1. התובע הגיש ביום 25.1.10 תביעה לסעד כספי כנגד הנתבע, וטרינר במקצועו, אשר טיפל בשנת 2009 בכלבתו של התובע, במרפאה הווטרינרית בהר כנען. התובע ביקש כי בית המשפט יורה לנתבע להעביר לידיו מכתב ובו יתואר הטיפול שניתן על ידי הנתבע לכלבתו של התובע, וזאת "על מנת לצרף לתביעה חוות דעת רפואית מד"ר רענן רפאלי". הוא עתר לפיצוי בגובה 5,000 ₪ בגין הטיפול הווטרינרי הרשלני.

2. לכתב התביעה צרף התובע העתק מכתב שנשלח על ידו למרפאת הנתבע, ובו תוארה גרסתו להתרשלות בטיפול בכלבה, אשר יוחסה לנתבע ולרופאים נוספים במרפאתו. באותו מכתב פרט התובע את השתלשלות האירועים מזווית ראייתו. תמצית האירועים המתוארים במכתב זה הינה כדלקמן:

(1) ביום 18.8.09 הגיע התובע עם הכלבה למרפאת הנתבע, לאור סימנים בגופה של שלשולים, חולשה ואובדן במשקל. הווטרינר ד"ר חליחל זיהה אנמיה קשה והעריך כי מדובר בקדחת קרציות. ניתן טיפול ראשוני באנטיביוטיקה.

(2) ביום 20.8.09 התקבלו תוצאות בדיקות דם של הכלבה, בהן נשללה האבחנה הראשונית של קדחת קרציות ונקבע כי לאור הימצאו של קריש דם אין לראות את תוצאות הבדיקות כאמינות. הנתבע סבר כי יש להמשיך בטיפול אנטיביוטי וציין כי יש לתת זריקת קורטיזון לטיפול באנמיה. התובע דיווח לו כי הכלבה סובלת אף ממיימת.

(3) ביום 23.8.09 ניתנה לכלבה זריקת הקורטיזון. במועד זה, ושוב למחרת היום, ד"ר חליחל הורה על המשך הטיפול האנטיביוטי, והתעלם מהתלונה בדבר קיום מיימת.

(4) בביקור ביום 28.8.09 טען הווטרינר ד"ר פרנק כי אין באפשרותו להוציא את תוצאות בדיקות הדם של הכלבה מהמחשב וסרב להצעת התובע להביא מביתו באופן עצמאי את תוצאות הבדיקות.

(5) ביום 30.8.09, עת החמירו קשיי הנשימה של הכלבה והליכתה כבדה עליה, נטל הנתבע דגימה מהנוזל התוך בטני של הכלבה. הנתבע הודה כי האבחנה הראשונית לפיה לקתה הכלבה בקדחת קרציות לא הייתה נכונה, אך התעלם מכך שבדיקת הדם הראשונה לא הייתה אמינה עקב הימצאותו של קריש הדם. בשלב זה הנתבע הפנה את הכלבה לביצוע אולטרה סאונד.

במכתב זה תאר התובע את מהות ההתרשלות אותה ייחס לנתבע: אבחון שגוי, התעלמות מתוצאות בדיקות הדם ומהסימנים הקליניים, טיפול ממושך, שגוי ולא מקצועי, זלזול וגביית תשלום עבור טיפולי סרק. הנזק שנגרם, שהינו גרימת סבל מיותר לכלבה וגביית כספים לטיפולי סרק, הוערך בסך של 5,000 ₪.

2. בכתב ההגנה תאר הנתבע בפירוט את שלבי הטיפול שניתן במרפאתו לכלבתו של התובע. בכך נענה למעשה לבקשת התובע להמציא לו מסמך ובו פירוט הטיפול, על מנת שישמש תשתית עובדתית לחוות דעת רפואית שהיה בכוונת התובע לצרף לכתב תביעתו. למרות זאת, לא הוגשה מטעם התובע חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיו, ואף ד"ר רפאלי – אשר, כמצוין בכתב התביעה, אמור היה ליתן את חוות הדעת ולהתייצב בבית המשפט – לא נתן חוות דעת ולא שימש כעד מומחה מטעמו של התובע.

3. תמצית גרסת הנתבע לשלבי הטיפול בכלבה, כפי שפרט בכתב ההגנה, הינה כדלקמן:

(1) ביום 18.8.09 הגיע התובע עם הכלבה אל מרפאתו של הנתבע, וסיפר כי הכלבה איננה אוכלת ומתנשמת בכבדות. בעקבות בדיקה, הועלה חשד כי היא לוקה בקדחת קרציות, אשר נפוצה ומתאימה לסימפטומים שהתגלו. ניתן טיפול אנטיביוטי, נלקח דם לבדיקות והומלץ על מתן עירוי דם, אולם התובע הוא שסירב כי יינתן עירוי.

(2) ביום 21.8.09 התובע דיווח טלפונית על שיפור במצב הכלבה, ועודכן כי תוצאות בדיקות הדם מצביעות על אנמיה חמורה ומחסור בחלבונים. קריש הדם שהתגלה העמיד בסימן שאלה את נכונות התוצאות. שוב הומלץ על מתן עירוי, ושוב סירב התובע.

(3) ביום 23.8.09 דיווח התובע על הרעה במצב הכלבה. לאחר בדיקתה, הומלץ לפנות למרפאה משאשפזת לצורך מתן עירוי דם וביצוע הדמייה של חלל החזה והבטן. אף הפעם סירב התובע לאמץ המלצה זו. ניתן טיפול תרופתי נגד האנמיה והחשד לזיהום. המשך טיפול זה ניתן ביום 25.8.09, ושוב הומלץ על עירוי דם ואשפוז מקיף, והתובע סירב.

(4) ביום 30.8.09 הודגש בפני התובע כי קיים חשד לגידול בחלל הבטן, או למצב קשה של auto-immune hemolytic anemia. נלקחו נוזל תוך בטני ודם לבדיקה חוזרת, ושוב הומלץ על פנייה למרפאה מאשפזת לצורך הדמיית חלל הבטן. התובע התמיד בסירובו, ולמעשה נפסק הקשר עמו ועם הכלבה.

4. הנתבע כפר בהתרשלות כלשהי מצידו וטען בכתב ההגנה כי האבחנה הראשונית למחלתה של הכלבה (של טפילי דם כגורם האנמיה) נראתה הגיונית ומתאימה לסימפטומים באותו שלב. סירובו של התובע להמלצת הנתבע לביצוע הדמיית בטן ולמתן עירוי דם, שנבע משיקול כספי, מנע אפשרות לאבחן את הגידול בגוף הכלבה.

5. מטעם התובע העיד הוא עצמו בלבד. בעדותו הוא הוסיף פרטים שלא צוינו בכתב התביעה אודות אירועים שהתרחשו לאחר 30.8.09, עת חדל מביקוריו במרפאתו של הנתבע. לדבריו, לאחר מועד זה הוא פנה למרפאה אחרת – למרפאת ד"ר רפאלי. במרפאה זו ניתן לכלבה עירוי, ונעשה ניסיון לביצוע אולטרה סאונד. ד"ר רפאלי הפנה את התובע למומחה, אשר אבחן כי הכלבה סובלת מגידול. התובע קיבל את המלצת אותו מומחה לבצע המתת חסד של הכלבה ובדרך זו הלכה לעולמה.

בעדותו התייחס התובע לגרסת הנתבע בכתב הגנתו, ולמעשה לא חלק על עיקרי התיאור העובדתי שם, למעט אותם חלקים בה אשר ייחסו לתובע סירוב למתן עירוי דם לכלבה. הוא הכחיש בשפה רפה את הטענה אודות סירובו, ובעיקר הדגיש כי אין בנמצא תיעוד המצביע על סירוב כזה.

6. לדברי הנתבע, ביום 25.8.09 הוא שוחח טלפונית עם התובע, אשר סיפר כי חלה הטבה במצב הכלבה, ואמירה זו חיזקה אצל הנתבע את ההערכה כי הטיפול האנטיביוטי משיג תוצאה רצויה ויש מקום להמשיך בו.

הנתבע הדגיש בעדותו כי כבר בביקור השני של הכלבה במרפאתו (ככל הנראה כוונתו לביקור ביום 23.8.09) הומלץ לתובע לבצע הדמיית בטן אצל הכלבה. העתק הודעת הדואר אלקטרוני ששלח הנתבע אל התובע ביום 30.8.09 (נ/1) מראה כי המלצה זו הועלתה על הכתב לכל המאוחר במועד זה. בהודעה זו ציין הנתבע כי "יתכן וגידול סרטני גורם לשינויים". כפי שעולה מעדות התובע בעצמו, הערכה זו של הנתבע הוכחה בסופו של דבר כנכונה בעקבות בדיקה ואבחון של המומחה מזיכרון יעקב.

7. במקרה הנוכחי אין מחלוקת לגבי עיקרי העובדות, למעט, כאמור, גרסאות שונות באשר לסירובו או אי סירובו של התובע לחלק מהטיפול שהומלץ. אשר על כן, להעדרן של רשומות רפואיות ממסכת הראיות אין השלכה לעניין יכולתו של התובע להוכיח רכיב כלשהו בעוולת הרשלנות. מאחר והעדר הרשומות לא פגע ביכולת התובע להוכיח את תביעתו, אין הצדקה להעביר את הנטל הראייתי אל כתפי הנתבע. (וראו, לסוגייה זו, פסקה 25 לפסק דינה של המשנה לנשיא נאור בע"א 10218/08 אברמובסקי נ' ד"ר סיגלר (ניתן ביום 23.8.12)).

8. על מנת להוכיח קיומה של עוולת רשלנות, יש להוכיח התרשלות והפרת חובת הזהירות שגרמה לנזק. בליבה של החובה עומד מבחן הצפיות שהינו ענין נורמטיבי, קרי – הצורך לצפות, ולא רק היכולת לצפות (ראו פסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט הנדל בע"א 7079/09 שיבלי נ' בית החולים האנגלי (ניתן ביום 13.2.12)(להלן – פרשת שיבלי). הגם ש"רשלנות" היא מושג נורמטיבי, בחינתה נערכת בשדה העובדות של המקרה הקונקרטי. בפרשת שיבלי הזכיר בית המשפט כי על בית המשפט המברר תביעת נזיקין שעילתה רשלנות רפואית מוטל לקבוע ממצאים עובדתיים, וכי מהקביעות העובדתיות נגזרות הקביעות המשפטיות (ראו, שם).

בבואו של בית המשפט לקבוע ממצא עובדתי ולאורו לבחון האם אבחנה אשר בדיעבד התבררה כשגויה עולה כדי התרשלות, עליו לפעול לאור עקרונות מנחים שנקבעו בפסיקתנו באשר לפעולות רופא במהלך ביצוע עבודתו. כך, למשל, בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד השופט הנדל בע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (ניתן ביום 10.8.10) נאמר:

" ... ברם, רשלנות איננה מבחן של תוצאה בלבד ואף איננה מבחן של "חכמים לאחר מעשה", אלא מבחנו של הרופא הסביר בשעת מעשה. לשון אחרת, רופא בשר ודם עשוי לטעות. לא כל טעות מהווה רשלנות. לא לכל מדווה יש אשם. כלל זה מודגש ביתר שאת שעה שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירה באחת מהאופציות האפשריות שהרפואה מכירה בה. פעולת רופא לא תיחשב רשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפישתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות (וראו: ע"א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו (2) 241 (2001)). החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, ברמה המקובלת והכול "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ראו עניין קוהרי, עמוד 172)".

וראו, כדוגמה, את דברי כבוד השופט עמית בפסקה 6 לפסק דינו בע"א 3530/10 עזבון המנוחה בבייב נ' קופת חולים לאומית (ניתן ביום 29.2.12):

"התזה לפיה העובדה שהמנוחה נפטרה לאחר ביקורים כה רבים בקופת חולים ולאחר ביקור בחדר מיון כארבעה ימים לפני פטירתה, די בה כדי להצביע על רשלנות של הרופאים – אינה יכולה להתקבל. רפואה אינה מדע מדוייק ולא תמיד ניתן להגיע לאבחנה מבדלת תוך זמן קצר. במקרה דנן, כאשר סיבת המוות אינה ידועה וכאשר לא נתגלו ממצאים חריגים על ידי שורה ארוכה של רופאים שבדקו את המנוחה בתקופה סמוך לפטירתה וערכו לה שורה של בדיקות מקיפות - טענות הרשלנות הן בבחינת השערות וספקולציות שבדיעבד".

9. במקרה הנוכחי, הסביר הנתבע, ווטרינר במקצועו, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו ועיניהם של הווטרינרים האחרים, חברי צוות מרפאתו, עת אבחנו בשלב הראשון את הכלבה כסובלת מקדחת קרציות. הסבריו הצטיירו כאמינים ומבוססים על מומחיותו וניסיונו במשך למעלה מעשר שנים בטיפול באלפי כלבים. מקובלת עלי כאמינה עדות הנתבע לפיה כבר בביקור השני של הכלבה במרפאתו, ביום 23.8.09, הוא המליץ בפני התובע לבצע לה הדמיית בטן. מאחורי הערכה זו עמדה האפשרות שהנתבע ביקש לאששה לפיה אין מדובר בקדחת קרציות דווקא, אלא בחולי אחר, חמור יותר. הנני מקבל כאמינה ונכונה אף את גרסת הנתבע לפיה לאחר מועד זה (ואף לפניו) הומלץ לתובע לבצע לכלבה עירוי דם, אולם התובע סירב להמלצה זו ובכך תרם לעיכוב בגילוי הגידול הסרטני. לאור זאת אין בעובדה כי רק בחלוף שבוע, בהודעת דואר אלקטרוני, העלה הנתבע מפורשות בכתב אפשרות לגידול סרטני (אבחנה שהתבררה כנכונה בסופו של דבר) כדי להצביע על התרשלות מצידו של הנתבע.

התובע לא העיד את ד"ר רפאלי ואת המומחה מזיכרון יעקב, ובכך נמנע מלשפוך אור מקצועי מזווית אחרת, אשר יתכן והיה בה כדי לקעקע את עדותו של הנתבע, המבוססת על מומחיותו כווטרינר. הערכותיו של התובע בכל הקשור לפעולות הנתבע נותרו, איפוא, בגדר "השערות וספקולציות שבדיעבד".

התובע לא הוכיח התרשלות כלשהי מצידו של הנתבע. בהעדר התרשלות אין צורך להידרש לחובת הזהירות, לקשר הסיבתי ולקיומו של נזק. מעבר לדרוש אציין כי כלל לא הוכח קיומו של נזק. התובע אמר בעדותו כי "התביעה היא לא בגין זה שהכלבה נפטרה". הוא לא הוכיח כל תשתית עובדתית התומכת בטענתו כי "הנזק שלי הוא הטרטור שלי והטיפול הלא נחוץ שניתן לכלבה".

10. משלא הוכיח התובע את רשלנות כלשהי מצידו של הנתבע, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ב, 05 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.