תביעה לשיפוי התובע בגין נזקיו הנובעים מהוצאת דיבתו על ידי הנתבע.

מבוא עובדתי וטענות הצדדים:

1. בתקופות הרלוונטיות לתביעה הצדדים היו שכנים בבית משותף ברחוב המלבן 12 בגבעתיים ובו 8 דירות מגורים אשר 3 מהן בבעלות התובע.

2. לטענת התובע, בשני אירועים הוציא הנתבע את דיבתו -

האחד- הנתבע פרסם בלובי הבית המשותף , מודעה ובה פורטו חובות הדיירים לקופת ועד הבית ובמסגרתה נכתב כי הנתבע ורעייתו חבים תשלומים כאמור. לטענת התובע, האמור במודעה הינו שקרי, המודעה פורסמה מתוך כוונה להכפיש את שמו כמי שלא משלם את מסי ועד הבנין. בנוסף, לטענת התובע, המודעה פורסמה במיקום בו היא גלויה לעין כל ומשכך, נגרמו לו נזקים כפועל יוצא מפרסומה. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע התרשל הואיל ולא בדק , טרם פרסום המודעה, את אמיתות תוכנה.

בנסיבות אלו- לטענת התובע, הוא זכאי לשיפוי בגין נזקיו וזאת, הן בהתבסס על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע") והן, בהתבסס על פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:"פקודת הנזיקין") .

השני - במהלך החודשים 12/2009 ו 1/2010 הגיע הנתבע למשרדי עיריית גבעתיים, פנה למנהל בכיר באגף שפ"ע - מר אבישי נחום - ושטח בפניו סיפורי בדים במסגרתם טען כי התובע כרת עץ צאלון מגינת הבית המשותף כי התובע "פשט את הרגל" , מצוי בקשיים כספיים וספק באם יוכל לספק לעיריית גבעתיים את השירות בגינו הוא מקבל ממנה תשלום וכן, כי התובע נקלע לסכסוך עם העירייה וזו חדלה מלקיים עימו קשרים עסקיים. לטענת התובע , האמור הינו שקרי ובנוסף, הואיל והוא מספק שירותים לעיריית גבעתיים ובנוסף, אשתו עובדת עירייה, הרי שהיה בפרסומים השקריים האמורים בכדי לגרום להם נזקים ואף לפגוע בפרנסתם.

התובע העריך, במסגרת התביעה , את נזקיו בסך של 100,000 ש"ח ולחילופין עתר לסעד כספי בהתאם לקבוע בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע.

3. לטענת הנתבע, מקור הסכסוך הינו בכריתת עץ צאלון על ידי התובע, ללא הרשאה, מגינת הבית המשותף ,כריתה אשר הובילה לירידה בערך הדירות בבית.

לטענת הנתבע בגין הכריתה האמורה וכן, בגין חובותיו של התובע לקופת ועד הבית , ננקטו על ידו ועל ידי נציגות הבית המשותף הליכים כנגד התובע וזאת הן במסגרת בוררות בפני בורר מטעם האגודה לתרבות הדיור והן, בבית משפט. לטענת הנתבע, במסגרת ההליכים האמורים הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה במסגרתו הודה התובע כי הוא חב תשלומים לועד הבית וכן, כי כרת את עץ הצאלון כנטען ומשכך, שילם התובע סך של 1,200 ש"ח בגין האמור.

לטענת הנתבע, לאור הסכם הפשרה הרי שפרסום המודעה בדבר חובותיו של הנתבע לוועד הבית כמו גם טענות הנתבע בכל הנוגע לכריתת עץ הצאלון על ידי הנתבע הינם אמת. זאת ועוד, לטענת הנתבע, הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין ומשכך, לאור הסכם הפשרה מנוע התובע מהגשת תביעה זו.

לגופן של טענות טוען הנתבע כי באשר לאירוע הראשון - הרי שהוא אמנם פרסם את המודעה ואולם, האמור במודעה הינו אמת וכן, הפרסום נעשה במסגרת תפקידו כנציגות הבית המשותף .באשר לאירוע השני הרי שהנתבע מכחיש את האירוע מכל וכל ולטענתו ככלל לא הגיע למשרדי עיריית גבעתיים לשם הגשת תלונה כנגד התובע בגין כריתת עץ הצאלון אלא, פנה לאגודה לתרבות הדיור וכן לבית המשפט בנושא ובנוסף, מעולם לא פגש כנטען את מר אבישי נחום.

בנסיבות אלו- לטענת הנתבע דין התביעה להדחות.

1. טרם אפנה לדיון בטענות הצדדים אציין כי כל אחד מן הצדדים הוסיף על הטענות הנטענות בכתבי בי-דין, טענות נוספות במסגרת התצהירים ואפילו במסגרת הסיכומים- כך, התובע הרחיב את טענותיו וטען לאירוע נוסף במסגרתו הגיע הנתבע למשרדי העירייה ובפני עובדות עירייה נוספות פנה לאשתו של התובע והטיח בפניה טענות הנוגעות לחובות ועד הבית. הנתבע מצידו הוסיף טענה ולפיה במסגרת הליך גישור הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה בעל פה ולפיו, הוא יוותר על תביעתו בנוגע לעץ הצאלון ואילו התובע יוותר על תביעתו זו בפני.

כל אחד מן הצדדים הודיע, בהזדמנות הראשונה, כי הוא מתנגד לכל הרחבת חזית והואיל והטענות האמורות המהוות אמנם הרחבת חזית, אין הן מהוות חלק מיריעת הדיון בפני ואינני מתירה הרחבתה באופן שתכלול אותן.

דיון והכרעה:

5. במסגרת דיונים אשר התקיימו בפני העידו הצדדים עצמם וכן, עדים מטעמם ובכלל גם אבישי נחום.

אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות מטעמם, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.

האירוע הראשון:

6. כאמור לטענת התובע פרסם הנתבע מודעה בבית המשותף אשר במסגרתה הוציא דיבתו. הואיל ותוכן המודעה הינו המצוי בבסיס המחלוקת להלן תוכנה של המודעה:

"תשלום ועד בית - כולל דצמבר

שוקי +גילה - דירה מס' 1 80 ש"ח מ - 2008

80+320 = 480 ש"ח מ - 2009

מוטי+דבורה 320 ש"ח

שמואל עמי שולם 320 ש"ח

הילה+טל 140 ש"ח

שוש +ניסים שולם280 320 ש"ח

אלכס שולם 240 ש"ח

שוקי +גילה דירה מס' 7 310 ש"ח

שוקי +גילה דירה מס' 8 400 ש"ח

חוב לדירה 8 -500 ש"ח עבור גינה

לכל הדיירים: נא להעביר את הכספים למוטי שוורץ"

(לעיל ולהלן:"המודעה")

7. שאלה ראשונה העולה , למקרא המודעה האמורה הינה האם תוכן המודעה מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול :

”(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, נקבע, כי המבחן בדבר קיום לשון הרע הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, כך שם נאמר נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות"

8. במסגרת העדויות , והתובע אף טוען זאת מפורשות, התברר כי את המודעה האמורה תלה הנתבע כבר בחודש ספטמבר 2009 ותוכנה של המודעה מעיד מפורשות כי במסגרת התשלומים האמורים נכללים גם תשלומים עתידיים בגין חודש דצמבר . בהתאמה גם המודעה אינה נוקבת במילה חוב (למעט בסיפא בכל הנוגע לגינה ) . בנסיבות אלו, ספק בעיני באם תוכנה של המודעה יש בו אמנם בכדי להציג את התובע כמי שאינו משלם את חובותיו כנטען על ידו ובמיוחד, אינני סבורה כי יש בה בכדי להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז ללעג או לבזותו – כנדרש בהתאם להגדרת לשון הרע.

לאור האמור, הרי שממילא אינני סבורה כי יש בפרסום המודעה בכדי להקים לתובע עילה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

9. למעלה מן הצורך הנני סבורה כי,בנוגע למודעה האמורה, ממילא קיימת לנתבע הגנת "אמת דיברתי" וזאת, בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וזאת, בנסיבות בהן פרסום דרישת תשלומים לועד בית בלובי בנין יש בה משום ענין לציבור הדיירים ובמיוחד בנסיבות בהן מתוך העדויות התברר כי אמנם, בתקופה הרלוונטית חבו התובע ואשתו חובות לועד הבית.

בנוגע לחובות האמורים, הרי שעיון במודעה מעלה כי כלל החובות המיוחסים לתובע בגין ועד הבית עומד על סך של 1270 ש"ח.

במסגרת עדותו הודה התובע כי הוא חב סך של 1,000 ש"ח לועד הבית (ראה עדותו בעמוד 24 שורה 33) . זאת ועוד, מתוך עדותו של התובע נמצאתי למדה כי הוא מודה שיתרת החוב המפורטת במסגרת המודעה קיימת אמנם לחובת הדירות האמורות ואולם,לטענתו - באשר לאחת הדירות הרי שבמועד הרלוונטי טרם הועברה הבעלות בה על שם התובע ומשכך החובה לתשלום הינה על הבעלים הקודמים (ראה עדותו בעמוד 26 שורות 12-23) ואילו באשר לחלק מהחוב של דירה 1 הרי שיש לשייכו לשוכרת של הדירה (ראה עדותו בעמוד 25 שורות 19-31).

הנני סבורה כי בנסיבות בהן התובע מודה ברוב רובו של החוב ובאשר לחלקו המועט הינו מודה כי - לכל הפחות - קיימת ולו מחלוקת בשאלת שיוך החוב- הרי שחל האמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ובמיוחד בסיפא לו באשר חלקו הארי של האמור הינו אמת ומשכך, ההגנה לפי הסעיף אינה נשללת :"בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

10. לאור האמור הרי שהנני סבורה כי - בכל הנוגע לאירוע הראשון - יש לדחות את התביעה בעילה בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

11. התובע הוסיף ותבע, בגין האירוע הראשון, גם בעילת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין, הנני סבורה כי גם בעילה זו אין ממש .

ראשית- הנני סבורה כי לא הוכחה רשלנות, באשר כאמור התברר כי חלקו הארי של הפרסום הינו נכון.

באשר לחלקו האחר הקטן של החוב, הרי שכפי שפורט לעיל, המחלוקת בנוגע לחוב נבעה מטענות כאלו ואחרות של התובע באשר לשיוך החוב, טענות אשר אינני סבורה כי מחדל הנתבע מלבררן עד תום עולה כדי התרשלות.

יתרה מכך, גם לו היה ממש בטענה הרי שהנני סבורה כי בנסיבות כפי שהונחו ממילא לנתבע הגנה בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין הנסב על זוטי דברים, באשר מדובר במעשה של מה בכך אשר האדם בעל המזג הסביר לא היה סבור כי יש בו בכדי להקים לו עילת תביעה.

לאמור יש להוסיף כי גם לו הוכיח התובע עוולת רשלנות, הרי שממילא תנאי לפסיקת פיצוי בהתאם לפקודת הנזיקין הינו הוכחת נזק וזה לא הוכח לא מיני ולא מקצתי באשר בפועל סמך התובע ידיו על הפיצוי הסטאטוטורי אשר אינו חל אלא על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

12. לאור כל האמור הנני דוחה התביעה הנסבה על האירוע הראשון.

האירוע השני:

13. הראיה הקבילה היחידה אשר הובאה על ידי התובע בכל הנוגע לאירוע השני הינה עדותו של מר אבישי נחום. בהקשר זה אציין כי התובע העיד אף הוא באשר לאירוע ואולם, ברי כי לא נכח באירוע הנטען וכי כל עדותו מבוססת - אף לטענתו - על דברים אשר נאמרו לו לאחר מכן על ידי אבישי נחום ומשכך, הינה בגדר עדות מפי השמועה.

14. כאמור מנגד לעדותו של מר אבישי נחום, העיד הנתבע כי להד"ם - לא פגש במר נחום בעירייה וקל וחומר שלא אמר לו מעולם את הדברים הנטענים על ידו.

15. לאחר שבחנתי את שתי העדויות האמורות, הנני סבורה שאף לא אחת מהן נקייה מספקות ואמינה באופן אשר יש בו בכדי להטות את מאזן ההסתברויות לאיזה מהגרסאות. האמור חל באשר לעדות הנתבע הרי שברי כי מדובר בעדות בעלת אינטרס שכן מדובר בעדות בעל דין .

16. אולם, האמור חל גם באשר לעדותו של מר נחום אשר העלתה תהיות רבות ובנוסף, לא היתה קוהרנטית לעדותו של התובע באופן הפוגע משמעותית במשקל אשר ניתן ליחס לה.

במה הדברים אמורים?-

ראשית- בנוגע לחוסר הקוהרנטיות - מהתביעה כמו גם מתוך תצהיר התובע, עולה לכאורה כי הנתבע פגש במר נחום בשתי הזדמנויות - האחת בחודש 12/09 והשניה בחודש 1/10 ואולם, בניגוד לכך - עדותו של מר נחום לימדה על אירוע אחד בלבד.

זאת ועוד, בניגוד לעדות העד ולפיה פגש בתובע מיד עת יצא מפגישתו עם הנתבע, העיד התובע כי הוא פגש בעד יום או יומיים לאחר אותה פגישה. זאת ועוד, אין חולק כי העד והתובע מכירים זה את זה באשר הם מתנדבים באותה יחידה וכן, עובדים ביחד כאשר גם

באשר להיקף עבודתם המשותפת התגלו אי התאמות בין עדויותיהם.

שנית- לגופה של עדות- מתוך עדותו של מר נחום נמצאתי למדה כי הוא עובד במחלקת שפ"ע הממוקמת בקומה השלישית במשרדי העיריה ואולם, הוא לא פגש בנתבע במשרדי המחלקה שלו - בה אין הוא מקבל כלל קהל - אלא במשרדי מחלקת גנים ונוף הממוקמים בבית פרטי במקום אחר. בהתאם לעדותו של העד הוא הגיע למקום במסגרת תפקידו , ראה את הנתבע , ראה שלא מטפלים בו ומשכך, מיוזמתו הציע לו עזרה. בהתאם לעדות העד, הנתבע סיפר לו כי הגיע להתלונן על שכנו אשר כרת עץ צאלון מגינת הבית המשותף ואגב תלונתו זו הוסיף והוציא דיבתו של התובע.

עדותו זו של העד תמוהה מראשיתה ועד אחריתה- תחילה - תמוה מדוע עובד שאינו שייך למחלקה המגיע אליה אגב עבודתו - דהיינו, בתכלית ברורה, פונה מיוזמתו לממתינים ומציע להם עזרה.

בנוסף- לו אמנם הגיע הנתבע להתלונן על כריתת עץ הצאלון הרי שהעדות או המסכת הראייתית חסרה – כך - בהקשר זה - העד לא העיד מה עשה עם התלונה האמורה - אם יש ממש בטענה ולפיה הציע לנתבע עזרתו - מה עלה בגורל התלונה בגינה הגיע הנתבע - האם הוא טיפל בה בעצמו ? האם הוא הפנה אותו לפקיד המוסמך ? לו אמנם הפנה אותו לפקיד המוסמך – הרי שצריך להיות תיעוד לאותה תלונה בעירייה. בהקשר זה יודגש, העד טוען כי המפגש היה אמנם אקראי אבל נוכחות הנתבע במקום היתה תכליתית והתכלית היתה הגשת תלונה - משכך - היכן התיעוד לאותה תלונה?!

לענין זה, התובע ידע כי הנתבע מכחיש את עצם הגעתו למשרדי העיריה ולו על מנת להגיש תלונה בגין כריתת עץ הצאלון , לכאורה לו אמנם הגיע הנתבע למשרדים בגין תלונה כאמור, הרי שבנקל ניתן היה לפנות לעירייה על מנת להוציא פלט או תיעוד ולו לתלונה זו. מחדלו של התובע מהבאת ראייה שלכאורה יכולה להיות בהישג היד ואשר היתה יכולה לשלול גרסת הנתבע ולפיה כלל לא היה במקום, יש בה בכדי להוות חזקה ראייתית שלילית הפועלת כנגד גרסתו.

17. בנסיבות אלו, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את עצם פגישת הנתבע עם מר נחום וקל וחומר שלא את אמירת הדברים על ידו ומשכך, כי גם דין תביעתו המושתתת על האירוע השני להדחות.

סוף דבר :

18. אשר על כן , הנני קובעת כי דין תביעתו של התובע להידחות.

באשר להוצאות הרי שלאחר ששקלתי החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. קביעתי זו נסמכת, בין היתר, על כך שהנתבע חרג מהיקף הסיכומים כפי שנקבע על ידי ולאחר עיון בסיכומיו הנני סבורה שלא היה כל צורך בחריגה האמורה אשר נבעה מהתמקדות בטפלים רבים ולא בעיקר.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ג, 31 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.