א. התביעה ובעלי הדין

1. עניינה של תובענה זו בנזק שנגרם לתובעת, חברה העוסקת ביבוא של תרכיבים וחומרים ביולוגיים לשימוש בתחום הויטרינריה.

2. התובעת שכרה את שירותיה של הנתבעת מס' 1, חברת תעופה (להלן: "המוביל") להטיס מטען של תרכיבים ביולוגיים וכן חומר מסוג סרום (להלן יחדיו: "המשלוח") מנמל התעופה בדנבר קולורדו לנתב"ג.

3. הנתבעת מס' 2 (להלן: "ממ"ן") מפעילה בנתב"ג מסופי מטען וניטול וכנטען עם הגיע המשלוח לנתב"ג ביום 11.2.09 מסר אותו המוביל לאחסנה בממ"ן.

ב. עיקר טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי רכיבי המשלוח מחייבים אחסון בקירור וכי אחסונם ללא קירור עלול להביא להתחממותם ולהריסתם בשל כך וכי עובדה זו היתה ידועה לנתבעות ואף צוינה בשטר המטען והאריזות של המשלוח.

2. התובעת טוענת כי ביום 23.2.09 שעה שהמשלוח היה מוכן למסירה התייצב מנהלה ד"ר גדעון גיא (להלן: "גיא") לממ"ן על מנת לשחרר את המשלוח ואז גילה כי המשלוח אוחסן בעגורן במחסני ממ"ן ללא קירור.

3. להלן נטען כי במהלך בדיקה שביצע גיא בנוכחות נציגי הנתבעות התברר כי מרבית רכיבי המשלוח התחממו ונהרסו באופן מוחלט וכי לאחר שגיא יידע את נציגי הנתבעות בעובדה זו שחררה התובעת את המשלוח על מנת לבדוק את תכולתו באופן יסודי.

4. התובעת טוענת כי מר סמיר חבשה (להלן: "חבשה") מנהל המטען בישראל של המוביל, שנכח במקום הודה מיד בפני גיא באחריותו של המוביל לנזק וטען כי נגרם בשל "חוסר תשומת לב" בעוד שנציג ממ"ן שנוכח אף הוא במקום טען כי האחריות לנזק נזקפת לחובת המוביל בלבד.

5. התובעת טוענת כי הנזק למשלוח נגרם בפועל והתגבש לאחר סיום התובלה האווירית ובתקופת האחסון הקרקעי ומשכך, לא חל בנסיבות העניין חוק התובלה האווירית תש"מ-1980 (להלן: "חוק התובלה") ואין המוביל רשאי לחסות בצילה של אמנת ורשה (להלן: "האמנה") כפי שהוגדרה בחוק התובלה.

אשר לממ"ן נטען כי זו אינה "מוביל" ומשכך, אינה רשאית ליהנות מהוראות חוק התובלה ו/או האמנה. מה גם, שלתובעת עילת תביעה נגד ממ"ן מכוח הוראות חוק השומרים.

6. ככללו של דבר טענה התובעת כי יש לייחס לנתבעות רשלנות רבתי ואחריות לנזק אם במעשה ואם במחדל שכן, שומה היה עליהן לוודא שהמשלוח נשמר בתנאי קירור.

7. התובעת ממשיכה וטוענת כי בדיקתה העלתה ש-314 בקבוקים מכלל 500 הבקבוקים שנכללו במשלוח נהרסו באופן מוחלט והתובעת נאלצה להשמידם.

8. לגרסת התובעת פנה גיא למוביל ביום 18.3.09 העמיד אותו על עובדת הנזק ודרש פיצוי אך המוביל התנער מחבותו בטענה כי פניית התובעת נעשתה באיחור בעוד שממ"ן לא התייחסה בהודעתה לתובעת לגופן של טענות התובעת נגדה.

9. התובעת טענה כי רשלנות הנתבעות הסבה לה נזקים ישירים ועקיפים, הן בגין אובדן המשלוח והן בשל הפסד רווחים עתידיים, פגיעה במוניטין וביחסיה של התובעת עם ציבור לקוחותיה.

התובעת העמידה את תביעתה על סך 100,700 ₪.

ג. עיקר טענות המוביל

1. המוביל הכחיש את מרבית טענות התובעת וכפר בחבותו לשלם לה פיצויים ו/או דמי נזק.

2. במסגרת טענותיו המקדמיות טען המוביל לתחולת האמנה וחוק התובלה טען ליחוד העילה מכוח הוראות חוק התובלה והוסיף כי לא מתקיימת בידי התובעת עילת תביעה מכוח הוראות חוק התובלה.

המוביל טען כי מילא אחר התחייבותו על פי שטר המטען והוביל את המשלוח ממקום שיגורו ליעדו.

3. להלן נטען כי לא הוגשה למוביל על ידי התובעת כל מחאה ו/או הודעת נזק כמתחייב מהוראות האמנה וכי די בכך כדי לסלק את התביעה נגדו על הסף.

4. המוביל הוסיף וטען כי לא ניתן לחלוק על העובדה כי הנזק הנטען (והמוכחש) אירע שעה שהמשלוח לא היה באחריותו ו/או בהשגחתו.

5. המוביל הטעים כי על פי תנאי שטר המטען, המשלוח לא חייב היה להישמר בתנאי קירור כל עוד לא חל עיכוב בהובלתו, וכי התובעת לא טענה כי חל עיכוב כלשהוא בהובלת המשלוח באמצעות המוביל.

6. המוביל טוען כי לדידו היה המשלוח מוכן למסירה לתובעת כבר ביום 11.2.09 וכי כל איחור במסירתו או שחרור אינו באחריותו ו/או בשליטתו של המוביל.

7. המוביל חזר וטען כי גם לגירסת התובעת אירע הנזק לאחר ההובלה האווירית ושעה שהמשלוח לא היה בהשגחתה ו/או אחריותה – ומשכך, פטור המוביל בהתאם להוראות האמנה מכל אחריות לנזק.

המוביל אף טען לרשלנות תורמת מצד התובעת בשיעור של 100%.

8. המוביל הכחיש את פרטי הנזק ושיעורו וטען כי בכל מקרה ובשים לב שערכו של המשלוח לא צויין בשטר המטען – מוגבלת אחריותו לתקרה הקבועה באמנה.

ד. עיקר טענות ממ"ן

1. ממ"ן טענה כי מן הנאמר בכתב התביעה על נספחיו עולה כי התובעת זוקפת את האחריות והנזק לחובת המוביל וכי אין כל הצדקה לתביעה נגדה.

2. ממ"ן הכחישה את כל סעיפי התביעה ככל שיש בהם כדי לייחס לה חבות.

3. ממ"ן טענה כי לא קיבלה את שטר המטען ואינה מקבלת שטרי מטען ומשכך ההוראות הכתובות שם, אינם בידיעתה.

4. ממ"ן טענה כי לא קיבלה מן המוביל כל הוראת קירור, וכי במניפסט הכולל את רשימת המטענים אשר העתקו צורף לכתב ההגנה אין כל אזכור לגבי קירור המשלוח.

5. ממ"ן טענה כי מכל מקום חבותה בגין התביעה מוגבלת מכוח תנאי ההתקשרות שצורפו לכתב ההגנה (להלן: "תנאי ההתקשרות") ואלו מגבילים את אחריותה לסכום של 20 דולר בגין כל 1 ק"ג של מטען.

המחלוקת

הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן כדלקמן:

1. האם הנתבעות או מי מהן הפרו חובת זהירות כלפי התובעת במידה המחייבת אותן לפצותה.

2. בחינת רכיבי הנזק ושיעורו.

דיון וממצאים

1. שטר המטען והנסיבות הנוגעות לשיגור המשלוח

1.1 המוביל צירף לכתב הגנתו את שטר המטען שהוציא ביום 9.2.09 ועל פיו השוגר הינה חברת קולרדו סרום והנשגר הינה התובעת.

בשטר המטען לא נרשמה כל הערת נזק וצויין בו:

"PERISHABLE, PLEASE REFRIGERATE IF DELAYED IN TRANSIT"

1.2 אין חולק בפני כי המשלוח הגיע לנתב"ג ביום 11.2.09, ונמסר בו ביום על ידי המוביל לממ"ן (סעיף 18 לתצהיר גיא, סעיפים 10.12 לתצהיר חבשה, עדות גיא בעמ' 14 שורות 14-15).

2. מסירת המשלוח ומצבו במועד מסירתו לתובעת

2.1 בסעיף 19 לתצהיר טען גיא:

"ביום 23.2.09 כאשר המטען היה מוכן למסירה ונתקבל ביחס אליו אישור הייבוא הגעתי למחסני הנתבעת 2 לשחרר את המטען ולקבלו לרשות התובעת, באותו מעמד הסתבר מבירור עם אנשי הנתבעת כי המטען שכאמור היה אמור להיות מאוחסן בקירור, אוחסן בעגורן במחסני הנתבעת 2 קרי ללא קירור חרף העובדה שהיה ידוע לנתבעות או היה אמור להיות מודע להן כי המטען חייב בקירור".

2.2 במהלך חקירתו הסכים גיא כי על פי הכיתוב בשטר המטען דרישת הקירור מתייחסת למקרה של עיכוב בהובלה (עמ' 14 שורות 10-12).

בהמשך עדותו אף הסכים גיא:

"במהלך הטיסה אין קירור אבל תא המטען בגובה של שלושים אלף רגל הוא מספיק קר" (עמ' 15 שורות 9-11).

2.3 גרסה זהה בעיקרה טען גם חבשה בחקירתו (עמ' 15 שורות 13-17). בהידרשו לפרק הזמן שחלף מאז הגיע המשלוח לנתב"ג ועד לשחרורו טען גיא כי האישור הויטרינרי לשחרור המשלוח התעכב באשר המשלוח הגיע מוקדם מן הצפוי ונדרש פרק זמן שבין שבעה ל-10 ימים כדי לקבל היתר יבוא (עמ' 16 שורות 22-24).

2.4 גיא אף הסכים כי לו היה יודע שהשוגר יזדרז במשלוח היה מעכב בעדו שכן, טרם היו בידי התובעת כל האישורים (עמ' 20 שורות 7-9).

3. הימנעות התובעת והמוביל מלוודא כי המשלוח הושם לקירור עם הגעתו

3.1 במהלך חקירתו עומת גיא עם העובדה שהמשלוח הגיע מוקדם מן הצפוי וכי לא היו בידו בידו אישורים לשחרורו אך חרף כך לא פעל לוודא כי המשלוח יוכנס לקירור והשיב:

"לא עשיתי את זה על סמך העבר הטוב שהה לי עם בריטיש (המוביל-מ.ב.ח) וממ"ן המשלוחים קודמים שתמיד הוכנסו לקירור" (עמ' 20 שורות 23-26).

עם זאת הוסיף גיא בנשימה אחת כי זה המקרה הראשון שבו ייבאה התובעת סרום (שם, שורה 29).

3.2 חבשה נשאל בחקירתו, האם לא היתה מוטלת על המוביל חובה להודיע לממ"ן שעליה לקרר את המשלוח והשיב:

"הרבה מאוד לקוחות נותנים לממ"ן הוראות במישרין. לפעמים יש סתירה בין חברת התעופה לבין מה שהלקוח רוצה. אני לא חושב שזאת חובה שלנו לתת הודעה לממ"ן" (עמ' 32 שורות 1-3).

3.3 חבשה עמד על גרסתו זו גם בהמשך עדותו וטען:

"אני לא נוקט (שום פעולה) כי ממ"ן אמון על הפריקה והאחסון של מטענים ועושה זאת טוב. מפריד מה שצריך להפריד. אם זה חומרים לסיכון לקירור או חשש לגניבה, זה ממ"ן עושה עבורנו" (עמ' 33 שורות 10-15);

חבשה אף אישר כי המוביל לא הודיע דבר לממ"ן (שם, שורות 23-24) ונימק זאת בהעידו:

"ההנחה שלנו לגבי משלוחים פסידים שהם ישוחררו תוך כמה שעות ולא יהיה צורך להשאירם בממ"ן מעבר לזמן הסביר של שחרור, של יום יומיים" (עמ' 34 שורות 14-16).

3.4 במענה לשאלות ב"כ ממ"ן השיב חבשה כי המוביל לא קיבל הוראה בדבר קירור המשלוח לאחר פריקתו ומשכך, לא העביר הודעה כאמור לממ"ן (עמ' 36 שורות 22-32).

4. גרסת התובעת בדבר נטילת אחריות על ידי המוביל

4.1 בסעיף 23 לתצהירו טען גיא כי:

"במהלך שיחה שהתנהלה במחסן ממ"ן הודה חבשה בפני באחריותה של הנתבעת 1 לנזק. באותו מעמד הוציא סמיר (חבשה) את המניפסט שבו היה כתוב כי יש צורך לאחסן בקירור ומשראה כי היה על הנתבעת 1 להעביר הוראות לנתבעת 2 לאחסן את המטען בקירור אמר: עשינו פאק מה יכול להיות.

הוא חבשה הוסיף וטען שהדבר אירע בשל "חוסר תשומת לב" של אנשי המוביל.

אציין כי סמיר חזר והודה בטעות גם בשיחה שנערכה עימי במשרדי הנתבעת 1 מאוחר יותר".

4.2 גרסתו זו של גיא הוכחשה באופן חד משמעי על ידי חבשה בסעיף 16 לתצהירו.

אטעים כי בניגוד לגרסת גיא, אין במניפסט (מוצג ת/1) אזכור כלשהוא לגבי הצורך בקירור המשלוח. עם זאת נמנע ב"כ המוביל מלחקור את גיא בסוגיה קריטית זו.

4.3 חבשה לעומת זאת נחקר בענין זה ובתשובה לשאלה, האם יתכן כי הוא טועה לגבי גרסתו המכחישה השיב:

"יכול להיות כולנו בני אדם" (שם, בעמ' 35 שורות 12-13).

בהמשך הילוך חקירתו השיב חבשה:

"אני מדבר עם הרבה מאד אנשים ביום...לא זוכר שהודיתי בפניו כי אנחנו אחראים כלפיו. אני עומד על גרסתי חד משמעית שלא אמרתי לד"ר גיא מה שהוא טוען בתצהירו שאני אמרתי לו" (שם, בין השורות 15-17).

4.4 גיא חזר על גרסתו לפיה חבשה נטל אחריות בשם המוביל וזאת גם במכתבו של גיא למוביל מיום 18.3.09 (נספח ב' לתצהיר גיא) וכי המוביל לא ראה להתייחס כלל ועיקר לטענה בדבר נטילת האחריות.

4.5 חבשה הודה כי לא הגיב על המכתב האמור אלא העבירו לממונים עליו (שם, שורות 19-26).

5. ממצאי ביניים

5.1 חומר הראיות שבפני מלמד כי התובעת נמנעה מליתן למוביל הנחיות כלשהן לגבי קרור המשלוח עובר לאחר פריקתו מן המטוס; באותה מידה הוכח בפני כי המוביל נמנע מליתן הוראות לממן בדבר הצורך לקרר את המשלוח במהלך אחסנתו בממ"ן.

5.2 אני נותן אמון בגרסתו של גיא לפיה חבשה הודה בפניו למצער כי המוביל לא נתן דעתו לכך שבשטר המטען נרשם כי עסקינן במטען פסיד (PERISHABLE) הטעון קירור בנסיבות מסויימות שפורטו בשטר המטען.

5.3 הגם שהוכח בפני כי לא היה צורך בקירור המשלוח במהלך הטיסה שכן ברום השיוט בו טס המטוס שוררת טמפרטורה נמוכה, שונים הם פני הדברים שעה שהמטוס נוחת והמשלוח נפרק ממנו ומאוחסן בממ"ן ללא קירור. מכאן, שיש להחזיק את המוביל כמי שידע או צריך היה לדעת ומשכך, יש לצפות שהשהייה החורגת ממספר שעות בשחרור המשלוח בתנאים של חוסר קירור עלולה להביא לידי קלקולו.

5.4 עם זאת על פי הראיות שבפני, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה יש לייחס למוביל רשלנות רבתי בהתבסס על קביעה כביכול לפיה פעל המוביל באדישות ובאי אכפתיות תוך התנכרות לאפשרות של גרם נזק, עצימת עיניים והתעלמות ממנה (השוו: ע"א 74/81 אולימפיק אייר וויס נ. קלימי (פורסם בנבו בעמ' 12-13).

5.5 עיקר עניין למסקנה זו מתבססת על עדותו של חבשה שלא נסתרה לפיה:

"אם לקוח רוצה לקבל קירור לפני הנחיתה, הרבה מאד לקוחות עושים את זה, מתקשרים לממ"ן עם הנחיתה" (עמ' 31 שורות 17-18 וכן בעמ' 32 שורות 16-24).

5.6 הוכח בפני כי מעבר הזמן של כ-12 יום מיום הגעת המשלוח ואחסונו בממ"ן ועד למועד שחרורו משם, נגרם בראש ובראשונה בשל העובדה שהתובעת לא נערכה מבעוד יום לקבלת כל המסמכים הדרושים לשחרור ובכלל זה אישור וטרינרי וכי המוביל לא ידע ולא היה עליו לדעת כי יחלפו 12 יום עד לשחרור המשלוח.

5.7 אשר לממן; ממ"ן איננה צד לשטר המטען ולא הוכח בפני כי קיבלה את שטר המטען במועד כלשהו ו/או היתה מודעת לתנאיו ובעיקר לכיתוב המתריע שבו, כמו כן, לא הוכח בפני כי על אריזת המשלוח נרשם ציון מתריע כלשהו.

5.8 יתר על כן, וכאמור לעיל, הוכח בפני כי התובעת כמו גם המוביל לא יידעו את ממ"ן באשר להיותו של המשלוח פסיד ואף לא נתנו לה הוראות או הנחיות בדבר הצורך לאחסנו בתנאי קירור.

6. הוראות האמנה בזיקה לטענת הרשלנות

6.1 התובעת ייחסה למוביל רשלנות, ואף הכבירה וטענה כי שתי הנתבעות עוולו כלפיה ברשלנות רבתי (סעיף 19 לכתב התביעה).

המוביל טען כי בשים לב להוראות סעיף 10 לחוק התובלה שעניינו יחוד העילה – התביעה אינה מושתתת על עילה הקבועה בחוק התובלה ו/או באמנה.

6.2 בסעיף 19 לאמנה נקבע:

"(1) המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האווירית.

(2) ההובלה האווירית כמשמעותה בפיסקה הקודמת כוללת את תקופת הזמן שבו מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי הטיס ואם במקרה של נחיתה מחוץ לשדה התעופה – בכל מקום שהוא".

6.3 בסעיף 24 לאמנה נקבע:

"במקרים האמורים בסעיפים 19, 18 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק תהא עילתה אשר תהיה אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו".

6.4 נמצאנו למדים כי עילת הרשלנות כעוולת מסגרת אינה מהווה עילת תביעה על פי האמנה וחוק התובלה, ביתר שאת אמורים הדברים לגבי הרשלנות המיוחסת למוביל בשל מחדלו "בהעברת המקל" לממ"ן בכל הנוגע למתן הוראות קירור.

6.5 אטעים כי לא ניתן לחלוק על העובדה כי "המקרה שגרם לנזק" אירע שעה שהמשלוח כבר יצא מהחזקתו והשגחתו של המוביל.

6.6 גם אם טעיתי במסקנתי זו, במובן זה שניתן לזקוף רשלנות לחובת המוביל, נראה בעיני כי התובעת לא עמדה בנטל המתחייב מהוראות 26 לאמנה בדבר משלוח הודעת מחאה בכתב למוביל.

לעניין זה אבהיר כי הודעת המחאה בכתב נשלחה לראשונה למוביל ביום 18.3.09 (נספח ב' לתצהיר גיא) בעוד שהמשלוח היה מוכן למסירה לתובעת ביום 23.3.09 (כאמור בסעיף 19 לתצהיר גיא).

הנובע מכך הוא, שהמועד המקסימלי למתן הודעת מחאה, הנקוב בסעיף 26(ב) לאמנה (21 יום מן התאריך בו עמד המשלוח לרשותה של התובעת) – פקע לכל המאוחר ביום 14.3.09.

6.7 בסעיף 26(4) לאמנה נקבע לעניין זה:

"לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם הייתה רמאות מצידו".

על יסוד המקובץ עד כאן הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות כלפי המוביל.

6.8 אשר לממן הגם שממ"ן לא הגישה תצהירים ולא העידה עדים הרי שעל יסוד הממצאים שקבעתי לעיל ובבסיסם הקביעה כי לא ניתן לייחס לממ"ן ידיעה בפועל ואף לא ידיעה קונסטרוקטיבית בדבר הצורך לקרר את המשלוח הרי שלא ניתן לומר כי הימנעותה מקירור המטען עולה כדי הפרת חובת הזהירות כלפי התובעת כרכיב חיוני לביסוס עוולת הרשלנות.

6.9 התובעת טענה כי על ממ"ן חלה אחריות מכוח הוראת סעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, לפיה:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

בזיקה לכך טענה התובעת כי על ממ"ן חלה החלופה הראשונה האמורה בסעיף זה; סבורני כי קביעה זו אינה נקיה מספק שכן, ממ"ן איננה חברת שמירה ונכון יותר להגדירה כמחסנאי (השוו: ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ. הום חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) שם בפיסקה 13 של פסק הדין משכך חלה לדעתי החלופה השנייה של סעיף 2(ב), דהיינו; מטרת השמירה הינה טפלה למטרה העיקרית של החזקת הנכס.

בנסיבות אלו ולאור הממצא שקבעתי ולפיו אין לייחס לממ"ן רשלנות – אין להטיל על ממ"ן חבות מכוח חוק השומרים.

7. רכיבי הנזק וגובהו

7.1 הגם שדי באמור עד כאן כדי לדחות את התביעה הן נגד המוביל והן נגד ממ"ן – התייחסו אלו (כמו גם התובעת) לסוגיית רכיבי הנזק וגובהו, ומשכך אתייחס גם אני לסוגיה זו בקצרה.

לצורך הוכחת הנזק נסמכה התובעת הן על עדותו של גיא והן על חוות דעת של רו"ח שלומי ריעני.

7.2 מן הראיות שבפני עולה כי קיימים הבדלים, בחלקם משמעותיים בין הערכות הנזק שנקבעו על ידי גיא בעדותו מזה וריעני בחוות הדעת מזה.

הנה כי כן טען גיא לנזק ישיר בסכום של 18,700 ₪ והפסד רווחים בסכום של 23,500 ₪ (סעיף 59 לתצהירו), ריעני לעומת זאת העריך את הנזק הישיר בסכום של 19,449 ש"ח (סעיף 5 לחוות הדעת) ואת הפסד הרווחים לסכום של 37,389 ש"ח.

אטעים כי לא צורף כל תיעוד באשר לרכיבי הנזק.

7.3 כיוצא בזה קיימים פערים של ממש בהערכת שעות העבודה של גיא בעוד שגיא הבהיר כי הקדיש 13 ש"ע לבדיקת תקינות הרכיבים נקב ריעני ב-50 ש"ע.

7.4 גם בביסוס רכיב אובדן המוניטין קיימות פירכות של ממש, בעוד שגיא מתייחס בסעיף 12 לתצהירו למוניטין הטוב של יצרן, טען ריעני כי יש לבסס את אובדן המוניטין על הנסיבות לפיהן לא קיבלה התובעת הזמנות חדשות ולא ביצעה פעילות מול פלח שוק זה (סעיף 8 לחוות הדעת) אלא שריעני חזר בו למעשה מגרסתו זו והודה כי היו עסקאות נוספות (עמ' 26 שורות 11-15).

אם לא די בכך, לא ניתן להתעלם מן העובדה לפיה גיא העריך את הפסד המוניטין בסכום של 25,000 ₪, הערכתו של ריעני גבוהה הרבה יותר (37,5000 ₪).

7.5 הלכה פסוקה היא כי על התובע דמי נזק להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק אלא גם את גובה הנזק שניתן לייחס לרשלנות הנתבע ו/או הפרת חובתו החוזית (השוו: ע"א 1232/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופתוח נ. ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (פורסם בנבו).

7.6 לנוכח הפירכות ופערי החישובים באשר לגובה הנזק ברכיביו השונים ובהעדר ראיות אובייקטיביות שיש בהן כדי לבסס את גובה הנזק - לא עלה בידי התובעת גם לבסס את רכיביו ושיעורו.

8. סוף דבר

8.1 אני דוחה את התביעה.

8.2 התובעת תשלום לכל אחד מבין הנתבעות שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪.

הודעה זכות ערעור.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, 7 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.