בפני בקשה למתן פסיקתא על פי תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון מיום 18.08.13.

פתח דבר

בקצירת האומר יצוין כי ענייננו בתביעת פיצויים שהוגשה בשנת 1999, ועברה גלגולים רבים אשר כללו דיונים בפני ערכאות משפטיות שונות, ועיקרה פגיעה עקיפה כתוצאה משינוי שטח נופי לשטח מגורים בסמיכות לבתי המבקשים בבקשה דנן. התוכנית הפוגעת היא כאמור תכנית תמ"מ 2/3/ג' .

בתאריך 16.12.09 קבעה ועדת הערר (ערר מס' 107/01) כי יש לפעול על-פי קביעת השמאית המכריעה, הגב' אולפינר דברת, שקבעה כי יש לאמוד את שווי הנכסים ואת הפגיעה למועד הקובע 02.03.97 – מועד אישור תמ"מ 2/3/ג' .

כן פסקה ועדת הערר כי המשיבה בבקשה דנן, תישא בשכ"ט השמאית המכריעה. ובנוסף, בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

על החלטת ועדת הערר הוגש ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים בת"א. בפסק הדין מיום 23.11.10 דחיתי את הערעור והותרתי את החלטת וועדת הערר על כנה. עוד קבעתי כי "בנסיבות העניין המערערת תשלם למשיבים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪. הסכום דנן יוצמד למדד יוקר המחיה ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלומו בפועל".

על פסק הדין הנ"ל הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"מ 9547/10). בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 28.04.13 , מפי כבוד השופטת א' חיות, נדחתה בקשת רשות הערעור והמשיבה חויבה בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪, בוטל עיכוב הביצוע מיום 26.12.10 ונקבע כי על המשיבה "לבצע את התשלום הנדרש לידי המשיבים בתוך שלושים ימים מהיום".

בהמשך הוגשה לבית המשפט העליון בקשה למתן פסיקתא. בהחלטה מיום 18.08.13 קבע בית המשפט כי על המשיבים "להפנות את הבקשה למתן פסיקתא אל בית המשפט לעניינים מנהליים וככל שיש מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן שערוך הסכומים שנפסקו על ידו, ייתן לכך בית המשפט האמור את דעתו ויכריע בה".

מכאן הבקשה שבפניי.

טיעוני ב"כ המבקשים :

1. לטענת המבקשים, טענות המשיבה לפיהן, הם אינם זכאים להפרשי הצמדה וריבית לפי החוק החל מהמועד הקובע - יום אישור התכנית הפוגעת ופרסומה ברשומות, דינן להידחות.

2. סעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קובע, כי "מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לענין תביעת פיצויים לפי סעיף 197" (על תחולתו של סעיף 119 (ב) חוק התכנון והבניה הפנה ב"כ המבקשים לע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פסקה 31 לפסק הדין).

3. כן הפנה ב"כ המבקשים לעמ"נ (חיפה) 383/06 עזבון המנוח ירימי אברהם ז"ל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא, שם קבע בית המשפט בזו הלשון:

"בהחלטתה דנה הוועדה המחוזית בעררה של הוועדה על קביעות השמאי המכריע, אשר קבע כי למקרקעי המערער נגרמה פגיעה כתוצאה מאישורה של התוכנית הפוגעת בסך של 1,380,000 לירות נכון ליום 10.1.1980 (מועד אישורה של התוכנית הפוגעת)...אינני מקבל את טענות הוועדה לעניין זה. ללא הצמדת הפיצוי לריבית והצמדה כחוק, הפיצוי שיקבל המערער לא ישקף את ירידת הערך האמיתית של הנכס... על כן, על הוועדה לפצות את המערער בגין ירידת ערך הבניינים בסך 580,062 לירות ובנוסף בגין ירידת ערך הקרקע בסך 800,000 לירות ובסך הכל פיצוי בסך 1,380,000 לירות נכון ליום 10.1.80 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל."

4. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור על פסק הדין הנ"ל בקבעו בהתייחס לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית לפי החוק, כדלקמן:

"גם טענתה של המבקשת לעניין הצמדת הפיצוי לריבית והצמדה כחוק לא מקימה עילה למתן רשות ערעור... סכום הפיצוי צריך לשקף את ירידת הערך הריאלית של המקרקעין ובשל כד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים שחלוף הזמן מאז החלת התכנית הפוגעת אינו רלוונטי."

לטענת ב"כ המבקשים כך גם בעניין שבפנינו. אין מחלוקת בין הצדדים כי המועד הקובע הינו 02.03.97 בהתאם לסעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה ולהלכה הפסוקה, החל ממועד זה זכאים המבקשים לתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לרבות ריבית פיגורים החל ממועד ההחלטות השיפוטיות (ולמעט תקופת עיכוב הביצוע בבית המשפט העליון לגביה טענה המשיבה כי אין לחייבה בריבית פיגורים) ועד למועד תשלום מלוא סכום הפיצוי בפועל.

5. לאור כל האמור לעיל, לטענת המבקשים יש לקבוע את הפסיקתא המבוקשת בהתייחס לרכיבים הבאים:

א. סכום הפיצויים שנקבע בפסק השמאית המכריעה, גב' דברת אולפינר, מיום 02.03.09 בסך כולל של 822,122 ₪ נכון למועד הקובע שנקבע ליום 02.03.97;

ב. שכר טרחת השמאית המכריעה בסך של 59,913 ₪ כפי שנקבע כי על המשיבה לשלם בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 16.12.09;

ג. שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק שנקבע גם כן בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 16.12.09;

ד. שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ שנקבעו בפסק הדין של בית משפט זה.

6. ב"כ המבקשים עתר לחייב את המשיבה גם בהוצאות הבקשה דנן, בצירוף שכ"ט עו"ד.

טיעוני ב"כ המשיבה :

7. בפתח הדברים ביקשו ב"כ המשיבה לציין כי כל אשר נפסק לטובת המבקשים בהליך כבר שולם להם זה מכבר על-ידי המשיבה. רובו המכריע של הסכום (סך של 1,051,699.31 ₪) שולם בהמחאה אחת לפקודת ב"כ עו"ד ברוטפלד עוד בטרם חלפה התקופה לתשלום שנקבעה על-ידי בית-המשפט העליון. בהמשך ולאחר דין ודברים שולם סכום קטן נוסף (מע"מ על שכ"ט עו"ד בוועדת הערר בסך של 2003.53 ₪).

8. ב"כ המשיבה טענו כי תכליתה של פסיקתא היא לשקף את הקביעות האופרטיביות של פסק-הדין בעיקר מטעמים מעשיים של הקלה על הליכי אכיפה וגבייה מקום שבו תוצאת פסק-הדין מסובכת או עמומה. אולם, לטענתם, בענייננו תוצאת פסק-הדין היא פשוטה ובהירה, אין כל צורך בהליכי אכיפה, וממילא גם לא בפסיקתא: מה שנפסק - שולם, ומה שלא שולם - לא נפסק.

9. ב"כ המשיבה הביעו פליאתם ושאלו, אם המבקשים אכן סבורים שהמשיבה אינה מקיימת את פסק הדין מדוע הם אינם נוקטים הליכי גבייה בלשכת ההוצאה לפועל. לטענתם, מכאן

שגם הם מבינים, שרשם ההוצל"פ יקבע שהם מבקשים סכומים שלא נפסקו להם.

10. בסופו של דבר - עיקר טענות המשיבה התמקדו בטיעון, לפיו וועדת הערר לא קבעה בהחלטתה מיום 16.12.09 כי הסכומים שנקבעו על ידי השמאית המכריעה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקובע, מועד אישור התוכנית - 02.03.97. המבקשים לא ערערו על ההחלטה דנן לבית המשפט לעניינים מנהליים, לפיכך הם אינם יכולים לדרוש היום במסגרת הפסיקתא סעד שלא נפסק להם לא בהחלטת ועדת הערר ולא בהחלטת בית המשפט לענייניים מנהליים.

11. לאור כל האמור לעיל, עתרו ב"כ המשיבה לבית המשפט שיקבע כי הפסיקתא כפי שנוסחה על-ידי המבקשים אינה משקפת את הוראות פסק-הדין, מאחר והיא כוללת הפרשי הצמדה וריבית ממועד אישור התכנית ועד מועד מתן החלטת ועדת הערר. לפיכך יש לדחות את הפסיקתא דנן. עוד ביקשה המשיבה מבית-המשפט לקבוע, כי שילמה למבקשים את כל אשר מגיע להם ממנה בהתאם לתוצאות ההליכים בכל הערכאות.

12. מאחר שהמשיבה שילמה זה מכבר למבקשים את כל אשר נפסק להם, עמדתה היא שאין צורך בפסיקתא. עם זאת, לבקשת בית המשפט, צירפה נוסח פסיקתא המשקף כהלכה את תוצאותיו האופרטיביות של פסק-הדין, ועליו יתבקש בית המשפט לחתום, והכל כפי שיפורט להלן:

א. פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בסך של 822,122 ₪, שנקבעו בהחלטת ועדת הערר מתאריך 16.12.09 , בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן החלטת ועדת הערר ועד 23.05.13 , ובסך הכל 920,922.31 ₪;

ב. החזר שכ"ט ששילמו המבקשים לשמאית המכריעה, בסך 59,913 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד החלטת ועדת הערר ועד 23.05.13 , ובסך הכל 67,111.34 ₪;

ג. שכ"ט עו"ד בוועדת הערר, בסך של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד החלטת ועדת הערר ועד 23.05.13 , ובתוספת מע"מ, ובסך הכל 13,205 ₪;

ד. שכ"ט עו"ד בבית-המשפט לעניינים מנהליים, בסך של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד מתאריך 23.11.10 ועד 23.05.13 , ובסך הכל 32,464.18 ₪;

ה. שכ"ט עו"ד בבית-המשפט העליון, בסך של 20,000 ₪.

13. יצוין כי על-פי האסמכתאות שצורפו לתגובה דנן, המשיבה אכן שילמה את הסכומים הנ"ל למבקשים. ביום 23.05.13 – סה"כ סכום של 1,051,699.31 ₪; ולאחר דין ודברים בשאלת זכותם של המבקשים לתשלום מע"מ על שכ"ט עו"ד שנפסק להם בהעדר החלטה מפורשת, ולמרות ספק בעניין זה, הוסיפה המשיבה ביום 30.06.13 סך של 2,003.53 ₪ בעבור מע"מ על שכ"ט עורכי-דינם בהליך שהתנהל בוועדת הערר. לשכר-הטרחה שנפסק בערעור לבית-המשפט לעניינים מנהליים ובערעור לבית-המשפט העליון לא נוסף מע"מ, בשל הוראות הדין החלות במועדים הרלבנטיים. עניין זה פורט במכתב שצורף לתגובה (נשלח לב"כ המבקשים בתאריך 30.06.13).

דיון והכרעה:

14. כאמור לעיל, בשומה המכרעת נקבע סכום בסך 822,122 ₪ (במצטבר לכל העוררים) למועד הקובע, ביום 02.03.97. החלטת ועדת הערר המורה על תשלום הסכום ניתנה ב-16.12.09. בהחלטת ועדת הערר אין כל הוראה בדבר תוספת הפרשי ריבית והצמדה על הסכום הנקוב בשומה המכרעת. על החלטת ועדת הערר לא הוגש ערעור מטעם המבקשים. בהעדר הוראה בהחלטת ועדת הערר בדבר תוספת הפרשי ריבית והצמדה לא ניתן לחייב את המשיבה, כארבע שנים לאחר מתן החלטת ועדת הערר, בתשלום הפרשים אלה.

15. אין חולק כי ועדת הערר אומנם היתה מוסמכת להוסיף על הסכום שנקבע בשומה המכרעת הפרשי הצמדה וריבית ממועד אישור התכנית ועד מועד מתן ההחלטה. סמכות הוועדה היא סמכות שבשיקול הדעת הנתונה לה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. אולם במקרה דנן הוועדה בחרה שלא לפסוק ולהוסיף לסכום הפיצויים הפרשי ריבית והצמדה וזאת חרף עתירת המבקשים. המבקשים לא ערערו על החלטת וועדת הערר לבית-המשפט ולכן לא ניתן לפסוק להם עתה את הסכומים הללו.

16. חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 מאבחן בין :

א. שערוך הסכום ממועד התגבשות העילה ועד מועד מתן פסק הדין.

ב. שערוך הסכום שנפסק ממועד פסק הדין ועד מועד תשלומו בפועל לידי הזוכה.

17. על-פי סעיף 5(א) לחוק הנ"ל, בית-המשפט (או רשות שיפוטית אחרת) רשאי לשערך את הסכום ממועד היווצרות העילה ועד מועד מתן פסק הדין (או מועד מאוחר יותר בהתאם לשיקול דעתו).

לאחר מתן פסק-הדין, עילת התביעה נבלעת, בפסק, והזכות הופכת זכות לתשלום כסף. הסכום שנפסק משוערך, מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. וקיימים הבדלים בין שני השלבים הללו.

18. האבחנה דנן עולה גם מחוק פסיקת ריבית והצמדה הנ"ל. סעיפים 2, 3א, 4 ו-5 (א) לחוק עוסקים בשלב הראשון, הוא שלב השערוך שעד יום מתן פסק הדין המכונה "מועד הפרעון" (בפסק הדין אפשר גם לקבוע מועד פירעון שאיננו יום מתן הפסק). כך לדוגמא נקבע בסעיף 2 לחוק:

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

ובסעיף 5(א):

"תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

בסעיף זה, "מועד הפרעון" – המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר".

19. לעומת זאת, סעיפים 5 (ב) ו-(ג) לחוק עוסקים בשערוך הסכום שנפסק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל:

"(ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל - הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים).

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון."

20. אחד ההבדלים הבולטים בחוק בין שערוך למועד פסק הדין של הסכום במועד היווצרות העילה, לבין שערוך למועד התשלום בפועל של הסכום שנפסק, הוא זה; בעוד שהשערוך בשלב הראשון נתון לשיקול דעתה של הרשות השיפוטית, השערוך בשלב השני הוא סטטוטורי ונוצר במישרין מכוח החוק, ללא הכרח בהוראה בפסק-הדין (''סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית...יווספו עליו...").

21. הנה כי כן, שערוך סכום ממועד היווצרות העילה ועד למועד מתן פסק הדין מהווה חלק ממלאכת השיפוט עצמה, ולא עניין "אוטומטי" המנותק מהנסיבות. אכן ככלל, בתי-המשפט

משערכים סכומי כסף ממועד היווצרות העילה ועד מועד מתן פסק-הדין בדרך של הצמדה למדד, תוספת ריבית או שניהם, ורק במקרים חריגים לא ישוערך הסכום. אולם עדיין, העניין נתון לשיקול דעתה של הרשות השיפוטית, והרשות השיפוטית מוסמכת שלא לפסוק

כלל, או להפחית, הפרשי ריבית והצמדה.

22. מאחר ושערוך סכום כסף ממועד היווצרות העילה עד ליום מתן פסק-הדין הוא חלק ממלאכתו של בית-המשפט במסגרת מתן הפסק, כאשר בית-המשפט נמנע מלשערך את הסכום. משמעות הדבר היא שהזוכה אינו זכאי לשערוך, אלא אם ערכאת הערעור תשנה את פסק-הדין.

23. שערוך בתביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שהוא הדין החל על תביעות לפיצוי בגין ירידת ערך לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אינו שונה באופן מהותי משערוך בתביעות כספיות אחרות. ועדת הערר עמדה במפורש על כך שחוק פסיקת ריבית והצמדה הוא המקור החוקי לפיו נפסקים הפרשי הצמדה וריבית בגין פיצויי על ירידת ערך. בהחלטתה בתיק ערר (ת"א) 95000/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' אל בוחר ואח' (פורסם בנבו) נקבע:

ככלל, פסיקת ריבית הינה מיום היווצרות עילת התביעה וכך נהגו, כל בתי המשפט וועדות הערר, וכך גם בוצעו עשרות אם לא מאות, תשלומי פיצויים על פי סעיף 197 לחוק...".

24. לסיכום, ועדת הערר בהליך נשוא הדיון לא פסקה תוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכום שנקבע בשומה המכרעת. המבקשים אף לא ערערו על כך. ועל כן הם אינם זכאים לתוספת הפרשי הצמדה וריבית. המבקשים אף לא נימקו מדוע לדעתם הם זכאים לכך למרות העדרה של הוראה שכזו בפס"ד.

25. בשבתי כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר, דחיתי את הערעור על החלטתה, אולם לא קבעתי קביעות כלשהן לעניין תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הקובע, ואף לא נדרשתי לכך. מאחר ופסק הדין שנידון בערעור שבפני הינו חלוט כיום, לא ניתן לשנות את הקביעות שנקבעו בו ו/או להוסיף עליהן. ויודגש, סעד זה לא נקבע על ידי ועדת הערר, לא נדון בערעור שהוגש לבית המשפט על ידי הועדה המקומית, המבקשים כלל לא הגישו ערעור על החלטת ועדת הערר ועל כן גם פסק-הדין בערעור לא התייחס לסעד זה. אשר על כן הוספת הסכומים הללו לפסיקתא שצורפה על ידי המבקשים לא תשקף כלל את מה שנפסק, לא בערכאת הערעור, ולא בערכאה הדיונית.

26. יש ממש בדברי ב"כ המשיבה לפיהם, מאחר והמשיבה שילמה זה מכבר למבקשים את כל הסכומים שנפסקו להם אף אין צורך בפסיקתא (לעניין פירוט החיובים ו/או הסכומים ראה עמ' 6 להחלטה דנן).

אין צו להוצאות.

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ל' חשון תשע"ד, 03 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.