א. כתב האישום

1. כתב האישום כולל שלושה אישומים, כאשר אישומים 1 ו-2 מיוחסים לנאשם והאישום השלישי מיוחס לנאשמים 1 ו-2. על פי החלק הכללי לכתב האישום, בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, היה הנאשם 1 (להלן: הנאשם) רשום כעוסק מורשה לעניין חוק מס ערך מוסף התשל"ו – 1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף). הנאשמת 2 היא חברה בע"מ שבכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום היתה רשומה כעוסק מורשה לפי חוק מס ערך מוסף (להלן: הנאשמת). בין השנים 2004 – 2005 במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, פנה הנאשם אל אדם בשם עמי קדוש (להלן: קדוש) וביקש ממנו להקים עבורו את הנאשמת. הנאשם היה, בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום, מנהלה הפעיל של הנאשמת 2 וזאת למרות שלא היה הבעלים שלה.

2. באישום הראשון, מיוחסות לנאשם ארבע עבירות של מסירת ידיעה או מסמך כוזבים במטרה להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף. על פי עובדות האישום הראשון, בתקופה שבין החודשים נובמבר 2002 לבין מאי 2003, ביצע הנאשם עסקאות בתיקו הפרטי והוציא חשבוניות מס בגין עסקאות אלה. בארבעה מהדיווחים התקופתיים שהגיש הנאשם למנהל מס ערך מוסף במהלך התקופה האמורה, לא כלל את מלוא עסקאותיו וזאת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום המס הנובע מעסקאות אלה. סך הכל לא דיווח הנאשם על עסקאות בסך 736,268 ₪ אשר סכום המס הנובע מהם הינו 132,528 ₪, וזאת כמפורט בנספח א' לכתב האישום.

3. באישום השני, מיוחסות לנאשם 51 עבירות של שימוש במרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהם, או עשה מעשה אחר במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, וזאת לפי סעיפים 117(ב)(8) ו- 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. על פי עובדות האישום השני, במהלך השנים 2003- 2004, במועדים אשר אינם ידועים במדויק למאשימה, הוציא הנאשם לעוסקים שונים, הן בעצמו והן באמצעות אחרים, 51 מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס על שם חברת ארגוס בע"מ ח.פ 513355438, מבלי שיהיה רשאי או מוסמך להוציא חשבוניות אלה (להלן באישום זה: החשבוניות המזויפות) וזאת על מנת להתחמק מתשלום המס הגלום בעסקאות שביצע ואשר בגינן הוצאו החשבוניות המזויפות. סך כל החשבוניות המזויפות שהוציא הנאשם הינו 3,643,827 ₪ כולל מע"מ וסכום המס הנובע מהן הינו 543,412 ₪, הכל כמפורט בנספח ב' לכתב האישום.

4. באישום השלישי, מיוחסות לנאשם ולנאשמת ביצוע 10 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לנאשמים לגביו מסמך לפי סעיפים 117ב(ב)(5) ו-117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. על פי עובדות האישום השלישי, במהלך שנת 2005, הנאשם והנאשמת פנו ו/או קיבלו מסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס על שם עוסקים שונים, מבלי שעשו או התחייבו לעשות את העסקאות שלגביהן הוצאו המסמכים (להלן: החשבוניות הפיקטיביות). הנאשמים רשמו את החשבוניות הפיקטיביות בספרי הנהלת החשבונות שניהלו וניכו שלא כדין את סכומי המס המגולמים בהן (להלן: התשומות הפיקטיביות) בדיווחיהם התקופתיים למנהל מס ערך מוסף. סך כל החשבוניות הפיקטיביות הינו 3,271,427 ₪ כולל מע"מ וסכום התשומות הפיקטיביות שנוכו בגינן הינו 444,882 ₪, הכל כמפורט בנספח ג' בכתב האישום. בנוסף, הנאשמים ניכו באחד מדיווחיה התקופתיים של הנאשמת למנהל מס ערך מוסף, מס תשומות מבלי שהיה להם מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף. סך מס התשומות אותו ניכו הנאשמים בדיווח התקופתי של הנאשמת הינו 46,400 ₪, הכל כמפורט בנספח ד' לכתב האישום.

ב. אופן ניהול הגנת הנאשם

5. כתב האישום הוגש לבית המשפט בחודש ינואר 2010. התקיימו מספר רב של דיונים במהלך השנים 2010, 2011, 2012 ו-2013 ואשר כמעט כולם נסובו סביב הנושאים הבאים: סירובו של הנאשם לשתף פעולה עם סנגורים שמונו עבורו מטעם הסנגוריה הציבורית; סירוב לתת מענה לכתב האישום; דחיות מרובות לצורך קבלת חוות דעת פסיכיאטריות חוזרות, בין מטעם המאשימה ובין מטעם ההגנה בשאלת כשירותו לעמוד לדין; הצהרות מטעם באי כוחו שמונו עבורו מטעם הסנגוריה הציבורית שאינם זוכים לשיתוף פעולה מטעם הנאשם ולמעשה אין להם כל תקשורת מכל מין וסוג עימו. בסיום שמיעת עדותם של רוב עדי התביעה שהיו רלוונטיים לעובדות שבאישומים השונים, בא כוח הנאשם הצהיר שבשל העדר שיתוף פעולה מטעם הנאשם, אין לו שאלות בחקירה נגדית. התוצאה המעשית של התנהגותו זו של הנאשם היא שלבית המשפט אין גרסה מטעם הנאשם, בין לעניין שאלת קבילות אמרותיו במשטרה ובין לעניין ראיות אחרות שהובאו על ידי המאשימה.

6. לנאשם מונו שני סנגורים מטעם הסנגוריה הציבורית על מנת לייצגו בהליך שבפני. יצוין שבדיון שהתקיים ביום 19.4.10 הנאשם ביקש מבית המשפט מינוי של סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית ובית המשפט נעתר לבקשתו (פרוט' עמ' 1- 2). הסנגור שמונה עבורו היה עו"ד דב גלעד כהן שהבהיר במספר הזדמנויות שהנאשם לא מנהל איתו כל דיאלוג מכל מין וסוג (פרוט' עמ' 5 - 6). לאחר מספר דחיות התייצב ביום 3.9.12 עו"ד משה סרוגוביץ מטעם הצוות הפנימי של הסנגוריה הציבורית יחד עם עו"ד דב גלעד כהן ובית המשפט התבקש לשחרר את הסנגוריה הציבורית מהמשך ייצוגו של הנאשם בשל העדר שיתוף פעולה. בסופו של יום, הנאשם הצהיר שהוא מוכן לשתף פעולה ועו"ד דב גלעד כהן שוחרר מייצוגו ומונה עו"ד אלון רפופורט מטעם הסנגוריה הציבורית במקומו. עו"ד רפופורט הבהיר מספר פעמים שלא זכה לשיתוף פעולה מכל מין וסוג מטעם הנאשם ולכן הוא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתו כסנגור, לפיה עליו לנהל הגנה במשפט פלילי עבור לקוח שלא משתף פעולה עימו. לפיכך, בתום החקירה הראשית של רוב העדים מטעם המאשימה לגבי עובדות כתב האישום הצהיר שאין לו שאלות לעדים בחקירה נגדית מפאת העדר גרסה מטעם הנאשם.

7. ההגנה של הנאשם נסובה בסופו של יום על שאלת כשירותו לעמוד לדין, כאשר מצד אחד ישנן חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוכנו על ידי הפסיכיאטרים המחוזיים של מחוז מרכז ומחוז דרום, ומצד שני ישנה חוות דעת נגדית מטעם ההגנה לפיה הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין. הרופאים שהכינו את חוות הדעת העידו במשפט והרופאים מטעם המאשימה נחקרו בחקירה נגדית על ידי עו"ד רפפורט. דא עקא, בעת שהגיע השלב שבו היו אמורים להישמע סיכומי ההגנה בעל פה, וזאת לאחר שהמאשימה הגישה את סיכומיה בכתב, עו"ד רפפורט הצהיר את הדברים הבאים (פרוט' מיום 25.12.14, עמ' 1):

"בתיק הזה נוהלה פרשת הראיות מבלי שיש לי קשר עם הנאשם. כל הניסיונות שלי ליצור קשר עם הנאשם לקבל את עמדתו לרבות עמדתו למיוחס לו, לדברי העדים השונים והראיות בתיק, כל הניסיונות האלה לא צלחו. גם השהייה של הנאשם בבית המשפט היתה כזו שלפחות על פניו אינה מתקשרת להליכים שהתנהלו בפני אדוני. בנסיבות אלה, נמנעתי מלחקור את העדים וכל אשר עשיתי זה לשמור על זכויותיו של הנאשם במישור הפרוצדוראלי של ההליך. בנסיבות אלה, ולאחר התייעצות עם הסנגוריה הציבורית, אני נאלץ לומר שאינני יכול לסכם מאחר שכל אשר אומר יכול שיהיה בו לפגוע בנאשם כאשר אני לא יודע מה איתו, מה תגובתו ומה התייחסותו להליך והראיות שהוצגו וכן לסיכומי המאשימה. בנסיבות אלה, מאחר ואינני רואה לעשות את תפקידי לסדר, לא אוכל לסכם לגופו של התיק, וזה מצב הדברים."

8. כמו כן, הנאשם לא העיד במשפט. יוצא מכך, שבית המשפט נותר ללא גרסה מטעם הנאשם ואף ללא סיכומים מטעם ההגנה, לא לגבי הראיות לגופו של עניין וגם לא לעניין עצם כשירותו לעמוד לדין. מכל מקום, לפני שאדון בראיות שהוצגו בפני לגופו של עניין, אדון בפרק הבא בשאלת מצבו הנפשי של הנאשם ומסוגלותו לעמוד לדין.

ג. מצבו הנפשי של הנאשם ושאלת מסוגלותו לעמוד לדין

9. הדיון בפרק זה יחולק לחמישה חלקים:

1. ראשית, אביא תיאור של חוות הדעת שהוכנו על ידי הפסיכיאטרים המחוזיים במחוז מרכז ובמחוז דרום, ואשר תומכים בעמדתה של המאשימה שהנאשם כשיר לעמוד לדין.
2. שנית, אביא תיאור של חוות הדעת הפרטית שהוכנה על ידי פסיכיאטר מטעם ההגנה ואשר לפיה אינו כשיר לעמוד לדין.
3. שלישית, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית שרלוונטית להכרעה בשאלה אם לבטל את כתב האישום, או לא, מחמת מצב נפשי.
4. רביעית, אכריע בשאלת כשירותו המהותית של הנאשם לעמוד לדין.
5. חמישית, אכריע בשאלת כשירותו הדיונית של הנאשם לעמוד לדין.

ג.1 חוות הדעת של הפסיכיאטרים המחוזיים

10. הנאשם נבדק על ידי ד"ר פאינה בר (להלן: ד"ר בר) מלשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז וכן על ידי פרופסור ולדימיר לרנר (להלן: פרופ' לרנר) מלשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז דרום. שתי חוות הדעת שהוכנו על ידי שני הרופאים האמורים, הן הראיות המרכזיות מטעם המאשימה לביסוס טענתה שמדובר בנאשם שהינו כשיר לעמוד לדין. יצוין כי הוגש גם תיקו הרפואי של הנאשם (ת/49א – נז) ואשר כולל בתוכו מסמכים רפואיים שונים. התיק הרפואי שהוגש לתיק בית המשפט מתייחס למסמכים רפואיים מהשנים 2011 ו-2012.

11. ד"ר בר הכינה חוות דעת מיום 8.3.11 (ת/47) וזאת לאחר שהנאשם אושפז במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב מיום 6.3.11 ועד יום 15.3.11. להלן עיקרי חוות הדעת:

1. הנאשם נשוי ואב לארבעה ילדים ואינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית, אך טופל על ידי רופא משפחה עקב תלונות נפשיות.
2. התנהגותו במחלקה התאפיינה בשינויים קיצוניים, החל מחוסר שיתוף פעולה למסירת פרטים מצד אחד ועד דרישה לקבלת עזרה וקבלת טיפול מצד שני.
3. היה חוסר עקביות בהתנהגותו בתוך המחלקה, כך למשל התנגד לשבת יחד עם נשים במעגל יחד עם שאר הצוות, בעוד שמחוץ למחלקה ניהל שיחות ערות עם נשים אחרות.
4. אין עדות להפרעות גסות בחשיבה או לפגיעה מסיבית בבוחן המציאות. עם זאת, נראה שקיימת פגיעות לגלישות פסיכוטיות וערעור בוחן המציאות במצבים עמומים במיוחד בהקשר של מערכות יחסים בין אישיות.
5. אישיותו מתאפיינת בקווים נרקסיסטים המלווה בחוויה דיכאונית ותחושה של חסך רגשי.
6. בוחן המציאות והשיפוט נוטים להיות פגומים עם תוכן חשיבה העשוי להיות ביזארי לצד מחשבות שווא של גדלות ורדיפה. האבחנה השכיחה ביותר לבעלי פרופיל זה הינה סכיזופרניה פרנואידית. עם זאת, הרושם הוא שהנאשם מתחזה להיות אדם השרוי בפסיכוזה.
7. הנאשם לא נמצא במצב פסיכוטי בעת עריכת הבדיקה ואין בעברו עדויות על מצבים פסיכוטיים.
8. ברמה של סבירות גבוהה, הנאשם גם לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו.
9. הנאשם מסוגל להבין את מהות מעשיו, את הפסול שבהם והשלכותיהם וכן מסוגל להבין ולעקוב אחר ההליך המשפטי ולשתף פעולה עם עורך דינו ולהיעזר בהגנתו.
10. הנאשם מסוגל להבחין בין טוב לרע ובמצבו היום הוא כשיר לעמוד לדין.

12. ד"ר בר בדקה את הנאשם בשנית עת שאושפז במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בין 26.6.11 ו-29.6.11. להלן עיקרי חוות הדעת מיום 12.7.11 שהוכנה לגבי אותו אשפוז (ת/48):

1. במצבו הנפשי היום הנאשם מסוגל לעמוד לדין.
2. אין התרשמות לקיומו של מצב פסיכוטי או מצב דכאוני פסיכוטי ולכן מסקנות חוות הדעת הקודמת עומדות בעינן.
3. האפשרות לקיומה של מחלת נפש מסוג סכיזופרניה נשללה עוד בחוות הדעת הקודמת ומסקנה זו תקפה עד היום.

13. מאחר וההגנה עמדה על כך שהנאשם איננו כשיר לעמוד לדין, בית המשפט הורה בדיון מיום 27.6.11 על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת בשאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין וזאת מהפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב. ביום 9.2.12 הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב הגיש לבית המשפט הודעה לפיה הנאשם הגיע לבדיקה בליווי בני משפחתו אך לא שיתף פעולה כלל ולא ענה על אף שאלה שהופנתה אליו ולכן הומלץ על הסתכלות במסגרת אשפוז. בני משפחתו של הנאשם (אחיו ואשתו) התנגדו לאשפוזו ולכן בסופו של דבר לא התקבלה חוות דעת מטעם לשכת הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב (ראו פרוט' מיום 18.7.11, 5.9.11, 9.1.12, 3.9.12, 30.1.13, 7.2.13, 9.5.13).

14. ביום 2.9.11, הנאשם הגיע למרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בעצמו בליווי בני משפחתו בעקבות תלונות של אשתו על כך שהתנהג בצורה ביזארית ומאיימת בתוך הבית שכללה התפרצויות זעם. הנאשם אושפז ביום 2.9.11 ושוחרר ב-4.9.11. סיכום האשפוז נערך על ידי ד"ר אנה פיקונה ולהלן עיקרי הממצאים (נ/2):

1. אשתו טענה כי הנאשם סובל מסכיזופרניה אך בפועל לא אובחן כמי שסובל ממחלה זו.
2. הנאשם לא שיתף פעולה ועל כל שאלה ענה "לא יודע" אם כי ידע לענות היטב שמתנהל נגדו הליך פלילי בנוגע לעבירות מע"מ.
3. איים שיפגע בעצמו תוך ציון שיבקש עזרה מהצוות במידה וירגיש צורך לפגיעה עצמית.
4. הרושם שהתקבל הוא שהתפרצות הזעם היתה תוצאה של שימוש בסמים או אלכוהול, אך הנאשם הצטייר כמגמתי ומניפולטיבי ונתן תשובות סלקטיביות לשאלות שנשאל.
5. מדובר בנאשם מודע וצלול ואשר מתמצה בכל המובנים, ללא הפרעות במהלך החשיבה וללא מחשבות שווא. הנאשם לא נמצא במצב פסיכוטי וללא הפרעה אפקטיבי מזורית והותיר רושם בלתי אמין, משנה גרסאות ומתחמק ממתן תשובות. במקביל מגלה התמצאות והתעניינות בבדיקות הדם שנערכו לו ובתוצאות בדיקת ה-א.ק.ג שנערכה לו. הומלץ להפנותו למסגרת גמילה מסמים והמשך מעקב של פסיכיאטר בקהילה.

15. בסופו של יום, בני משפחתו (אשתו ואחיו) של הנאשם הסכימו שתיערך חוות דעת נוספת בעניינו בתנאי אשפוז, בעוד הנאשם אינו מביע עמדה בעניין. הנאשם נשלח לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נוספת מטעם לשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז דרום, וזאת על פי בקשת משפחתו של הנאשם ובקשת בא כוחו. הנאשם הופנה ללשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז אחר שמחוץ למקום מושבו של בית המשפט על מנת להפיס את דעתה של משפחתו של הנאשם שלא ייבדק בשנית על ידי אותם רופאים במחוז מרכז שכבר קבעו מסקנות פוזיטיביות בעניינו שהינו כשיר לעמוד לדין ואף מתחזה להיות חולה נפש.

16. מחוות הדעת מיום 2.9.13 מטעם לשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז דרום (ת/46), ואשר הוכנה על ידי פרופ' לרנר בעקבות אשפוזו של הנאשם למשך שבעה ימים, עולה התמונה הבאה:

1. בעת קבלתו של הנאשם במחלקה, לא שיתף פעולה כלל עם הבדיקה שנערכה לו. היה שקט ורגוע ומיוזמתו אכל ועישן. רוב הזמן ישב עם עיניים חצי עצומות אך התעניין והסתכל עם עיניים פקוחות כאשר לא שם לב שרואים אותו. הנאשם לא נראה הזייתי ועקב חוסר שיתוף פעולה לא ניתן היה לבדוק את תוכן החשיבה.
2. הנאשם שהה במחלקה במשך שישה ימים בהם בוצעו תצפיות קליניות ובדיקות פסיכיאטריות חוזרות. ההתרשמות היתה שהנאשם מתנהג בצורה מאורגנת, דאג היטב לצרכיו האישיים, אכל ועישן ביוזמתו והלך לישון לפי סדר היום במחלקה. הקשיב והסתכל למתרחש סביבו. מרבית הזמן שהה לבד וצפה על סובביו עם עיניים חצי עצומות. במהלך הבדיקה היה שקט ורגוע ונמנע מלהשיב לשאלות. עקב חוסר שיתוף פעולה, לא ניתן היה לבדוק את תוכן החשיבה.
3. אין כל מסמכים רלוונטיים לגבי מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים נשוא כתב האישום ובאותו זמן לא היה מוכר לשירותי בריאות הנפש. בזמן ביצוע המעשים המיוחסים לו, לא היה במצב פסיכוטי.
4. נכון למועד עריכת הבדיקה, בוחן המציאות היה תקין והיה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. בנוסף לכך, אין קשר סיבתי בין העבירות אשר ביצע בעבר למחלת נפש כלשהי.
5. עקב חוסר שיתוף פעולה טוטאלי בבדיקות, לא ניתן היה לבדוק את שאלת כשירותו לעמוד לדין.
6. הנאשם לא אובחן כלוקה במחלת נפש אלא כאיש מניפולטיבי שמפברק סימנים נפשיים כדי להתחמק מהעונש. במהלך שהייתו במחלקה לא נצפו סימנים פסיכוטיים אפקטיביים כלשהם ואינו לוקה במחלת נפש כלשהי.

ג.2 חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם ההגנה

17. מטעם הנאשם הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ד"ר ליאוניד לנדא (להלן: ד"ר לנדא) מיום 22.9.11 (נ/1) ולהלן עיקריה:

1. המידע בעניינו של הנאשם נתקבל באמצעות אשתו שטענה שמגלה חשדנות כלפיה, אומר דברים שאינם מציאותיים, כגון שהוא המשיח, דיבר עם נשמות ושהוא הרבי נחמן מברסלב.
2. מבדיקת תיקו הרפואי עלה שביום 8.12.04, ביקר אצל רופא מקופת חולים לאומית בשם ד"ר אלכסנדר סלורוביץ ואשר רשם בתיקו הרפואי "הפרעות התנהגות, מצב בלבולי" ושהנאשם מסרב לקבל עזרה בתחום הפסיכיאטרי והמליץ לגביו על טיפול אנטי פסיכוטי.
3. בשנים האחרונות היו מספר ניסיונות התאבדות, כגון על ידי כריכת חגורה סביב צווארו, פציעה עצמית עם סכין ושתיית כמות גדולה של כדורים בכוונה להתאבד.
4. קיים קושי ליצירת קשר עם הנאשם עקב אי שקט וחוסר ריכוז, לא תמיד מדבר לעניין וגולש לתכנים מיסטיים דתיים. ככל הנראה מבין שנמצא אצל רופא אך אינו מבין מדוע.
5. בקשר לאירועים נשוא כתב האישום, הנאשם טען שחבר קרוב שלו נתן לו כסף ומעט סמים. היה קושי לקבל ממנו תשובות. כמו כן, התשובות לחלק ניכר מהשאלות שנשאל ניתנו על ידי אשתו. מפעם לפעם היה צורך להעיר אותו ומעת לעת יצא מהחדר, הוחזר ונרדם.
6. מדובר בנאשם בעל תורשה פסיכיאטרית ועבר טראומות קשות בילדותו עקב מותם של מספר אחים במשפחה בתקופת הילדות.
7. התיאור של אשתו לגבי התנהגותו תואם תמונה קלינית של סכיזופרניה פרנואידית המאופיינת בחשדנות, הרגשה של היותו נתון להשפעה של גורמים חיצוניים, תחושת שליחות דמיונית, רדיפה, שמיעת קולות, התנהגות ביזארית, קהות רגשית וחוסר תפקוד.
8. חוות הדעת של ד"ר בר מלאות בסתירות וקיימת חוסר התאמה בחוות הדעת בין התמונה הקלינית המתוארת לבין המסקנות הסופיות.
9. הנאשם נמצא "במצב פסיכוטי או לפחות כמעט פסיכוטי".
10. מדובר בחולה סכיזופרני פרנואידי במצב כרוני קשה. במצבו היום אינו מבדיל בין טוב לרע, אינו מסוגל להבין את מהות מעשיו, אינו מסוגל לעקוב אחרי הליך משפטי ואינו מסוגל להיוועץ עם עורך דינו.
11. לא ניתן להכריע כיום בשאלת אחריותו במועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום בשנים 2003 ו-2004 עם מידת סבירות מספקת.
12. מצבו נכון למועד הכנת חוות הדעת הוא שאינו אחראי למעשיו ואינו כשיר לעמוד לדין.

ג.3 המסגרת הנורמטיבית להפסקת הליכים בשל מצב נפשי

18. בפסיקה קיימת הבחנה בין "אי כשירות מהותית לעמוד לדין" לבין "אי כשירות דיונית" ראו : ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.10.09) כבוד השופט עמית, פסקאות 16 – 19; ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.08) כבוד השופט דנציגר, פסקאות 19 – 23, 47 – 68; ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] כבוד השופט לוי, פסקה 10 ; ע"פ 7747/08 ג'ילין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.8.10) פסקה 3 לפסק דינו של כבוד השופט לוי שנתן את דעת הרוב).

19. אי הכשירות המהותית נוגעת למצב הנפשי בשעת ביצוע העבירה ומוסדרת בסעיף 34ח לחוק עונשין ואשר מורה כדלקמן:

"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש-

1. להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
2. להימנע מעשיית המעשה."

(ההדגשה לא במקור)

20. סוגיית אי הכשירות הדיונית נוגעת למצבו הנפשי של הנאשם בעת התקיימות ההליכים בבית המשפט ונושא זה מוסדר בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) יחד עם סעיפים 15(א) ו-(ב) לחוק טיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991, לעניין חולי נפש וכן בסעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים) תשכ"ט – 1969 לעניין מפגרים.

21. בע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.1.07) כבוד השופט לוי סיכם את הכללים המנחים בשאלת הכשירות הדיונית לעמוד לדין (פסקאות 10 ו-11 לפסק הדין):

1. התפיסה המונחת בבסיס סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, היא כאין זה ראוי לנהל הליכים פלילים כנגד מי שלא מסוגל, בשל מצבו הנפשי או השכלי, להתגונן כראוי כנגד האשמות המיוחסות לו, להעריך את חומרתן, להבין את מצבו ולתקשר עם עורך הדין במטרה לקבל סיוע משפטי.
2. על כן, קבע המחוקק כי ההליכים נגד נאשם שכזה יופסקו, וניתן יהיה לחדשם, על פי הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שתחול הטבה במצבו.
3. כדי להכריז על הפסקתם של הליכים פליליים המתנהלים כנגד נאשם, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים. ראשית, יש לקבוע כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. שנית, צריך שבית המשפט ישתכנע כי העדר מסוגלותו לעמוד לדין נובעת מאחת משתי חלופות: היותו חולה במחלת נפש או שהוכר כמפגר.
4. במסגרת בחינת מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין, בודק בית המשפט אם הוא מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי, אם ירצה בכך, עניין המחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים כנגדו ויהיה מסוגל לייפות את כוחו של עורך דין שיפעל בשמו ולתקשר עימו.
5. מסוגלותו של נאשם להתמצא בהליך המשפטי אינה כוללת דרישה להיותו בעל רמת אינטליגנציה כזו שתאפשר לנהל את הגנתו באופן עצמאי או להבין את פרטי פרטיו של ההליך. גם אדם בריא, שאינו משפטן, עלול להתקשות להבין את ההליך על בוריו ויאלץ להיעזר בשירותיו של סנגור.
6. יתכנו מקרים של נאשמים שמנת המשכל שלהם איננה גבוהה במיוחד והם יתקשו להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם, אך אין זו סיבה לפטור אותם מעצם קיום ההליכים נגדם. תוצאה כזו אינה משרתת מטרה ראויה והיא תפגע גם באמון הציבור במערכת המשפטית אם עבריינים ישלחו לחופשי רק משום שתבונתם מוגבלת והם מתקשים ואולי אף אינם מסוגלים להבין את ההליכים נגדם.
7. רמת אינטליגנציה נמוכה לא בהכרח מאיינת את יכולתו של הנאשם להבין את ההליך המשפטי ולתקשר עם סנגורו.
8. לאחר שבית המשפט בוחן אם הנאשם שבפניו מסוגל לעמוד לדין, עליו להמשיך ולבחון אם הנאשם סובל ממחלת נפש או הוכר כמפגר. עניין זה עשוי לעורר קשיים, במיוחד כאשר בין המומחים שמעידים בפניו מתגלעות מחלוקות, בעוד השופט היושב לדין, נעדר הכשרה מקצועית בתחום זה.
9. מתן הגדרה מדויקת למונח "מחלת נפש" הינו משימה קשה ואף בלתי אפשרית וגם מדע הפסיכיאטריה עצמו מתקשה לתת הגדרות.
10. בכל מקרה, מובנו המשפטי של המונח "מחלת נפש" המצדיק להפסיק את ההליכים המשפטיים כנגד הנאשם, מתייחס למי שסובל מפגיעה קשה בכושר השיפוט ובתפיסת המציאות ובשל כך התנהגותו סוטה באופן חמור מהנורמה.
11. לצורך הקביעה שהנאשם סובל מ-"מחלת נפש" המצדיקה הפסקת ההליכים המשפטיים כנגדו, אין להסתפק בהפרעה נפשית בדרגה כלשהי. אילו בית המשפט היה עושה כן, הדבר היה עלול לפגוע באופן חמור באינטרס הציבורי למצות את הדין עם הנאשמים. הגישה המקובלת היא שמצבי פסיכוזה הם אלה שיהוו מחלת נפש ואילו הפרעות נפשיות אחרות אינן מהוות מחלת נפש.
12. בבוא בית המשפט לבחון את התקיימותם של התנאים להפסקת ההליכים נגד הנאשם נעזר בית המשפט במומחים, אך חשוב להדגיש כי ההחלטה בשאלת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין היא הכרעה משפטית והסמכות להכריע בה היא של בית המשפט לבדו.

ג.4 כשירותו המהותית של הנאשם

22. העבירות נשוא כתב האישום בוצעו, אליבא דכתב האישום, במועדים הבאים: באישום הראשון, בין נובמבר 2002 ובין מאי 2003; באישום השני, במהלך השנים 2003 ו-2004 במועדים אשר אינם ידועים במדויק למאשימה, אך יוזכר שהאישום השני מפנה לנספח ב' ואשר כולל רשימה של חשבוניות עם תאריך מדויק שבו הונפקו החשבוניות; באישום השלישי, כתב האישום מתייחס לעבירות שבוצעו במהלך שנת 2005 עם הפניה לנספח ג' ואשר כולל את רשימת החשבוניות הפיקטיביות שאותן קיזז הנאשם עם תאריכים מדויקים. בנוסף, נספח ד' מתייחס לדו"ח תקופתי לחודש דצמבר 2005. יוזכר שמדובר בריבוי עבירות, כאשר כל חשבונית פיקטיבית או מזויפת, או כל דו"ח כוזב, מהווה עבירה העומדת בפני עצמה ולא מדובר במקשה אחת של עבירות (רע"פ 5953/08 עתאמלה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.10.08)).

23. סעיף 34ח לחוק העונשין עניינו אי נשיאה באחריות פלילית למעשה שעשה הנאשם אם "בשעת המעשה בשל מחלה שפגעה ברוחו, או בשל ליקוי בכושרו השכלי" היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה. כידוע, נאשם שמעלה טענה שחל לגביו אחד הסייגים לקיומה של אחריות פלילית, עליו הנטל להוכיח את הסייג שלו הוא טוען. לאור העובדה שמדובר בריבוי עבירות, כאשר כל עבירה בוצעה במועד שונה, על הנאשם להראות את העדר כשירותו המהותית בשעת ביצועה של כל אחת מהעבירות נשוא כתב האישום. הנני קובע שהנאשם לא עמד בנטל להוכחת תנאיו של סעיף 34ח לחוק העונשין ולכן לא מתקיים הסייג בדבר העדר כשירות מהותית לעמוד לדין. העדר ההוכחה מתייחס לכל אחת משורת העבירות המיוחסות לו. להלן נימוקי:

א. אין כל תיעוד בעבר מטעם מומחים בתחום הפסיכיאטריה שהנאשם היה בטיפול או במעקב פסיכיאטרי בשנים 2003 – 2005 עת שבוצעו העבירות נשוא שלושת האישומים. בפועל, הנאשם לא היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית, עובר למועד הגשת כתב האישום בינואר 2010.

ב. בחוות הדעת מטעם הנאשם, שהוכנה על ידי ד"ר לנדא, לא נאמר שהנאשם היה נעדר כשירות מהותית במועדים הרלוונטיים להוצאת או קיזוז החשבוניות השונות.

ג. בנוסף, בעמוד 10 לחוות הדעת (נ/1) של ד"ר לנדא נאמר "עם זאת, לא ניתן כיום לשפוט על מידת האחריות של דוד בשנים האלה עם מידת סבירות מספקת". הווה אומר, גם העד המומחה מטעם ההגנה אין באפשרותו לקבוע ממצא פוזיטיבי לפיו בשעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום היה הנאשם חסר יכולת להבין את מעשיו או להימנע מעשייתם.

ד. בחוות הדעת של ד"ר לנדא, ישנה התייחסות לביקורים שונים של הנאשם, החל משנת 2004 אצל רופא משפחה ואשר במהלכם התלונן על חרדות ודיכאונות. עם זאת, ד"ר לנדא בעצמו מאשר כי האבחנות והמינוחים המדעיים שבהם השתמש רופא המשפחה, אינם מקובלים עליו וכי גם מהמסמכים עולה כי רופא המשפחה אינו בקיא במישור הפסיכיאטרי (פרוט' מיום 15.9.14, עמ' 186, ש' 17 – 21, עמ' 191 ש' 21 - 26). יתר על כן, רופא המשפחה שטיפל בנאשם באותה עת לא היה עד במשפט.

ג.5 הכשירות הדיונית של הנאשם לעמוד לדין

24. בשאלת הכשירות הדיונית על בית המשפט להכריע בשתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם הנאשם סובל ממחלת נפש; ושנית, האם בשל אותה מחלה איננו מסוגל לעמוד לדין. בשתי השאלות האמורות, נפלה מחלוקת בין ד"ר בר ופרופ' לרנר מצד אחד לבין ד"ר לנדא מצד שני. הנני מעדיף את מסקנותיהם של ד"ר בר ופרופ' לרנר, וקובע שהנאשם אינו סובל ממחלת נפש ואכן מסוגל לעמוד לדין. קיימים חמישה נימוקים מצטברים לקביעתי זו:

א. יתרונות האשפוז על פני הבדיקה;

ב. אופן בדיקת השאלה אם הנאשם מתחזה לחולה;

ג. התרשמות בלתי אמצעית לעומת הסתמכות על מסמכים ודברי צדדי ג';

ד. הפנייה היזומה לאשפוז פסיכיאטרי בשנת 2011;

ה. התרשמות בית המשפט מהנאשם.

25. אעמוד להלן על כל אחד מהנימוקים בנפרד:

1. יתרונות האשפוז על פני הבדיקה: ד"ר לנדא העיד שנפגש עם הנאשם בקליניקה שלו פעמיים וזאת למשך שעה עד שעה וחצי בכל פעם. בהסתמך על בדיקות אלה, כתב את חוות הדעת שלו. בנוסף, הסביר שגם נפגש עם הנאשם בבית המשפט (פרוט' מיום 20.5.14, עמ' 167 ש' 2-3, עמ' 168 ש' 27-31, עמ' 169 ש' 5 – 18). כמו כן, ציין בחוות הדעת מטעמו שהנאשם לא שיתף פעולה במהלך הבדיקה ומכאן גם הצורך שלו להסתמך על מידע שמסרה אשתו של הנאשם ואשר נכחה בבדיקות (ראו גם פרוט' עמ' 169 ש' 20 -22, עמ' 177 ש' 1- 6, 30-31, עמ' 179 ש' 11 – 21, עמ' 180 ש' 17 – 24, עמ' 181 ש' 13 – 21).

לעומת זאת, בעת שהוכנו כל אחת מחוות הדעת של ד"ר בר ופרופ' לרנר, הנאשם היה מאושפז במשך שבעה ימים ברציפות בכל פעם כאשר צוותים רפואיים שונים מתייעצים בעניינו, משקיפים עליו ועל התנהגותו הכוללת, ומקבלים עדכון שוטף אודותיו גם מהצוות הסיעודי, 24 שעות ביממה, תוך תיעוד הדברים בתיקו האישי (ראו עדותה של ד"ר בר פרוט' מיום 8.12.13, עמ' 110 ש' 7 -11, פרוט' מיום 13.3.14, עמ' 92, ש' 14 – 17, עמ' 93, ש' 8 עד 18, עמ' 94 ש' 12; וכן ראות עדותו של פרופ' לרנר , פרוט' מיום 8.12.13 עמ' 90 ש' 33- 34 וכן עמוד 91 ש' 24 – 27, עמ' 101 ש' 17 - 21). לא יכול להיות צל צילו של ספק, שבדיקת מצבו של הנאשם במהלך אשפוז הינה מעמיקה ויסודית עשרות מונים מבדיקה של שעה עד שעה וחצי בשני מועדים שונים. בדיקה מעמיקה זו שנערכת במהלך אשפוז, מקנה לחוות הדעת שהוכנו על ידי ד"ר בר ופרופ' לרנר יתרון מקצועי מובהק, כפי שעוד יובהר בהמשך.

1. אופן בדיקת השאלה אם הנאשם מתחזה לחולה: אחת המחלוקות המרכזיות בין ד"ר בר ופרופ' לרנר מצד אחד לבין ד"ר לנדא מצד שני, נוגעת לשאלה האם הנאשם מתחזה להיות חולה במטרה להתחמק מאחריות פלילית בגין העבירות נשוא כתב האישום שבפני. ד"ר לנדא ביסס את מסקנותיו בנוגע לנאשם, לפיהן הנאשם סובל ממחלת נפש ומצוי במצב פסיכוטי ולא מסוגל להבין את ההליך המשפטי ולשתף פעולה עם סנגורו, על שלושה אדנים: ראשית, התרשמות מהנאשם במהלך שתי בדיקות שנערכו בין שעה לשעה וחצי בכל פעם; שנית, מסמכים רפואיים שקיבל מאשתו של הנאשם ואשר מקורם מרופא משפחה ולא מפסיכיאטר; שלישית, מידע שקיבל בעל פה מאשתו של הנאשם. יוזכר שד"ר לנדא בעצמו מציין ששיתוף הפעולה של הנאשם עימו היה חלקי ביותר, וזאת עקב כך שהנאשם לא ענה לשאלות שנשאל ורוב הזמן מילא פיו מים.

לעומת זאת, מעדותם של ד"ר בר ופרופ' לרנר הובהר שבדיוק בנקודה זו בולט היתרון של האשפוז בבית החולים על פני הבדיקה הרגילה בקליניקה. מחוות הדעת של ד"ר בר ופרופ' לרנר, עולה בבירור שהנאשם התנהג בדיוק באותו האופן גם בבדיקה איתם, קרי, שמר על שתיקה ולא השיב לשאלות, דבר שהקשה על הסקת מסקנות בעניינו. עם זאת, הבהירו שדווקא הצפייה בנאשם על ידי כל אחד מהם במועדי אשפוז שונים, במשך 7 ימים רצופים בכל אשפוז, היא זו שעוררה את חשדם שמדובר במתחזה לכל דבר ועניין. תפקודו של הנאשם במהלך האשפוז לימד על מאורגנות שבאה לידי ביטוי בשמירה על האינטרסים שלו בתחום האכילה והשינה, עמידה בלוחות הזמנים של המחלקה, יכולת ליצירת אינטראקציה סלקטיבית עם הצוות והחולים, שמירה על הכללים במחלקה, קבלת ביקורים, מתן תשובות ענייניות לגבי חייו הפרטיים בנוגע לאשתו וילדיו. הפער שבין התנהלותו המאורגנת במהלך האשפוזים, במועדים שונים, לבין שתיקתו בניסיון להראות שהינו מנותק מהסביבה, הוא זה שהסגיר את הנאשם שמדובר במתחזה לחולה נפש (ראו בעניין זה עדותה של ד"ר בר בפרוט' מיום 8.12.13 עמ' 110 ש' 24 -29 וכן עדותה בפרוט' מיום 13.3.14 עמ' 93, ש' 12 – 27, עמ' 94 ש' 8 – 19, עמ' 98 ש' 1 - 28, עמ' 101 ש' 11 – 25; וכן ראו עדותו של פרופ' לרנר פרוט' מיום 8.12.13, עמ' 91 ש' 13 – 29, עמ' 100 ש' 10 – 30, עמ' 101 ש' 14 – 21, עמ' 102- 104).

1. התרשמות בלתי אמצעית לעומת הסתמכות על מסמכים ועל דברי אשת הנאשם: חוות דעתו של ד"ר לנדא, בנוסף לשתי הבדיקות הקצרות של הנאשם, מסתמכת על מסמכים שהוצגו בפניו ועל דברי אשתו של הנאשם וזאת כבסיס לצורך הקביעה שהנאשם במצב פסיכוטי. לעומת זאת, ד"ר בר ופרופ' לרנר הבהירו שחוות הדעת מתבססת בעיקר על התרשמות בלתי אמצעית מהנאשם במהלך אשפוזו (ראו למשל עדותו של פרופ' לרנר בפרוט' מיום 8.12.13 עמ' 101 ש' 3 -4).
2. פניה יזומה לאשפוז פסיכיאטרי בשנת 2011: הנאשם פנה מיוזמתו (או ביוזמת מי מבני משפחתו) למרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב ב-2.9.11 עקב דיווחים על כך שהתנהג בצורה ביזארית ומאיימת בביתו. יוזכר כי כתב האישום בתיק שבפני הוגש בחודש ינואר 2010 ובמהלך חודש ספטמבר 2011 כבר הוכנו שתי חוות הדעת של ד"ר בר ולפיהן הוא נמצא כשיר לעמוד לדין ואף נחשד להיות מתחזה. מסיכום האשפוז שנמשך בין 2.9.11 ובין 4.9.11 (נ/2) עולה שההתרשמות היא שמדובר במי שמנסה להונות את המערכת הפסיכיאטרית על ידי התחזות לחולה נפש במטרה להתחמק מההליך הפלילי שמתנהל כנגדו. בעמ' 1 לסיכום האשפוז הנאשם ידע להשיב כי מתנהל נגדו הליך פלילי "בנוגע למע"מ". מסיכום האשפוז עולה שבמהלך אשפוזו במחלקה, לא נצפתה התנהגות חריגה, בעיקר התבודד ולא יצר קשרים חברתיים, וכלל לא נמצא במצב פסיכוטי. הנאשם הותיר על הרופאים רושם בלתי אמין. מצד אחד, התחמק ממתן תשובות, ומצד שני, גילה התמצאות והתעניינות בבדיקות הדם שנערכו עבורו ותוצאות ה-א.ק.ג שנערכו עבורו, וזאת עקב ההחלטה להורות על שחרורו. בכל מקרה, לאור טענותיו של הנאשם שהינו נוהג לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים מסוגים שונים, הועלתה האפשרות שאם היה במצב פסיכוטי בטרם הגעתו לבית החולים (ובכל מקרה, הוא לא היה במצב פסיכוטי בתוך המחלקה), הרי שהדבר היה על רקע שימוש בסמים. לעניות דעתי, תוצאות סיכום אשפוז זה מעצימות את החשד שמדובר במתחזה אשר סבר שיוכל לשנות ממסקנות המערכת הפסיכיאטרית לגביו אם יגיע מיוזמתו לאשפוז ויעלה טענות שונות בדבר התנהגות שעשויה להעיד על קיומה של פסיכוזה שארעה בנסיבות שמחוץ לבית החולים.
3. התרשמות בית המשפט מהנאשם: בפסיקה נקבע שנתון נוסף שיש לקחת בחשבון בעת שבית המשפט מכריע בשאלת מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין (הבנת ההליך המשפטי ויכולת לשתף פעולה עם הסנגור), הוא ההתרשמות של בית המשפט מהנאשם והתנהגותו הכוללת בדיונים (ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.08) פסקה 74 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר; ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.1.07) פסקה 13 לפסק דינו של כבוד השופט לוי). חיזוק למסקנתי שהנאשם מסוגל לעמוד לדין ובאופן מודע מסרב לשתף פעולה עם סנגורו בתקווה שהדבר יסייע בידו להתחמק מהליכי שפיטה, הנני מוצא בשני נתונים מרכזיים: ראשית, דפוס שתיקה שדומה לזה המתואר על ידי הפסיכיאטרים שבדקו אותו; ושנית, התייצבות הנאשם לדיונים בעקבות הוצאת צווי הבאה נגדו. אעמוד להלן על שני הנתונים:

ה.1 דפוס שתיקה שדומה לזה המתואר בפני הפסיכיאטרים – בכל הדיונים שהתקיימו בבית המשפט ושבהם הנאשם התייצב, הוא ישב בספסל הקהל, בהה ברצפה, לעתים עצם את עיניו, לא הגיב לכל שאלה שנשאל ולא פצה את פיו. דפוס התנהגות זה שבעיקרו מאופיין בשתיקה והבעת פנים אפאטית וסירוב לשתף פעולה, אפיין את התנהגותו של הנאשם במהלך אשפוזו במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב בין 6.3.11 ו-15.3.11 וכן במהלך אשפוזו באותו מקום בין 26.6.11 ו-29.6.11, שהינם שני האשפוזים שבעטיים הוכנו חוות הדעת של ד"ר בר. דפוס התנהגות זה חזר על עצמו גם בפני רופאי לשכת הפסיכיאטר המחוזי במחוז תל אביב על פי הדיווח שהתקבל מטעמם ביום 9.2.12, בעת שבא כוחו ביקש שהנאשם ייבדק על ידי הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב. בעקבות כך שהנאשם לא שיתף פעולה, נקבע בהודעה האמורה מטעם הפסיכיאטר המחוזי של מחוז תל אביב שלא ניתן לכתוב חוות דעת בשאלת כשירותו לעמוד לדין ולכן יש להורות על אשפוזו. בהמשך, בני משפחתו של הנאשם סירבו שהוא יתאשפז ולכן לא התקבלה חוות דעת מהפסיכיאטר המחוזי במחוז תל אביב. אותו דפוס התנהגות חזר על עצמו גם בעת שהנאשם התאשפז במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע בין 27.8.13 ו-2.9.13, עת שהתקבלה חוו"ד של פרופ' לרנר.

ישאל השואל, הכיצד במהלך כל השנים, 2011, 2012, 2013 ו-2014 הנאשם הצליח להתנהג בדיוק באותו האופן בפני רופאים שונים וגם בפני בית המשפט, קרי שמירה על שתיקה מוחלטת והעדר שיתוף פעולה. יוזכר, שדפוס התנהגות זה, שלפיו כביכול מדובר במי שלא מודע לסביבתו, הוא דווקא הנתון שהסגיר אותו שהינו מתחזה בעת שהוא אושפז והתנהגותו נבדקה לעומק.

ה.2 התייצבות הנאשם לדיונים- עקב התמשכות ההליכים בתיק זה, במיוחד לאור הטענות החוזרות ונשנות מטעם ההגנה שהנאשם לא מסוגל לעמוד לדין ואינו משתף פעולה עם הסנגורים שמונו עבורו מטעם בית המשפט, התקיימו מספר רב של דיונים בתיק במהלך השנים 2010 ועד 2014. הנאשם התייצב לדיון הראשון שהתקיים בתיק ביום 19.4.10 ואף ביקש שבית המשפט ימנה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית עקב העדר יכולת כלכלית למנות לעצמו סנגור. הנאשם לא התייצב במועדים שלהלן בטענה שהינו חולה או מאושפז: 12.7.10, 27.6.11, 18.7.11, 5.9.11, 25.12.12 ובית המשפט נמנע מהוצאת צו הבאה כנגדו. לעומת זאת, בעת שלא התייצב, ללא נימוק סביר לכך, והוצא כנגדו צו הבאה, הרי שהקפיד להתייצב לכל הדיונים שלאחר מכן. ואבהיר:

16.5.11 הנאשם אינו מתייצב וניתן כנגדו צו הבאה. הדיון נדחה ליום 31.5.11.

31.5.11 הנאשם התייצב וצו ההבאה בוטל.

27.6.11 הנאשם לא התייצב עקב היותו מאושפז.

18.7.11 הנאשם לא התייצב עקב היותו מאושפז.

5.9.11 הנאשם לא התייצב עקב היותו מאושפז.

24.10.11 הנאשם התייצב.

9.1.12 הנאשם התייצב.

3.9.12 הנאשם התייצב.

30.1.13 הנאשם התייצב.

7.2.13 הנאשם התייצב.

6.3.13 הנאשם התייצב.

9.5.13 הנאשם לא התייצב וניתן צו הבאה.

22.5.13 הנאשם לא התייצב. דווח על ידי משפחתו שאינו יוצא מהבית בעוד שהוגשה הודעה על ידי השוטרים שהגיעו לביתו ולפיה בעת שביקרו בביתו, הוא לא היה שם. בנסיבות אלה, ניתן צו הבאה בשנית.

11.6.13 הנאשם מתייצב ומובא לבית המשפט בצו הבאה.

26. לאחר הדיון ב-11.6.13 שבו הנאשם הובא לבית המשפט בצו הבאה, התקיימו 13 דיונים בכל המועדים שלהלן והנאשם התייצב לכולם ללא יוצא מן הכלל: 11.7.13, 10.9.13, 3.10.13, 8.12.13, 13.3.14, 20.3.14, 8.5.14, 15.5.14, 20.5.14, 15.9.14, 29.9.14, 26.10.14 ו-25.12.14. במילים אחרות, בעת שבית המשפט לא גילה סלחנות כלפי הנאשם עקב אי התייצבות לדיונים וניתן צו מעצר שבצידו סנקציה כלכלית לצורך שחרור, הנאשם התייצב לכל הדיונים. מדובר באינדיקציה ברורה לכך שהנאשם מבין את מהות ההליך המשפטי המתנהל כנגדו ובאפשרותו לשתף פעולה ולשמור על הכללים הנהוגים בבית המשפט וכן להבין את ההשלכות של התנהגות מזלזלת כלפי בית המשפט על ידי העדר התייצבות לדיונים. השלכות אלה, שהובנו על ידי הנאשם, כוללות את האפשרות לפגיעה בחירותו על ידי מעצרו ופגיעה בכיסו על ידי קביעת הפקדה כספית כתנאי לשחרורו. נתונים אלה, רק מחזקים את מסקנתי שמדובר בנאשם שמתחזה לחולה נפש ובאופן מודע ומכוון אינו משתף פעולה עם בא כוחו במטרה להתחמק מההליך הפלילי המתנהל כנגדו.

ד. ההשלכות של אי חקירת עדים והעדר העדה בבית המשפט

27. בטרם שאעבור לדון בתשתית הראייתית שנוגעת לכל אחד משלושת האישומים, מן הראוי לציין שהעובדה שהנאשם בחר שלא לשתף פעולה עם בא כוחו ועקב כך לא הופנו שאלות כלשהן בחקירה נגדית לרוב עדי התביעה שרלוונטיים לאישומים השונים, יש לה השלכות דיוניות וראייתיות ברורות. ב-ע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.7.2012) כבוד השופט זילברטל, ואשר לדעתו הצטרפו כבוד השופטים רובינשטיין והנדל, סיכם בפסקה 28 לפסק דינו את ההשלכות הדיוניות והראייתיות של אי חקירת עדים על ידי ההגנה בהליך פלילי:

א. משנמנע צד להליך הפלילי מלהעמיד עד מסוים במבחן החקירה הנגדית יש בכך כדי להוסיף למשקל הראיתי של עדותו של אותו עד;

ב. החקירה הנגדית היא המכשיר היעיל לגילוי האמת וערובה חיונית לבדיקת מהימנות. חקירה נגדית היא גולת הכותרת של דיני הראיות;

ג. לחקירה הנגדית ישנן מספר מטרות עיקריות. האחת, על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה. השנייה, על מנת להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה ראשית, שעשויות לתמוך בגרסתו של החוקר. השלישית, היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראיתי;

ד. בדרך כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא את עובדת היעדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות. לא זו אף זו, על בית המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהיעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו הזדמנות "להגן" על עמדתו;

ה. עם זאת, יודגש כי אף שלעובדת היעדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כך למשל, אל לו לבית המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן.

28. עם הכללים הנ"ל באמתחתנו ייקבעו הממצאים שבעובדה לגבי כל אחד משלושת האישומים. יתר על כן, הנאשם לא העיד במשפט. נזכיר את הוראותיו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי ואשר מורה כדלקמן:

"162. (א) הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להם סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) התשט"ו – 1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות.

(ב) הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד."

29. במקרה שבפני, קבעתי שמדובר במי שאינו סובל ממחלת נפש ומסוגל לעמוד לדין ומתחזה לחולה נפש במטרה להתחמק מאחריות למעשים נשוא כתב האישום. בנסיבות אלה, יחולו הוראותיו של סעיף 162(א) רישא לחוק סדר הדין הפלילי, קרי, הימנעותו של הנאשם שבפני מלהעיד במשפט תשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה.

ה. הודאות הנאשם בחקירה

30. לנאשם שתי אמרות מרכזיות (ת/117 ו-ת/118) שבהן למעשה הודה בביצוע העבירות המפורטות בשלושת האישומים שבכתב האישום. לאור שתיקתו של הנאשם לאורך כל ההליך המשפטי בבית המשפט וסירובו לשתף פעולה עם בא כוחו, אין בפני בית המשפט כל טענה מטעם הנאשם בדבר פסלות אמרותיו או טענה בדבר העדר קבילותן. החוקרת שגבתה את שתי האמרות, שירי גרניט (להלן: שירי), היתה עדה במשפט והעידה על נסיבות גבייתן והבהירה שהחקירה התנהלה בצורה רגילה ותקינה לחלוטין וללא כל אירוע חריג (פרוט' עמ' 209 ש' 1- 29). כמו כן, חוקר נוסף בשם משה מוראי (להלן: משה), שהיה נוכח בחלק מהזמן שבו נגבתה האמרה ת/117, גם העיד על הליך גבייתה ומסר דברים דומים אודות תקינות החקירה ואשר לטענתו התקיימה בצורה מאוד נינוחה עם הפסקות שונות עבור הנאשם לאוכל, שתיה, סיגריות ומנוחה (פרוט' עמ' 87 ש' 27 – עמ' 88 ש' 13).

31. בנסיבות אלה, ובהעדר ראיה אחרת לסתור, הנני קובע ששתי אמרותיו של הנאשם (ת/117 ו-118) הן ראיות קבילות במשפט. כפי שיפורט בהמשך, הדברים שנמסרו על ידי הנאשם בשתי אמרותיו, משתלבות היטב עם ראיות חיצוניות שונות. ללמדך, שלאמרות אלה יש לייחס משקל גבוה בשל אותות האמת העולות מהן. יתר על כן, פסיפס הראיות שהוצג בפני - הודאותיו של הנאשם באמרות החוץ שנגבו ממנו, ראיות חיצוניות שונות, הימנעות מחקירת חלק ניכר מעדי התביעה בחקירה נגדית וכן חיזוק לראיות התביעה מעצם כך שהנאשם בחר שלא להעיד במשפט - מובילים למסקנה שהמאשימה עמדה בנטל ההוכחה שהעבירות נשוא כתב האישום בוצעו על ידי הנאשם, וזאת מעל לכל ספק סביר. ככל שתהיינה לי הערות מיוחדות בכל אחד מהאישומים לעניין הקבילות והמשקל של ראיות שונות, אתייחס לכך בנפרד.

ו. קביעת ממצאים שבעובדה בנוגע לחלק הכללי של כתב האישום

32. בחלק הכללי לכתב האישום ישנה התייחסות לעובדות מסוימות ואשר מהוות חומר רקע לשלושת האישומים. מאחר והנאשם לא מסר מענה מפורט לעובדות כתב האישום, מטבע הדברים, כל עובדות כתב האישום, לרבות החלק הכללי, טעונות הוכחה על ידי המאשימה (ראו הוראות סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי). לפיכך, הנני קובע את הממצאים שבעובדה שלהלן ואשר נוגעים לחלק הכללי של כתב האישום:

1. הנאשם, כאדם פרטי (ולא כאישיות משפטית מאוגדת), היה רשום כעוסק מורשה לעניין חוק מס ערך מוסף תוך שימוש בשם המסחרי "ד.א שחר". ראו בעניין זה: ת/51, טופס בקשה לרישום לצורכי מס ערך מוסף שחתום על ידי הנאשם ונושא תאריך 14.5.01 ואשר מצורף לתעודת עובד ציבור מטעם ניסים קלימי שההגנה ויתרה על העדתו; ת/117, אמרת נאשם, עמ' 4 ש' 24 – עמ' 5 ש' 2, עמ' 6 ש' 17 – 18; ת/118, אמרת נאשם, עמ' 3 ש' 5- 7.
2. הנאשמת, ש.י עמי 2005 בע"מ, נתאגדה בשנת 2005 על ידי קדוש, שאותה עת היה חבר קרוב של הנאשם, וזאת על פי בקשתו של הנאשם. החברה הוקמה על ידי קדוש למטרה הבלעדית כדי שהנאשם יעשה בה שימוש לקידום פעילותו העסקית. לנאשם לא היה תפקיד פורמאלי בנאשמת (כגון בעל מניות או דירקטור) אך עשה בה כבשלו וקדוש היה עושה דברו. תפקידו הפורמאלי של קדוש כמייסד וכבעל מניות היה מסווה לתפקידו המרכזי והמהותי של הנאשם כ-"מנהל פעיל" בחברה, כאמור בסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף. הנאשם יזם את הקמת החברה באמצעות קדוש במטרה להקל על ביצוע עבירות מס בתחום המע"מ ותוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות ומזויפות.

כל הקביעות העובדתיות הנ"ל בדבר היותו של הנאשם מנהל פעיל בנאשמת עולות בבירור מתוך הראיות שלהלן: הודעתו של הנאשם, ת/117, עמ' 5 ש' 25 – 29, עמ' 7 ש' 9 – 22; וכן הודעתו , ת/118, עמ' 3 ש' 27 – 31; עדותו של יצחק לוי, אחיינו של הנאשם (להלן: יצחק), לפיה הנאשם וקדוש היו שתי הדמויות המרכזיות מבחינתו בניהול הנאשמת ושהוא פעל לפי הוראותיהם הישירות (פרוט' עמ' 129, ש' 21 – 29, עמ' 130 ש' 3 – 23, עמ' 139 ש' 15). עדותו של יצחק, לגבי תפקידו המרכזי של הנאשם בנאשמת, כמנהל פעיל, מהווים "דבר מה נוסף" לעדותו של הנאשם באמרות החוץ שמסר בחקירה ואשר לפיהם, הנאשמת הוקמה על ידי קדוש על פי הוראתו כדי שתשמש כלי שרת בידו. די באמור עד כה על מנת לבסס את הקביעה העובדתית שהנאשמת הוקמה על ידי קדוש לפי הוראת הנאשם ולמענו. מעבר לנדרש יצוין, כי העובדה שהנאשם לא העיד במשפט, גם היא נתון עצמאי ונפרד שפועל לרעתו ומחזק את עדותו של יצחק לגבי תפקידו הדומיננטי והמוביל של הנאשם בנאשמת.

ז. פסלות אמרות החוץ של קדוש כראיה בתיק

33. המאשימה טענה בסיכומיה שתימוכין נוספים לממצא העובדתי שהנאשמת הוקמה על ידי קדוש עבור הנאשם, וזאת על מנת לקדם ביצוע עבירות על ידי הנאשם לפי חוק מס ערך מוסף, ניתן למצוא באמרות החוץ של קדוש. בנוסף לכך, המאשימה מסתמכת על אמרות החוץ של קדוש לצורך חיזוק מכלול הראיות שקיימות נגד הנאשם לגבי שלושת האישומים. יאמר כבר עתה שלא ניתן לעשות כל שימוש באמרות החוץ שנגבו מקדוש בעת חקירתו על ידי שירי, מאחר ומדובר בעדויות שמיעה ובלתי קבילות כראיה בתיק.

34. מקדוש נגבו חמש אמרות על ידי שירי (ת/56, ת/57 , ת/58, ת/59 ו-ת/60). בשלושת הודעותיו הראשונות (ת/56, ת/57 ו-ת/58), הציג מצג שהנאשמת הוקמה על ידו במטרה לקדם פעילות עסקית לגיטימית מטעמו בתחום אספקת כח אדם לאולמות אירועים. לאחר שהוצגו בפניו הודאותיו של הנאשם (ת/117 ו-ת/118) מסר גרסה חדשה ומפורטת ביום 22.2.06 (ת/59) לפיה הנאשמת הוקמה על ידו עבור הנאשם כדי שהנאשם ינהל אותה כאוות נפשו ועל מנת שהנאשם יעשה בה שימוש כמסווה לפעילותו של הנאשם. בהמשך, מסר הודעה משלימה קצרה ובה נאמרו דברים באותה הרוח (ת/60).

35. קדוש זומן להעיד במשפט כעד מטעם המאשימה. במהלך הדיון, התברר שזומן למשרדי המאשימה לשיחת רענון עובר לדיון וסירב להגיע לשיחה (פרוט' עמ' 144 ש' 30 – עמ' 145 ש' 8). לפיכך, נעשתה בדיון הפסקה על מנת שבא כוח המאשימה יקיים עימו שיחת רענון בבית המשפט לגבי אמרותיו. בהמשך, קדוש השיב כמעט באופן שיטתי, לרוב השאלות שנשאל בחקירה הראשית "אני לא זוכר" או "אני לא יודע" (פרוט' עמ' 146 – 155). בנסיבות אלה, התרתי לבא כוח המאשימה להכריז עליו כעד עוין ואמרותיו (ת/56 עד –ת/60) הוגשו לתיק המוצגים תוך שאני קובע שניתן "להגיש את הודעותיו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות בכפוף לעמידה בתנאיו של הסעיף" (פרוט' עמ' 155 ש' 23 – 27). יודגש שהאמרות המרכזיות שיש בהן בכדי לתמוך בראיות המאשימה כנגד הנאשם הן האמרות מיום 22.2.06 (ת/59) ומיום 16.3.06 (ת/60) ובעוד שהאמרות הקודמות (ת/56, ת/57 ו-ת/58) אין בהן מידע מפליל כלפי הנאשם.

36. סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כדלקמן:

"10א. (א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה

קבילה כראיה בהליך פלילי אם התקיימו אלה:

1. מתן האמרה הוכח במשפט;
2. נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו;
3. העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה".

37. מדובר בשלושה תנאים מצטברים. במקרה שבפני, בכל הנוגע להודעות מיום 22.6.06 (ת/59) ומיום 16.3.06 (ת/60), התנאי השני מתקיים, קרי, נותן האמרה, קדוש, היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו (ואכן קדוש היה מבין העדים המעטים שנחקרו בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנאשם). כמו כן, התנאי השלישי גם מתקיים, קרי, קדוש טען שאינו זוכר את תוכן הדברים שמסר בכל חמשת ההודעות. לעומת זאת, התנאי הראשון "מתן האמרה הוכח במשפט" לא מתקיים. קדוש נשאל אודות האמרה מיום 22.2.06 (ת/59) והשיב כ-האי לישנא (פרוט' עמ' 154 ש' 8 - 20):

"ש. מי יזם את הקמת חברת ש.י עמי

ת. ככל הנראה אני

ש. זה לא מה שאמרת בהודעתך מה-22.2.06 דף 3 שורות 5-7 ואני מציג לך, שם אמרת דברים אחרים, אמרת שבאיזה שלב דודו ביקש ממני טובה שאני אפתח תיק על שמי.

ת. ואתה שואל אם אני מאשר את זה?

ש. כן

ת. אני לא זוכר שזה מה שאמרתי.

ש. האם אתה לא זוכר שזה מה שאמרת או שזה מה שהיה בפועל

ת. אני לא זוכר אם זה מה שהיה בפועל.

ש. ואתה חתום כאן על ההודעה

ת. כן".

(ההדגשה לא במקור)

38. בנוסף, בעמ' 160 ש' 5 – 22, קדוש העיד כדלקמן:

"ש. נכון עמי שלפני שזומנת לחקירה הנאשם ביקש ממך להגיע איתו לחצר נצר

ת. לא זכור לי דבר כזה.

ש. אני אומר לך שכן אמרת את זה בהודעה ת/59, דיברת על סיטואציה ספציפית, סיפרת לחוקרת ששאלה אותך מתי בפעם האחרונה היית בחצר נצר, באת וסיפרת מיוזמתך, שהנאשם הוא זה שביקש ממך להתלוות לשם וגם אחרי שהייתם שם לא ממש הבנת מה הבעיה.

ת. מה השאלה?

ש. האם נכון שהנאשם ביקש ממך והתלוות אליו, לא פעם ולא פעמיים, להרבה מקומות וסיפרת את זה לחוקרת

ת. לא זכור לי דבר כזה

ש. אני אומר לך שהוא ביקש ממך להתלוות אליו כי היתה בעיה

ת. היינו הולכים להרבה מקומות יחד, אני לא זוכר פרט בפרט.

ש. זו הליכה שהיא לא אגבית, לא למטרת חשבונית או קשורה להתנהלות עסקית כזו או אחרת, היא ייחודית ובה ביקש ממך להגיע לחצר נצר כי היתה בעיה עם השימוש בארגוס.

ת. לא זכור לי.

ש. אני אומר לך שאתה כן אמרת

ת. אתה אומר שכן אמרתי, אני אומר לך שלא זכור לי דבר כזה.

ש. מה לא זכור לך

ת. לא זכור לי שהלכתי ולא זכור לי שאמרתי את זה".

(ההדגשה לא במקור)

39. קדוש אומנם אישר שחתימתו מופיעה על האמרה מיום 22.2.06 (ת/59), אך הכחיש שאמר את הדברים שמופיעים בה, קרי, הכחיש את עצם "מתן" הדברים המופיעים באמרה. בנסיבות אלה, מתעורר הצורך להשלמת חסר זה (עצם "מתן האמרה") באמצעות מי שגבתה אותה, היא שירי. דא עקא, בעת ששירי העידה במשפט, לא נשאלה בחקירה הראשית אף שאלה אודות עובדת גביית מי מאמרותיו של קדוש (ת/56 – ת/60) (ראו עדותה של שירי בפרוט' עמ' 195 – 211). בכל מקרה, גם לא היתה חקירה נגדית לשירי מאחר ובא כוח הנאשם הצהיר שאין לו חקירה נגדית עקב העדר שיתוף פעולה עימו מטעם הנאשם (פרוט' עמ' 210 ש' 2- 3). בנוסף לכך, בכל הנוגע ל-ת/60, (ההודעה המפלילה נגד הנאשם מיום 16.3.06), קדוש גם לא נשאל במהלך עדותו במשפט אודות "עצם מתן אותה אמרה".

40. בנסיבות אלה, שבהן התנאי הראשון שבסעיף 10א(א)(1) לפקודת הראיות, היינו שמתן האמרה הוכח במשפט, לא מתקיים, הנני קובע שכל אמרותיו של קדוש, לרבות ת/59 ו-ת/60, שיש בהן פוטנציאל ראייתי מפליל כנגד הנאשם, הן בגדר עדויות שמיעה ולכן בלתי קבילות כראיה ואינני מבסס עליהן כל ממצא מרשיע כנגד הנאשם (ראו גם את הוראות סעיף 56 לפקודת הראיות).

ח. האישום הראשון

41. לפי האישום הראשון הנאשם דיווח לרשויות מס ערך מוסף שסך עסקאותיו בחודשים מסוימים היה אפס, בעוד שבפועל ביצע עסקאות בהיקף משמעותי והנפיק בגינן חשבוניות ללקוחותיו וקיבל תקבולים בגין החשבוניות שהנפיק ושלא דווחו לרשויות מע"מ.

42. הנני קובע כממצא עובדתי כי הנאשם, תוך שימוש בכינוי המסחרי "ד.א שחר", דיווח לרשויות מע"מ שעסקאותיו עבור כל אחד מהחודשים נובמבר 2002, מרץ 2003, אפריל 2003 ומאי 2003 (להלן: החודשים הרלוונטיים), היה אפס. תימוכין לממצא עובדתי זה אני מוצא ב-ת/51, תעודת עובד ציבור של ניסים קלימי, אשר כוללת את הדו"חות התקופתיים של הנאשם לגבי החודשים הרלוונטיים.

43. המאשימה טענה שסך העסקאות שלא דווחו הוא 736,268 ₪. סכום זה מתחלק לשני חלקים שונים ושאינם שווים. חלק שמבוסס על חשבוניות מקוריות של הנאשם שנתפסו אצל לקוחותיו, אולמי האירועים חצר נצר וקליפסו, וחלק אחר שמבוסס על הרישום שמופיע בכרטסות הנהלת החשבונות של אותם לקוחות ואשר נוגע לפעילות העסקית של הנאשם איתם.

44. הנאשם נשאל בהודעתו מיום 16.3.06 לגבי החשד הכללי שקיים כנגדו לפיו בחודשים הרלוונטיים דיווח שסך עסקאותיו היה אפס ובעוד שבפועל בוצעו עסקאות והנאשם אישר את החשד הכללי. עם זאת, הנאשם לא נשאל לגבי הסכומים המדויקים של העסקאות וגם לא הוצגו בפניו חשבוניות ספציפיות שיוכל להתייחס אליהן, וזאת על אף שכבר היו בידיה של שירי שחקרה אותו (ת/118, עמ' 1 ש' 2 – 16). כמו כן, בהודעתו מיום 21.2.06, אישר שנתן שירותי כח אדם תחת הכינוי המסחרי "ד.א. שחר" לאולמי שמחות בשם "קליפסו" ו-"חצר נצר" והנפיק להם חשבוניות של "ד.א. שחר" (ת/117, עמ' 3 ש' 24 -26). בכל מקרה, גם בהודעתו זו לא הוצגו בפניו החשבוניות נשוא החודשים הרלוונטיים כדי שיוכל להתייחס אליהן וגם לא נשאל אודות סכומי העסקאות שלא דווחו.

45. על כן, את הדיון בראיות שנוגעות לאישום הראשון, אעשה בשני חלקים עיקריים: ראשית, אדון בעסקאות שנובעות מהחשבוניות המקוריות שנתפסו; שנית, אדון בעסקאות שנובעות מכרטסות הנהלת החשבונות ואשר לגבי אותן עסקאות, לא נתפסו חשבוניות.

ח.1 העסקאות שנובעות מהחשבוניות המקוריות שנתפסו

46. שירי העידה שבמהלך חקירת מס שהתקיימה כלפי אולמות האירועים "קליפסו" ו-"חצר נצר" נתפסו מסמכים שונים וביניהם חשבוניות שונות של "ד.א. שחר". כמו כן, הוסיפה שחלק מהמסמכים נתפסו על ידה וחלקם האחר נמסרו לה על ידי גורמים שונים (פרוט' עמ' 196 ש' 16 – 24). יתר על כן, ערכה מזכר רק ביום 5.11.09 (ת/61), היינו למעלה משלוש שנים (!) לאחר תחילת החקירה בעניינו של הנאשם לגבי פעולת התפיסה של החשבוניות על ידה. במזכר ישנה אמירה כללית לפיה "נתפסו על ידי/הועברו לרשותי וזאת על ידי הנה"ח של חצר נצר/קליפסו/ג.ל אירועים". ודוק, מעדותה של שירי ומהמזכר שהכינה, לא ברור מה הם המסמכים שנתפסו אישית על ידה ומה הם המסמכים שנתפסו על ידי אחרים או שהועברו אליה על ידי אחרים, באיזה תאריך ומה זהותם של מוסרי המסמכים. ברור שתפיסה מעין זו של מסמכים מהווה הפרה של חובת התיעוד שחלה על יחידה חוקרת לגבי פעולות שמתבצעות בתיק ולגבי מסמכים שנתפסים, דבר המקשה על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים ברורים בנוגע למסמכים שנתפסו, לרבות החשבוניות של "ד.א. שחר" הנוגעות לתקופה הרלוונטית. מכל מקום, במשפט העידה אילנה פרג' (להלן: אילנה) שיש בעדותה בכדי לזרות אור נוסף על החשבוניות המתייחסות לחודשים הרלוונטיים.

47. אילנה העידה כי במהלך השנים 1999- 2011, שימשה בתפקיד מנהלת חשבונות בחברת "ג.ל אירועים" וערכה את ניהול החשבונות בנוגע לאולמי השמחות "חצר נצר" ו-"קליפסו", ששניהם שייכים לאותו בעלים שאצלו עבדה. לטענתה הכירה את הנאשם כמי שסיפק שירותי כח אדם ל-"חצר נצר" ו-"קליפסו" והיתה מוסרת לו פירוט של כרטיסי הנוכחות של העובדים מטעמו שעבדו עבור המעסיק שלה וערכה חישוב לגבי עלויות שכרם. לפי החישוב שערכה, הנאשם וקדוש היו מנפיקים חשבוניות מטעמם כחיוב עבור כח האדם שסופק על ידם (פרוט' עמ' 61 ש' 22 - עמ' 66 ש' 22, עמ' 65 ש' 10 -27).

48. הנקודה המרכזית בעניינה של אילנה היא שזיהתה את החשבוניות שיפורטו להלן והוצגו בפניה, כחשבוניות שנמסרו לה ולעובדת נוספת בשם איילה טסה (להלן: איילה) על ידי הנאשם וקדוש וזאת לפי טבלת התחשבנות שנערכה על ידי אילנה (פרוט' עמ' 72 ש' 19 – עמ' 74 ש' 4). כל אחת מהחשבוניות נושאת את הלוגו "ד.א שחר" עם מספר עוסק מורשה שהינו מספר תעודת הזהות של הנאשם ומצורפת לה טבלת התחשבנות שנערכה על ידי אילנה עם שמות העובדים, סך שעות העבודה של כל אחד מהם ואופן חישוב שכרו. בנוסף, על כל חשבונית קיים רישום של מספר ההמחאה שנמסרה לנאשם ולקדוש ואשר שימשה לביצוע התשלום בגין החיוב הנקוב בחשבונית. במילים אחרות, עדותה של אילנה איננה רק עדות טכנית בדבר קבלת החשבוניות לידיה מהנאשם, אלא הינה גם ראיה לאמיתות התוכן של החשבוניות, קרי לעניין הסכומים שנקובים בהם, התאריכים שמופיעים בהם ומהות העסקאות נשוא החשבוניות. להלן פירוט החשבוניות:

49. בנוסף, איילה העידה שהיא מנהלת חשבונות במקצועה ובמסגרת עבודתה ביצעה את הנהלת החשבונות של חצר נצר וקליפסו ותפקידה היה להוציא המחאות לתשלום לספקים שונים למול חשבונית שהגישו. כמו כן, העידה שהנאשם וקדוש הציגו לה חשבוניות והיא ואילנה הוציאו להם המחאות בסכום החיוב הנקוב בחשבוניות (פרוט' עמ' 75 ש' 27 – עמ' 76 ש' 30, עמ' 77 ש' 14 – 18, עמ' 80 ש' 4 – 28).

50. שאלה מרכזית שיש להכריע בה היא האם החשבוניות שפורטו לעיל (ת/32 – ת/38) הן ראיות קבילות, וזאת לאור העובדה שמדובר במסמכים שלא נערכו על ידי העדים שהעידו בפניי (אילנה, איילה ושירי) (השוו בעניין זה עם האמור בספרו של כבוד השופט קדמי כי הכלל הבסיסי הוא שמסמכים יש להגיש באמצעות עורכם, ואם לא כן, יראו כעדות שמיעה, יעקב קדמי על הראיות (התש"ע – 2009) חלק שני, עמ' 556 – 557). לדעתי, יש להשיב על כך בחיוב. להלן נימוקיי:

1. אילנה ואיילה העידו שקיבלו פיזית את החשבוניות מהנאשם ומקדוש.
2. תוכן החשבוניות בכל הנוגע לתאריך הוצאתן, סכום העסקה הנקוב בהן ומהות העסקה או השירות שבגינם ניתנו החשבוניות, נרשם על ידן לפי טבלאות התחשבנות שנערכו על ידי אילנה. במילים אחרות, תוכנן של כל אחת מהחשבוניות הוא תוצר ישיר של החישובים שבוצעו על ידי אילנה.
3. בנוסף, איילה ואילנה הנפיקו עבור הנאשם המחאות לתשלום סכום החיוב שמופיע בחשבוניות וזאת תוך ציון מספר ההמחאה על כל חשבונית. פעולת הבקרה והפיקוח על תוכן החשבוניות נעשתה על ידי אילנה בהיותה זו שהכינה את ההתחשבנות שמכוחה היא ואיילה הנפיקו המחאות לכיסוי החיוב המופיע בחשבוניות.
4. הדברים שנאמרו לעיל מלמדים שעדותה של אילנה בנוגע לחשבוניות (ת/32 - ת/38) איננה רק ראיה טכנית בדבר קבלת החשבוניות מידיהם של הנאשם וקדוש אלא גם ראיה ל"אמיתות התוכן" של כל אחת מהחשבונית, כאשר "תוכן" זה עניינו תאריך הוצאת החשבונית, סכום העסקה שנקוב בה וכן מהות העסקה שבגינה ניתנה החשבונית. לכן, הנני קובע שהחשבוניות ת/32 – ת/38, הינן ראיות קבילות.

51. לעניין המשקל של החשבוניות ת/32 – ת/38, הנאשם טען בחקירתו שזרק את פנקס החשבוניות שברשותו שנוגע ל-"ד.א. שחר" לגבי החודשים הרלוונטיים למיכל האשפה (ת/18, עמ' 1 ש' 9 – 12). בפסיקה נקבע שבעת שנאשם אינו מביא ראיות מטעמו לסתירת הראיות שהובאו כנגדו, כגון שטוען שספרי החשבונות שלו נרטבו בגשם ואינו יודע היכן הם, הדבר מהווה חיזוק לראיות התביעה, שלפיהן עולה לכאורה שביצע עבירות מס (רע"פ 10744/05 ביטון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.1.06)). בנוסף, העובדה שהנאשם לא העיד במשפט, היא מקור עצמאי נוסף לחיזוק משקלן של החשבוניות. יוצא מכך, שיש לייחס לחשבוניות ת/32 – ת/38, משקל מאוד גבוה.

ח.2 עסקאות שנובעות מתוך כרטסות הנהלת החשבונות

52. המאשימה טענה בסיכומיה שסך העסקאות שבוצעו על ידי הנאשם בחודשים הרלוונטיים הינו גבוה יותר מסך הסכומים שנקובים בחשבוניות שנתפסו (ת/32 – ת/38). לטענתה ניתן ללמוד על קיומן של עסקאות נוספות שבוצעו ולא דווחו בחודשים הרלוונטיים על אף העדר קיומן של חשבוניות כראיה, וזאת מתוך כרטסות הנהלת החשבונות של קליפסו וחצר נצר (ת/39, ת/40 ו-ת/41) ואשר מתייחסות לעסקו של הנאשם תחת הכינוי המסחרי "ד.א. שחר" (ראו עמ' 60 – 61 לסיכומי המאשימה) (להלן: הסכומים העודפים). לטענת המאשימה בכרטסות אלה ישנו רישום של עסקאות נוספות, מעבר לאלה שיש לגביהן חשבוניות ונתפסו כראיה ולכן יש לייחס לנאשם גם את הסכומים העודפים העולים מרישום זה בכרטסות. טענה זו דינה להידחות. להלן נימוקיי:

1. מדובר בכרטסות להנהלת חשבונות שהן בגדר פלטי מחשב של עסק פרטי שמנוהל על ידי גורמים פרטיים. על מנת שפלטי מחשב יוכרו כ-"רשומה מוסדית" לפי סעיף 36 לפקודת הראיות ולכן מדובר בראיה קבילה לאמיתות התוכן, יש להוכיח את תנאי הסעיף, קרי: אותו עסק נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של האירוע נשוא הרשומה בסמוך להתרחשותו; דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; היתה הרשומה פלט יש להוכיח כי דרך הפקת הרשומה יש בה להעיד על אמינותה וכי אותו עסק נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. במקרה שבפני המאשימה לא הביאה ולו בדל ראיה על מנת להוכיח את מי מתנאיו של סעיף 36 לפקודת הראיות. על כן, ברי שהפלטים שהופקו מתוך כרטסות הנהלת החשבונות אינם בגדר "רשומה מוסדית" שנהנית מחזקה סטטוטורית של קבילות לעניין אמיתות התוכן.

1. מאחר וכרטסות הנהלת החשבונות אינן בגדר "רשומה מוסדית", אזי, מדובר בראיות רגילות שכפופות לכללי הקבילות בדיני הראיות.
2. שלושת הכרטסות של הנהלת החשבונות הוגשו באמצעות אילנה אשר לא טענה שהיא זו שערכה את הכרטסות הללו. למעשה, אילנה רק הדפיסה את הפלטים מתוך המחשב (פרוט' עמ' 74 ש' 5 - 20). בנוסף, אילנה גם לא הסבירה בעדותה כיצד ניתן להסיק על קיומן של עסקאות נוספות בין הנאשם לקליפסו וחצר נצר בחודשים הרלוונטיים מתוך הכרטסות, לא כל שכן, לעניין סכומי העסקאות.
3. לא הובא על ידי המאשימה אף עד מטעם קליפסו או חצר נצר להסביר מי הכין את כרטסות הנהלת החשבונות, כיצד ומתי תועדו הנתונים באותן כרטסות ומה מידת אמינותן בכל הנוגע לניהול תקין של ספרים חשבונאיים. יוזכר, שהכרטסות הנ"ל נתפסו במהלך חקירת מס שהתנהלה כנגד הבעלים של חצר נצר וקליפסו ולא הובאה בפני כל ראיה מה עלה בגורלה של אותה חקירה וישנן מספר שאלות שנותרו פתוחות וללא מענה, כגון: האם אותן כרטסות היו אמינות בעיני רשויות המס לצורך קביעת שומות מס בנוגע לבעלים של קליפסו וחצר נצר (להלן: הבעלים); האם החקירה הבשילה לכדי כתב אישום כנגד הבעלים, או לא; האם הספרים של הבעלים, לרבות כרטסות הנהלת החשבונות, נפסלו והיה צורך לקבוע בעבורו הערכת שומה לפי מיטב השפיטה. כידוע, בתחום דיני המס יש השלכות ברורות לשאלה אם ספרים של נישום נפסלו, או לא, על ידי רשויות המס, לעניין שאלת נטל ההוכחה לשם הכרה או אי הכרה בחשבוניות של העוסק לעניין ניכוי מס תשומות (ראו בעניין זה פסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג כהן ב-רע"א 3646/98 כ.ו.ע לבניין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד נז (4) 891 (2003); ע"א 8673/06 אורו ישראל (2000) אחזקות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף [פורסם בנבו] (8.7.08) פסקה 11 לפסק דינו של כבוד השופט י. אלון; ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר נ' מנהל מע"מ [פורסם בנבו] (26.8.14) פסקאות 20 - 33 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר; ראו גם את הוראות סעיפים 83(ד) ו-132 לחוק מס ערך מוסף).

בעיני, אם הספרים של הבעלים נפסלו על ידי רשות המיסים או נראו כבלתי אמינים, וזאת במישור האזרחי ביחסים שבינה לבין הבעלים, ספק בעיני אם התביעה, כזרוע של הגוף המנהלי שנקרא רשות המיסים, תהא רשאית להתבסס על אותם ספרים כראיה מפלילה כנגד הנאשם בהליך הפלילי שמתנהל כנגדו. לעומת זאת, אם הספרים לא נפסלו על ידי רשות המיסים, אין מניעה שהתביעה תשתמש בהם כראיה בהליך הפלילי שמתנהל נגד הנאשם שבפני, וזאת בכפוף לעמידה במבחני הקבילות המקובלים בדיני הראיות. במקרה שבפני, לא רק שלא הובאו ראיות לעניין השאלה אם הכרטסות נפסלו או לא, אלא שהכרטסות אינן עומדות במבחן הקבילות.

1. בחקירתו של הנאשם (ת/117 ו-ת/118) הוא לא עומת כלל עם הסכומים העודפים שלגביהם לא נתפסו חשבוניות ולכן השאלה אם אכן קיימות עסקאות לא מדווחות, ובאיזה סכומים, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה.

1. הסכומים העודפים שלגביהם לא נתפסו חשבוניות, הם תוצר של חישוב שנעשה על ידי החוקרים משה ושירי, תוך ניתוח המידע שעלה מתוך כרטסות החשבונות. דא עקא, מסקנותיהם של משה ושירי, כגורמי חקירה, לגבי הסכומים העודפים הנוגעים לעסקאותיו של הנאשם בחודשים הרלוונטיים וזאת בהתבסס על כרטסות הנהלת החשבונות (ראו דו"חות סיכום שלהם, ת/45 ו-ת/98) הן עדויות שמיעה, בהיותן הערכה והתרשמות המבוססת על חומר חקירה (ראו: יעקב קדמי, על הראיות (התש"ע – 2009) חלק שני, עמ' 556; השוו גם עם הוראות סעיף 36(ג) לפקודת הראיות ואשר לפיו רשומה שנערכה על ידי רשות מרשויות החקירה או התביעה הכללית, והמוגשת בהליך פלילי, לא תיראה כ-"רשומה מוסדית").
2. לסיכום, הנני קובע שכרטסות הנהלת החשבונות של חצר נצר וקליפסו (ת/39, ת/40 ו-ת/41) הן בגדר עדויות שמיעה ואינן מעידות על אמיתות תוכנן ולכן אינן קבילות. בנסיבות אלה, אינני מבסס כל ממצא מרשיע עליהן.

ח.3 סיכום ביניים

53. לסיכום, לאור פסיפס הראיות שהובא לעיל, הנני קובע כדלקמן:

1. הנאשם דיווח לרשויות מע"מ שעסקאותיו במהלך החודשים הרלוונטיים, היו אפס.
2. במהלך החודשים הרלוונטיים לנאשם היו עסקאות בסך כולל של 686,327.5₪ (ולא 736,268 ₪ כפי שנטען בכתב האישום), אשר סכום המע"מ בגינן היה 123,511.5 ₪.
3. לפיכך, מתקיים היסוד העובדתי לעבירה לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף שעניינו "מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור". מאמרתו של הנאשם עולה שהדבר נעשה ביודעין ובמכוון ולכן מתקיים גם היסוד הנפשי לעבירה.
4. על כן, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע 4 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף.

ט. האישום השני

54. הנאשם באמרות החוץ שלו (ת/117 ו-ת/118) אישר את עובדות האישום השני. כאשר מוסיפים לאמרותיו את הראיות החיצוניות שיפורטו להלן, הדבר מבסס תשתית ראייתית מספקת להרשעתו בעבירות המיוחסות לו מעל לכל ספק סביר. הנני קובע, בנוגע לאישום השני, את הממצאים שבעובדה שלהלן:

1. אדם בשם רפאל שטרן (להלן: רפאל) הקים חברה בשם "ארגוס בע"מ" (להלן: ארגוס) וזאת על פי בקשתו של אדם בשם מוחמד מצרי (להלן: מוחמד). ארגוס הוקמה על מנת שתשרת את מטרותיו של מוחמד בקידום פעולות מרמה כלפי רשויות מס ערך מוסף. לרפאל הובטח על ידי מוחמד תשלום חודשי עבור הסכמתו להקים את החברה האמורה על שמו על מנת שמוחמד יעשה בה שימוש. ראו בעניין זה: הודעתו של רפאל מיום 2.11.05 (ת/53 ש' 10 -37). יוער כי הודעתו של רפאל הוגשה על ידי המאשימה כתחליף לחקירה ראשית, כאשר בא כוח הנאשם מבהיר שההסכמה מטעמו להגשת ההודעה היא מטעמים טכניים בלבד על מנת לקצר את שמיעת עדותו של רפאל וזאת לאור העובדה שלא זכה לשיתוף פעולה כלשהו מטעם הנאשם ולכן אין ביכולתו לחקור את רפאל בחקירה נגדית (פרוט' עמ' 125 ש' 26 – 31).
2. רפאל חתם על מספר רב של חשבוניות של ארגוס מראש, לפני בכלל נוצרו עסקאות כלשהן ומסרן לידי מוחמד. רפאל טען שלא ידע מה עשה מוחמד עם החשבוניות (ראו הודעתו של רפאל מיום 7.12.05, ת/54 ש' 1- 10).
3. הנאשם קיבל מרפאל וממוחמד חשבוניות של ארגוס כדי שימוסרם לידי לקוחותיו בתחום אספקת כח אדם לאולמות אירועים. לקוחות אלה הם: חצר נצר, קליפסו, ג. אירועים ולימון אירועים (להלן: הלקוחות). הנאשם השתמש בחשבוניות של ארגוס כאשר אין לו בה כל מעמד פורמאלי, הכל על מנת שיוכל לקבל תקבולים מהלקוחות בעבור שירותי כח אדם שסיפק להם. בדרך זו הנאשם, על פי שיטתו, נהנה מכל העולמות: הוא גם הצליח לקבל את התקבולים מלקוחותיו עבור השירות שסיפק להם; הוא גם הצליח לספק ללקוחות חשבוניות לפי דרישתם וכפי שמתחייב לכאורה על פי חוק; ובנוסף, מבחינת רשויות המס, הוא נותר דמות לא מוכרת בשל העדר מעמד פורמאלי בארגוס ותוך הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של ארגוס ומאחורי רפאל כמי שרשום כבעלים של החברה. הנאשם תחילה רכש חשבוניות של ארגוס ממוחמד ובהמשך קיבל פנקסים ריקים של חשבוניות של ארגוס עם חותמת שלה מרפאל, מילא את פרטי החשבוניות ללקוחותיו ומסרם על פי הצורך. ראו בעניין זה: הודעת נאשם, ת/117 עמ' 3 ש' 2 – 34, עמ' 5 ש' 10 -33; הודעת נאשם, ת/118 עמ' 2 ש' 17 -26 ועמ' 3 ש' 7 – 26.
4. החשבוניות של ארגוס סופקו ללקוחות על ידי הנאשם, קדוש ויצחק, כאשר השניים האחרונים פעלו על פי הוראותיו הישירות של הנאשם. החשבוניות נמסרו לאיילה ואילנה וסכומי העסקאות נשוא החשבוניות מולאו על פי טבלת התחשבנות שנערכה על ידי אילנה. טבלת ההתחשבנות כללה התייחסות למועדי הנוכחות של העובדים השונים שסופקו על ידי הנאשם ללקוחות תוך חישוב שעות עבודתם והתעריף לתשלום שכרו של כל אחד מהעובדים, הכל בדומה לפעילותו של הנאשם מול אילנה ואיילה כפי שתואר באישום הראשון. ראו בעניין זה: הודעת נאשם, ת/117, עמ' 2 ש' 1- 8; עדותו של יצחק לוי, פרוט' עמ' 133 ש' 22 – עמ' 134 ש' 15; עדותה של אילנה פרוט' עמ' 62 ש' 8 – 12, עמ' 64 ש' 8- 9, עמ' 67 ש' 22 – עמ' 68 ש' 2, עמ' 74 ש' 25 – 30, עמ' 72 ש' 4 – 8; עדותה של איילה בפרוט' עמ' 76 ש' 31 – עמ' 77 ש' 22, עמ' 80 ש' 4 – 8 ועמ' 81 ש' 4-6; עדותו של אלדד מלוכה בפרוט' עמ' 56 – 57.
5. הנאשם סיפק ללקוחות סה"כ 51 חשבוניות, לפי הטבלה המופיעה בנספח ב' לכתב האישום. להלן פירוט החשבוניות:

ה.1 40 חשבוניות של חברת ארגוס ואשר מופיעים בנספח ב' לכתב האישום, הוצגו לנאשם במהלך חקירתו על ידי שירי וזיהה את כולן כחשבוניות שהוצאו על ידו ללקוחותיו ומהוות חלק אינטגראלי מפעילותו העבריינית כלפי רשויות מע"מ. חשבוניות אלה גם צורפו להודעתו (ראו: הודעת נאשם, ת/117, עמ' 6 ש' 28 – עמ' 7 ש' 1; החשבוניות הרלוונטיות הן ת/5 – ת/15 ו-ת/69 – ת/97; וכן ראו עדותה של שירי לגבי קבלתן לידיה של החשבוניות ת/69 – ת/97 מהלקוחות, פרוט' עמ' 196 ש' 17 -21, עמ' 198 ש' 18 – 199 ש' 19; וכן ראו עדותה של אילנה שהעידה שאת החשבוניות ת/5 – ת/15 היא קיבלה מהנאשם ומקדוש, פרוט' עמ' 64 ש' 9 – עמ' 65 ש' 27).

ה.2 11 חשבוניות של חברת ארגוס שלא הוצגו בפני הנאשם במהלך חקירתו ואשר סומנו במשפט, כמקבץ אחד, ת/2. למרות שהחשבוניות הללו לא הוצגו בפני הנאשם בעת שנחקר על ידי שירי, הן חלק אינטגראלי ממערך החשבוניות המזויפות שהנאשם חילק ללקוחות. חשבוניות אלה נמסרו לנטע סבח, שהיתה באותה עת חוקרת בלשכת המע"מ ברמלה (להלן: נטע) על ידי רואה החשבון של הלקוחות בשם רם זיני. האחרון העיד במשפט וזיהה את החשבוניות האמורות כחשבוניות שנמסרו לו על ידי הנאשם למול מסירת המחאות שנמסרו מנגד לנאשם בעבור שירותי כח אדם שסיפק כמתואר בחשבוניות (ראו עדותו של רם זיני בפרוט' עמ' 50 -52 וכן ראו עדותה של נטע בפרוט' עמ' 48 - 49). נתון זה בצירוף העובדה שהנאשם לא העיד כלל במשפט מחזקים את עדותו של רם זיני, דבר שמוביל למסקנה שיש להכשיר את החשבוניות כראיות קבילות ולתת להן את המשקל המלא.

ה.3 סך כל החשבוניות המזויפות שהוציא הנאשם הינו 3,643,827 ₪ כולל מע"מ וסכום המס הנובע מהן הינו 543,412 ₪, כמפורט בנספח ב' לכתב האישום (להבחנה בפסיקה בין חשבוניות מזויפות לחשבוניות פיקטיביות ראו ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.9.14) פסקאות 95 -97 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם).

55. לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע 51 עבירות לפי סעיף 117(ב)(8) יחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף.

י. האישום השלישי

56. האישום השלישי מיוחס לנאשם ולנאשמת (ש.י. עמי בע"מ) במידה שווה. נזכיר בקצרה את הממצאים שבעובדה שאותם קבעתי בפרק הכללי של כתב האישום ואשר נוגעים ליחס שבין הנאשם לנאשמת:

א. הנאשמת הוקמה על ידי קדוש לפי בקשתו של הנאשם ועל מנת שתשמש את הנאשם בפעילותו להונאת רשויות מס ערך מוסף.

ב. הנאשם היה בעל הדעה ובמעמד של מנהל פעיל בנאשמת. חרף העובדה שהנאשם לא נשא בתפקיד פורמאלי רשום בנאשמת, בפועל הוא זה שהתווה את אופן פעילותה. לקדוש היה תפקיד משני בהיותו עושה דברו של הנאשם.

57. במקרה שבפני, מונה סנגור ציבורי לייצג את הנאשם ולכאורה הנאשמת, בהיותה גוף מאוגד, נותרה ללא ייצוג. עם זאת, משקבעתי שהנאשם היה "המנהל הפעיל" של הנאשמת, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, הרי שכל אינטראקציה בין הסנגור שהיה מייצג את הנאשמת צריך שתיעשה דרך הנאשם. הנאשם והנאשמת מצויים באותו צד של המתרס, ואין ביניהם, לכאורה, ניגוד עניינים. במילים אחרות, אילו הנאשם היה בוחר לשתף פעולה עם סנגורו, מטבע הדברים גם הנאשמת היתה זוכה להינות מייצוג זה, וזאת גם אם באופן פורמאלי לא מונה עבורה סנגור לייצגה.

58. באישום השלישי מיוחסות לנאשם ולנאשמת שתי קבוצות של טענות:

א. ראשית, במהלך שנת 2005, הנאשם והנאשמת ניכו שלא כדין את מס התשומות המגולם ב-11 חשבוניות פיקטיביות שנרשמו בספרי הנהלת החשבונות שניהלו. סך כל החשבוניות הפיקטיביות היה 3,271,427 ₪ כולל מע"מ, כאשר סכום התשומות הפיקטיביות עמד על 444,882 ₪, הכל כמפורט בנספח ג' לכתב האישום.

ב. שנית, הנאשם והנאשמת ניכו בדיווח התקופתי של הנאשמת לחודש דצמבר 2005, מס תשומות בסך של 46,400 ₪, וזאת מבלי שהיה בידיהם מסמך המתיר זאת כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, הכל כמפורט בנספח ד' בכתב האישום.

נדון כעת בכל אחת מקבוצות הטענות הנ"ל בנפרד.

י.1 ניכוי מס תשומות בהסתמך על 11 חשבוניות פיקטיביות

59. יצוין תחילה שבעת חקירתו של הנאשם על ידי שירי, הוצגו בפניו כל החשבוניות שמפורטות בנספח ג' לכתב האישום והנוגעות לאישום השלישי. הנאשם אישר שמדובר בחשבוניות פיקטיביות לחלוטין שאותן רכש מגורמים שונים ואין לצידן עסקאות כלשהן ולמעשה הוא זה שמילא את החשבוניות. כמו כן, אישר שהחשבוניות נרכשו על ידו על מנת שיוגשו לרשויות מס ערך מוסף כהוצאות בתיק המס של הנאשמת ובדרך זו יוכל להגדיל שלא כדין את הוצאותיה של הנאשמת ולזכות בניכוי מס התשומות שנקוב בחשבוניות (ת/117, עמ' 6, ש' 9 – 33).

60. הודאתו של הנאשם היא הראיה המרכזית לצורך ביסוס הרשעתו. הראיות הנוספות שיפורטו בהמשך, מהוות יותר מ"דבר מה" נוסף לצורך תמיכה בהודאה. להלן הראיות הנוספות שהינן חיצוניות להודאת הנאשם, ואשר תומכות במסקנה שיש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום השלישי, בכל הנוגע לניכוי תשומות בהסתמך על 11 חשבוניות פיקטיביות:

א. הודעתה של נינה זלצמן (להלן: נינה) (ת/50(א)) הוגשה חלף חקירה ראשית ומבלי שנחקרה בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנאשם, תוך שהוא מדגיש שהוא מוותר על חקירה נגדית לאור העדר גרסה מטעם הנאשם והעדר כל שיתוף פעולה עימו מטעם הנאשם (פרוט' עמ' 109 ש' 9 – 13). נינה שימשה כמנהלת חשבונות של הנאשמת וכל החשבוניות שמפורטות בנספח ג' לכתב האישום (ת/50(ב) – ת/50(יב)) הוצגו בפניה והיא זיהתה אותן כחשבוניות שהיו מצויות בתיק תיעוד החוץ של הנאשמת שבמשרדה. כמו כן, ציינה שהחשבוניות שהובאו למשרדה או על ידי קדוש או על ידי יצחק וכי בדרך כלל מי שהיה מביא את החשבוניות של הנאשמת למשרדה הוא יצחק (ת/50(א) עמ' 1, ש' 8 – 15, עמ' 1 ש' 33 – עמ' 2 ש' 2). יוזכר שלגבי קדוש כבר נקבע שהוא למעשה עושה דברו של הנאשם והנאשמת הוקמה על ידו לפי הוראת הנאשם כדי שתשרת את מטרותיו של הנאשם. כמו כן, יצחק גם העיד שהוא עושה דברם של הנאשם וקדוש ופועל על פי הוראה ישירה מהם וכן אישר שהיה אחראי על העברת החשבוניות של ההוצאות של הנאשמת למשרד הנהלת החשבונות של הנאשמת (ראו עדותו של יצחק בעמ' 132 ש' 7- 9, עמ' 139 ש' 9 – 32).

יצוין שנתפסה כרטסת הנהלת החשבונות של הנאשמת אצל נינה (ת/101). בא כוח הנאשם טען שמדובר בראיה בלתי קבילה בעוד שהמאשימה טענה שיש לעשות שימוש בה כראיה נוספת המצטרפת למכלול הראיות וממנה ניתן ללמוד על רישום החשבוניות (ת/50(ב) – ת/50(יב)) בספריה של הנאשמת (ראו פרוט' עמ' 109 – 112). טענתו של הסנגור היא נכונה. אכן מדובר בראיה בלתי קבילה מאחר ולפי דבריה של נינה, מי שערכה את הכרטסת היא אחותה בשם זהבה ולא היא בעצמה (ת/50(א), עמ' 1 ש' 6- 7). זהבה לא העידה במשפט ובנוסף לא הוכחו תנאי סעיף 36 לפקודת הראיות על מנת שכרטסת הנהלת החשבונות תיראה כ-"רשומה מוסדית". בנסיבות אלה, כרטסת הנהלת החשבונות של הנאשמת (ת/101) היא ראיה פסולה שאינני מבסס עליה כל ממצא מרשיע כנגד הנאשמים. מכל מקום, יובהר שפסילת כרטסת הנהלת החשבונות כראיה, איננה גורעת מהמסקנה הסופית שיש להרשיע את הנאשם והנאשמת בעבירות של ניכוי מס תשומות בהסתמך על 11 חשבוניות פיקטיביות וזאת לאור מכלול של ראיות אחרות.

ב. להלן הראיות הרלוונטיות שסובבות את 11 החשבוניות הפיקטיביות:

ב.1 חשבונית אחת של ארגוס (ת/50ח): במסגרת הדיון בעניין האישום השני, קבעתי את שלושת הממצאים שבעובדה שלהלן: ראשית, ארגוס הוקמה על ידי רפאל בהוראת מוחמד על מנת להונות את רשויות המס; שנית, הנאשם השתמש בחשבוניות של ארגוס שאותן קיבל מרפאל וממוחמד מבלי שתהיה עסקת אמת מאחורי הוצאת החשבוניות והכל במטרה להונות את רשויות המס; שלישית, באישום השני, החשבוניות של ארגוס נמסרו על ידי הנאשם ללקוחותיו, כאילו היו שלו, וזאת על מנת שיוכל לקבל מאותם לקוחות תקבולים בגין שירותי כח אדם שסיפק להם. יוצא מכך, שהחשבונית ת/50(ח) היתה בידו של הנאשם כחלק משורה של חשבוניות אחרות של ארגוס שעשה בהן שימוש לקידום מטרותיו בדבר הונאת רשויות המס. באישום השני, החשבוניות של ארגוס ניתנו על ידי הנאשם ללקוחותיו כאילו ארגוס היא העסק הלגיטימי שבאמצעותו הוא נותן שירותי כח אדם. לעומת זאת, באישום השלישי, הנאשם הציג מצג כאילו ארגוס היא עסק חיצוני לו שממנו נתקבלה חשבונית עבור הוצאה שהיתה לו בעסקו האחר, בדמות הנאשמת. יוצא מכך, שהנאשם פעם הוציא חשבוניות של ארגוס (האישום השני) תמורת הכנסה שהיתה לו, ופעם קיבל חשבונית של ארגוס תמורת הוצאה שכביכול היתה לו. ברור שמדובר בהתנהלות שהיא בבחינת "תרתי דסתרי". בכל מקרה, בשני המקרים, מדובר במעשה מרמה שנעשה במטרה להשתמט מתשלום מס.

ב.2 שלוש חשבוניות של סאנסט יזום וביצוע פרויקטים בע"מ (להלן: סאנסט) (ת/50(ב), ת/50(יא), ת/50(יב)): הנני קובע את הממצאים שבעובדה שלהלן ואשר נובעים מתוך עדותו של חסן קראעין (להלן: חסן) ואשר נחקר בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנאשם, הכל כמובן בהתחשב בהצהרת בא כוח הנאשם למגבלות יכולתו לייצג את הנאשם כאשר הנאשם לא משתף עימו פעולה: ראשית, סאנסט נרשמה כחברה אצל רשם החברות באופן פורמאלי על ידי חסן וזאת כשירות שנתן לאחר על מנת שהחברה תשרת את צרכיו של אותו אחר; שנית, אותו אחר הוא זה שהחזיק בפנקס החשבוניות ולחסן לא היתה כל ידיעה מה עשה עם החשבוניות, קרי איזה חשבוניות מסר ולמי מסר אותן ואם קיימת עסקת אמת מאחורי הוצאת החשבונית, או לא; שלישית, לחסן אין היכרות מכל מין וסוג עם הנאשם או עם הנאשמת, מעולם לא נפגש עם הנאשם וגם לא התקיימו ביניהם קשרים עסקיהם כלשהם; רביעית, החשבוניות של סאנסט שבהן השתמשו הנאשמים, לא הוצאו על ידי חסן והכתב שמופיע עליהן איננו שלו (ראו עדותו של חסן בפרוט' עמ' 115 – 118). יוזכר שהנאשם אישר בחקירתו שהוא "קנה" את החשבוניות של סאנסט ואישר שמדובר בחשבוניות שאין מאחוריהן עסקת אמת.

ב.3 חמש חשבוניות של חברת פסגת הברון לבניה בע"מ (להלן: פסגת הברון) (ת/50(ג) – ת/50(ז)). הנני קובע את הממצאים שבעובדה שלהלן וזאת בהתבסס על הודעתו של תאופיק אבו מדיגם (להלן: תאופיק), ת/52 שהוגשה חלף חקירה ראשית ולא נחקר בחקירה נגדית וזאת לאור הודעת הסנגור שהנאשם לא שיתף עימו פעולה: ראשית, פסגת הברון היתה בבעלותו של תאופיק (ת/52, עמ' 1 ש' 8 – 11); שנית, תאופיק טוען שאיננו זוכר שקיימת היכרות בינו מצד אחד לבין הנאשם, קדוש, יצחק והנאשמת מצד שני וגם לא זכור לו שהיו לו איתם קשרים עסקיים (ת/52, עמ' 2 ש' 17 – 25); שלישית, החשבוניות הנ"ל של פסגת הברון שהוצגו בפני תאופיק בעת שנגבתה הודעתו, לפי דבריו, הן חשבוניות מזויפות והוא לא מילא אותן, הכתב שמופיע בהן איננו שלו, החותמת המופיעה עליהן איננה חותמת של פסגת הברון, הלוגו שמופיע על החשבוניות איננו הלוגו של החברה ובנוסף קיימת טעות במספר הטלפון שרשום עליהן ונחזה להיות מספר הטלפון של פסגת הברון (ת/52, עמ' 3, ש' 26 – עמ' 4 ש' 1). גם כאן יוזכר שהנאשם הודה בחקירתו שהחשבוניות של פסגת הברון נקנו על ידו מאחר ושאין מאחוריהן עסקת אמת בינו לבין פסגת הברון.

ב.4 שתי חשבוניות של חברת אל גל חשמל (2004) בע"מ (להלן: אל גל) (ת/50(ט), ת/50 (י)). "דבר מה" נוסף להודאותיו של הנאשם שאותן חשבוניות אין מאחוריהן עסקאות אמת וכי עשה בהן שימוש על מנת להשתמט מתשלום מס, ניתן למצוא בעדותה של נינה, מנהלת החשבונות של הנאשמת, לפיה החשבוניות היו בתוך תיק תיעוד החוץ של הנאשמת והובאו למשרדה על ידי קדוש או יצחק שכבר קבעתי שהיו עושי דברו של הנאשם. לראיות אלה יש להוסיף את הנתון הכללי שהנאשם לא העיד במשפט ולכן הדבר מהווה "חיזוק" לראיות התביעה שציינתי לעיל בנוגע לחשבוניות של אל גל.

י.2 ניכוי מס תשומות לחודש דצמבר 2005 ללא מסמך

61. המאשימה טוענת שהנאשמת ניכתה בדיווח התקופתי שלה לחודש דצמבר 2005 מס תשומות בסך 46,400 ₪ מבלי שהיה לה מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף. ראיות המאשימה בעניין זה הן כדלקמן:

א. הדו"ח התקופתי לחודש דצמבר 2005 שהוגש על ידי הנאשמת לרשויות מס ערך מוסף ונושא תאריך 15.1.06 שהינו מועד הדיווח. הדו"ח צורף לתעודת עובד ציבור שנערכה על ידי ניסים קלימי, עובד ארכיון אגף המכס והמע"מ (ת/52). מהדו"ח עולה שסך העסקאות החייבות, ללא מע"מ, היה 305,988 ₪ ומס התשומות עומד על 46,400 ₪.

ב. עדותה של נינה, מנהלת החשבונות של הנאשמת: בהודעתה מיום 16.2.06, נאמר (ת/50(א), עמ' 2 ש' 26 – 32):

"שאלה: לגבי דו"ח 12/05.

תשובה: לפני שהוגש דו"ח 12/05 איציק [הכוונה ליצחק- ה.א.ש] הביא חשבוניות הכנסות ודלק ואח"כ עמי הגיע אליי ואמר שיש לו חשבוניות של הוצאות שנמצאות אצל הקבלן. אני לא רציתי לקזז לו. הוא לקח את האחריות על עצמו וחתם על הדו"ח. טרם קיבלתי את החשבוניות, אמרתי לו שאם הוא לא מעביר לי את החשבוניות, אני מגישה דו"ח מתקן."

ג. יוצא מכך, שאכן היה דיווח לרשויות מס ערך מוסף מטעם הנאשמת לגבי הוצאותיה במהלך חודש דצמבר 2005 ונעשה ניכוי של מס תשומות על ידי הנאשמת בסך של 46,400 ₪. כמו כן, חשבוניות אלה לא נמצאו בתיק תיעוד החוץ של הנאשמת אצל נינה. בכל מקרה, לא נטען ע"י הנאשם שישנו מנהל חשבונות נוסף או אחר שאצלו נוהלו ספרי הנהלת החשבונות של הנאשמת.

ד. העובדה שהנאשם לא הציג במשפט את החשבוניות מטעמו שמאשרות שאכן היו לו הוצאות שמצדיקות ניכוי מס בסך של 46,400 ₪, מהווה "חיזוק" לראיות המאשימה שהובאו לעיל (רע"פ 10744/05 ביטון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.1.06). מדובר בכלל ראייתי של "חיזוק" שהוא יציר הפסיקה .

ה. בנוסף, העובדה שהנאשם לא העיד במשפט כלל, מהווה "חיזוק" נוסף ונפרד לראיות המאשימה שאין לו ולנאשמת מסמכים לפי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף לקיומן של הוצאות אמת לחודש דצמבר 2005 שמצדיקות ניכוי מס תשומות בסך של 46,400 ₪. מדובר בכלל ראייתי של "חיזוק" שהוא יציר החוק (סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי).

62. די בכל אשר נאמר לעיל על מנת להרשיע את הנאשמים בעבירה של ניכוי מס תשומות ללא מסמך במטרה להתחמק מתשלום מס בגין ניכוי מס תשומות בסך של 46,400 ₪ לחודש דצמבר 2005. היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירות נשוא האישום השלישי מתקיימים בבירור לאור התשתית הראייתית שהובאה לעיל.

63. למען השלמת התמונה יצוין שבחקירותיו של הנאשם (ת/117 ו-ת/118) הוא לא נשאל כלל אודות העבירה שמיוחסת לו באישום השלישי שבכתב האישום שעניינה ניכוי מס תשומות ללא מסמך לגבי הדו"ח של חודש דצמבר 2005. אומנם, הדבר יש בו בכדי לעורר אי נחת, אך לא התרשמתי שקופחה הגנתו של הנאשם בעקבות כך שלא נחקר בגין אותה עבירה. לנאשם היתה ההזדמנות המלאה במהלך המשפט לעלות טענות בעניין זה ומשנמנע מלעשות כן, ולא טען שקופחה הגנתו בשל כך וכיצד, אין מניעה מלהרשיעו (ראו למשל ע"פ 9399/09 ארלקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.8.10) פסקה 44 לפסק דינו של כבוד השופט פוגלמן).

64. לסיכום, לעניין האישום השלישי, הנני קובע כי הנאשמים התחמקו מתשלום מס בכך שניכו מס תשומות כדלקמן: ראשית, סך של 444,882 ₪ בגין 11 חשבוניות פיקטיביות; שנית, סך של 46,400 ₪ בגין הדיווח לחודש דצמבר 2005. סה"כ מס התשומות עומד על סך של 491,282 ₪. יוזכר כי לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף, העבירות שמתבצעות לפי סעיף 117(ב) לחוק האמור, מקבלות נופך של נסיבות מחמירות אם סכום המס שהתחמקו מתשלומו עולה על כפל הסכום הקבוע כקנס בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. סכום המס הקבוע בסעיף 61(א)(4) הינו 226,000 ₪ ולכן כפל הקנס הינו 452,000 ₪. לכן, ברור שהנאשמים נמצאים בקטגוריה המחמירה יותר שמופיעה בסעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף.

יא. סוף דבר

65. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן:

א. הנני קובע כי במועד ביצוע העבירות נשוא שלושת האישומים, הנאשם היה כשיר מבחינה מהותית לעמוד לדין, קרי לא מתקיים לגביו הסייג לאחריות פלילית שמופיע בסעיף 34ח לחוק העונשין.

ב. הנני קובע כי מתקיימת אצל הנאשם הכשירות הדיונית לעמוד לדין.

ג. באישום הראשון, הנני מרשיע את הנאשם ב-4 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף;

ד. באישום השני, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע 51 עבירות של שימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהם במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, וזאת בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 117(ב)(8) ו-117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף;

ה. באישום השלישי, הנני מרשיע את הנאשם ואת הנאשמת בביצוע 10 עבירות של ניכוי מס תשומות מבלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף וזאת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 117(ב)(5) ו-117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ה , 01 פברואר 2015, במעמד הצדדים