1. התובע, יליד 1973, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, על פי הנטען, בתאונת עבודה מיום 15.05.05 עת הועסק ע"י נתבעת 1 בעבודות עפר ופיתוח.

נתבעת 2 היתה המבטחת של נתבעת 1 בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

1. לטענת התובע, ביום התאונה עבד בהנחת אבני שפה מבטון, ובעת שהרים אבן שפה כבדה עם עובד נוסף, באמצעות מכשיר הרמה ידני, שיחרר העובד הנוסף את המכשיר מצדו האחר ועקב כך הרגיש התובע כאבים עזים בגב ובבית החזה מימין, והתמוטט ארצה. כתוצאה מכך, הובא התובע לבית החולים ואושפז עד יום 18.5.05 במחלקה לניתוחי עמוד שדרה, עקב פגיעה בגבו וקרע בשריר בדופן הקדמי מימין בית החזה. לאחר שחרורו מבית החולים המשיך התובע לקבל טיפולים רפואיים הן בבית החולים והן בקופת החולים לרבות טיפולי פיזיותרפיה.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. לתובע שולמו דמי פגיעה עבור 36 ימים, בנוסף נקבעה לו דרגת נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 21.6.05 עד יום 31.12.05 ונכות צמיתה בשיעור 0%.

ביום 26.7.09 נפגע התובע בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה ובגינה נקבעה ל דרגת נכות צמיתה בשיעור של 20% מהם הופחתו 10% בגין מצב קודם. על כן, מבקש התובע לקבוע כי אותה נכות שנוכתה בגין מצב קודם, הינה בגין התאונה נשוא תביעה זו.

מטעם התובע לא הוגשה חוות דעת רפואית.

1. הנתבעות מכחישות את קרות התאונה. לטענתן, התובע עבד אצל נתבעת 1 כשבוע בלבד עובר לתאונה הנטענת וצפוי היה להפסיק את עבודתו באותו יום. לטענתן, התובע טען באותו יום עוד בשעות הבוקר שהוא סובל מכאבי גב ולכן כלל לא השתתף בביצוע העבודות וכלל לא עבד עם מכשיר ההרמה באותו יום. לטענת הנתבעות, העבודות בוצעו באותו מועד על ידי שני עובדים אחרים, אשר העידו מטעמן. הנתבעות מכחישות את הנזקים הנטענים על ידי התובע.

דיון והכרעה:

1. מטעם התובע, נשמעה עדותו שלו בלבד. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ובהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה.
2. מטעם הנתבעות העידו שני עדים, העד איאד מריסאת (להלן: "איאד") והעד עזמי סאלח (להלן: "עזמי"), שעבדו באותו יום עם התובע והכחישו את טענות התובע לפיהן היה מעורב בתאונת עבודה כלשהי.
3. נפסק זה מכבר כי חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודה, כוללת שני כללים בסיסיים, שרק בהתקיימם יש בידי בית המשפט לקבוע ממצא על פי עדות יחידה שלא בא לה סיוע:

"האחד - שהטעם שבו מנמק בית המשפט את החלטתו לפסוק על פי עדות יחידה יהיה "טעם אמיתי"; והשני - שהנמקתו של בית המשפט תהיה ניתנת לביקורתה של ערכאת הערעור"

(יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי 1242 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003).

על הכלל הראשון נאמר בע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771 (1973):

".. אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר..."

ועל הכלל השני נאמר בע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212 (1976):

"דרישתו הנ"ל של סעיף 54 לפקודת הראיות, בדבר הצורך במתן נימוקים במקרים המפורטים בו, איננה דרישה פורמלית בלבד, כי אם מהותית מיסודה. דרישה אשר נועדה לאפשר לבית-משפט שלערעור להעביר תחת שבט בקרתו את נימוקיו של השופט היושב לדין בערכאה ראשונה".

1. בתצהיר העדות הראשית, מסר התובע כי איאד, הוא העובד השני שעבד יחד עמו באותו יום בהרמת אבן השפה ואשר על פי הטענה שחרר באופן פתאומי את מכשיר ההרמה הידני ועקב כך נרתע גופו של התובע, שהחזיק בצד השני של המכשיר, קדימה בצורה חדה. בעדותו בבית המשפט, אישר התובע גם כי העד השני מטעם הנתבעת, עזמי, נכח באותו יום באתר העבודה (עמ' 11, שורה 31 ועמ' 12, שורות 1-4 לפרוטוקול).
2. עדותו של עזמי עומדת בסתירה מוחלטת לעדותו של התובע. עזמי העיד כי באותו יום, הגיע התובע לעבודה בשעות הבוקר, טען כי כואב לו הגב, ולאחר ששהה במקום כשעה, מבלי לעבוד, חזר הביתה בסביבות השעה 08:00. עזמי הוסיף, כי רק לאחר שהתובע עזב את אתר העבודה, התחילו הוא והעד השני איאד בהנחת אבני השפה. לדבריו, התובע לא נפגע כלל אותו יום בתאונת עבודה (עמ' 16-18 לפרוטוקול).

עד ההגנה השני, איאד, העיד כי שימש מנהל עובדה באתר, וכי באותו יום, התובע הודיע לו בבוקר שהוא לא רוצה לעבוד וחזר הביתה ברגל (עמ' 21-23 לפרוטוקול).

1. עדותו של התובע היא עדות יחידה, ללא תימוכין בראיה מסייעת כלשהי, ולא מצאתי נימוקים כלשהם המצדיקים הסתפקות בעדותו היחידה, וקביעת ממצא עובדתי על סמך עדותו זו, שהיו בה סתירות רבות ומהותיות. אפרט;
2. עדותו בבית המשפט לגבי שעת אירוע התאונה, לפיה התאונה אירעה בין השעות 12-14 בצהרים (עמ' 13, שורות 1-7 לפרוטוקול) סותרת את הצהרתו בהודעה על פגיעה בעבודה שנמסרה למוסד לביטוח לאומי לפי שעת הפגיעה היתה 10:30 (נספח ח' לתצהיר התובע).

העדות אף אינה מתיישבת עם רישומי מד"א (נספח ג' לתצהיר התובע) לפיהם בוצעו מדידות גופניות לתובע בשעה 11:05 במיוחד לאור גרסת התובע לפיה תחילה פונה אל ביתן השומר ורק לאחר שהוסע לביתו ע"י חבר ושהה שם תקופת מה לאחריה הוחמר מצבו, הוזעק האמבולנס.

1. בעדותו, סתר התובע את עצמו ושינה את גרסתו ביחס לאופן הגעתו לעבודה. תחילה טען כי אביו ביקש מחבר שייקח אותו לביתו (סעיף 11 לתצהיר התובע), בעדותו בבית המשפט, טען כי הגיע לעבודה ברכבו הפרטי, אך לאחר שנשאל מדוע אם כך ביקש מחבר לבוא לקחת אותו לביתו, שינה גרסתו וטען כי החבר הסיע אותו בבוקר לעבודה עם רכבו ונסע לסידורים שלו עם רכבו (עמ' 12, שורות 7-18).
2. התובע לא הצליח לספק הסברים מספקים ומשכנעים באשר לשינויי הגרסה לגבי נוכחות אביו באתר העבודה, שם אירעה התאונה ע"פ גרסתו. תחילה טען בתצהירו כי התקשר לאביו בסמוך לאירוע הפגיעה וזה שלח את החבר אליו, כאשר בשלב זה ניסה לנוח ולהתאושש בחדר השומר באתר (סעיף 11 לתצהיר התובע). בעוד בעדותו, אישר כי השומר באתר היה אביו עצמו, שנכח אותה עת באתר, ועל אף שהעיד תחילה כי אביו היה בשמירה ולכן לא הורשה לצאת מהעבודה בכדי להסיע בעצמו את התובע אל ביתו, טען בהמשך כי אביו עבד במשמרת לילה ועל אף ששהה שם לאחר שסיים את עבודתו לא הסיע אותו בעצמו הביתה (עמ' 12 ו-14 לפרוטוקול).
3. מעדותו של התובע, עולה אם כך, כי בעת התאונה או בסמוך לאחר התרחשותה הנטענת, נכחו במקום אנשים נוספים, שהגישו לו סיוע, כגון אביו של התובע שעבד כשומר באתר העבודה אותה עת, ועל פי הטענה, התקשר לחבר בשם ראוף ח'טיב אשר הגיע למקום והסיע את התובע לביתו, משם הובהל התובע בהמשך באמבולנס לבית החולים.

התובע בחר שלא לזמן מי מאלה לעדות מטעמו. עדותם של אלה הינה משמעותית ביותר, אך התובע בחר שלא לזמנם לעדות (ראה: עמ' 13, שורות 15-19 ועמ' 14, שורות 9-13 לפרוטוקול).

כלל ידוע הוא כי: "אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת , מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658-659.

הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד ואין לכך הסבר סביר, נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלזמנו (ראו: ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656).

1. עדויותיהם של עדי הנתבעת היו עקביות ואני מוצאת אותן מהימנות. אין בעובדה שלא הוצגו יומני עבודה כדי לפגום בעדותם, שכן יומני העבודה לא היו מלמדים דבר לעניין התאונה.

העובדה שהעד איאד מריסאת היסס כאשר נשאל ישירות על ידי ב"כ התובע האם לטענתו התובע משקר, אין בה כדי להוות חיזוק עדותו של התובע, שכן ניכר בעד כי חשש לומר לתובע, בפניו, שהוא משקר, אך מדבריו עולה בבירור כי לטענתו משקר התובע.

לטענת ב"כ התובע נמצאה סתירה בין תצהירו של מריסאת לבין עדותו בבית המשפט, שכן בניגוד לנטען בתצהיר, לא ציין שהתובע התלונן על כאב גב בבוקרו של אותו יום. איני מוצאת כי מדובר בסתירה מהותית שיש בה כדי לפגוע במיהמנותו של העד. עיקר עדותו נותרה כשהיתה, ולפיה התובע כלל לא החל בעבודתו באותו יום, ועזב את האתר זמן קצר לאחר שהגיע אליו, בבוקר.

1. כאמור, עדות התובע, הינה עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בראיות ונסתרת על ידי גרסת עדי הנתבעת. בסופו של יום עסקינן לכל היותר, בגרסה מול גרסה.
2. נפסק, כי במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע ותביעתו תידחה (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (2.09.10) ודנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833).
3. לאור כל האמור, אני קובעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את תביעתו ולפיכך, דין התביעה להידחות. משהגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח את קרות התאונה, איני נדרשת לדון בשאלת אחריותה של הנתבעת ובנזק הנטען.
4. התביעה נדחית.

התובע יישא בשכר טרחת בא כח הנתבעות בסך של 7,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ה, 24 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.