לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, לטענתה, כתוצאה מנפילה של עמוד שיש אשר ניצב על מצבה בבית העלמין בבית שאן.

הנתבעת 1 בכתב התביעה הוגדרה "עיריית בית שאן – המועצה הדתית", והנתבעת 2 הינה חברת הביטוח את ביטחה אותה בביטוח אחריות צד ג' (להלן – המבטחת).

יוער בפתח הדברים, כי הגדרת הנתבעת 1 בכתב התביעה איננה ברורה, תוך שהעירייה והמועצה הדתית נכרכו בה יחדיו, אף שמדובר בגופים מנהליים נפרדים. עם זאת, מאחר שאין טענה בעניין זה מצד הנתבעים, לא אדרש לכך בפסק הדין, והנתבעת 1 תכונה להלן בפסק הדין – "המועצה".

תמצית טענות הצדדים:

1. התובעת, ילידת 1951, נפגעה לטענתה ברגלה ביום 18.02.09 במהלך ביקור בבית העלמין בבית שאן, בנסיבות שיפורטו להלן.

2. לטענת התובעת, היא הגיעה לבית העלמין בשעות הבוקר על מנת להשתתף בטקס האזכרה לבעלה המנוח. כשסיימה לפקוד את קבר בעלה, היא פנתה יחד עם גיסתה לעבר קברי הורי המנוח. ביציאה מחלקת הקבר ובהיעדר גישה מסודרת, נאלצה, לטענתה, לעבור בין חלקות קברים, ובמהלך ההליכה נפל עליה לפתע עמוד שיש אשר היה מונח על אחד הקברים. העמוד פגע ברגלה הימנית וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בבוהן.

3. הנתבעות בכתב הגנתן מכחישות את נסיבות האירוע לרבות הקשר הסיבתי בין הפציעה הנטענת לביקור בבית הקברות. לגופו של עניין טוענות הנתבעות כי אחזקת המצבות על אביזריהן הינה באחריות המשפחות שהקימו את המצבות ולא באחריות המועצה, ואין לייחס למועצה כל אחריות בגין ליקויים במצבות. לחילופין, לטענתן, התובעת התנהגה ברשלנות רבתי המנתקת את הקש"ס בין התאונה לרשלנות, ככל שניתן לייחס למועצה. לחילופי חילופין יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור מרבי בכך שנמנעה מלילך בשביל רחב המיועד להולכי רגל וסיכנה עצמה לשווא.

דיון והכרעה:

נסיבות התאונה:

4. אדרש תחילה לשאלת הוכחת האירוע נשוא התביעה, הנתונה במחלוקת בין הצדדים.

5. הראיות שהוצגו מטעם התובעת כללו את עדותה שלה וכן עדותו של מר רפאל אלבז (להלן – רפאל).

6. התובעת העידה כי ביום האירוע היא ביקרה בקבר של בעלה ולאחר מכן סרה לבקר בקבריהם של חמה וחמותה. בסיום הביקור היא פנתה לכיוון היציאה כאשר במעבר בין קברים נפל על רגלה עמוד שיש מאחת המצבות. על פי עדותה גיסתה הלכה לפניה ומאחוריה לא היה אף אחד (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 9-19).

על התרחשות האירוע שתואר על-ידי התובעת, העיד אף רפאל, אשר נכח בבית העלמין וראה את שאירע. רפאל העיד כי באותו היום הוא שהה בבית העלמין לצורך אזכרה לחבר וכשזו הסתיימה פנה ללכת לפקוד את קבר אביו. בסמוך לקבר האב ובמרחק של כשני קברים מהתובעת, הוא ראה את התובעת וגיסתה, נופף להן לשלום ואז הבחין כיצד העמוד נופל על התובעת, ובמילותיו:

"בדיוק שראיתי אותן נופפתי לשלום והיא, התובעת, וגיסתה, גיסתה היתה ראשונה והיא השניה, היא נגעה בעמוד ותוך כדי שאני אומר להן שלום, נגעה בקבר וראיתי את העמוד זז ואמרתי לה תזהרי, תזהרי" (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 8-22).

7. הנתבעות טוענות כי אין לקבל את גרסת התובעת משנמצאו בה סתירות מהותיות. לטענתן, מכתב התביעה ומתצהירה עולה כי התובעת נפגעה בזמן שפנתה ללכת מקבר בעלה לכיוון קבר חמיה ולא כפי שנטען בעדותה כי האירוע אירע את סיימה לפקוד את קבר חמיה ופנתה לכיוון היציאה.

8. איני רואה לקבל את הטענה. בכתב התביעה תוארו נסיבות התאונה כדלקמן: "....לאחר שהתובעת פקדה את קבר בעלה המנוח היא פנתה על מנת להגיע לשביל המוביל לחלקת הקבר של חמה וחמותה ז"ל. ביציאה מחלקת הקבר הנ"ל, בהיעדר גישה מסודרת, התובעת נאלצה לעבור בין חלקות קברים...". ניסוח זה, שאיננו מוצלח במיוחד, ניתן להבינו כמתייחס ליציאה מהקבר של חמה וחמותה של התובעת (דהינו, כי זהו "הקבר הנ"ל" הנזכר בסעיף), באופן המתיישב עם עדותה בפני. התובעת בעדותה הסבירה כי זו היתה כוונתה בתצהיר העדות הראשית (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 21-22), והסבר זה מקובל עלי.

9. עדותה של התובעת באשר לאופן בו נפגעה, נתמכת כאמור בעדותו של רפאל, אשר העיד כי ראה את התובעת נפגעת מהעמוד שניצב על המצבה ונפל. רפאל אף הוסיף כי ראה את התובעת נוגעת בעמוד בטרם נפל, עדות שאינה הולמת לכאורה את אינטרס התובעת, דבר המחזק את מהימנות עדותו. לכך יש להוסיף, כי בהפניה מקופת חולים כללית בבית-שאן לביה"ח, שהוצאה לתובעת ביום התאונה ולאחר התרחשותה, נרשמה תלונתה כי "נחבלה משיש בבוהן רגל ימין". רישום דומה כלול בגיליון חדר המיון בבי"ח רמב"ם (צורף לתצהיר התובעת). גרסה ראשונית זו מתיישבת עם עדות התובעת באשר לנסיבות הפגיעה באופן המחזק את מהימנותה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699). עוד יש לציין, כי שני הצדדים צירפו תמונות של מקום האירוע (מטעם התובעת – צורפו לתצהירה; מטעם הנתבעת - נ/2), בהן נראית מצבה שבפינותיה ניצבים עמודי שיש, ואחד מהם שכוב על האדמה. העולה מהתמונות מתיישב עם תיאור התובעת את העמוד שפגע בה.

10. הנתבעת טוענת לעניין זה, כי יש לייחס נפקות ראייתית לחובת התובעת מהימנעותה להעיד את גיסתה שהיתה איתה בעת הפגיעה. אינני סבורה כי להימנעות מזימון העדה יש משקל מהותי בענייננו במסגרת התמונה הראייתית הכוללת. מתיאור התובעת ורפאל עולה, כי הגיסה הלכה לפני התובעת, כך שסביר שלא ראתה באופן ישיר את הפגיעה עצמה. מכל מקום, התובעת העידה את רפאל, אשר היה עד ראיה ישיר לתאונה, ועדות זו, על רקע הנתונים שפורטו לעיל, די בה בענייננו.

11. מסקנתי היא, איפוא, כי התובעת הוכיחה כי נפגעה כתוצאה מנפילת עמוד שיש אשר ניצב על מצבה של קבר לידו פסעה. נוכח עדותו של רפאל, הרי שיש לקבוע כי הנפילה ארעה לאחר שהתובעת נגעה בעמוד, כפי שתואר על-ידו בעדותו, וזאת בניגוד לדברי התובעת בעדותה לפיהם לא נגעה בעמוד.

12. על רקע האמור תבחן להלן המחלוקת בשאלת האחריות.

שאלת האחריות

13. התובעת טוענת כי המועצה חבה בנזיקין כלפיה, עקב כך שלא תחזקה כראוי את המצבות בבית העלמין או אפשרה למקימי המצבות לבנות המצבה באופן לקוי ורשלני, וכן בגין כך שלא פיקחה באופן סביר על תקינות המצבות שבתחום בית העלמין. הנתבעות, מנגד, טוענות כי הקברים בבית העלמין אינם בבעלותה ו/או בחזקתה של המועצה ואין עליה כל חובה חוקית לפעול לתחזוקת הקברים. לפי הטענה, המועצה פועלת מכוח חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), תשל"א – 1971 (להלן – חוק שירותי הדת), אשר איננו מטיל עליה כל חובה כאמור.

14. כידוע, האחריות ברשלנות מתגבשת בהתקיים היסודות הבאים: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה, התרחשותו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק שנגרם (ראו, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113). נבחן התקיימות יסודות אלה בענייננו.

15. אשר לחובת הזהירות המושגית; ענייננו בתאונה שהתרחשה במקרקעין המשמשים לצורך ציבורי, שאף שסוגיית הבעלות בהם לא לובנה בטיעוני הצדדים, אין מחלוקת כי המועצה מחזיקה בהם ומפעילה בהם שירותי קבורה לתושבים. חובת הזהירות המושגית של המחזיק במקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין, הוכרה פעמים רבות בפסיקה, כך שאין צורך לשוב על הדברים ולהרחיב בנקודה זו (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם); ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399). בענייננו, המועצה, אשר מופקדת על הפעלת בית העלמין, הינה מחזיקת המקרקעין, והיא חבה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם.

16. חובה זו מתקיימת גם במישור הקונקרטי של הנסיבות דנן. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בהתאם למבחן הציפיות, דהינו, יש לבחון האם מדובר בענייננו בנזק שהיה על המועצה לצפות כמועצה סבירה בנסיבות כבענייננו. סבורני כי התשובה לכך היא בחיוב. כאמור, מדובר בנפילה של עמוד שיש אשר ניצב על מצבה. הנפילה ארעה כתוצאה מנגיעה של התובעת בעמוד. התובעת טענה, וטענתה לא נסתרה, ואף מתיישבת עם הנחזה בתמונות שהוצגו על-ידי הנתבעת, כי העמוד לא חובר כהלכה למצבה ולא היה יציב. במצב דברים זה, האפשרות של נפילת העמוד הינה בגדר ציפייה סבירה.

אשר לסיכון הטמון בנפילה כזו למבקרים בבית העלמין, אף הוא נכלל בגדר הציפיות של המועצה. בענייננו, ארעה הפגיעה בעת שהתובעת פסעה בין קברים, בסמוך לקבר עליו ניצב העמוד. לטענת הנתבעות, פעולה זו של התובעת חורגת מהסביר שכן במקום יש שבילים המיועדים להליכה נוחה ובטוחה של המבקרים. אינני רואה לקבל טענה זו. מעיון בתמונה של בית העלמין (נ/1) עולה כי בית העלמין כולל מקבצים של קברים. בין המקבצים סלולות מדרכות רחבות המאפשרות מעבר ביניהם, אך בתוך המקבצים עצמם יש קברים רבים שאין אליהם דרך גישה סדורה, ועל מנת להגיע אליהם יש לעבור בין הקברים הניצבים זה לצד זה. מעבר של מבקרים בבית העלמין בין הקברים עצמם, ולא רק שימוש במדרכות החוצות את בית העלמין, הוא שימוש צפוי נוכח מאפייני המקום. גם מגע פיזי בין המבקר במקום לבין המצבות או המוצב עליהם הינו בגדר הצפוי, בשים לב בין היתר לצפיפות הקברים כפי שניתן להתרשם מהתמונה שצורפה.

17. ככלל, משמדובר בנזק שהמועצה יכולה היתה לצפות את התרחשותו, נוכח מהות הסיכון ונוכח מעמדה של המועצה כמחזיקה במקרקעין ומספקת שירותי קבורה בהם, יש לקבוע כי אף היה עליה לצפותו. עולה השאלה, האם יש לקבוע היעדר חובה נורמטיבית כאמור, נוכח העובדה כי מדובר בליקוי שמקורו במצבה, ולא בשטח הפתוח של בית הקברות (כגון – במדרכות). לעניין זה טענו הנתבעות בכתב הגנתן, כי האחריות למצבות ולתחזוקתן הינה על בעלי המשפחות שהזמינו אותן, ולא על המועצה. כן מציינות הנתבעות, כי הדין הרלוונטי, הוא חוק שירותי הדת היהודיים, איננו קובע כי על המועצה הדתית לדאוג לתקינות ולתחזוקת המצבות בבתי העלמין, ומכך יש ללמוד להיעדר חבות בענייננו.

18. לטעמי, אין לקבל עמדה זו במתכונתה הגורפת. אכן, חוק שירותי הדת היהודיים, מכוחו פועלות המועצות הדתיות, איננו קובע כי על המועצה הדתית לתחזק מצבות. מכך לא מתחייבת מסקנה בדבר היעדר חובת זהירות של המועצה בנסיבות כבענייננו.

ראשית, במישור הכללי, אין זהות בין הסמכות המנהלית כפי שהיא קבועה בדין, לבין שאלת חובת הזהירות בדיני הנזיקין. אף שקיומה של סמכות סטטוטורית מהווה נתון בעל משקל משמעותי בהכרעה בשאלת קיומה של חובת זהירות, אין זהות בין הסוגיות (ראו: ע"א 1068/05 עירית ירושלים ואח' נ' מימוני ואח', פורסם במאגרים, פסקה 21).

שנית, בכל הנוגע לסמכויות המועצה הדתית וגדרי אחריותה, אין חוק שירותי הדת כולל הסדר מפורט ומקיף, אלא המחוקק הסתפק בקביעה הכללית כי המועצה מוסמכת לטפל בסיפוק "שירותי דת" (סעיף 7(א) לחוק). לצד זאת קבועות בחוק הוראות שונות הנוגעות לקבורה בהקשרים ספציפיים (ראו: סעיף 14א לחוק העוסק ברכישת קבר בחיים). השר לשירותי דת הוסמך לחוקק תקנות, לרבות לעניין הקמת מועצות בתי עלמין יהודיים (סעיף 15(4) לחוק), ומכוח סמכות זו הותקנו תקנות שירותי הדת היהודים (חברות לענייני קבורה), תשכ"ז – 1966, המחייבות כל העוסק בקבירת נפטרים יהודיים, בקבלת רישיון מאת השר. לעניין סמכותן של חברות הקבורה, כהגדרתן בתקנות, קובעת תקנה 7 לתקנות בלשון כללית ורחבה ביותר כי "חברה לעניני קבורה שקיבלה רישיון כאמור רשאית זכאית לעשות כל פעולה הדרושה למען קבורת נפטר יהודי". על תפקידן של חברות לענייני קבורה בקשר לתחזוקת בתי עלמין, ניתן ללמוד בעקיפין מתקנות אחרות שהותקנו מכוח חוק שירותי הדת היהודיים. כך, תקנות השירותים הדתיים היהודיים (אגרות שירותים של חברות קבורה), תש"ל – 1969, בהתאם להן רשאי השר, לבקשת חברה לענייני קבורה, לקבוע "אגרת שירותים", המוגדרת בחוק כ- "אגרה המיועדת לקיום, לשימור ולפיתוח של שירותי הקבורה, התחזוקה, השמירה והבנין בבית הקברות". יצויין כי בהתאם לתקנה 4, שיעורי האגרה יכולים להיות מסווגים לפי אחוזים או דרגות שונות בהתייחס בין היתר "לשווי המצבות או גודלן". כן ניתן להפנות לתקנות אשר ייסדו "מועצות בתי עלמין", מכוח סעיף 15 (א)(4) לחוק, בהן מצויה הגדרה של תפקידיהן של מועצות אלה, הכוללים בין היתר: "לתכנן, להקים, להחזיק, לנהל ולפתח בתי עלמין ודרכי גישה אליהן וכן לפקח על בתי העלמין" (תקנה 2(א)(1) לתקנות שירותי הדת היהודיים (מועצת בתי העלמין היהודיים בברקת), תשס"ג – 2002, ההדגשה הוספה). תקנות אלה אינן חלות ישירות בענייננו, ברם יש בתוכנן כדי ללמד על התייחסות מחוקק המשנה לסמכויות הגופים המורשים מטעם המדינה לפעול בתחום זה.

מהמפורט לעיל עולה, כי חוק שירותי הדת איננו מגדיר באופן מפורט את סמכויות המועצה הדתית בתחום הקבורה ובתי העלמין, כך שהיעדר קביעה בחוק עצמו בנושא תחזוקת מצבות אין בה כדי ללמד דבר לשאלת קיומה של חובת זהירות של המועצה בענייננו. בתקנות שהותקנו מכוח חוק שירותי הדת מצויה הגדרה רחבה של תפקידי הגופים המורשים לעסוק בקבורה יהודית, הכוללת בנין, פיתוח, תחזוקה ופיקוח על בתי העלמין, מבלי לסייג זאת ביחס למרכיבים מסוימים בבתי העלמין. על רקע זה, לא ניתן להסיק מהחקיקה הקיימת מסקנה בדבר היעדר חובת זהירות של המועצה כלפי המבקרים בבית העלמין ביחס לתחזוקת המצבות בבית העלמין, כנטען על-ידי הנתבעות.

שלישית, קיומו של גורם אחר החב חובת זהירות ביחס למבנה הקבר במקרקעין שבניהול המועצה, דהינו, מי שהזמין את המצבה או מי שבנה אותה, איננו שולל קיומה של חובת זהירות מצד המועצה כלפי הפוקדים את בית העלמין ביחס למפגעי בטיחות שמקורם במצבות, מתוקף היותה המחזיקה במקרקעין והאחראית לניהולו ותחזוקתו של בית העלמין. יצויין כי בענייננו, אף אחד מהצדדים לא טען ולא הביא ראיות לעניין זהותו של מקים או מזמין המצבה עליה ניצב העמוד. בהקשר זה יש אף לתת את הדעת לכך, שגורם כזה איננו בהכרח בנמצא. יש שהנפטר הוא ערירי. קבר עשוי "להינטש" ברבות השנים מסיבות כאלה ואחרות. ככל שנוצר מפגע בטיחותי שמקורו במצבה בנסיבות כאמור, שיש בו כדי לסכן את שלום המבקרים בבית העלמין, קבלת עמדת הנתבעות משמעותה היא היעדר כל רמה של פיקוח לגביו. סבורני כי זו היא תוצאה בלתי סבירה ביחס למקרקעין המוחזקים ומנוהלים על-ידי גורם סטטוטורי לצורך ציבורי חיוני.

יצויין כי חובת הזהירות של חברת קדישא כלפי מי שנפגע כתוצאה ממפגע בטיחותי בבית העלמין, לרבות נפילה של מצבה, הוכרה בעבר בפסיקה. ראו: ת.א (שלום תל-אביב – יפו) 68459/03 כהן לאה נ' ועד ועדת המערבים בירושלים, (פורסם במאגרים); ת.א 5158/97 (שלום עכו) אליה ז'נטה נ' המועצה הדתית יוקנעם ואח', (פורסם במאגרים).

19. נסכם את הדברים עד פה; למועצה חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים בבית העלמין, ביחס לנזקי גוף שעלולים להיגרם עקב מפגעים בבית העלמין. בנסיבות המקרה דנן, מתקיימת אף חובת זהירות קונקרטית של המועצה כלפי התובעת, בגין הנזק שנגרם לה עקב נפילת עמוד שניצב על מצבה שהיא פסעה לצידה, שהוא בגדר נזק שהמועצה יכולה וצריכה היתה לצפות. העובדה כי מקור הליקוי שגרם לפגיעה הוא במצבה, אין בה כשלעצמה כדי להביא למסקנה כי אין למועצה חובת זהירות כלפי התובעת. זאת, להבדיל מהמשקל שעשוי להיות לכך לעניין היקף החובה, וכנגזר מכך – שאלת הפרתה, שאלה אליה אפנה כעת.

20. יסוד ההתרשלות עניינו השאלה, האם נקטה המועצה באמצעים סבירים לצורך מניעת התממשות הסיכון. כפי שצויין, העובדה כי מדובר בליקוי בטיחותי שמקורו במצבה, אשר הוזמנה על-ידי גורם פרטי (שזהותו לא הובהרה בהליך דנן), עשויה להשפיע על היקף חובת הזהירות המוטלת על המועצה בקשר אליו. אינני רואה צורך להרחיב בנקודה זו, שכן לטעמי יש לומר, לכל הפחות, כי חובת הזהירות בנתונים אלה הינה לקיים פיקוח ברמה תקופתית על יציבות המצבות, ובפרט מצבות שמחוברים להם "אביזרים" שונים, כדוגמת עמודי השיש שניצבו על המצבה נשוא דיוננו, וככל שקיים מפגע בטיחותי להתריע על קיומו בפני בעל המצבה ולהזהיר את באי המקום. יתכן שיש אף לכלול בחובה אבטחת תנאי בטיחות מלכתחילה, על-ידי הצבת דרישות מתאימות ממזמיני המצבות/מבוניהן, אף כאמור אין הכרח לבחון זאת במקרה דנן.

21. במישור זה לא הובאו כל ראיות מטעם הנתבעות. לא נטען, לא כל שכן הוכח, כי המועצה מקיימות מידה כלשהי של פיקוח על מצב המצבות והבנוי עליהן. לא הוצגו נוהלי עבודה או הנחיות מסוג כלשהו. לא הובאו עדים לעניין הפרקטיקה של הטיפול בבית העלמין. נוכח ההימנעות מהצגת ראיות כלשהן באשר לפעילותה של המועצה בקשר לבית העלמין, ועל רקע קביעותיי שלעיל, המסקנה היא כי המועצה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה בפעולתה (לעניין הימנעות מהבאת ראיות הגנה, והמשמעות שיש לכך מקום בו עלה בידי התובע לכאורה לבסס את טענותיו, ראו: בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם במאגרים)(2011).

22. אשר לקשר הסיבתי; לו היתה המועצה מפעילה בקרה ופיקוח ביחס ליציבות המצבות והמותקן עליהן, היה בידיה לגלות בנקל כי העמוד איננו יציב, באופן שדי בנגיעה בו כדי להביא לנפילתו, ולכל הפחות להתריע על כך בפני בעל המצבה או להציב במקום אזהרה לבאי בית העלמין, דבר שסביר כי היה מביא למניעת הסיכון שהתממש. כפי שציינתי, הליכה של מבקרים בבית העלמין בסמיכות לקבר, ונגיעה בעמוד הניצב על המצבה, הם בגדר אירוע שניתן ויש לצפותו מצד מי שמופקד על הפעלת ותחזוקת בית העלמין, ומשכך מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות לנזק. לא למותר להוסיף, כי במסגרת מבחן הצפיות אין צורך בצפיית הליך הגרימה על כל פרטיו, אלא די בצפיות של סוג ההליך והאירוע בקוויו הכלליים (ע"א 576/81 בן שמעו נ' ברדה, פ"ד לח(2) 1). בענייננו, נוכחות של מבקרים בבית העלמין סמוך למצבה עליה ניצב עמוד שיש, ונגיעה בעמוד, הינה צפויה ביותר, ולעובדה כי הדבר נעשה אגב מעבר בין קברים (להבדיל, למשל, מעמידה לצד הקבר הספציפי), אין משמעות מהותית מבחינת הצפיות הנדרשת מהמועצה ביחס להתרחשות הנזק.

23. הנתבעות טענו לחלופין, כי יש להשית אשם תורם משמעותי על התובעת, בשל כך שעשתה את דרכה דרך מעבר צר בין קברים, ובכך סיכנה את עצמה. אינני סבורה כי יש להטיל במקרה זה אשם תורם על התובעת. לא שוכנעתי, כי האופן בו הלכה התובעת בין הקברים היתה בגדר התנהלות בלתי סבירה מצידה. התובעת העידה כי כל המעברים באזור הקבר אותו פקדה הם צרים (עמ' 14, ש' 24), והדבר נתמך בתמונות שצורפו מהן עולה כי הקבר מוקף מכל צידיו בקברים אחרים. אף בנגיעה בעמוד השיש אין למצוא אשם מצד התובעת; המבקרים בבית עלמין אינם אמורים לצפות התמוטטות של מצבות או של המחובר להן, באופן המחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים מצידם והימנעות ממגע במצבה או במחוברים לה.

הנזק:

הפגיעה והנכות הרפואית:

24. על-פי החומר הרפואי שצורף, התובעת נפגעה ברגל ימין. היא הופנתה לבית חולים רמב"ם, אובחנה כסובלת משבר מרוסק בבוהן ימין. התובעת שוחררה לביתה למנוחה, ובהמשך גובסה הרגל והיא היתה במעקב רפואי בבית החולים ובקופת החולים ועברה טיפולי פיזיוטרפיה.

25. התובעת הגישה חוות דעת רפואית לפיה נותרה לה נכות של 10%. הנתבעת הגישה חוות דעת לפיה נותרה לתובעת נכות של 5%. על-פי הסכמה שגובשה בין הצדדים, עומדת נכותה של התובעת בגין הפגיעה באגודל על 7.5%.

הפסד שכר לעבר ולעתיד:

26. התובעת עבדה בעת הרלוונטית כמורה והועסקה על-ידי משרד החינוך. על-פי אישור משרד החינוך שצורף על-ידה, בעקבות הפגיעה נשוא התביעה היא נעדרה מהעבודה למשך 35 ימים, ולתקופה זו ניתנו לה אישורי מחלה שצורפו. אין חולק כי התובעת קיבלה שכר ממשרד החינוך במהלך תקופה זו (עמ' 9, ש' 30-32), ומשכך לא נגרמו לה הפסד שכר באותה תקופה. התובעת מציינת בסיכומיה כי נגרם לה הפסד בגין ימי מחלה שנוצלו, אגב כריכת זה בפיצוי בגין כאב וסבל, ברם לא טענה בבירור לעניין זה ולא הניחה תשתית של ממש לשיעור ההפסד.

27. על-פי עדות התובעת והמסמכים שצורפו, היא פרשה לפנסיה מוקדמת בספטמבר 2010. מעדותה עולה כי עוד בטרם ארעה התאונה, ביקשה לפרוש, וזאת על רקע מחלה בה חלתה. לאחר התאונה שבה וביקשה לפרוש, תוך ציון קשייה עקב התאונה. במכתב מנהלת בית הספר בו עבדה התובעת, מיום 25.5.09, ציינה המנהלת כי בשנתיים שקדמו למכתב (דהינו – לפני התאונה) היו לתובעת בעיות בריאות רבות, אשר גרמו להיעדרויות רבות מהעבודה. על רקע הנתונים האמורים, ומשעולה כי בסמוך לאחר התאונה חזרה התובעת לעבודה והמשיכה לעבוד כשנה וחצי עד לפרישה, ונוכח מהות הפגיעה והנכות הנמוכה שנותרה, אין זה סביר כי הפגיעה גרמה לצורך בפרישה מוקדמת (ולמעשה אף התובעת לא טוענת לכך בסיכומיה, אלא להשפעה עקיפה בלבד).

28. אשר לתקופה מאז פרישתה של התובעת ביום 31.8.10 ועד להיום, התובעת ביקשה כי ייפסק לה פיצוי גלובלי לעניי זה יחד עם פיצוי גלובלי בגין אובדן שכר לעתיד.

29. לפי העולה מהנתונים שצויינו, התובעת פרשה מעבודתה במשרד החינוך בהיותה כבת 59, וכיום היא בת 62. התובעת לא מפרטת בתצהירה דבר לעניין עבודה כלשהי בה עבדה לאחר הפרישה, ומחקירתה הנגדית עולה כי מקור הכנסתה היחיד הוא פנסיה ממשרד החינוך. פגיעתה של התובעת הותירה בה כאמור נכות רפואית קבועה, אך מדובר בנכות נמוכה בגין פגיעה בבוהן הרגל, שספק אם יש לה היבט תפקודי כלשהו.

30. נוכח מכלול הנסיבות שלעיל, מחד, ובשים לב לתקופה שחלפה מאז הפרישה ושנות העבודה שנותרו לתובעת, ומשאין להוציא מכלל אפשרות כי המגבלה האמורה משפיעה במידת-מה על יכולות העיסוק שלה, מאידך, סבורני כי יש מקום לפיצוי גלובלי מתון בגין אובדן שכר בתקופה לאחר הפרישה ובגין העתיד, אותו אני מעמידה על סך 10,000 ₪.

עזרת צד ג':

31. התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך 40,000 ₪.

32. אין מקום לקבלת טענת התובעת בהקשר זה. כאמור לעיל, בעקבות התאונה נעדרה התובעת מהעבודה במשך 35 ימים, ולאחר מכן שבה לעבוד. לא הוצגו ראיות כלשהן באשר לעזרה לה נזקקה, ובכלל זה לא העידה ביתה של התובעת, אשר לפי הנטען העניקה לה עזרה רבה בתקופה שלאחר התאונה. עם זאת, נוכח מהות הפגיעה, ומשסביר כי זו הגבילה אותה תובעת בתקופה הסמוכה לפגיעה, באופן שהיא נזקקה לסיוע מוגבר, אני רואה לקבוע פיצוי גלובלי בגין עזרה לעבר בסך 3,000 ₪. אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד נוכח נתוני הפגיעה והנכות הנמוכה שנותרה.

הוצאות:

33. התובעת מבקשת כי יפסק לה פיצוי בגין הוצאות שנגרמו לה עקב הפגיעה, בסך 15,000 ₪. התובעת צירפה קבלות בגין רכישת מדרסים ונעל לרגל ימין, בסכום כולל של 684 ₪, ואלו הולמים את הפירוט הקיים במסמכים הרפואיים וההמלצות שניתנו לתובעת. כן צורפו מספר קבלות עבור נסיעה שנטען כי הן בגין הטיפולים להם נזקקה התובעת.

34. נוכח הקבלות שהוצגו, ומשסביר אף כי נגרמו לתובעת הוצאות נסיעה עקב הצורך להגיע למעקב רפואי ולטיפול פיזיוטרפיה, אני רואה לפסוק לתובעת פיצויים בסך 2,000 ₪ בגין הוצאות לעבר.

כאב וסבל:

35. בהתחשב בנתוני הפגיעה בתובעת, אי-הכושר בו היתה נתונה, הנכות הרפואית שנותרה לה ובכלול הנתונים, אני פוסקת לה פיצויין בגין כאב וסבל בסך 30,000 ₪.

36. סך כל הפיצוי המגיע לתובעת עומד, איפוא, על סך 45,000 ₪.

סיכומם של דברים:

37. על יסוד כל המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת פיצויים בסך 45,000 ש"ח.

38. כן ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 10,620 ₪, וכן עלות חוות הדעת מטעם התובעת משוערכת להיום ואגרת בית המשפט ששולמה משוערכת להיום.

39. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין על מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.