1. ערעור על שומות מס הכנסה שהוציא המשיב למערער לשנות המס 2004, 2005. המחלוקת העומדת במוקד הערעור הינה האם התקבולים ששולמו על פי הנטען לחברת זילברמן פלומין (1984) בע"מ בשנים 2004, 2005, מהווים תמורה עבור עבודות פיקוח שביצעה החברה או שמא תקבולים אלו התקבלו באופן אישי על ידי המערער ושותפו יצחק זילברמן.

רקע

2. בשנת 1984 ייסד המערער ביחד עם יצחק זילברמן (להלן: "זילברמן") את חברת זילברמן פלומין (1984) בע"מ (להלן: "החברה"). המערער וזילברמן היו בעלי המניות היחידים בחברה ואף שימשו כמנהליה. במשך השנים עסקה החברה בבניית ומכירת דירות למגורים. בכל השנים, מאז ייסודה של החברה, ואף טרם לכך, לא עסק המערער באופן אישי, בכל עיסוק שהוא. משנת 2001 לערך חדלה החברה לעסוק בבנייה ומכירת דירות, אם כי נטען שעסקה בפיקוח על בנייה במספר פרויקטים, שאחד מהם הינו נשוא תיק זה. מכל מקום, מדו"חות החברה עולה כי מאז שנת 2001 לא מכרה החברה דירות נוספות (מש/3 סעיף 6). כן מתברר כי בסוף שנת 2001 לא החזיקה החברה במלאי דירות כלשהן (שם).

אין חולק כי לחברה נצברו הפסדים אשר דווחו לשלטונות המס. על פי הצהרת החברה היה ההפסד המצטבר ליום 31/12/04 בסך של 1,295,066 ₪ (ראה מש/3 סעיף 6).

3. עוד יש לציין, כי חברת זילברמן פלומין בע"מ, חברה שגם היא בשליטת המערער וזילברמן, הייתה הבעלים של מחצית מהזכויות בחלקות 265, 266 בגוש 11193 (לשעבר חלקות 161-160) (להלן: "המקרקעין"). ביום 31/3/82 רכשו הגב' חנה זילברמן, אשתו של זילברמן, ביחד עם הגב' יהודית פלומין ז"ל, אשתו של המערער, את זכויות החברה הנ"ל במקרקעין (כלומר כל אחת רכשה 1/2 מכל חלקה). עם פטירתה של הגב' יהודית פלומין ז"ל, עברו זכויותיה לילדי בני הזוג, איל ודוד פלומין, כך שלכל אחד מהם הוענקו 1/4 מהזכויות באחת החלקות. בשנת 1995 רכשו הגב' זילברמן והאחים איל ודוד פלומין את זכויותיו של בעלים נוספים בחלקות, ד"ר זאב ויינר (סה"כ 1/4 מהמקרקעין), כך שבסופו של יום החזיקה הגב' זילברמן ב- 3/8 משתי החלקות וכל אחד מהאחים פלומין החזיק ב-3/8 מאחת החלקות. יתרת הזכויות בחלקות שהיו בבעלות מר דוד טיקו (1/4) נמכרו בחודש 12/00 לשרל ודוד בלט.

4. ביום 22/10/2001 חתמו כל בעלי הזכויות בחלקות, הגב' חנה זילברמן, דוד פלומין, איל פלומין, דוד בלט ושרל בלט (כולם להלן: "בעלי הקרקע"), על הסכם עם החברה (נספח ב' ל-מש/2), ולפיו קיבלה על עצמה החברה להעניק לבעלי הקרקע שירותי פיקוח וניהול של פרויקט לבניית שני בניינים בני חמש קומות כל אחד במקרקעין (להלן: "הסכם הפיקוח").

תמורת השירותים האמורים התחייבו בעלי הקרקע לשלם לחברה סך של 120,000$ (סעיף 6 להסכם). בסך הכל כלל הפרויקט בניית 16 יחידות דיור ברחוב צופית, בשכונת רמת חן בחיפה. 6 דירות נועדו להיבנות עבור הגב' זילברמן, לאיל ולדוד פלומין נועדו 3 דירות לכל אחד ואילו לדוד ושרל בלט נועדו 4 דירות.

5. נטען כי בהתאם להסכם הפיקוח שילמו בעלי הקרקע לחברה תשלומים עבור עבודת הפיקוח, סך של 160,684 ₪ בשנת 2004 וסך של 367,356 ₪ בשנת 2005. סכומים אלו שולמו לחברה, כך נטען, בתשלומים שונים. סך של 188,000 ₪ שולמו ביום 15/12/04 בהעברה בנקאית לחשבון החברה (מע/2 סעיף 11). סך של 300,000 ₪ שולם ביום 1/4/06 בדרך של חיוב חשבונו של מר זילברמן (מע/2 סעיף 12). ביום 1/8/08 שולם סך נוסף של 112,000 ₪ בדרך של חיוב חשבונו של המערער בחברה (מע/2 סעיף 13). יצוין כבר כאן כי בגין התשלום משנת 2004 הוצאה חשבונית ביום 31/12/04 (נספח 1 עמ' 5 למע/3) וביום 9/8/07 הוצאה חשבונית על סך של 411,222 ₪, המיוחסת לטענת המערער, גם לתשלומים ששולמו קודם לכן.

6. מדו"חות החברה מתברר כי בשנים 2004, 2005 לא שילמה החברה תשלומי שכר לעובדיה למעט זקיפת שווי רכב והוצאות למנהלים בסך של כ – 40,000 ₪ (סעיף 26 למש/3). הואיל ולחברה היו בשנים 2004, 2005 הפסדים צבורים, היא קיזזה את הכנסותיה מעבודות הפיקוח הנטענות עם הפסדים אלו בהתאם לסעיף 28(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

7. בדו"חות על הכנסות שהגיש המערער לשנים 2004, 2005 הוא הצהיר כדלקמן:

בשנת 2004:

הכנסות משכר עבודה - 42,325 ₪

הכנסות מנכס בית - 154,845 ₪

הכנסות מפיקדונות - 1,053 ₪

סה"כ - 198,223 ₪

בשנת 2005:

הכנסות משכר עבודה - 49,623 ₪

הכנסות מנכס בית - 163,193 ₪

סה"כ 212,816 ₪

המערער לא כלל בדוחותיו הכנסות כלשהן מעבודות הפיקוח על הפרויקט ברח' צופית, שכן הכנסות אלו נכללו בדוחותיה של החברה.

8. המשיב לא קיבל את הצהרותיו של המערער, כמו גם את הצהרותיו של שותפו מר זילברמן, וייחס את ההכנסות בשנים 2004, 2005 מעבודות הפיקוח על הבית ברח' צופית, לשני השותפים באופן אישי - מחצית לכל אחד. בהתאם הוסיף המשיב למערער בשנת 2004 הכנסה חייבת בסך של 80,342 ₪ ובשנת 2005 הוסיף הכנסה חייבת בסך של 183,682 ₪.

המערער הגיש השגות על שומות אלו, אולם השגותיו נדחו והמשיב הוציא לו שומות בצו, כאמור בסעיף 158א' לפקודת מס הכנסה. על שומות אלו הוגש הערעור הנוכחי.

הליכים קודמים

9. בטרם נפרט ונדון בטענת המערער נזכיר כי המשיב הוציא שומה גם לחברה ולשותפו של המערער מר יצחק זילברמן (ע"מ 820/08, 850/08 (להלן "ערעור זילברמן"). ערעוריהם של זילברמן והחברה נדונו בפני במאוחד וביום 10/11/2010 ניתן פסק הדין הדוחה את הערעורים. בפסק הדין קבעתי כי "התקבולים שנרשמו בחברה כהכנסות מפיקוח אינם תקבולים בגין פעילותה של החברה ועל כן אין ליחסם לחברה". עוד קבעתי כי יש ליחס למר זילברמן באופן אישי את מחצית ההכנסות מהפיקוח. על פסק דין זה הוגש, כך נמסר, ערעור לבית המשפט העליון שטרם נדון.

10. עם הגשת הודעת הערעור בתיק זה הגיש המשיב בקשה לסילוקה על הסף מחמת מעשה בית דין. המשיב סבר כי פסק הדין בערעור זילברמן, חוסם את המערער מלטעון כי ההכנסות הינן של החברה. בקשה זו של המשיב נדחתה בהחלטתי מיום 12/12/11. בין היתר ציינתי:

"כך או כך דומני כי החלת כללי ההשתק על המערער בנסיבות אלו אינה מוצדקת. אמנם קיים חשש שמא ההליך הנוכחי יהווה "מקצה שיפורים" וכי המערער ינסה להשלים את שהחסירו החברה וזילברמן בהליך הקודם, אולם בכך אין די כדי להצדיק את הקמת המחסום כנגד בירור טענותיו של המערער. גם החשש מפני הכרעות סותרות אינו מצדיק מניעת ההתדיינות, מה גם שעל פסק הדין בהתדיינות הראשונה הוגש ערעור שטרם הוכרע".

עם זאת ברי שאף כי פסק הדין בערעור זילברמן אינו מהווה מעשה בית דין, יש בו חשיבות גם להכרעה בערעור זה והצדדים אף התייחסו לפסק הדין ולקביעות שנכללו בו.

טענות המערער

11. למערער טענות דיוניות וטענות מהותיות. בפן הדיוני טוען המערער כי השומה לשנת 2004 הוצאה על ידי המשיב לאחר שחלפה התקופה להוצאתה, כלומר לאחר שחלפו המועדים הקבועים בסעיף 152(ג) בפקודה למתן החלטה בהשגה. עוד טוען המערער כי המשיב מנוע מלטעון כי ההכנסות מהפיקוח בשנת 2005 הינן הכנסותיו של המערער באופן אישי, שכן המשיב הסכים כי השגתה של החברה על שומת המס לשנת 2005 התקבלה. משהסכים לאשר את השומה בגדרה דיווחה החברה על הכנסות מעבודות הפיקוח, יש בכך ללמד על הסכמה בדבר ייחוס ההכנסות לחברה, הסכמה המשתיקה את המשיב וחוסמת בפניו את הדרך לטעון כעת אחרת.

12. לגופם של דברים טוען המערער כי מעולם לא פעל באופן אישי, כי את כל עבודות הפיקוח ביצע כאורגן של החברה, את כל התקבולים בגין עבודות הפיקוח קיבלה החברה בלבד וכי לו באופן אישי לא נצמחו כל הכנסות מעבודת הפיקוח.

13. המשיב דבק בשומות שהוציא. המשיב טוען כי ההסכם שנכרת בין בעלי הקרקע לחברה אינו משקף עסקה אמיתית. המשיב מבקש לראות בעסקה שבין החברה לבעלי הקרקע כעסקה מלאכותית במובן סעיף 86 לפקודה. לטענת המשיב ייחוס ההכנסות לחברה בדוחות שהגישה נועד למטרה פסולה ועל מנת לאפשר למערער ושותפו להתחמק מתשלום מס על הכנסותיהם. המשיב טוען כי לא נפל פגם דיוני בהוצאת צווי השומה ועל כן הוא מבקש לדחות את הערעור.

להלן נדון בטענות כסדרן ונתחיל בטענות הדיוניות.

הכרעה

האם הוצאה שומה לשנת 2004 באיחור

14. סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה קובע מסגרת זמן למתן החלטה בהשגה שהגיש נישום וכך קובע הסעיף:

"אם בתוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדוח לפי סעיף 131, ובאישור המנהל - בתוך ארבע שנים מתום שנת המס כאמור, או בתום שנה מיום שהוגשה השגה, לפי המאוחר מביניהם, לא הושג הסכם כאמור בסעיף קטן (א) ולא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לפי סעיף קטן (ב), יראו את ההשגה כאילו התקבלה;[...]".

רואים אנו כי סעיף זה קובע שני מחסומי זמן שונים לסמכות המנהל למתן החלטה בהשגה; האחד, שנה ממועד הגשת ההשגה; השני, שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר דו"ח לפי סעיף 131 לפקודה. בחלוף המאוחר מבין שני אלו, ואם לא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לקבוע את השומה בצו לפי סעיף 152(ב), יראו את ההשגה כאילו התקבלה.

בתי המשפט נחלקו בדעותיהם בפרשנות הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו", דהיינו במועד העוצר את מירוץ הזמן "להתיישנות" השומות. מחלוקות אלו הוכרעו בע"א 5954/04, 1857/05 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (ניתן ביום 22/4/07), שבו נפסק כי "מירוץ הזמנים נעצר רק כאשר פקיד השומה משלים הן את מתן ההחלטה בהשגה והוצאת השומה, והן את העברת ההודעה על כך לנישום" (ראה גם דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (ניתן ביום 14/7/11)).

15. את הדו"ח לשנת 2004 הגיש המערער ביום 29/3/06. ביום 12/5/08 הגיש המערער את ההשגה על השומה שהוצאה לו בשלב א'. משמע, המועד המאוחר ביותר למתן החלטה בהשגה היה 31/12/09 – שלוש שנים מתום שנת המס בה נמסר הדו"ח.

לטענת המערער הוא קיבל לידיו את הצו רק ביום 19/1/10, כלומר לאחר חלוף המועד. לעומתו טוען המשיב כי השומה הוצאה ונשלחה בפקסימיליה למייצגו של המערער, רואה חשבון שאול ישראלי, כבר ביום 29/12/09 (נספח ג' למש/3). יתרה מזו, בתרשומת שנרשמה על ידי הגב' לובטון מאותו יום מצוין כי רו"ח ישראלי אישר את קבלת השומה. ביום 30/12/09 נשלחו השומות גם בדואר רשום (נספח ד' למש/3).

רו"ח ישראלי לא זומן על ידי המערער לעדות. אין חולק כי רואה החשבון היה מייצגו של המערער ואף הגיש את ההשגה בשמו.

בנסיבות אלו ברי שהמשיב עמד במועדים הקבועים בסעיף 152(ג) לפקודה ועל כן הטענה בדבר חלוף המועד להוצאת השומה, דינה להידחות.

שומת שנת 2005

16. במסגרת הליכי ערעור שהגישו זילברמן יצחק וחנה על שומת 2005, המתבררים בפני כב' סגנית הנשיא השופטת ש' וסרקרוג בע"מ 38792-01-10, הודיע בא כוח המשיב כי "שומת החברה לשנת 2005 [...] התקבלה ביודעין". משמע, המשיב אישר את דו"ח החברה אשר כלל את ההכנסות מפיקוח בשנת 2005 כהכנסותיה.

17. המערער טוען כי הסכמה זו של המשיב משתיקה אותו מלהעלות כעת טענה סותרת, דהיינו מלטעון כי ההכנסות הינן של המערער באופן אישי ולא של החברה. משהתקבלה השגת החברה ונקבע בהסכמה כי ההכנסות מפיקוח הן של החברה מתחייבת המסקנה, כך לטענת המערער, כי יש לקבל את טענתו שאחרת יוטל כפל מס על אותה הכנסה; פעם יוטל מס על החברה ופעם על המערער. עמדת המשיב לגישתו כוללת טענות סותרות שיש להשתיקן (ראו בעניין ההשתק השיפוטי מפני העלאת טענות סותרות רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005); עע"מ 3839/11 פרנקל את קורן חברת עורכי דין (2002) נ' עיריית רמת השרון (ניתן ביום 10/8/11).

18. טענות אלו דינן להידחות. המערער מתעלם מתוכנה המלא של הודעת המשיב בע"מ 38792-01-10. בהודעה מציין המשיב כי קיבל את ההשגה הואיל שאין בה "כל משמעות כספית ותוצאתה המעשית היא הגדלת ההפסד הקיים בחברה". יתרה מזו, המשיב מציין באותה הודעה כי הוא עומד על דעתו שההכנסות הינן הכנסות אישיות של המערער וזילברמן. המשיב מדגיש כי אם תתקבל עמדתו לפיה ההכנסות הינן של זילברמן והמערער הרי ששומת החברה תתוקן בהתאם.

19. על כן, אין בטענותיו של המשיב סתירה כלשהי והעובדה כי החליט, מטעמים שהינם מעשיים בלבד, שלא לדון בהשגת החברה, אינה משתיקה אותו מלטעון כי יש לייחס את ההכנסות ליחידים.

ייחוס ההכנסות למערער

20. בערעור זילברמן דנתי בהרחבה בטענות בדבר ייחוס ההכנסות לזילברמן באופן אישי ואין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו שם. כפי שציינתי בפסק הדין בערעור זילברמן, השאלה האמיתית העומדת להכרעה אינה "מלאכותיות העסקה" אלא איתור העסקה האמיתית. בסעיף 28 לפסק הדין כתבתי:

"במקרה הנוכחי הטענה האמיתית הינה כי לחברה לא היה כל יד ורגל בהסכם הפיקוח וכי החברה מעולם לא עסקה בפיקוח על הפרויקט ברחוב צופית, בין באמצעות המערער ובין על ידי כל אדם אחר. בנסיבות שכאלו, כאשר נטען שמי שביצע את עבודת הפיקוח לא הייתה החברה, אין צורך להיזקק לסעיף 86 לפקודה, אלא יש לסווג את העסקה על פי מהותה האמיתית ולייחס את ההכנסות למי "שבאמת" התקשר בהסכם. זוהי מהותה של טענת המשיב. ועל כן נבחן את העובדות".

21. בהליכים בתיק זה ביקש המערער להביא ראיות שלא עמדו בפני בערעור זילברמן, אשר לגישתו מחייבות מסקנה הפוכה. כפי שיפורט לא שוכנעתי בכך ודומני שגם הראיות שהובאו בתיק זה אינן מלמדות כי החברה היא שהתקשרה בעסקה עם בעלי הקרקע.

22. המערער הציג את הסכם הפיקוח שנכרת בין החברה לבעלי הקרקע. עם זאת, לא הובאה שום ראיה נוספת המעידה על קשר בין בעלי הקרקע לחברה. כך למשל לא הובאו יומני עבודה של החברה שמהם ניתן היה להסיק כי החברה אכן עסקה בפיקוח. לא הובאה כל ראיה על הקשר עם המתכננים כמפורט בסעיף 4(א) להסכם הפיקוח ואיש ממשרד התכנון לא הובא לעדות.

23. זאת ועוד, הסכם הפיקוח אינו אמין, שכן יש לגבי תניותיו תמיהות רבות. כך למשל בסעיף 6 להסכם הפיקוח מיום 22/10/01 נקבע כי בעלי הקרקע ישלמו לחברה 120,000$ ובמקרה שהעבודה תימשך מעבר ל- 24 חודשים ישולם סך של 1,250$ עבור כל חודש. ההסכם אינו קובע מועדי תשלום, דבר שכשלעצמו מעלה חשד שמא ההסכם כפי שהוצג אינו משקף את ההסכמות. העדרם של מועדי התשלום בהסכם מסוג זה אינו סביר ואינו אמין. מדובר בהסכם משנת 2001, כאשר עבודות הבנייה החלו בסמוך לחתימתו (עדות חנה זילברמן עמ' 30) ולמרות זאת אין כל תשלום ואין אפילו התחייבות לתשלום עד שנת 2004.

24. אין גם קשר בין התמורה ששולמה על פי הנטען לחברה להתחייבויות לתשלום שקיבלו על עצמם בעלי הקרקע בהסכם הפיקוח. לפי הנטען בשנת 2004 הועבר סך של 188,000 ₪. מדובר בתשלום ראשון, 3 שנים לאחר חתימת הסכם הפיקוח. אין בפני די ראיות מה היה מצב הבנייה באותה עת אולם מההסכם שנחתם בין איל פלומין, בנו של המערער, למיכאל וויניק (נספח 3 למע/3) מתברר כי מועד מסירת הדירה הצפוי היה 15/2/05 (סעיף 2(ז)). משמע, במועד העברת התשלום הנטען, ביום 15/12/04 (נספח 5 למע/3), היו כבר העבודות לקראת סיום. לא סביר שעד מועד זה עסקה החברה בפיקוח ללא כל תמורה.

תשלום נוסף שולם על פי הנטען בשנת 2005, בדרך של חיוב חשבונו של זילברמן. למעשה לא מדובר בתשלום אלא בהקטנת החוב הרשום בספרים של החברה לזילברמן. אין שום מסמך המעיד שאכן כך נעשה, כמו למשל פרוטוקול דירקטוריון החברה, הסכם בין החברה לזילברמן וכו'. אפילו את כרטיסו של זילברמן בחברה לא טרח המערער להציג. לא סביר גם שהחברה ויתרה על תשלום שהגיע לה מבעלי הזכויות תמורת מחיקת חוב שלה לבעל המניות בלבד.

זאת ועוד, זילברמן לא היה בעל זכות בקרקע. אשתו חנה זילברמן היא שהייתה בעלת הזכות. משמע, מדובר בתשלום ששילמה חנה זילברמן. אם אכן כך היה, ניתן היה לצפות שיוצגו מסמכים על ההתחשבנות בין השותפים בעלי הזכויות, ויינתן הסבר מדוע זילברמן שילמה תשלום כה גדול.

25. אין גם כל חשבון ששלחה החברה למי מבעלי הקרקע לתשלום וכיצד חושב הסכום המגיע בכל שלב. החברה אף לא הוציאה חשבונית מס כנדרש על פי דין על התשלום. החשבונית שהוצגה מיום 1/8/07 היא על סך של 411,222 ₪. אין הסבר כלשהו מדוע לא הוצאה חשבונית במועד מחיקת החוב לזילברמן, שכן אם אכן מדובר היה בתשלום אמיתי ששולם לחברה על חשבון עבודת הפיקוח, היה על החברה להוציא את החשבונית כבר בשנת 2005.

בעניין זה נטען כי החשבונית משנת 2007 נועדה לכסות גם תשלום נוסף של 112,000 ₪ ששולם בדרך של חיוב כרטיסו של המערער בחברה על סך 37,000 ₪ וחיוב כרטיסו של זילברמן על סך של 75,000 ₪. החיוב בכרטיסים נעשה רק ב- 1/8/08, כלומר יותר משנה לאחר מועד הוצאת החשבונית. על כן לא ניתן ליתן אמון בקשר הנטען בין התשלום מ – 2008 לחשבונית מ – 2007.

26. יתרה מזו, גם לגבי תשלום זה מ – 2008 אין כל פירוט, אין מסמכים המעידים על הסכם בין החברה למערער ולזילברמן ואין הסכמים על התחשבנות בין המערער וזילברמן לשאר השותפים בקרקע. ודוק, המערער לא היה בעל זכות בקרקע. בניו, איל ודוד פלומין היו בעלי זכויות ולכאורה הם היו אמורים לשלם. צפוי היה שיינתן הסבר מדוע שילם המערער במקומם. הסבר לא ניתן ואיל ודוד פלומין לא הגיעו להעיד.

התשלומים הנטענים לא רק שאינם מספיקים כדי לשכנע שהחברה קיבלה תשלומים מבעלי הקרקע אלא להיפך, הם רק מעלים תהיות ותמיהות רבות. ונזכיר, התשלום הנטען מ- 2008 שולם רק לאחר שהוצאו השומות בשלב א' והחלו הדיונים בין הצדדים.

27. כאן נזכיר גם כי בעלי הקרקע פתחו חשבון משותף לצורך מימון פרויקט הבניה ברח' צופית (עדות חנה זילברמן עמ' 28). מתברר כי גם למערער וגם לשותפו זילברמן היה ייפוי כוח לפעול בחשבון ולחתום על התחייבויות בשם בעלי הקרקע אף שלשניהם לא היו כל זכויות בקרקע (עמ' 28 שורה 27). קשה לקבל את הטענה כי המערער וזילברמן פעלו רק כאורגנים כאשר למעשה הם עצמם היו מעורבים בבנייה גם כנציגי בעלי הזכויות, שילמו במקומם ואף היו מיופי כוח לפעול בחשבון במקומם.

28. מדוחות החברה כפי שפורטו על ידי גב' לובטון מתברר כי החברה לא שילמה למערער ולזילברמן שום תשלום שכר במשך כל השנים נשוא הדיון (סעיף 28 למש/3). לחברה לא היו גם כל הוצאות שמלמדות על החזקת מנגנון של חברה פעילה. הוצאותיה הסתכמו בהוצאות כלליות והוצאות מימון וכן בזקיפת הכנסה בגין שווי שימוש ברכב ובמכשירי טלפון סלולארי למנהלים. אלו אינם מלמדים על פעילות עסקית כלשהי של החברה.

29. המערער זימן לעדות גם את העד אורן יונתן העוסק בעבודות אלומיניום במסגרת חברת אלפיד מוצרי אלומיניום בע"מ. בתצהירו (מע/1) ציין העד כי התקשר עם החברה, העביר הצעות מחיר לחברה וכי הפיקוח באתר היה של החברה. עם זאת, בעדותו אישר כי את החשבונית הוציא ל"ח. זילברמן" ול"א. וד. פלומין" (מש/2), כלומר לגב' חנה זילברמן ולבניו של המערער איל ודוד ולא לחברה. מעניין לציין כי תצהירו נוסח על ידי הגב' חנה זילברמן – שהיא גם עורכת דין, ואשר יש לה כמובן מעורבות אישית. עדותו זו של העד אינה יכולה להועיל כדי לקבוע האם המערער ושותפו פעלו כיחידים או כאורגנים של החברה. מכל מקום נציין כי העד לא המציא ראיות אחרות שיכלו ללמד מי פיקח על העבודה כמו יומני פיקוח, אישורים וכדומה. הצעת המחיר שצירף העד (מש/1) מופנית ל"זילברמן פלומין" ולא ניתן להסיק מכך כי מדובר בחברה דווקא.

סוף דבר

30. מכל הראיות שפורטו לעיל מתחייבת המסקנה כי גם בתיק זה, כמו בערעור זילברמן, לא הוכח שהחברה היא שביצעה את עבודת הפיקוח. גרסאות המערער ועדיו הותירו סימני שאלה רבים ותמיהות המחייבות את המסקנה כי לחברה לא היה יד ורגל בעבודת הפיקוח.

על כן אני דוחה את הערעור.

המערער ישלם למשיב הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ג, 27 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.