ע"י עו"ד נדב העצני ואח'

א. כללי

לפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי בין בני הזוג ד"ר חיים ועטה מדליה (להלן: "המנוחים מדליה ז"ל") אשר נספו בשואה, לבין הקרן הקיימת לישראל, נחתם חוזה חכירה לרכישת נחלה בת כ- 20 דונם בואדי חווארית (עמק חפר) בשנת 1933 או לחילופין בשנת 1935. בהתאם, מתבקש בית משפט זה לאכוף את חוזה החכירה ולהעניק לתובעים, יורשיהם החוקיים של בני הזוג מדליה זכויות בנחלה בת 20 דונם ב"הדר-עם" או בנחלה אחרת לפי בחירת התובעים.

ב. להלן העובדות הצריכות לעניין

1. אריה מדליה ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 3.9.81 וז'נטה שדה ז"ל ואשר הלכה לעולמה ביום 28.7.07 (להלן ביחד: "ילדי מדליה") הם ילדיהם של המנוחים מדליה אשר נספו בשואה. אריה מדליה ז"ל היה בעלה המנוח של התובעת מס' 1 גב' נלי מדליה (להלן: גב' נלי מדליה). ז'נטה שדה הייתה אשתו של מנחם שדה ז"ל, ואמם של התובעים 2 ו 3 (להלן: גב' נועה משה וכן מר ניר שדה בהתאמה).

2. ביום 17.6.08 ניתן פסק דין הצהרתי של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, לפיו גב' נלי מדליה (שהיא כאמור אלמנתו של הבן אריה מדליה) וכן מר מנחם שדה, אשר התאלמן מהבת ז'נטה שדה, הינם יורשיהם של המנוחים מדליה, אשר נספו בשואה.

3. תובענה זו הוגשה על ידי מנחם שדה ונלי מדליה, אך בעקבות פטירתו של מנחם שדה ז"ל נכנסו בנעליו בנו ניר שדה וביתו נועה משה. משכך, התובעים בתביעה זו הנם כדלקמן:

א. גב' נלי מדליה אשר כאמור הייתה נשואה לאריה מדליה ז"ל בנם של המנוחים מדליה אשר נספו בשואה.

ב. גב' נועה משה ביתם של ז'נטה שדה ומנחם שדה.

ג. מר ניר שדה בנה של ז'נטה שדה ומנחם שדה.

4. הנתבעת מס' 1, הקרן הקיימת לישראל (להלן: "הקרן הקיימת או קק"ל") הייתה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו הבעלים והמנהלת של מרבית הקרקעות בארץ ישראל וכן מי שמכרה לבעלי הזכויות, מדליה ז"ל, את זכויותיה במקרקעין נשוא תביעה זו.

5. הנתבע מס' 2, מינהל מקרקעי ישראל, (להלן: "המינהל") הוא מי שמנהל כיום את אדמות הקרן הקיימת על פי דין.

6. הנתבעת מס' 3, הינה התאגיד אשר קודם למיזוגו לחברה הנוכחית היה מורכב, בין היתר מ"יכין חברה שתופית לקבלנות חקלאית בע"מ". זה קיבל לידיו את אדמות המנוחים מדליה ז"ל מהקרן הקיימת לעיבודן לתקופה קצובה.

7. הנתבעת מס' 4, החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ (להלן: "החברה לאיתור נכסים") צורפה כנתבעת לבקשתה ולאור הוראות חוק נכסים של נספי השואה בע"מ (השבה לנכסים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: חוק נכסים של נספי השואה בע"מ). החוק מסמיך את החברה באופן בלעדי להחזיק ולנהל נכסים של נספי שואה, להכריע בתביעותיהם להשבת הרכוש ולהעבירם ליורשי הנספים ככל שיאותרו.

8. המנוחים חיים ועטה מדליה ז"ל, היו זוג רופאים מהעיר מרימפול בליטא, אשר נמנו על ראשי הקהילה היהודית במקום מגוריהם. בשנת 1932 התארגנה קבוצה יהודים ליטאיים, ובהם גם המנוח חיים מדליה בקואופרטיב בשם "ההתיישבות העממית" (להלן: "ההתיישבות העממית"). מטרתה של ההתיישבות העממית הייתה להעלות את חבריה לארץ ישראל על מנת להתיישב בה, באמצעות רכישת קרקעות ועיבודן.

9. ההתיישבות העממית יצרה קשר באמצעות נציגי הסוכנות היהודית עם הקרן הקיימת לרכישת מקרקעין בארץ ישראל. לפי הוראות הקרן הקיימת לישראל, התקשרו החוכרים, אנשי ההתיישבות העממית, עם יכין, על מנת שזו האחרונה תכשיר את הקרקעות, תיטע בהן פרדסים ותטפל בהם עד אשר יעלו לישראל. יכין מצידה התחייבה לעבד את הפרדסים עד אשר יניבו פרי.

10. בכל אותה תקופה קיבלה יכין תשלום עבור פעלה מהמתיישבים אשר שכרו את שירותיה. בעקבות חורף קשה במיוחד בשנת 1937 נגרמו נזקים כבדים לפרדסים כעולה ממכתב יכין מיום 7.7.1938. הנזקים הכבדים לפרדסים הובילו לסכסוך בין קבוצת חברי ההתיישבות העממית ליטא לבין הקרן הקיימת ויכין. בגדר הסכסוך טענו חברי ההתיישבות כי הקרקע שניתנה להם אינה הקרקע המתאימה לעיבוד פרדסים וכי כל עמלם וכספם ירד לטמיון. בהתערבותו של נשיא הקרן הקיימת דאז, מר אוסישקין, הגיעו אנשי ההתיישבות היהודית וחברת "יכין" לידי הסדר פשרה, מבלי שהליך הבוררות בו החלו מוצה, וההדורים בין כל הצדדים יושרו.

11. אלא שבעקבות מלחמת העולם השנייה שפרצה בשנת 1939, לא זכו המנוחים מדליה לראות פירות עמלם והם ניספו בשואה, יחד עם בנם הצעיר דוד ז"ל. למרבה המזל, הצליחו שני ילדיהם של בני הזוג מדליה, אריה וז'נטה ז"ל להימלט מהגורל המר שפקד את הוריהם ואחיהם הקטן, ומאימת הצורר הנאצי. אריה נשלח ע"י הוריו לארץ ישראל בתחילת שנות ה - 30 ללמוד חקלאות במקווה ישראל, וז'נטה נשלחה ללמוד רפואה ברוסיה ומשם עלתה ארצה.

12. ביום 2 אוק' 2008 נמסר על ידי ד"ר עו"ד שריפי מנתניה דו"ח לגב' נועה בלכר מנהלת אגף איתור נכסים מהחברה לאיתור נכסים באשר לקרקעות נטושות במושב הדר עם שבעמק חפר (להלן: דו"ח שריפי). בדו"ח שריפי נאמר, כי קבוצה בת 22 איש מליטא ובהם מדליה רכשו נחלות בנות כ-20 דונם כל אחת. לאחר ניתוח מסמכים שונים הגיע עו"ד שריפי למסקנה, כי "הנספה היה בעלים של זכויות חכירה במתחם מגורים בגוש 8302 במושב הדר עם ובנוסף לכך היה בעלים של מטע בשטח של כ-10 דונם".

13. בעקבות דו"ח שריפי פורסם מאמר בעיתון הארץ ביום 8.11.08 על ידי העיתונאי תומר זרחין תחת הכותרת "מוסדות המדינה פעלו כגנבים במחתרת ביחס לרכוש נספים בשואה". בעקבות המאמר הוגשה התביעה שלפני על ידי התובעים.

ג. טענות התובעים

1. תובענה זו נסבה סביב 20 דונם פרדסים באזור הדר עם שבעמק חפר שרכשו בעלי הזכויות מדליה ז"ל, בתמורה מלאה, בשנת 1933 ואשר נמסרו בסמוך לאחר רכישתם ליכין לשם עיבודם.

2. עוד טוענים התובעים, כי המנוחים מדליה נספו בשואה ומשעמדו על כך הנתבעים, דאגו להעלים כל רישום על שם בעלי הזכויות ומיהרו למכור את פרדסי מדליה ז"ל (ביחד עם מקרקעין נוספים של נספים אחרים בשואה), תוך ניסיון לשבש עקבות מכל מין וסוג שהוא לעניין קרקעותיהם.

3. התובעים מציינים, כי מדובר בפרדסים אשר נרכשו בממון רב ועובדו ע"י יכין תמורת עמלה על פי הסכם שנכרת עם הרוכשים. לפי הטענה, שלושת הגופים- הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת ויכין "הסכימו פה אחד", כי יכין תעביר חלק מהחלקות המוחזקים על ידה לצורך הרחבת כפר ידידיה, וכן הסכימו, כי אם יבואו בעלי החלקות הם יוכלו לקבל את השטחים מתוך אותן חלקות שנשארו בידי יכין.

4. התובעים אף טוענים כי רעיון זה של קברניטי הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, לו חברה גם יכין, הביא להסכמה בין אותם גופים, כי יש לבטל את החוזים שנחתמו בשנת 1935 בצידוק של "ביטול הגרלת הפרדסים" של אלה אשר בעליהם "נשארו באירופה" ובירור גורלם ידרוש זמן רב. משכך, ביום 25.12.45 נערך זיכרון דברים בין הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת ויכין, ובו הוסכם, כי יש לבטל את הגרלת הפרדסים שטרם נמסרו לבעליהם. נטען, כי כך בהרף עין בוטלו זכויותיהם של עשרות ואולי מאות יהודים אשר רכשו נחלות בארץ ישראל, בתמורה מלאה, אך גורלם התאכזר אליהם והם נרצחו ע"י הנאצים, ובכללם מדליה.

5. נטען עוד, כי הקרן הקיימת ויכין לא רשמו את המקרקעין על שמות הרוכשים בטאבו, בניגוד להתחייבותם הקודמת. במקום למלא אחר חובתם לרישום הזכויות כנדרש ובמועד, פעלו הגופים הנ"ל לביטול ולאיון אותן זכויות, בניגוד לדין, ולמוסכם, אגב רמיסת זכויות הקניין וזכויותיהם החוזיות של המנוחים מדליה.

6. חרף העובדה, כי ניתן היה לאתר במדינת ישראל, ללא כל קושי, את אריה מדליה וז'נטה שדה, ילדיהם של המנוחים מדליה ז"ל, איש מבין הנתבעים לא ניסה לאתרם ולהציג להם את זכויותיהם במקרקעין שנגזלו מהם. זאת, על מנת להשיב למי מהם את שווי הכספים ששילמו עבור המקרקעין.

7. התובעים אף טוענים, כי מעשי הנתבעים ומחדליהם, כמפורט לעיל, וגזלת המקרקעין מהווים פגיעה רבתי בזכויות היסוד החוקתיות שלהם. לטענת התובעים אי רישום זכויותיהם של המנוחים מדליה במרשם המקרקעין בעת הרלוונטית וכפי שהתחייבו מהווה פגיעה בזכויות הקניין של המנוחים מדליה, כמו גם בזכותם הבסיסית לכבוד.

8. התובעים טוענים בנוסף, כי בין הקרן הקיימת לבין בני משפחתם נכרת חוזה למכירת הזכויות במקרקעין למנוחים מדליה. מכירת המקרקעין לצדדים שלישיים, ללא הסכמתם, תוך איון זכויותיהם מהווה הפרה גסה ויסודית של החוזה אשר היה להם עם הנתבעת מכוח זכויותיהם הקנייניות במקרקעין.

9. חוזה הרכישה לא בוטל מעולם, ועל כן חוזה הרכישה תוקפו בעינו עומד. הניסיון למחיקת כל תיעוד לכך, בדרך של "ביטול הגרלה", משלא נרשמו הזכויות לפיו, כמתחייב וכדין, מהווה כשלעצמו הפרה בוטה של החוזה.

10. זאת ועוד - הפרה זו יש בה כדי לזכות את התובעים בכל סעד מכוח דיני החוזים הכלליים או מכוח המשפט המנהלי החל על הנתבעים, בגין הפרות חוזיות אלו. הנתבעים הפרו את חובת קיום החוזה בתום לב הפרה גסה ובלתי מתקבלת על הדעת, גם מקום שדיני החוזים הכלליים טרם גובשו במתכונתם הנוכחית.

11. הנתבעים הפרו את חובת רישום זכויותיהם של מדליה בפנקסי רישום המקרקעין רלוונטיים ובכל מקום רישום עסקאות אחר, במועד הסמוך לכריתת החוזה.

12. הנתבעים הפרו את חובתם ליתן זכויות במקרקעין כנגד התמורה ששולמה, בהינתן העובדה שהנתבעים היו בעלי הידע והשליטה על המידע אודות מיקומם המדויק של המקרקעין. זאת בפרט מקום שמדובר בגופים עתירי נכסים ומידע, אשר בנקל יכלו לעשות כן.

13. כן טוענים התובעים, כי הנתבעים היו נאמנים כלפי רוכשי הזכויות, ביודעם שאלו שוהים בארצות ניכר, קל וחומר משידוע היה לכל, אף בדיעבד, מה עלה בגורלם. במעשיהם ובמחדליהם הפרו הנתבעים, כל אחד מהם בנפרד, חובות הנאמנות וההגינות הבסיסיות, באשר נמנעו מלרשום את הזכויות במועדן, טשטשו את עקבות רכישת הזכויות בדרך של "ביטול הגרלת" הזכויות, ונמנעו מלפעול לאיתור יורשי בעלי הזכויות, כנדרש וכמתחייב מצד לחוזה מסוג זה.

14. התובעים אף טוענים כי הנתבעים, ביחד ולחוד, גנבו מהם את נחלותיהם ומכרו אותן לאחרים תמורת בצע כסף. לטענתם, בעצם מתן הרשאה לאחרים לעשות שימוש במקרקעין מבלי לקבל את הסכמת בעלי הזכויות או יורשיהם מדובר בגזל זכויותיהם לשון המעטה.

15. התובעים טוענים בנוסף, כי הנתבעים כולם עשו עושר ולא במשפט על חשבונם, ועל כן הם חבים חובת השבה מלאה לתובעים. התובעים אף טענו, כי הנתבעים התעשרו על חשבונם שעה שמכרו את מקרקעיהם פעמיים, היינו: לאחר מכירתם לבעלי הזכויות מדליה ז"ל שבו ומכרו את הזכויות למחזיקים במקרקעין בפועל כיום.

16. בנוסף, נטען, כי הנתבעים עשו, בין בעצמם בין ע"י מורשים מטעמם, שימוש במקרקעין משך עשרות השנים שחלפו לפחות משנת 1945, מועד בו נערך "ביטול ההגרלה" ועד עצם היום הזה. שימוש זה היה שימוש שאינו כדין בזכויות מדליה, בגינו זכאים התובעים להשבת הסכומים בהם התעשרו הנתבעים על חשבונם.

17. בשלהי שנת 2008 התפרסם הדו"ח של ד"ר ניסן שריפי ובו ביקורת חריפה על התנהגות הנתבעים וממצאים באשר לזכויות המנוחים מדליה ז"ל. דבר הדו"ח פורסם בעיתונות. או אז הגיע לידיעת התובעים לראשונה הידיעה בדבר הזכויות שיש להם בפרדסים שנרכשו ע"י אבותיהם ואשר נגזלו מהם.

18. התובעים ניסו לפתור תעלומת היעלמם של מקרקעי המנוחים מדליה, בכוחות עצמם. אך עד מהרה הבינו כי לא ייוושעו וכי קיים קשר של שתיקה בין המוסדות. בצר להם פנו התובעים לפרקליטים אשר ייצגו אותם. ואולם גם ניסיונות הפרקליטים לאתר מה עלה בגורל 20 הדונם שרכשו המנוחים מדליה עלו בתוהו, משהסתבר כי רשויות המדינה חברו יחדיו כדי לנשל את התובעים מזכויותיהם.

19. פניות התובעים ובאי כוחם בעל פה לנציגי הנתבעים העלו כי קיים קשר של שתיקה והכחשה למעשי הרשע והאיוולת של גופים אלה (כך בלשונם של התובעים) אשר במקום להתייצב בגלוי להתנצל ולתקן המעוות, הערימו קשיים על בעלי הזכויות וניסו לרפות ידיהם בכל דרך אפשרית. דו"ח שריפי העלה חשד שמדינת ישראל, הנתבעים וגופים אחרים השמידו מסמכים הנוגעים לבעלות נספי השואה על קרקעות, כדי לטשטש את זהות הרוכשים המקוריים ולהעביר קרקעות לאחרים. הדו"ח חשף כשלושים נכסים בתל מונד, הדר עם ונתניה, אשר הוגדרו ברמת וודאות גבוהה ביותר בבעלות נספים, חרף העובדה כי ניתן היה לאתר במדינת ישראל, ללא כל קושי, את יורשי מדליה.

20. התובעים מבהירים כי תובענה זו עוסקת בהשבת מקרקעין לבעליהם בלבד. בית משפט זה התבקש להתיר לתובעים להגיש, בשלב מאוחר יותר, תובענה כספית כנגד הנתבעים שגרמו להם לנזקים ואשר התעשרו שלא כדין על חשבונם.

ד. טענות הנתבעים

טענות המינהל וקק"ל

1. התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם וטענותיהם כפי שהועלו במסגרת התביעה ותצהירי העדות הראשית נסתרו באמצעות המסמכים הרבים אשר הוצגו בפני בית משפט זה. בהתאם לזאת, דין תביעתם להידחות.

2. מובהר כי בניגוד לטענות אשר הועלו על ידי התובעים, לאחר הגשת התביעה, המינהל וקק"ל ערכו בדיקה מקיפה בדבר זכויות משפחת מדליה בכל היישובים הסמוכים לבית ינאי, ובכלל זה הדר עם. אף לאחר חיפוש מתמשך לא נמצאו מסמכים הקשורים לבני הזוג מדליה באף יישוב באזור עמק חפר, למעט בית ינאי.

3. אין מחלוקת בין הצדדים כי לפי מכתב מיום 31.5.35 אשר נערך ע"י קק"ל ומופנה לסוכנות היהודית, 22 תושבי ליטא, ביניהם בני הזוג מדליה, רכשו זכויות חכירה של "נחלה" בת 20 (עשרים) דונם לערך מאדמות קק"ל בעמק-חפר.

4. בהתאם לרישום הקיים במינהל, מנחם שדה, ובנעליו התובע 2 מכוח צו קיום צוואה, הנו בעל הזכויות בנחלה במושב בית ינאי (בעמק חפר) הכוללת חלקה 83 בגוש 8334 בשטח של 3,269 מ"ר (להלן גם: חלקה 83), חלקה 8 בגוש 8343 בשטח של 6,013 כחלקת עיבוד (להלן גם: חלקה 8), וחלקה 9 בגוש 8332 בשטח של 9,789 מ"ר – כחלקת עיבוד (להלן גם: חלקה 9). כלומר סדר גודל המקרקעין שבידי הצאצאים של המנוחים מדליה כיום הינו בשיעור כולל של 19,072 מ"ר, או כ 20 דונם לערך.

5. נוסף על חלקות אלה, התובע 2 הנו בעל הזכויות במושע בכ- 7 דונם נוספים במושב בית ינאי כפי שהצהיר במהלך עדותו בבית המשפט ביום 14.3.2011 (ר' פרוטוקול הדיון מיום 14.3.11).

6. המסמכים אשר הוגשו לבית המשפט זה מוכיחים ללא כל ספק כי החלקים בחלקות 83, 8 ו- 9 בבית ינאי מהווים את הנחלה אשר רכשו בני הזוג מדליה בשנות השלושים. החלקות הנ"ל הועברו במועד מאוחר יותר ליורשי המנוחים מדליה.

7. זכויות התובע 2 בחלקה 9 בגוש 8332 מקורן בחוזה חכירה שנחתם ביום 21.3.39 בין קק"ל לבין בני הזוג מדליה באמצעות מיופי כוחם. תקופת החכירה תואמת את התקופה שמצוינת בנספח ב' לכתב התביעה כאשר מצוין בו במפורש כי תקופת החכירה מתחילה ביום 1.10.1933 ומסתיימת ביום 30.9.1982 - לתקופה של 49 שנים (ר' נספח א' לכתב ההגנה מטעם קרן הקיימת).

8. הזכויות בחלקה 9 נרשמו על שם בני הזוג מדליה במשרד ספרי האחוזה בנתניה, ממשלת פלשתינה (א"י) ובלוח הזכויות (העתק מתעודת הרישום צורפה כנספח ב' לכתב ההגנה מטעם קרן הקיימת).

9. בעקבות חלופי מכתבים מיום 3.12.1952, מיום 14.12.52 ומיום 30.12.1952 בין קק"ל לבין עו"ד שלאין אשר ייצג את מנחם וז'נטה שדה, הסכימה קק"ל להעברת הזכויות של בני הזוג מדליה למנחם וזיטה שדה ובכלל זה, הזכויות בחלקה 9 אשר הייתה רשומה על שמם של בני הזוג מדליה, ואת הזכויות בחלקה 8 בגוש 8343 אשר טרם נרשמה על שמם של בני הזוג מדליה (ר' נספחים ג' ו- ד' לכתב ההגנה מטעם קרו קיימת ונספח כה' לתצהיר העדות הראשית של התובע 2 ניר שדה).

10. בהתאם, נחתם חוזה החכירה בעניין חלקה 8 בגוש 8343 ביום 9.3.1953, בין מנחם שדה וז'נטה שדה (כאשר צוין בחוזה החכירה במפורש כי הם "מבית מדליה") לבין קק"ל כאשר במסגרתו נקבעה תקופת החכירה באופן חריג ל- 30 שנה במקום 49, כדי להתאימה לתקופת החכירה המצוינת בנספח ב' לכתב התביעה והיא מתחילה בתאריך 1.10.1952 ומסתיימת בתאריך 30.9.1982 (ר' נספח ה' לתצהיר העדות הראשית של הגב' שרה סמבול מטעם קרן הקיימת).

11. חוזה החכירה לגבי חלקה 83 הנ"ל נחתם ימים ספורים לאחר החתימה על חוזה החכירה של חלקה 8 בגוש 8343.

12. חלופת המכתבים הנ"ל מעידה בפירוש כי הן חלקה 9 בגוש 8332 והן חלקה 8 בגוש 8343 שייכות לבני הזוג מדליה בעקבות הרכישה אשר ביצעו בשנת 1933, והן מהוות היום את חלקות העיבוד שהם חלק מנחלה חקלאית הרשומה ע"ש ז'נטה ומנחם שדה בבית ינאי. כמו כן, נרשמה למנחם שדה זכות חכירה כבר רשות בחלקה 83 אשר שטחה 3.269 דונם המהווה חלקה א' – חלקת מגורים של הנחלה.

טענות החברה לאיתור נכסים

החברה לאיתור הצטרפה למינהל וקק"ל אך מצאה לנכון להדגיש הטענות הבאות:

13. החברה לאיתור הדגישה כבר עם הגשת בקשת ההצטרפות להליך, כי אין לה כל אינטרס בנוגע לתביעה, כי מטרתה היא גילוי האמת והעברת נכסים של נספי שואה ליורשי הנספים ככל שאלה לא הועברו אליהם וכי צירופה מתחייב מתוקף התפקיד המוטל עליה לפי חוק.

14. במסגרת תפקידה ביצעה החברה לאיתור, לרבות באמצעות אנשי מקצוע עימם התקשרה, חקירות לאיתור נכסים של נספים שואה. בין היתר, התקשרה החברה עם ד"ר עו"ד ניסן שריפי שניסה לאתר את הקרקעות שרכשו 22 יוצאי ליטא ביניהם מדליה, באזור עמק חפר.

15. הדו"ח של עו"ד שריפי הוגש לחברה ונבחן על ידה. במהרה התברר כי הדו"ח אינו נותן מענה לעיקר השאלות העובדתיות והמשפטיות העולות בהקשר לקרקעות שרכשו 22 חברי הקבוצה הליטאית. בכלל זה התברר כי עו"ד שריפי לא איתר מסמכים רלוונטיים מהותיים הנוגעים לקרקעות אלה.

16. על אף שהדו"ח של עו"ד שריפי הוכן עבור החברה ונועד לעיונה בלבד לשם ביצוע הוראות החוק, ועל אף שחל איסור לפרסמו או לגלות את ממצאיו, בין היתר לפי סעיף 72(ב) לחוק, הדליף גורם כלשהו את הדו"ח, ככל הידוע מחוץ לחברה, לעיתון "הארץ" וזה פרסם את ההשערות הבלתי מבוססות והלא מהימנות שנכללו בדו"ח כעובדה מוגמרת. פרסום זה לווה בתשבחות רבות לעורך הדו"ח הבוסרי, שהתברר לימים גם כשגוי – עו"ד שריפי.

17. כתוצאה מפרסום זה נולדה התביעה בה עסקינן. למרבה הצער, כיום – לאחר שמיעת ראיות ובחינת כל המסמכים בעניין שאותרו, ניתן לומר במידה רבה של ודאות כי התובעים התפתו להגיש תביעה זו על סמך ספקולציה שגויה, ללא ידיעה אישית של העובדות, ללא מסמכים מאמתים ואף בניגוד למידע שהיה מצוי בידם.

טענות יכין

יכין הצטרפה למינהל וקק"ל אך מצאה לנכון להדגיש הטענות הבאות:

18. התביעה הוגשה כנגד חברה בשם "יכין חק"ל חברה לעיבוד תוצרת חקלאית יזמות ונדל"ן בע"מ", חברה אשר מעולם לא הייתה קיימת בעוד שמספר הח.פ. ששורבב לכתב התביעה היה של חברת "יכין חק"ל בע"מ". עיון במסמכי התביעה מגלה כי התקשרות חברי הקבוצה הייתה עם גוף משפטי אחר לגמרי בשם "יכין חברה שיתופית לקבלנות חקלאית בע"מ". בין שתי חברות אלה המצוינות במסמכי התביעה, לבין הנתבעת 3 "יכין חק"ל בע"מ" אין כל קשר. כל ניסיונות התובעים להדביק בסיכומיהם לטענה מבוססת זו תארים כדוגמת "טענה מבישה" ו-"טענה המדיפה ריח רע" אינם מצליחים לכסות על עובדה פשוטה זו.

19. כן נטען, כי שלל המסמכים והעדויות בתיק מעידים שתפקידה היחיד של "יכין חברה שיתופית לקבלנות חקלאית בע"מ", שאיננה הנתבעת 3, התמצה בעיבוד הפרדסים, ותו לא. ליכין אין ולא היו זכויות בעלות או חכירה בחלקות, אשר חיו בבעלות הקרן הקיימת. יתרה מכך, מסיכומי התובעים עולה כי אין לתובעים כל טענה של ממש כנגד יכין, באופן שהמינהל וקק"ל תוארו על ידם כ"שחקניות הראשיות" בתיק. גם בשלב מתקדם זה של התיק, לא ברור מהו תפקידה ה"משני", וכיצד ניתן לייחס לה איזושהי אחריות למקרקעין שכאמור מעולם לה היו בבעלותה ובשליטתה ושכל זיקתה אליהם התמצה בעיבוד חלקות פרדס עד למסירתן. יכין סבורה, כי שמה שורבב לתוך כתב התביעה בניסיון חסר תום לב מצד התובעים לתור אחר "כיס" נוסף ולהתעשר, שלא כדין, על חשבונה.

20 . ואם בכל האמור לעיל לא די, הרי שדינה של תביעה זו להידחות על הסף גם מחמת התיישנות. התביעה אומנם נוגעת לזכויות במקרקעין, אולם זו התיישנה עובר לכניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט ־ 1969. התובעים מעלים בסיכומיהם בחצי פה טענה לפיה עובדות התביעה נולדו להם לראשונה רק ביום 8.8.10 עם פרסום הכתבה, דבר העומד בסתירה מוחלטת לנטען בתצהיריהם (ראה ס' 4 לתצהיר שדה). מלבד זאת, התובעים, אף שהנטל עליהם בעניין זה, לא טרחו לנמק כיצד העובדות המקימות את התביעה נעלמו מהם מסיבות שאינן תלויות בהם, ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למונעם.

ה. השאלות השנויות במחלוקת

שתי שאלות מרכזיות עולות במקרה שלפני: השאלה האחת היא האם הוכחה טענת התובעים בהסתמך על דו"ח שריפי, כי המנוחים מדליה רכשו מקרקעין בהדר עם או בכפר חיים?

שאלה נוספת היא האם הוכח, כטענת הנתבעים, כי המנוחים מדליה רכשו נחלה בסדר גודל של כ-20 דונם מקרקעין בבית ינאי. זאת, כאשר משאלה זו נגזרות השאלות באילו חלקות מדובר? ובידי מי הזכויות של אותן חלקות?

דיון והכרעה

האם הוכח, כטענת הנתבעים, כי המנוחים מדליה רכשו נחלה בסדר גודל של כ-20 דונם מקרקעין בבית ינאי?

ו. המנוחים מדליה רכשו מקרקעין בבית ינאי

1. על פי המסמכים המצויים בתיק עולה כי, בשנות ה-30 למאה ה-20 חתמו המנוחים מדליה על חוזה חכירה של נחלה באזור ואדי חווארית. כך מעיד מכתב מטעם קרן הקיימת מיום 31.5.35 (המכתב מוצג בנספח ב' לכתב התביעה, להלן: "המסמך המכונן"). במסמך זה נאמר כי 22 משפחות מליטא חתמו באמצעות באת כוחם "יכין עם הקרן קימת לישראל על חוזה חכירה של 20 (עשרים) דונם מטרי לערך הקהק"ל בעמק חפר (וואדי – חוארית)" לתקופה של 49 שנה מאוקטובר 1933 עד לספטמבר 1982, עם אופציה להארכת החכירה ב- 49 שנים נוספות, דהיינו עד שנת 2031. מהמסמך אף עולה, כי עמק חפר הוא שמה העברי של חבל ארץ אשר שמה הערבי הוא וואדי חוארית. לא מיותר לציין, כי אזור עמק חפר כיום הוא אזור רחב ידיים, עליו נמנים בין השאר כל היישובים המוזכרים בתיק זה וביניהם: בית ינאי, כפר חיים, הדר עם וכפר ידידיה.

2. על פי מספר אינדיקציות עולה כי אנשי "ההתיישבות העממית" אשר נבצר מהם להגיע לא"י ועדיין שהו בליטא מינו כבא כוחם את האגרונום מר חיים פייגין מת"א לטפל בענייניהם בארץ (ראו לדוגמה מכתבו של פייגין, נספח י"ז לתצהירה של נלי מדליה). בהמלצת הקרן הקיימת ועל פי הוראותיה, נמסרו הפרדסים, שחלקם כבר היו נטועים, ליכין לשם גידול וטיפוח. וחלקם, שטרם נשתל בהם דבר, לשם נטיעת פרדסים. משנת 1933 ועד לקיץ שנת 1937 עובדו הפרדסים על ידי יכין מבלי שנשמעו טרוניות ממי מהצדדים.

3. במכתב של "יכין" לוועד הפועל של הסתדרות העובדים נאמר כי ליכין יש סוכן קבוע בליטא בשם צימבליסט המתאם את העלייה לארץ ישראל. במכתב נאמר, כי יהודי ליטא התחלקו לשלוש קבוצות: קבוצה א' – 24 משפחות (להלן: קבוצה א' מליטא). אשר קיבלו קרקעות בוואדי חוארית, , קבוצה ב' המונה 9 משפחות אשר הנטיעה באדמותיהם התבצעה בשנת 1934 וכן קבוצה ג' אשר מנתה 12 משפחות ואשר הנטיעה באדמותיהם, אף היא התבצעה בוואדי חוארית (ראו מסמך ת/4). הוכחה, כי מליטא עלו מספר קבוצות עולה אף ממכתבו של חיים פייגין - בא כוחם של המתיישבים - מיום 16.12.34 שבו ציין, כי הוא "בא כוח של כל קבוצות ההתיישבות מליטא" (ראו נספח ט' לכתב התביעה, ההדגשה שלי א.ס).

4. הקבוצה שעליה נמנו המנוחים מדליה היא קבוצה א' מליטא שעליה נמנו 22 או 24 משפחות. במסמך המכונן מצוינים 22 שמות המהווים את הקבוצה ובניהם חברי המשפחות הבאות: געלוואן, גרונברג, דן, יפה ליב, קושניר, קענסקי, ולפובסקי, זקס, כהן ליב, מילביקר, מיטקובסקי, נואיק, סוכוליביץ, סורסקי, סלוצקר, קענסקי ורבינוביץ. לתצהירה של גב' נלי מדליה (נספח ד') צורף מסמך ובו צויינה רשימה נוספת בת 24 איש אשר כונתה "רשימת חברי קואופ "ליטא" קבוצה א' שחתמו על חוזים עם יכין לנטיעת פרדסים בעמק חפר". ברשימה זו מופיעים 24 חברים ובהם השמות: שמידט, דן, יפה ליב, רבינוביץ, פינקלשטיין דוד, גרינברג, סורסקי, זילברמן, טשרני, קפלן, מיטקובסקי, קענסקי, מיליכקר, מדליה, ולפובסקי, סלוצקער, זקס, כהן ישראל ליב, קבצניק, קנטור, סובלוביץ, געלוואן, נואיק, קושניר. הנה כי כן, מרשימות שמיות המבוססות על שני מקורות שונים עולה, כי המנוחים מדליה נמנו על קבוצה א' מליטא שכללה 22 או 24 אנשים. יושם אל לב שקיימת התאמה רבה בשמות המרכיבים את שתי הרשימות שמניתי לעיל.

5. המינהל צירף חוזי חכירה רבים המעידים כי משפחות המזוהות לעיל כחברי קבוצת ליטא א' רכשו אדמות בבית ינאי בשנות ה-30. כך לדוגמה, מצורף חוזה חכירה של גלואן הנזכר לעיל כחבר בקבוצת ליטא א' אשר רכש כ-10 דונמים אדמה בכפר ינאי וזאת על פי חוזה שנחתם ביום 21.3.39 ואשר תוקפו מיום 1.10.33 (ראה תצהיר משלים שרה סמבול). חוזים דומים נחתמו עם חברים אחרים אשר שמותיהם הופיעו ברשימות של קבוצה ליטא א' מליטא לעיל. השמות שהופיעו הם כדלקמן: גרינברג, דן, וולפובסקי, זילברמן, זקס, יפה ליב, מליכנגר, אריה ליב, מאיר סלוצקר, קושניר, קנסקי, רבינוביץ ושמידט.

6. שמות רוכשי הנחלות, סוג הנטיעות, שווי הנחלה ופירוט סכומי הכסף שהועברו הועלו על הכתב והם מפורטים ברשימה של חברי קבוצה א' מליטא, שחתמו על חוזים עם חברת "יכין" לנטיעת פרדסים בעמק- חפר (ראו למשל נספח ד' לתצהירה של נלי מדליה). על פי מסמך זה החבר המצוין כמס' 14 ברשימה הינו ד''ר מדליה חיים ז"ל, אשר רכש שטחים אשר ניטעו בסתיו 1933 ("בלתי מורכבים") ובאביב 1934 ("מורכבים"). כן צוין ברשימה זו סכום החוזה, גובה התשלום ששולם ע"י משפחת מדליה ויתרת זכותם בבנק הפועלים.

7. זאת ועוד, שורה של מסמכים נוספים, חלקם עוד משנות ה-30 של המאה הקודמת, מצביעים על כך שהמקרקעין שרכשו חברי הקבוצה הליטאית, ובתוכם מדליה, נמצאים בבית ינאי. לעניין זה ראה מכתב למר יוסף וייץ מקק"ל מיום 21.11.39 (חלק מאסופת המסמכים שהוגשה על ידי התובעים בדיון מיום 3.13.11 – סומן ת/4). שם מצוין במפורש כי הישוב בית ינאי מורכב משלוש קבוצות, אחת מהן היא "ארגון ליטא – נטוע כ-24 דונם...".

8. במסמך שצירפה יכין בכותרת "תכנית וקלקולציה לנטיעת חלקות פרדס בואדי חוארת (נספח 2 לסיכומי יכין) נאמר כי "יחידת השטח שהמתישב מקבל מאת הקהק"ל היא - 20 דונם. מהם אדמת פרדס – 12 דונם למגרש 3 דונם אדמה כבדה - 5 דונם בסה"כ 20 דונם".

9. ביום 22.9.48 נכתב מכתב למר וויץ מהקק"ל (ת/4). במכתב מעדכנים את מר וויץ בדבר מצבם של מתיישבי ליטא וכך נאמר בו:

"מכל ה-24 מתישבי ליטא, חלק נשאר בחיים, לרובו המכריע יורשים, ואשר לחלק הנעדרים – איש איננו יכול כבר כיום למחוק את זכרם. והרי לדוגמא שני מקרים: א. לא היו כל ידיעות על בתו של המתיישב ד"ר מדליה, והנה "פתאום" היא הופיעה ממחנה הסגר בגרמניה שם נישאה לבחור שליח א"י, שניהם עלו לארץ, לא מזמן הוא נפל בקרב על לוד והיא נשארה אלמנה עם תינוק יתום מאביו, הנושא את שמו של סבא –המתישב הנ"ל. כיום היא יושבת בקבוץ ובודאי היא תתנחל במשך הזמן על אדמת הוריה –המהם תגזל אדמתם?".

מכתב זה מקשר את כל החוליות – גם מוכיח שהמקרקעין שרכשה קבוצה הליטאית הם בבית ינאי, גם שמדליה נמנו עם הרוכשים קרקע בבית ינאי וגם כי בתם של מדליה, אשתו של שדה, הגיעה לארץ במפתיע וקיבלה מידע על הקרקעות שרכשו הוריה בבית ינאי.

10. מסקנות הביניים הנן כדלקמן: ראשית, נחתם חוזה חכירה של כ- 20 דונם לערך בין מדליה לקק"ל. שנית, ברור, שלפחות כ-10 דונמים ממוקמים ביישוב בבית ינאי. שלישית, המנוחים מדליה נמנו על קבוצה א' של הקבוצה להתיישבות מליטא, אשר חבריה קנו קרקעות בבית ינאי וכן נאמר שהחוזה משתרע בתקופה שראשיתה מיום 1 לאוקטובר 1933 ויסתיים ביום 30 בספטמבר 1982. ניתן אף לדעת שהוחל בעיבוד הפרדסים השייכים למדליה כבר בסתיו 1933.

ז. חלקה 9 גוש 8332

1. על פי תעודת רישום מקרקעין עולה, כי המנוחים מדליה חכרו חלקה בגוש 8332 חלקה 9 בבית ינאי. וכך נאמר בתעודה: "תעודת רשום" של "משרד ספרי האחוזה בנתניה" "בלוק" 8332 מספר חלקה 9 "מחוז" -"השומרון" ; "נפה" "תול כרם" כפר או עיר "בית ינאי". מספר השטר 1191/26.11.39 . נאמר בהערה: "חכירה לטובת חיים מדליה ואטה מדליה לפי שטר מס. 1191/26.11.39 סוג הנכס "מירי" טיבה של הטרנסאקציה "רישום" (ההדגשה שלי א.ס, ראו נספח ב' לתצהיר אלינור קרויטרו).

2. החברה לאיתור נכסים (ראו תצהירה של גב' אלינור קרויטרו) הציגה נוסח של חוזה החכירה שנחתם בין המנוחים מדליה לבין הקק"ל. מדובר בחוזה חכירה העוסק בחכירת מקרקעין בשטח של 9,789 מ"ר בגוש 8332 בחלקה מס' 9 שבבית ינאי. על פי החוזה, החכירה התחילה ביום 1 אוק' 1933 והסתיימה ביום 30 בחודש ספטמבר 1982. החוזה נחתם על ידי באי כוח מדליה ביום 21.3.1939.

3. מהמסמכים שבפני אף עולה כי חלקה 9 מגוש 8332 בשטח של 9,789 מ"ר עברה בירושה ליורשי המנוחים מדליה. ביום 30.12.52 הודיעה קק"ל על הסכמתה שמר אריה מדליה "יורשם השני של המנוחים חיים ואטא מדליה, יעביר את מחצית זכות החכירה שקיבל בירושה למר מנחם שדה" (ראו נספח ד' לכתב ההגנה של המינה וקק"ל).

4. הוכחה ברורה נוספת לכך שחלקה 9 עברה בירושה טמונה ב"מידע מפנקס הזכויות המתנהל בלשכת רישום מקרקעין נתניה". על פי נסח זה מדובר במקרקעין בגוש 8332 חלקה 9. ביום 10.3.1953 נעשתה פעולה של "העברת שכירות בירושה" (ההדגשה שלי –א.ס). החוכרים הם שדה ז'נט 1/4 שדה ז'נט 1/4 ומנחם שדה 1/2.

5. הוכחה נוספת לכך שחלקה 9 עברה בירושה ליורשי המנוחים מדליה – הבת ז'נט שדה והבן אריה מדליה (בעלה של התובעת 1), אשר ויתר על חלקו במקרקעין הנ"ל והעבירו לבעלה של אחותו – מנחם שדה (נספח ג' לכתב ההגנה של החברה), הובאה במכתב מיום 14.12.52 שנשלח מאת עו"ד שלאין אל קק"ל ובו נאמר:

"רק החלקה 9 בגוש 8332 תועבר עפ"י רישום צו ירושה ע"ש יורשי חיים ואטה מדליה, דהיינו על שם אריה מדליה (חצי חלק) וג'נט שדה (חצי חלק). לפי ההוראות שקיבלנו מאת ועד מושב בית ינאי יש להעביר את חצי חלק של ה' אריה מדליה עש ה' מנחם שדה בעוד שהמחצית השניה אשר בין כך תהיה אחרי רישום צו הירושה ע"ש הגב' ג'נט שדה, צריכה להישאר על שמה היא" (מסמך 7 ת/4).

6. הודאת בעל דין נוספת מצויה בתצהירו של ניר שדה (ס' 39 ), שם נכתב כי "הוריי קיבלו מכוח ירושתם את סבי, ד"ר חיים מדליח ז"ל, פרדס בשטח של 9.789 דונם בלבד, היינו: פחות מעשרה דונם, בחלקה 9 בגוש 8332".

7. הנה כי כן, עולה מהראיות, כי חלקה 9 גוש 8332 היא חלק מהמקרקעין שרכש מדליה יחד עם קבוצה א' מליטא. חלקה 9 אף עברה בירושה ליורשי המנוחים מדליה. מדובר בחלקה אשר נמצאת בבית ינאי ואשר תקופה החכירה הנזכרת בה היא בדיוק תקופת החכירה הנזכרת במסמך המכונן. מכאן ניתן להסיק שחלקה 9 הינה חלק מנחלה בת 20 הדונמים אשר הוחכרה על ידי המנוחים מדליה החל משנת 1933.

ח. חלקה 8 מגוש 8343

1. לאחר שהתברר לנו לעיל, כי חלקה 9 נחכרה על ידי המנוחים מדליה ועברה בירושה ליורשיהם, התבררה עובדה נוספת והיא שיורשי המנוחים מדליה ירשו חלקה אחרת באזור בית ינאי בגוש 8343 חלקה 8. רישום באשר לחלקה זו המצוי ב"מידע מפנקס הזכויות המתנהל בלשכת רישום מקרקעין נתניה" מעלה את האינפורמציה הבאה: מדובר במקרקעין בגוש 8343 חלקה 8 אשר רשומים על מנחם שדה לבית מדליה 1/2 ו-ז'נט מנחם 1/2. שטח חלקה זו הינו 6,013 מ"ר (נספח ד' לכתב ההגנה של החברה לאיתור נכסים).

2. כמו כן התברר, כי נחתם חוזה חכירה בעניין חלקה 8 בגוש 8343 ביום 9.3.1953, בין מנחם שדה וז'נט שדה (כאשר צוין בחוזה החכירה במפורש כי הם "מבית מדליה") לבין קק"ל כאשר במסגרתו נקבעה תקופת החכירה באופן חריג ל- 30 שנה במקום 49 שנים, וזאת כדי להתאים את תקופת החכירה בחלקה זו לתקופת החכירה המצוינת בנספח ב' לכתב התביעה והיא מתחילה בתאריך 1.10.1952 ומסתיימת בתאריך 30.9.1982 (ר' נספח ה' לתצהיר העדות הראשית של הגב' שרה סמבול מטעם הנתבעים 1-2). מכאן, ניתן להניח, כי סיום תקופת החוזה ביום 30.9.82 ממש כמו חלקה 9 לא נעשה באופן מקרי אלא בכוונת מכוון, משום שהמדובר בשתי חלקות המשייכות לאותה נחלה ואותם בעלים הלא הם המנוחים מדליה. לא מן המותר להבהיר כי הרכב נחלה באזור השרון כולל מספר חלקות, כאמור בדבריה של גב' סמבול:

"חלקה 9 וחלקה 8 והחלקה שהיא חלקת הבית שהיא חלקה 83 לדעתי, שהיא נקראת גם - מגרש 35 אבל זו אותה חלקה, ואני ביררתי ויש להם גם בפרדס המשותף וגם בתצהיר שנתת לי לקרוא, גם פה כתוב שיש להם שטח כמו לכולם בבית ינאי בפרדס המשותף, כל זה ביחד מהווה נחלה חקלאית בבית ינאי שלא ניתנת לפיצול והיא יכולה להירשם רק על אדם אחד לרבות בן זוגו." (עמ' 179 לפרו', מיום 17.5.11).

3. לא מן המותר להעיר, כי בעקבות חילופי מכתבים מיום 3.12.1952, מיום 14.12.52 ומיום 30.12.1952 בין קק"ל לבין עו"ד שלאין אשר ייצג את מנחם וז'נטה שדה, הסכימה קק"ל להעברת הזכויות של בני הזוג מדליה למנחם וז'נטה שדה ובכלל זה, הזכויות בחלקה 8 בגוש 8343 (ר' נספחים ג' ו- ד' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-2 ונספח כה' לתצהיר העדות הראשית של התובע 2 ניר שדה).

במכתב מיום 14.12.52 מאת עו"ד שלאין אל קק"ל נאמר כדלקמן:

"על החלקה 8 בגוש 8343 אינה רשומה כל זכות חכירה ולכן מבינים אנו כי יש להחכיר חלקה זו להה מנם וג'נט שדה על פי חוזה חכירה בינם לבין כב'".

חלופי המכתבים הנ"ל מעיד בפירוש כי חלקה 8 בגוש 8343 (בנוסף לחלקה 9 בגוש 8332) שייכת ליורשי המנוחים מדליה בעקבות הרכישה אשר ביצעו המנוחים בשנת 1933, כשחלקות 8 ו-9 מהוות היום את חלקות העיבוד שהם חלק מנחלה חקלאית הרשומה ע"ש ז'נט ומנחם שדה בבית ינאי.

4. הגב' סמבול הבהירה כי החתימה על חוזה חכירה עם ה"ה שדה לגבי חלקה 8 הייתה קשורה בטבורה לזכויות בחלקה 9, כאשר בפועל לא הייתה אפשרות להחתים את בני הזוג מדליה או מי מטעמם על חוזה חכירה לחלקת העיבוד הנוספת או לחלקה א' למגורים. בהתאם, נחתמו החוזים ישירות עם ה"ה שדה (ר' עמ' 179 לפרוטוקול מיום 17.5.11 ). ואם לא די בכך, הרי שנתבעים 1-2 הציגו שני מסמכים משנת 1952 (נספח ו' לתצהירה של הגב' סמבול, הכולל שני מכתבים), המתייחסים באותה נשימה הן לחלקה 9 והן לחלקה 8 הנ"ל. ב"כ התובעים ניסה לנתק את הקשר בין שתי החלקות הנ"ל, בטענה שלגבי חלקה 9 נטען במפורש כי מדובר בהעברה ליורשי מדליה ואילו לגבי חלקה 8 מדובר על העברה לשדה. על כך השיבה גב' סמבול ואני מקבל את דעתה, כי כי במקור הוחתמו מדליה על חוזה חכירה (באמצעות מיופה כוחם) רק ביחס לחלקה 9, לכן היה צורך בהעברה מכוח ירושה. בנוגע לחלקה 8 – קק"ל לא הספיקה להחתים על חוזה חכירה בטרם ניספו מדליה, ועל כן בוצעה העברה ישירה לשדה. ואולם גם העברה זו בוצעה מכוח הרכישה המקורית של מדליה (ראה פרוט' מיום 17.5.11 עמ' 177-179).

5. מכל האמור עולה בפירוש כי מיקום המקרקעין ותקופת החכירה של הנחלה בה מחזיקים התובעים בבית ינאי תואמות באופן מדויק את האמור במסמך המכונן ובהתאם מתבקשת המסקנה כי בני הזוג מדליה, או יותר נכון, יורשיהם, קיבלו את זכויות החכירה של חלקה 8 בירושה על סמך הרכישה ההיסטורית של הנחלה בראשית שנות ה-30 למאה הקודמת.

ט. חלקה 83 בגוש 8334

1. בנוסף, לחלקות הנ"ל, מוקצית גם חלקה 83 בגוש 8334, המצויה אף היא בבית ינאי ליורשי המנוחים מדליה. שטח חלקה זו הינו 3,269 מ"ר.

2. על פי הצהרתה של גב' שרה סמבול המכהנת כראש ענף במחלקה החקלאית במחוז מרכז של מינהל מקרקעי ישראל עולה כי חלקה 83 בגוש 8334 בשטח של 3,269 מ"ר משמשת לחלקת המגורים של יורשי המנוחים מדליה.

3. על פי דו"ח ביקור של המינהל בשטח עולה שחלקה 83 בגוש 8334 משמשת למטרת מגורים ליורשי המנוחים מדליה:

"גוש 8334 חלקה 83 (משק 35) בחזית מצפון 2 מבני מגורים כ"א 1 יח"ד מאוכלסים על ידי שדה במשק מבנה מחסן שהוסב ל 2 יח"ד המהוות יחידות השכרה דרומה להם מבנה לול ישן ודרומית לו מבנה לול פעיל".

י. סיכום באשר למקרקעין בבית ינאי

באם נסכם את גודלן של החלקות הנזכרות לעיל נגיע לסדר גודל של 19,071 מ"ר דהיינו 19 דונם, שכולם ממוקמים בבית ינאי ואשר שייכים למי מצאצאי המנוחים מדליה, לרבות התובעים שכאן. אישור לכך כי לרשות התובעים עומדים כעשרים דונמים בנוסף לחלקה בת 7 דונמים התקבל על פי עדותו של התובע ניר שדה כדלקמן:

ת: יש לנו חלקה א' של כ- 3 דונם, חלקה ב' של כ- 10 דונם, או

קצת פחות, וחלקה ג ' שזה מעבר לפסי הרכבת, של 6 דונם ויש

עוד שטחים משותפים ליד קיבוץ גבעת חיים מזרחית לכביש

4, אנ י לא יודע בדיוק, אבל נדמה לי שבסביבות 7 דונם

למשק.

ש: ואתה מתגורר שם היום?

ת: כן . (עמ' 42 לפרו', שור' 7-15).

יודגש, כי בניגוד לטענות התובעים, החתימה על חוזי חכירה נפרדים לחלקים שונים בנחלה הנו דבר שבשגרה במושבים. נחלה בדרך כלל מורכבת משלוש חלקות ואף חלקה אינה עומדת בפני עצמה. שלושת החלקות – חלקות לעיבוד הקרקע וחלקת מגורים- מהוות יחדיו "נחלה". במקרה שלפני חלקות 9 ו- 8 מהוות חלקות עיבוד קרקע, וחלקה 83 היא החלקה שבה הוקמו יחידות המגורים של יורשי מדליה. המסקנה היא שהמנוחים מדליה רכשו נחלה בת כ-20 דונמים בבית ינאי וכי נחלה זו עברה בירושה הלכה למעשה ליורשי המנוחים.

י"א האם דו"ח שריפי מוכיח, כטענת התובעים, כי המנוחים מדליה רכשו מקרקעין בהדר עם או בכפר חיים ?

1. התובעים נסמכים בטענותיהם על דו"ח שריפי. לטענתו של עו"ד שריפי, המנוחים מדליה רכשו זכויות ביישוב חירות ג' שהיום הוא נקרא בשם: הדר עם.

2. עו"ד שריפי מבקש להסתמך על מכתב מיום 18.8.35 שבו מצוינים שמות כגון פרידמן זבצקו, כהן, יפה, פקר וקנסקי (ראו נספח ה' לדו"ח שריפי). שריפי טוען כי כיוון שהמנוח מדליה מזכיר במכתב אחד בשם פקר וכי את פקר ניתן לשייך ליישוב חירות ג', הרי שמכאן יש לזהות את המנוחים מדליה ביחד עם חירות ג' היא הדר עם.

3. עו"ד שריפי מציין כי ממכתב מיום 13.12.45 מאת מנכ"ל יכין אל הסוכנות עולה כי בהדר עם קיימות 20 חלקות של יהודי אירופה שבעליהן לא דרשו אותן ולא נוצר קשר עם בעליהן מאז תחילת מלחמת העולם השנייה.

4. התובעים מדברים על "העוקץ הציוני" – לב ליבה של התביעה". לטענת התובעים חילופי המכתבים של נציג מתיישבי ליטא, האגרונום פייגין (צורפו לכתבי בי הדין) מכתב יכין מיום 13.12.45, ובמיוחד זיכרון הדברים מיום 25.12.1945, מלמדים אותנו על קונספירציה שנרקמה בין הסוכנות היהודית, יכין וקק"ל לנשל את התובעים והקבוצה הליטאית, אלה שהלכו לעולמם בשואה ואשר נבצר מהם לדרוש את זכויותיהם בקרקעות שרכשו מקק"ל קרקעות שהחזקה בהן כבר נמסרה ליהודים באמצעות יכין. אותם הגופים "פוטרים" עצמם כמס שפתיים בלבד, בכותבם בסיפת זכרון הדברים, "...ואם יבואו בעלי החלקות – יוכלו לקבל את השטחים לפי החוזים שנחתמו בינהם ובין "יכין" מתוך אותן החלקות שנשארו בידי "יכין". גזילה מדעת זו של 20 הדונם של מדליה ז"ל הביאה את התובעים לפתחו של בית משפט זה זו בתביעה כי יחזירו המקרקעין שנגזלו מהם.

5. בחנתי טענות אלה של התובעים לגופו של עניין ולא מצאתי בהן כל ממש. טענות התובעים הקושרות את המנוחים מדליה להדר עם או לכפר חיים או לכל יישוב אחר מלבד בית ינאי מבוססת על תיזה שנרקמה בדו"ח שריפי מבלי שתהא מבוססת על ראיות של ממש, כפי שיוכח להלן.

6. בראש ובראשונה ייאמר כי דו"ח שריפי לא מצביע על כל ראיה ישירה לפיה המנוחים מדליה רכשו או חכרו מקרקעין שאינם בבית ינאי. הציפייה כי תומצא ראייה ישירה לרכישת מקרקעין מבוססת על סמך ראיות רבות בתיק זה ולפיהן חוזים לרכישת מקרקעין תועדו ונשמרו על ידי כל הצדדים הנוגעים לעניין למרות הזמן הרב שחלף. היעדרה של ראייה ישירה לרכישת מקרקעין אומרת דרשני. עו"ד שריפי לא השכיל להציג כל מסמך התומך בטענות אלה או כדי להבהיר את מקור הקביעה שלו והוא הודה במסגרת חקירתו כי "אין מסמך שיש בו אזכור של זכויות לבני משפחת מדליה בהדר עם" (ראו פרוטוקול הדיון עמ' 104).

7. בנוסף, ייאמר כי התובעים לא השכילו להצביע אף על ראיות עקיפות המתעדות רכישת מקרקעין. כך לדוגמה ההיסק בדו"ח שריפי, לפיו הופעת השם פקר במכתב של מדליה (המופיע בנספח ה' לדו"ח שריפי) מצביע על כך, כי המנוח מדליה רכש אדמה בחירות ג' (היא הדר עם) הוא היסק אשר אינני מוצא בו היגיון מרובה: ראשית, לא ברור לחלוטין שאכן מדובר בפקר אשר התגורר בחירות ג'. וגם אם אכן מדובר בפקר אשר התגורר בחירות ג' – מדוע עלינו להסיק מכך שהמנוח מדליה רכש מקרקעין בחירות ג' ? הסבר אפשרי לאזכור השם פקר במכתב הוא שהמנוח מדליה היה מראשי הקהילה בליטא שטיפל בנושאי עלייה שונים והטיפול בבקשת העלייה של פקר שלא השתייך לקבוצה א' מליטא נעשה במסגרת תפקידו זה. הוכחה לכך שבמכתב זה הופיעו שמות אנשים שלא נמנים על קבוצה א' של ליטא, שעליה נמנה ד"ר מדליה ,ואשר יועדה להתיישבות בבית ינאי, מופיעה במסמך שצירף עו"ד שריפי לדו"ח שפרסם ובו מופיעים השמות פרידמן וזבצקי השייכים לקבוצה ב' של ליטא (ראו נספח ב' 2 לדו"ח שריפי).

יושם אל לב כשנשאל עו"ד שריפי בדבר הקשר של מדליה להדר עם הוא ידע להצביע רק על הקשר לפקר ומכאן המסקנה שהסיק:

"ש: (עו"ד זערורה): ואתה אומר לי , אבל אין מסמך שבו יש את מדליה ואת חירות ג' ביחד.

ת : (עו"ד שריפי): לא, אין

ש: ואין מסמך שיש בו מדליה והדר עם.

ת: נכון .

ש: או .קי , רק כי יש מסמך שבו מדליה וחווארית.

ת: לא, מדליה ופקר

ש: וחווארית, המקום, המקום.

ת: מדליה ופקר שגר היום, עד היום הם גרים בהדר עם, הם רשות

היסטורית" (פרו' מיום 31.3.10, עמ' 134).

8. כמו כן, לא ניתן לקשור את האמור בזיכרון הדברים מיום 13.12.45 למנוחים מדליה והנימוקים לכך כדלקמן: במכתב מדובר על "הגרלת הפרדסים" בעוד שברור הדבר כי המנוחים מדליה רכשו מקרקעין תמורת טבין ותקילין. כמו כן לא מן הנמנע לציין, כי בכל המסמכים הרבים המצורפים לתיק זה לא אוזכר כלל שהמנוחים מדליה השתתפו בהגרלה כלשהי. כמו כן לא ניתן לקשור את המנוחים מדליה ל"20 חלקות של יהודי אירופא" שנותרו ללא בעלים רק משום שליטא הינה חלק מיבשת אירופה; אכן המנוחים מדליה התגוררו בליטא שביבשת אירופה – אך מכאן לבוא ולטעון כי חלקה אחת מכלל 20 החלקות ללא בעלים ביישוב חירות ג' אכן השתייכה למנוחים מדליה – נראית, בלשון המעטה, כמסקנה ללא בסיס כלל.

9. לא זו אף זאת; כיוון שהוכח לעיל כי המנוחים מדליה רכשו נחלה בת כ-20 דונם בבית ינאי הסיכוי כי רכשו נחלה נוספת ביישוב אחר כגון כפר חיים או חירות ג' הוא קלוש ביותר. זאת שכן, סעיף י"ז לחוזי החכירה של חלקות 8 ו 9 שכותרתו "זכות חכירה על נחלה שניה" אוסר על אחזקת נחלה שניה. די בסעיף זה כדי לסתור כליל את גרסת התובעים, שהרי לא ניתן היה לאור הוראה מפורשת זו לרכוש שתי נחלות בו זמנית ואם הוכח שרכשו נחלה אחת הרי שבכך מיצו את זכותם. אם לא די באמור לעיל, הרי שהמסמכים בתיק מעידים כי מצבם הכלכלי של חברי הקבוצה לא אפשר להם לרכוש נחלה נוספת.

10. התובעים מנסים לנתק את הקשר בין 20 הדונם שרכשו מדליה לבין המקרקעין בבית ינאי. אחת מטענותיהם המרכזיות היא שחוזה החכירה ביחס ל-20 הדונם שרכשו מדליה, נחתם בשנת 1935, כעולה מהמכתב המכונן (נספח 1 לסיכומי התובעים). לכן, לגרסתם ברור שהחוזה שנחתם בין קק"ל למנוחים מדליה, באמצעות מיופי הכוח פייגין ושלטופר, בשנת 1939, אינו מתייחס ל-20 הדונם שרכשו מדליה, אלא למקרקעין אחרים. המסמכים שבידינו מלמדים כי מדובר בחוזה אחד:

א. במסמך המכונן מצוין מפורשות כי כל 22 חברי הקבוצה הליטאית חתמו על חוזי חכירה ב-30.5.1935, "ע"י באת-כחם חברת 'יכין', חברה שיתופית לקבלנות חקלאית בע"מ". על פי מכתב זה עולה כי 22 תושבי ליטא, ביניהם בני הזוג מדליה, רכשו זכויות חכירה של "נחלה" של 20 (עשרים) דונם מטרי לערך מאדמות הקהק'ל בעמק-חפר (וואדי - חוארית". תקופת החכירה בהתאם למסמך הנה ל-49 שנים המתחילה ביום 1.10.1933 ומסתיימת ביום 30.9.1982. אני סבור כעולה מהנוסח של המכתב, כי כיוון שהמתיישבים ובהם ד"ר מדליה לא יכלו לחתום בעצמם היות ששהו בניכר בליטא, שימשה יכין כבאת כוחם על מנת לחתום על החוזה מול הקרן הקיימת. עדות לתפקידה של יכין ניתן למצוא בחוזה של יכין מול קק"ל מיום 30.5.35 ובתוספת לאותו חוזה (נספח ג' לכתב ההגנה של החברה). בחוזה התחייבה יכין "להבטיח את דבר החתימה על החוזים שבין המתיישבים ובין הקרן...". כלומר, מלכתחילה היה ברור כי חתימת החוזה בין יכין לבין קק"ל אינה באה במקום החתמת הרוכשים ישירות מול קק"ל, לאחר שתוקצה לכל אחד מהם קרקע שלו. בתוספת לאותו חוזה שנחתמה בין הצדדים מצהירה יכין כי "היא מוכנה לפי דרישת הקק"ל לחתום אתה חוזה חכירה זמני על השטח הנ"ל לתקופה של 3-5 שנים עד שהמתיישבים יקבלו את החלקות שלהם לרשותם הם".

ב. בכל מקרה תוקף החוזה המצוין במכתב המכונן הוא ל-49 שנים ותקופתו משתרעת בתאריכים שבין 1.10.33 עד ליום 30 בספטמבר 1982. כמו כן יצוין כי אזור הנחלה במסמך המכונן הוא עמק חפר (וואדי חוארית) בעוד שבחוזה החכירה הישיר אזור הנחלה הוא בית ינאי אשר בעמק חפר.

ג. בשנת 1939 נחתמו חוזי חכירה ישירים בין קק"ל וחברי הקבוצה הליטאית, באמצעות מיופי כוחם פייגין ושלטופר. חוזה החכירה היחיד שנחתם בשנה זו ביום 21.3.39 הינו בין ד"ר חיים מדליה באמצעות מיופי כוחם פייגין ושלטופר לבין קרן קיימת לישראל בע"מ ועניינו חלקה 9 שבבית ינאי ותוקפו בין התאריכים 30.10.33 לבין 30.9.82.

הנה כי כן, לא זו בלבד ששני חוזי החכירה אינם מצביעים על שתי חלקות שונות, אלא שתוכנם דווקא מחזק את הקשר שבין הרכישה המקורית של המנוחים מדליה לבין המקרקעין בבית ינאי. ראשית, החוזה עליו מדובר משתרע על התקופה שבין 1 אוקטובר 1933 ליום 30 ספטמבר 1982 ממש כמו בחוזה החכירה לעיל. שנית, ברור כי החתימה ביום 30.5.1935 הייתה חתימה פורמלית שמועדה איננו עקרוני ואיננו מבטא דבר וחצי דבר. אכן מדובר בנחלה בת עשרים דונם לערך אך כל הפרמטרים מעידים כי אכן נחתם חוזה באשר ל-20 דונם.

11. חשוב לציין, כי לא די בכך שהתובעים לא הציגו מסמכים התומכים בעמדתם אלא שגם העדים שהעידו מטעמם לא הצליחו לשפוך אור על הפרשה. בניהול התביעה בלט חוסר יכולתם של התובעים ועדי התביעה לתרום לשאלה השנויה במחלוקת בתיק זה . עוד בלט הפער בין כתב התביעה והתצהירים לבין החקירות הנגדיות, במסגרתן נאלצו התובעים להודות כי אינם יכולים לאשר מידיעה אישית אף עובדה מהותית מבין אלה שנכתבו בכתב התביעה או בתצהיר.

כך לדוגמה כשנשאלה נלי מדליה האם היא יודעת שהמנוח מדליה רכש 40 דונם השיבה בחיוב ואולם כשנשאלה אם היא יודעת באיזה מסמכים מדובר השיבה: "לא, אני לא מתמצאת בזה. אני מתמצאת במה שאני יודעת" (עמ' 20 לפרו' מיום 14.3.11, שור' 10-11). וכשנשאלה שוב לגבי כך שהצהירה בתצהירה שמדובר כי בשנת 1933 נרכשו 40 דונם, שוב השיבה בהאי לישנא: "זה לפי המסמכים, לא לפי שאני יודעת" (עמ' 21 לפרו' מיום 14.3.11, שור' 12-15). במקום אחר טענה מפורשות: "כל הנושא עלה אחרי שפנה אלינו העיתונאי תומר זרחין וכל המידע שיש לי זה מהמסמכים האלה שיש פה שקראתי אותן. אין לי מידע מידיעה אישית ולא היה לי שום מושג על קרקעות עד שפנה אלינו העיתונאי" (עמ' 41 לפרו' מיום 14.3.11, שור' 5-8).

12. חשוב להדגיש כי החברה לאיתור נכסים (הנתבעת 4) שהינה בעלת עמדה נייטרלית והפועלת מתוקף חוק נכסים של נספי השואה התנערה לחלוטין מדו"ח שריפי. דבריה בסיכומים שופכים אור על הדו"ח וסיכויי התביעה בעקבותיו:

"במהרה התברר כי הדו"ח אינו נותן מענה לעיקר השאלות העובדתיות והמשפטיות העולות בהקשר לקרקעות שרכשו 22 חברי הקבוצה הליטאית. בכלל זה התברר כי עו"ד שריפי לא איתר מסמכים רלוונטיים מהותיים הנוגעים לקרקעות אלה. על אף שהדו"ח של עו"ד שריפי הוכן עבור החברה ונועד לעיונה בלבד לשם ביצוע הוראות החוק, ועל אף שחל איסור לפרסמו או לגלות את ממצאיו, בין היתר לפי סעיף 72(ב) לחוק, הדליף גורם כלשהוא את הדו"ח, ככל הידוע מחוץ לחברה, לעיתון "הארץ" וזה פירסם את ההשערות הבלתי מבוססות והלא מהימנות שנכללו בדו"ח כעובדה מוגמרת. פירסום זה לווה בתשבחות רבות לעורך הדו"ח הבוסרי, שהתברר לימים גם כשגוי – עו"ד שריפי. כתוצאה מפרסום זה נולדה התביעה בה עסקינן. למרבה הצער, כיום – לאחר שמיעת ראיות ובחינת כל המסמכים בעניין שאותרו, ניתן לומר במידה רבה של ודאות כי התובעים התפתו להגיש תביעה זו על סמך ספקולציה שגויה, ללא ידיעה אישית של העובדות, ללא מסמכים מאמתים ואף בניגוד למידע שהיה מצוי בידם." (ההדגשות שלי – א.ס).

סיכום

עולה מהמקובץ שמניתוח המסמכים ומשמיעת העדויות בתיק, מתקבלת תמונה ברורה לפיה המנוחים מדליה כחלק מקבוצת ה 22/24 רכשו נחלה בשטח של כעשרים דונם בבית ינאי בשנת 1933; המסמכים המצויים בתיק משייכים במפורש את המנוחים מדליה לקבוצה א' של ליטא אשר כל חבריה רכשו נחלות בבית ינאי; אמנם חוזה החכירה המצוי בידי המינהל כיום עוסק בחלקה 9 של מדליה שהינה בת כ-10 דונמים לערך אך ישנם אינדיקציות המעידות כי צאצאי המנוחים מדליה ירשו מהם גם את חלקה 8 בסדר גודל של כ-6 דונמים כן חלקה נוספת בסדר גודל של כ-3 דונמים בבית ינאי. הוכח בפני, במידה הדרושה במשפט אזרחי, שברשות התובעים נמצאת נחלה בת כ-19 דונמים שאותה ירשו בהסתברות גבוהה ביותר מהמנוחים מדליה.

לא מן המותר להעיר, כי גם אם לא היה עולה בידי הנתבעים להוכיח שהמנוחים מדליה רכשו נחלה בת כ-20 דונם בשנות ה-30 בבית ינאי, היה מקום לדחות את התביעה. זאת שכן התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא המציאו ראיות ולו גם קלושות אשר יוכיחו כי המנוחים מדליה רכשו מקרקעין ביישובי עמק חפר כגון כפר חיים או הדר-עם. או במקום אחר בעמק חפר להוציא כמובן את בית ינאי.

התוצאה היא שהתביעה נדחית

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד

התובעים ישלמו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 70,000 ₪, באופן ש 35,000 ₪ ישולמו לנתבעות 1-2 (שיוצגו ביחד ע"י פרקליטות מחוז ת"א) ו- 35,000 ₪ לנתבעת 3. סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל. לא ראיתי לזכות את הנתבעת 4 בהוצאות מאחר שהיא צורפה כנתבעת בתיק לבקשתה ואין לחייב את התובעים בגין צירופה.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.