשלותה נגרם לבנק נזק.

ג. הבנק טען כי העיקול שהוטל במקרה דנן גובר על כל זכות של התובעת.

הבנק טען, כי בהתאם להלכה הפסוקה הרי שגם הלכת אהרונוב, לפיה לכאורה גוברת זכותה של התובעת על זכותו של הבנק, כפופה לעיקרון תום הלב ואי עמידה בחובה זו עלולה להביא לשלילת עדיפות הקונה שלו זכות שביושר (לעניין זה הפנה הבנק לפסק הדין בעניין ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' גדי אברהם, פ"ד נט(3) 697, 703 (2004); להלן – "פסק הדין בעניין גדי").

עוד טען הבנק, כי במועד התשלום (ה- 1.5.09) כבר נרשם עיקול על הנכס, ולכן ולאור זאת ההסכם בטל, או לחילופין על התובעת להעביר את הסך של 42,000 ₪ לידי הבנק.

ד. הבנק טען כי ההסכם הינו למראית עין ו/או לחילופין נעשה בחוסר תום לב ולכן בטל מעיקרו, זאת מכח הוראות סעיפים 13, 39 ו- 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן – "חוק החוזים").

בהקשר זה, טען הבנק כי עיון בעדויות התובעת והנתבע 2 מעלה כי ההסכם בין השניים נעשה ב"נסיבות תמוהות". נטען כי לא עלה בידי התובעת להוכיח מדוע הופחת סכום התמורה בלמעלה ממחצית וכי בהקשר זה עלו סתירות רבות בגרסאות שמסרה והדבר מעיב על תום ליבה ופוגם במהימנותה. הבנק טען כי התכלית היחידה בבסיס ההסכם הייתה הברחת נכסים מפני הבנק בחוסר תום לב. לחילופין טען הבנק כי הסכם הגירושין מהווה הסכם בו קיימות אי התאמות בין הצהרות הצדדים לבין רצונם האמיתי.

ה. הבנק טען כי זכותה של התובעת בנכס נדחית מפני זכותו של הבנק הן מכוח הלכת השיתוף בחובות והן משיקולי צדק.

בא כח הבנק טען כי בהתאם להלכה הפסוקה הרי שחזקת השיתוף בחובות בין בני זוג חלה גם לטובת צד שלישי, נושה, והיא חלה לאו דווקא לגבי חובות שנוצרו באשר לאותו הנכס, וכי רק חוב בעל אופי אישי יוצא מכלל זה. הנטל להוכיח כי עסקינן בחוב בעל אופי אישי מוטל על הטוען טענה זו (בהקשר זה הפנה הבנק לפסק דינו של בית במשפט העליון בע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163 (1996), בסעיף 8 לפסק הדין; ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ (ת"א) 10778/99 אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נ' ארליך, תק-מח 2000(3) 5571 (2000), בסעיף 10 לפסק הדין).

הבנק טען כי התובעת כלל לא הוכיחה כי בענייננו מדובר ב"חוב אישי" של הנתבע 2. ההיפך הוא הנכון.

הבנק הוסיף וטען, בין היתר על סמך עדותו של הנתבע 2, כי בענייננו הוכח כי עד למועד יצירת החוב בבנק עדיין נהנתה התובעת מכספי החשבון בו הוטל העיקול וכי התשלומים לפרעון המשכנתא נעשו מחשבון זה.

הבנק הוסיף והפנה להלכה לפיה ניתן להחיל את הלכת השיתוף בין בני זוג גם על חובות שכן עסקינן בחזקה מקבילה לחזקת השיתוף בזכויות (בעניין זה הפנה הבנק לפסק הדין בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529; ורע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, תק-על 2006(4) 3794, בסעיף 14 לפסק הדין).

לחילופין, טען הבנק כי "(...), בהתאם לחלוקת צדק ראויה בין הצדדים, ועל מנת להביא לאיזון אופטימלי בין האינטרסים המתנגשים, מבוקש להורות כי התובעת תהא זכאית לרשום זכויותיה בדירה וימחק העיקול לטובת הבנק, בכפוף לתשלום סך של 42,000 ₪ לנתבע, הסכום אשר היה על התובעת לשלם לנתבע 2 כפי ההסכם" (בסעיף 60 לסיכומי הנתבע מס' 1).

הבנק ציין כי סך חובו של הנתבע 2 לבנק עומד, נכון ליום הגשת הסיכומים, על כ - 80,000 ₪.

ו. על שום כל אלה, טען הבנק כי דין התביעה להדחות תוך חיוב התובעת בהוצאות.

לחילופין, בקש הבנק להורות כי התובעת תהיה זכאית לרשום זכויותיה בדירה ולמחיקת העיקול בכפוף לתשלום הסך של 42,000 ₪ לבנק, בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד ההסכם.

9. להשלמת התמונה אציין כי ביום 11.10.11, ולמרות החלטותי האמורות לעיל, הגיש הנתבע מס' 2 מסמך שכותרתו "הנדון: ביטול הסכמים". הנתבע 2 צרף למסמך נספחים שונים בעניינו. במסמך האמור תאר הנתבע מס' 2 את יחסיו העכורים עם התובעת וטען שוב כי ההסכמים בין השניים נחתמו בכפייה, כי התובעת לא מילאה את התחייבויותיה בהתאם להסכמים ועל כן הוא מבקש לבטלם.

10. דיון

א. לאחר עיון בטענות באי כח הצדדים, בחומר הראיות ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, מן הנימוקים המפורטים להלן.

ב. בפתח חלק זה של פסק הדין אני מבקש לעמוד על הענין המטריד מאוד שלהלן:

גב' לנדמן הצהירה בסעיף 13 לתצהירה כי "(...) האזהרה על פתיחת תיק ההוצל"פ כנגד החייב (היינו, הנתבע מס' 2. ע.ג.) (...) נמסרה לידי התובעת כעולה מאישור המסירה, אשר "סירבה לחתום"" (ההדגשה במקור! ע.ג.).

גב' לנדמן המשיכה בקו זה ובעדותה בבית המשפט אמרה כי: "היא קיבלה את התיק, ויש לי את המסמך שנתנו לה בהוצל"פ. יש כאן את האישור שהיא קיבלה את תיק ההוצל"פ לידיים"; "היא ידעה שקיימים חובות, אם אדם מקבל הוצאה לפועל בגין חובות, אז היא ידעה שיש חובות"; "כפי שאמרתי קודם, היא קיבלה את ההוראה מההוצאה לפועל (...)".

חוששני כי הבנק והעדה מטעמו נתפסו לכלל טעות רבתי:

ראשית, יש לזכור כי התובעת והנתבע מס' 2 חתמו על הסכם גירושין ועל תוספת להסכם גירושין, ומסמכים אלו אושרו על ידי בית המשפט למשפחה;

שנית, בעת שהסכם הגירושין נחתם היו בני הזוג פרודים במשך שנה וחצי ובמשך שנה וחצי אלו הנתבע מס' 2 לא גר בדירה נשוא הדיון (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 8 – 9).

שלישית, תקנה 12(א) לתקנות ההוצה לפועל, התש"ם – 1979 (להלן – "תקנות ההוצל"פ"), שכותרתה "אזהרה לחייב והמצאתה" קובעת כי "אזהרה תהא ערוכה לפי טופס 2 שבתוספת הראשונה, ותומצא לחייב בדרך שנקבעה בסעיף 7 לחוק; (...)".

סעיף 7(ב) (1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 (להלן – "חוק ההוצל"פ") קובע כי "המצאת האזהרה לידי החייב תהיה בדרך שממציאים כתבי בית דין לפי תקנות סדר הדין; (...)". בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ הוגדרו "תקנות סדר הדין" כתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – "תקנות סדר הדין האזרחי").

תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי –

"באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים, (...)". ׁ(ההדגשה שלי. ע.ג.).

והנה, עיון ב"אישור המסירה", הנספח ת/4 לתצהיר מטעם הבנק, מלמד כי פקיד הדואר סימן X ליד המשבצת בה נכתב בדפוס "בהעדרו מסרתי את ההזמנה לידי שם מלא אשתו אליזבט (שתי מילים אחרונות אלה הוספו בכתב יד. ע.ג.) שהוא בן/בת משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו/ה 18 שנה". ליד המקום המיועד ל"חתימת המקבל" נכתב בכתב יד "סרבה לחתום".

אני קובע כי לא היה כל בסיס לנחרצות שבדברי העדה גב' לנדמן כמצוטט לעיל. אני קובע כי ה"מסירה" שבוצעה על ידי פקיד הדואר - לאו מסירה היא! זאת, משום שבמועד שבו ביקר פקיד המסירה בביתה של התובעת הנתבע מס' 2 לא התגורר בדירה ועל שום כך לא ניתן היה "למסור" את האזהרה לתובעת.

זאת ואף זאת: למעשה דברי גב' לנדמן מבוססים על הנחתה כי לאחר שפקיד הדואר "מסר" את המעטפה המכילה את האזהרה ואת יתר המסמכים שהיו אמורים להיות מצורפים אליה, פתחה התובעת את המעטפה קראה את המצוי בה ועל כן ידעה אל נכון אודות חובו של הנתבע מס' 2 לבנק.

גם כאן נתפסה גב' לנדמן לכלל טעות: עניין אחרון זה הוא עניין שבעובדה הטעון הוכחה! ועובדה היא שהתובעת כלל לא נשאלה אם פתחה את המעטפה וקראה את המצוי בה. הואיל ולא הובאה בפני כל ראיה על כך שהתובעת פתחה את המעטפה האמורה וקראה את האמור במסמכים שנכללו בה, ממילא אין כל בסיס לדברי העדה על כך שהתובעת ידעה על דבר חובו של הנתבע מס' 2 לבנק, או על כי הוטל עיקול על זכויותיו.

ג. אני דוחה את טענת הבנק (הנתבע מס' 1) כי התובעת הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם הגירושין וכי על שום כך ההסכם בטל.

מהעדויות והמסמכים המונחים לפני עולה כי התובעת עמדה בכל ההתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרת הסכם הגירושין והתוספת להסכם שקיבלו תוקף של פסק דין.

טענות הבנק בהקשר האמור הועלו בעלמא, תוך הסתמכות על עדותו של הנתבע 2 בלבד ומבלי להציג ראיות המוכיחות ומבססות את הדברים. איני מוכן לסמוך על אף מילה מדברי הנתבע מס' 2, אף לא כהוא זה! הנתבע מס' 2 עשה רושם הזוי, מבולבל ומלא טענות כנגד התובעת מתוך רצון עז לגרום לה נזק.

אוסיף ואציין, כי טענות הנתבע 2 בעדותו ובמסמך שהגיש (שבו ביקש את לבטל את ההסכמים עליהם חתם עם התובעת) בין היתר, על כך שלטענתו התובעת לא עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכמים, דינן להדחות מכמה וכמה טעמים:

ראשית, הנתבע מס' 2 לא היה רשאי לעתור לסעד של ביטול ההסכמים מעמדתו כנתבע, כשהוא אפילו לא התגונן כנגד תביעת התובעת;

שנית, טענותיו של הנתבע 2 נטענו בעלמא, ללא כל סימוכין ומאליו מובן, על כן, כי דינן להידחות;

שלישית, ברי כי הנתבע 2 ניסה להיבנות מן הסיטואציה שבה התובעת נאלצה להגיש את תביעתה הנוכחית בשל חוב אישי שלו לבנק שטרם נפרע. התנהגותו זו של הנתבע מס' 2 הינה התנהגות חסרת תום לב הראויה לגינוי. על שום כך אני דוחה את כל טענות הנתבע מס' 2.

התובעת, לעומת זאת, העידה והציגה מסמכים מהם עולה כי עמדה במלוא התחייבויותיה.

התובעת הגישה כראיה העתק מצולם של המחאה בנקאית על סך 20,000 ₪ מיום 27.4.09 הממוענת לנתבע מס' 2 (בסעיף 9 לתצהיר התובעת; נספח ג' לתצהיר התובעת). התובעת עמדה בכל התחייבויותיה בהתאם להסכם. כך, בין היתר, פעלה לסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתחה כנגד הנתבע 2 בגין אי תשלום מזונות בנותיהם הקטינות; שילמה את חוב הפיגורים של המשכנתא שהיה קיים במועד ההסכם בבנק; העבירה ביום 7.4.08 את תשלומי המשכנתא לחשבון נפרד שבבעלותה בבנק מזרחי טפחות בקרית חיים.

(ראו: בסעיפים 9, 13 ו- 23 לתצהיר התובעת; נספח ז' לתצהיר התובעת; נספח ז' לסיכומי התובעת; עדותה של התובעת בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 בעמ' 15 – 16 לפרוטוקול).

ג. אני דוחה את טענת הבנק כי אי רישום הערת אזהרה ואי בדיקת מצב הזכויות בנכס אצל החברה המשכנת מהווה חוסר תום לב מצד התובעת. אכן, טוב היתה עושה התובעת אילו רשמה הערת אזהרה לאחר חתימת הסכם הגירושין. עם זאת, העובדה שלא עשתה כן רחוקה מללמד על חוסר תום לב. לגבי בדיקת מצב הזכויות, אני קובע כי התובעת פעלה לבדיקת מצב הזכויות ובאותו מועד לא היה רשום עיקול לטובת הבנק.

כאמור לעיל, הסכם הגירושין בין הצדדים נחתם ואושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 15.10.08 (נספח א' לכתב התביעה). כך גם התוספת להסכם שעליה חתמו הצדדים ביום 25.11.08 ושקבלה תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה (נספח ב' לכתב התביעה).

העיקול על זכויות הנתבע 2 בדירה נרשם אצל החברה המשכנת רק ביום 7.12.08 (נספח ה' לכתב התביעה), היינו לאחר שנחתמו ואושרו הסכם הגירושין והתוספת להסכם.

התובעת העידה כי בעת חתימתה על הסכם הגירושין ועל התוספת להסכם לא הייתה לה כל ידיעה על חוב של הנתבע 2 אצל הנתבע 1. התובעת העידה כי לראשונה נודע לה על קיומו של חוב רק לאחר שהנתבע 2 סרב לעמוד בהתחייבויותיו ולחתום על יפוי הכוח להעברת זכויותיו בדירה. התובעת העידה כי בעת חתימת ההסכם והתוספת להסכם היא הוציאה אישור זכויות מהחברה המשכנת על מנת לוודא שהנכס נקי מכל שעבוד של צד שלישי כלשהו. (ראו: עדותה של התובעת בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 בעמ' 14 – 15 לפרוטוקול; סעיפים 11 – 12 לתצהיר התובעת). עדותה של התובעת בהקשר זה לא נסתרה ואין כל סיבה שלא לקבלה כמהימנה.

ד. אני דוחה את טענת הבנק כי התובעת ידעה, כביכול, אודות קיום החוב לאור האזהרה, נספח ת/4 לתצהיר הבנק, שלכאורה הומצאה לידי התובעת ביום 5.8.08.

ראשית, וכפי שפורט לעיל, בעת כריתת ההסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין טרם הוטל העיקול והוכח שהתובעת לא ידעה ולא יכלה היתה לדעת אודות קיום חוב בחשבונו של הנתבע 2.

שנית, הוכח שהתובעת נגרעה מן החשבון נשוא החוב עוד ביום 19.7.07 (ראו: בסעיף 4 לתשובות התובעת לשאלון הבנק; העתק מן השאלון והתשובות צורף לתצהיר הגב' איריס לנדמן מטעם הבנק וסומן כנספח ת/3 לתצהיר).

שלישית, כעולה מעיון באישור המסירה (שצורף כנספח ת/4 לתצהיר הבנק) הרי שהאזהרה מיום 5.8.08 ממוענת לנתבע 2 ועל אף שלכאורה התובעת והנתבע 2 היו עדיין נשואים באותו המועד, הרי שמהעדויות עולה תמונה ברורה כי במועד האמור הנתבע 2 כבר לא התגורר בדירה ובשלב זה יחסיהם כבר עלו על שרטון ובין השניים התנהלו מאבקים משפטיים רבים בין השנים 2007 – 2010 (עדות הנתבע 2 בישיבת בית המשפט מיום 12.9.11 בעמ' 26 ו- 28 לפרוטוקול; נספח ח' לסיכומי התובעת).

בהקשר זה, אני מוסיף וקובע כי הדברים הקשים שעולים הן מעדותו של הנתבע 2 והן מעדותה של התובעת באשר ליחסים העכורים ששררו ביניהם ושקדמו למועד הגירושין ועריכת ההסכמים, מובילים אותי למסקנה הברורה לפיה בנסיבות העניין לא הוכחה כל "קנוניה" או ניסיון להברחת נכסים כפי שטען הבנק, וההפך הוא הנכון.

זאת ועוד: גם התובעת וגם הנתבע 2 העידו על כך שהסיבה לשינוי סכום התמורה בתוספת להסכם הגירושין היתה נעוצה בטובת הבנות. אני מוצא כי הסבר זה הינו הסבר סביר המתקבל על הדעת.

ד. אני דוחה את טענת הבנק על כך שבנסיבות העניין זכויותיה של התובעת בנכס נדחות לאור חלקה בחובו של הנתבע 2 מכח הלכת השיתוף בחובות ו/או מכוח שיקולי צדק.

סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום להחיל את חזקת השיתוף בחובות. כאמור לעיל, הוכח כי במועדים הרלוונטיים ליצירת החוב, ועוד הרבה קודם לכן, התובעת כבר לא היתה שותפה בחשבון שניהל הנתבע 2 אצל הבנק; התובעת והנתבע 2 היו פרודים מזה תקופה ארוכה ולא ניהלו משק בית משותף, והחוב נשוא תיק ההוצל"פ הוא חובו האישי של הנתבע 2 והוא לבדו אמור לפורעו.

בנסיבות העניין, אין כל הצדקה לראות את התובעת כמי שנושאת בחלק כלשהו מחובו של הנתבע 2 אצל הבנק.

ה. לאור ההלכה שנפסקה בעניין אהרונוב הרי שהתובעת רכשה מן הנתבע 2 זכות קניין שביושר המעניקה לה זכות מהותית במקרקעין (ראו: בעמ' 240 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק). הואיל והוכח כי התובעת פעלה בתום לב, אני קובע כי זכותה באותן זכויות בדירה הרשומות עדיין על שמו של הנתבע 2 גוברת על זכותו של הבנק מכח העיקול שהטיל על זכויות הנתבע 2 בדירה. אני קובע כי במועד שבו הוטל העיקול כבר רכשה התובעת זכות קניין שביושר בכל בדירה על פי פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה שאישרו את הסכם הגירושין ואת התוספת להסכם מאחר שהיא מילאה אחר כל התחייבויותיה על ההסכמים האמורים. על שום כך דין העיקול שהוטל על זכויות הנתבע מס' 2 בדירה להמחק, וכך אני מורה.

11. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:

א. אני מורה על מחיקת העיקול שהוטל לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ על זכויותיו של הנתבע מס' 2 (ששון לוי מרדכי ת"ז 024444325) בדירה הידועה כחלקה 1863 גוש 10444 ברח' יהודה 3/6 בקרית ים, הרשומות בספרי חברת עמיגור ניהול נכסים בע"מ.

ב. אני מצהיר כי התובעת, הגב' אליזבט ששון ת"ז 033830654, זכאית לכך שמלוא זכויותיו של הנתבע מס' 2 בדירה הידועה כחלקה 1863 גוש 10444 ברח' יהודה 3/6 בקרית ים יועברו על שמה כשהן נקיות מן העיקול שהוטל עליהן לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ.

ג. אני מחייב את הבנק לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבע מס' 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לכל הצדדים.

ניתן היום, ט' תשרי תשע"ג, 25 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.