תביעה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכב התובעים בתאונה הנדונה.

1. ההליך נשוא פסק הדין, הוא המשכו של הליך קודם שהתקיים בתובענה זו, בו נדונו במאוחד התביעה דנן ותביעה נוספת שהוגשה בגין אותה תאונה (ת.א. 10039-02-10 "התביעה הנוספת").

מדובר בתאונת שרשרת בה היו מעורבים שלושה כלי רכב; תביעה זו הוגשה על ידי הבעלים והמבטחת של הרכב הראשון, התביעה הנוספת הוגשה על ידי הבעלים והמבטחת של הרכב האמצעי. שתי התביעות הוגשו נגד מבטחת הרכב השלישי. התביעה הנוספת, אך לא התביעה דנן, הוגשה גם נגד הנתבע 1, מי שנהג ברכב בעת התאונה. כפי שיפורט, רק בשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה והנתבע 1 נוסף כנתבע נוסף גם לתביעה זו.

הדיון בשתי התביעות אוחד, ולאחר שנשמעו ראיות הודיעו הצדדים לשתי התביעות המאוחדות כי הגיעו להסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 10.09.12).

2. בתאריך 30.12.12 הגישה הנתבעת 2, חברת הביטוח הכשרת היישוב (אותה עת נתבעת יחידה בתיקׂ), בקשה לביטול פסק הדין, בה טענה כי התקשרה בהסכם עקב הטעייה, לאחר שהוסתר ממנה גילו האמיתי של הנהג מטעמה שהיה בעת התאונה בן 19 שנים בלבד, שעה שבהתאם לתנאי הפוליסה רשאי לנהוג ברכב רק נהג מעל גיל 30. בבקשה נטען שנוכח גילו הצעיר של הנהג, אין כיסוי ביטוחי לתאונה, ולו ידעה זאת הכשרת הישוב במועד הדיון, היא לא היתה מגיעה להסכמה אליה הגיעה.

התובעים בשתי התביעות (התביעה דנן והתביעה הנוספת), הסכימו לביטול פסק הדין, אך הנתבע 1 (נהג הרכב) התנגד לה, בשל מספר טעמים. נטען שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה ועל הכשרת הישוב להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין, נטען שגילו של נהג הרכב היה ידוע להכשרת הישוב זמן רב טרם מועד הדיון, נטען כי מכלול הנסיבות אינו מצדיק את ביטול פסק הדין, וטענות נוספות.

כאמור, התביעה דנן הוגשה בתחילה רק נגד מבטחת הרכב, ולפיכך, ולאחר שהתובעת הביעה הסכמתה לבקשה לביטול פסק הדין, נעתרתי לבקשה ופסק הדין בוטל (פרוטוקול הדיון מיום 26.02.13). מכאן הדיון המחודש בתובענה.

יש לציין שפסק הדין בתובענה הנוספת לא בוטל, מאחר ובאותה תביעה נתבע גם נהג הרכב, ונוכח סירובו, קבעתי כי בהיעדר הסכמת כל הצדדים, אין מקום להיעתר לבקשה, ועל התובעת להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין. בדיון שנתקיים ביום 21.04.13 הודיע ב"כ הכשרת היישוב כי הוגשה תביעה עצמאית לביטול פסק הדין, ותביעה זו תלויה עדין ועומדת.

3. עם חידוש ההליך, הסכימו הצדדים כי יוגש כתב תביעה מתוקן בו יתווסף הנתבע 1 כנתבע נוסף. בהתאם להסכמה הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, והוגשו כתבי הגנה מתוקנים.

בכתב ההגנה המתוקן טענה הכשרת היישוב, כי יש לדחות את התביעה נגדה בהיעדר כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה, בשל גילו הצעיר של מי שנהג ברכב המבוטח בעת התאונה.

הנתבע 1 טען בכתב הגנתו, שההסכם שביסוד פסק הדין לא בוטל, ולפיכך מנועים התובעים ומושתקים מהגשת תביעתם. נטענו עוד מספר טענות לפגמים שונים שנפלו בכתב התביעה המתוקן, ולגופם של דברים, נטען שנזקי רכב התובעים (הרכב הראשון) נגרמו בשל אי שמירת מרחק על ידי הרכב האמצעי, ועל נהג הרכב האמצעי לפצות את התובעים על נזקיהם.

4. בדיון נוסף שנתקיים בתביעה לאחר ביטול פסק הדין, הוסכם שכל הראיות והעדויות שהוגשו ושנשמעו בהליך הראשון, ישמשו גם כחומר ראיות בהליך הנוכחי, ויינתן פסק דין על יסוד החומר הקיים בתיק, מסמכים נוספים שיוגשו , וטיעוני הצדדים.

5. מהראיות והעדויות עולה שהאחריות לתאונה רובצת על הנתבע 1, שנהג ברכב האחרון. רכב זה פגע ברכב לפניו (התובעים בתביעה הנוספת) והדפו לעבר רכב התובעים. כך עולה בראש ובראשונה מעדות הנתבע 1 שהעיד שהוא התקרב לרמזור ולפניו היו 6 – 7 רכבים, רכב לפניו בלם בלימה פתאומית, הוא בלם אך לא הספיק לעצור ופגע ברכב לפניו, וכתוצאה מכך נהדף הרכב בו פגע, ופגע ברכב לפניו (עמ' 10 שורות 13 – 16 לפרוטוקול; וראה גם עדות נהג רכב התובעים בעמ' 4 שורות 17 – 20 לפרוטוקול; הודעתו הכתובה ת/1; עדות נהג הרכב האמצעי בעמ' 5 שורות 23 – 25; הודעתו הכתובה ת/2).

טוען ב"כ הנתבע 1 כי נזקי רכב התובעים נגרמו בשל אי שמירת מרחק של הרכב האמצעי, ועל נהג רכב זה מוטלת האחריות לפגיעות אלו. אינני מקבלת טענה זו, שלא הוכחה. נהג רכב התובעים העיד שהרכב האמצעי היה קרוב לרכבו, מרחק של "כמה מטרים" (עמ' 5 שורה 17), נהג הרכב האמצעי העיד שאינו יודע באיזה מרחק היה רכבו מהרכב לפניו (עמ' 6 שורות 6 – 7), והנתבע 1 לא התייחס בעדותו למרחקים בין הרכבים המעורבים. לאור האמור, אין כל תשתית עובדתית המבססת טענה לאי שמירת מרחק.

המסקנה היא שמלוא האחריות לנזקי רכב התובעים מוטלת על הנתבע 1.

6. אשר לנזק. הוגשה חוות דעת שמאי ערוכה כדין, ת/4, והשמאי לא נדרש לחקירה. ב"כ הנתבע 1 גם הודיע כי הוא מסכים להגשת חוות הדעת, ללא חקירה נגדית (עמ' 16 שורות 29 – 30). בנוסף לחוות דעת השמאי הוגשו תמונות נזק, ת/5, הוראות תשלום ת/6, אישור בדבר ההפסדים שנגרמו לתובע 2 (המבוטח), ת/7, וחשבוניות, ת/8. בכך הוכיחו התובעים את מלוא הנזק הנתבע, וגם הנתבעים לא העלו טענה כלשהיא לעניין זה בסיכומיהם.

המסקנה היא שהתובעים הוכיחו הן את אחריות הנתבעים לתאונה והן את היקף הנזק שנגרם. מכאן לבחינת אחריות כל אחד מהנתבעים.

7. אשר לנתבע 1. בהיעדר מחלוקת כי הנתבע 1 נהג ברכב הפוגע, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריותו לנזק שגרם. אלא שלמרות האמור טוען בא כוחו שאין לחייבו בפיצוי התובעים.

הטענה העיקרית והבסיסית היא שהסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 10.09.12 לא בוטלה, היא שרירה וקיימת, ולפיכך התובעים מנועים ומושתקים מהגשת תביעתם. לטענת ב"כ הנתבע 1, ביטול פסק הדין אינו מאיין את ההסכם מכוחו הוא ניתן, ואת היקף חבותו של הנתבע 1 יש לבחון בהתאם לאמור בהסכם, ולפיו הנתבעת 2 היא שתפצה את התובעים על נזקיהם, והנתבע 1 יישא רק בהוצאותיהם בסך 1,547 ₪.

אינני מקבלת טענה זו, שאינה אלא ניסיון מלאכותי להפריד בין שני צדדים של אותה מטבע, ואינה אלא ערעור עקיף על ההחלטה לבטל את פסק הדין, החלטה עליה לא הוגש ערעור.

בנסיבות העניין ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בפרוטוקול הדיון, ופסק הדין שנתן תוקף להסכמה זו, חד הם. הנתבע לא היה צד להליך, על כן אין הוא בעל דבר להתנגד לביטול ההסכמה ופסק הדין. שני הצדדים לתיק הם בעלי הדבר, ושניהם הסכימו לביטול פסק הדין. בהסכמה זו גלומה גם הסכמה לביטול ההסכמות ששימשו יסוד לפסק הדין. כך מתבקש ממהות הדברים, וכך טוענים שני הצדדים להליך. בנסיבות אלו, משבוטל פסק הדין, בוטלו גם ההסכמות ששימשו יסוד לו.

יש להוסיף שההסכמה על ביטול פסק הדין באה נוכח טענת הנתבעת 2 כי הוטעתה לחשוב שיש כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה. אף כיום, למרות כל טענותיו, הנתבע 1 אינו טוען שיש כיסוי ביטוחי לתאונה. בנסיבות אלו, טענות הנתבע 1 וניסיונו לכבול צדדים להליך לו אינו צד, בהסכם בו אינם חפצים, מעוררות יותר מחוסר נחת.

8. טענות נוספות התייחסו לנוסח כתב התביעה המתוקן, לשינויים שהוכנסו בו לפי הטענה בניגוד להיתר שניתן, ולפגמים נוספים שאיני רואה לנחוץ לפרטם. אין בטענות אלו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי.

9. ובאשר לנתבעת 2. ב"כ התובעת הותיר את שאלת הכיסוי הביטוחי לשיקול דעת בית משפט. הנתבע 1 לא העלה טענה כלשהיא לגבי קיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה, למרות גילו, לא בכתב הגנתו ולא בסיכומיו.

הטענה היחידה שעלתה בכתב הגנה היא שהנתבעת 2 אחראית לנזק שנגרם, מאחר ובזמנים הרלוונטיים ביטחה את הרכב בו נהג הנתבע. אלא שאין כל מחלוקת כי הנתבעת 2 ביטחה את הרכב; הטענה היא לאי עמידה בתנאי הפוליסה. לעניין זה לא נטענה כל טענה שהיא.

הנתבעת 2 צרפה לכתב ההגנה עותק מהרשימה לפוליסה, ובהתאם לאמור בה רשאי לנהוג ברכב רק נהג מעל גיל 30. אין מחלוקת שהנתבע 1 אינו בגיל הנדרש, ובעת התאונה הוא היה בן 19 שנים בלבד. הנתבע 1 עצמו בתגובה שהגיש לבקשה לביטול פסק הדין, הודה בכך (סעיפים 6 – 7 לתגובה). בנסיבות אלו, ובהיעדר כל טענה אחרת, אין אלא לקבוע שהפוליסה שהנפיקה הנתבעת 2 אינה מכסה את אירוע התאונה.

המסקנה העולה מכך היא שדין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות.

10. התוצאה היא שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת ואני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 10,329 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.