1. לפני תביעה כספית בסך 64,792 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר. התובעת היא תאגיד רשום העוסק בין היתר בהשכרת רכבים לנהיגה עצמית בתנאי ליסינג (להלן: "התובעת" או "דורנט"). בעת הגשת התביעה הייתה התובעת בהליכי פירוק. הנתבע היה לקוח של התובעת.
2. בבסיס התביעה עומד הסכם מיום 5.7.07, לפיו שכר הנתבע מהתובעת רכב מסוג פולקסווגן דגם קאדי קומדי שנת ייצור 2008 (להלן: "הרכב") לתקופה בת 36 חודשים בתנאים הנקובים בטופס "תנאים כלליים לחוזה שכירות", גרסה 0032 ובחוזה מס' 21818866/4, (להלן: "ההסכם").
3. על פי כתב התביעה, הנתבע לא שילם דמי שכירות בגין הרכב, ולכן הוגשה התביעה. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ניתנה רשות להתגונן, והתביעה עברה למסלול רגיל. בד בבד להגשת הרשות להגן הגיש הנתבע בקשה למתן הודעת צד ג' כנגד מר עופר כהן (להלן: "צד ג"), ולאחר קבלת בקשתו צורף צד ג' לתיק זה. בפרוטוקול דיון מיום 13.12.11 ניתן כנגד צד ג' פסק דין בהעדר התייצבות לדיון ולאחר שלא הגיש תצהימטעמו.
4. הצדדים הגישו ראיות מטעמם. התובעת הגישה תצהיר של הגברת חדווה דאר, אשר שימשה מנהלת חשבונות בדורנט, וכן חוו"ד של השמאי מר משה ברקוביץ לעניין הנזקים שלטענת התובעת נמצאו ברכב בעת תפיסתו. יש לציין כי לאחר מכן בשלב ההוכחות העידה מטעם התובעת גלית אביגדורי, אחראית גביה בדורנט (להלן: "אביגדורי"), שהעידה במקום חדוה דאר, אך על בסיס התצהיר שאומץ על ידה ובאישור בית המשפט. הנתבע הגיש תצהיר אליו צורפו נספחים. אביגדורי והנתבע עמדו לחקירה נגדית. הנתבע בחר שלא לחקור את עד התובעת מר ברקוביץ והוא לא זומן לחקירה על חוות דעתו. לאחר סיום ההוכחות הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

הרקע וטענות הצדדים

1. בהתאם לסעיף 3 להסכם בין הצדדים אשר נחתם ביום 5.7.07 התחייב הנתבע לשלם לתובעת עבור הרכב דמי שכירות בסך של 3,699 ₪ בתוספת מע"מ בכל 10 לחודש החל מיום 10.8.2007 למשך 36 חודשים ובצירוף הפרשי הצמדה למדד (ראו סעיף 10 להסכם). כאשר לסכום הפרשי הצמדה יתווסף מע"מ כחוק, זאת בתוספת דמי השכירות לשנה הראשונה, כפי שנקבעו בסעיף 5 להסכם.
2. אין מחלוקת כי בחלוף 14 חודשים מיום ההתקשרות בהסכם במהלכם שילם הנתבע דמי השכירות על פי ההסכם, חדלו התשלומים להפרע, ולפיכך מימשה התובעת את זכותה על פי ההסכם, כך שתפסה את המכונית, וזו הוחזרה לחזקת התובעת ביום 2.11.08.
3. תביעתה של התובעת כנגד הנתבע כוללת בחובה את הרכיבים כדלקמן:
   1. יתרת תשלום דמי השכירות אשר לא שולמו בגין 22 החודשים הנותרים על פי ההסכם ובסך כולל של 90,596 ₪ כאמור (כולל מע"מ). בתביעת רכיב זה של דמי השכירות בגין יתרת התקופה בה לא השתמש הנתבע ברכב, סומכת התובעת ידה על סעיף 7.4 להסכם לפיו נקבע "מובהר בזאת כי במקרה בו תפקיע דורנט מהשוכר, בהתאם להוראות החוזה ותנאים כלליים אלה, את זכות השימוש במכוניות כולן/ או חלקן יהא השוכר חייב במלוא תשלומי השימוש וכל יתרת התשלומים השכירות תועמד לפירעון מיידי".
   2. תשלום האופציה בסך של 43,285 ₪ כולל מע"מ אשר נקבעה בסעיף 22 להסכם.
   3. תשלום בגין חוב בסך 3,255.49 ₪ בגין תפיסת הרכב (לפי חשבונית 532207 נספח ג1 לתצהיר התובעת).
   4. חוב בגין נזקים שנגרמו לרכב בתקופת השכירות אשר נאמדו על פי חוות דעת שמאי רכב בסך 1,025.64 ₪ ( ע"פ חשבונית מס' 563466 נספח ג/3 תצהיר התובעת).
   5. חוב בסך 1,000 ₪ בגין השתתפות עצמית בנזקי תאונה שארעה במהלך תקופת השכירות (חשבונית מס' 521171 ג4 לתצהיר התובעת).
4. במסגרת סעיף 13 לכתב התביעה מפנה התובעת לתחשיב שצורף כנספח ד במסגרתו מפורטים רכיבי התביעה כאמור.
5. מסכום התביעה הכולל את אי תשלום דמי השכירות, בצרוף רכיב האופציה וכן רכיב ההוצאות הנלוות הפחיתה התובעת את התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב, וכן את סכום הפיקדון ששילם הנתבע במעמד ההתקשרות.
6. טענתו העיקרית של הנתבע היא טענת העדר יריבות בינו לבין התובעת. הנתבע טען כי היה על התובעת להפנות את כתב התביעה כלפי צד ג', כאשר, לטענתו, התובעת ניסחה חוזה חדש וקיבלה הודעה מסודרת על העברת הרכב לצד ג'.
7. עוד טען הנתבע כי התובעת השתמשה בזכותה לפי החוזה בחוסר תום לב מובהק (ס' 39 לחוק החוזים) ועל כן היא אינה זכאית לאכיפת אותה זכות. לטענתו, משבחרה התובעת שלא ליתן בידי הנתבע הודעה/התראה על ההליכים שנקטה נגדו בשעה שהרכב היה בחזקת צד ג' גרמה התובעת בעצמה לקיום התנאי החוזי המפסיק ואינה זכאית להסתמך על קיומו.
8. הנתבע ציין כי התובעת מכרה את הרכב חרף נסיונותיו ליצור עימה קשר, וכך מנעה ממנו את האפשרות להקטין את נזקיו.
9. הנתבע אף טען, כי לא ניתן לשלול, כי הסכומים הנטענים בגין נזקים שנגרמו לרכב, נגרמו למעשה על ידי תופסי הרכב, ודרישתם ממנו מהווה אף היא חוסר תום לב ונסיון לעשות עושר ולא במשפט.
10. עוד טען, כי אין לשעות לטענה של התובעת לתשלום רכיב האופציה שכן האופציה לרכישת הרכב בתום תקופת השכירות על פי ההסכם היא ממילא זכות השמורה בידי הנתבע בלבד אשר בידו אפשרות הבחירה האם לממש את האופציה ואם לאו.
11. כן טען הנתבע לשיהוי בהגשת התביעה, לחוסר תוקפו של החוזה עקב היעדר חתימת התובעת וכן טען כי סעיף 24.2.4 בחוזה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

דיון והכרעה

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לטענת חוסר היריבות כאמור שהעלה הנתבע. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק אני קובעת כי דין טענה זו להידחות.
2. ראשית, ייאמר מיד כי היריבות בין התובעת לנתבע נובעת מחוזה שכירות (נספח א' לתצהיר התובע) שנכרת ביניהם ביום 5.2.07, לרבות שטר חוב, אשר נחתם על ידי הנתבע בצמוד להסכם (נספח ב' לתצהיר התובעת). אין מחלוקת לגבי חתימת הנתבע על ההסכם ושטר החוב, וכפועל יוצא אין מחלוקת בדבר קיומה של יריבות חוזית בין התובעת לנתבע. הנתבע אישר בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית את חתימתו על גבי שני מסמכים אלו (סעיפים 12-13 לכתב ההגנה , וסעיף 2 לתצהיר).
3. טענתו של הנתבע בדבר היעדר היריבות בינו לבין התובעת מבוססת לכאורה על "הסכמה", שלטענתו הושגה בינו לבין צד ג', שותפו. אציין כי הוכח לפני כי התובעת אינה צד להסכמה זו בדבר העברת חובות הנתבע לצד ג', וצד ג' מעולם לא היה צד להסכם עם התובעת. כך, הנתבע לא הביא כל מסמך המעיד כי אכן העביר את זכויותיו לצד ג', ואף יתרה מכך, בס' 5 לתצהירו טען כי בתאריך 13.1.2009, וזאת לאחר תפיסת הרכב, לאחר שנוצר פיגור בתשלומים פנה לתובעת במטרה לנסח הסכם חדש עבור צד ג'. דברים אלו תומכים במסקנה כי היה מודע לכך כי לא קיים הסכם המעביר את חובותיו כלפי התובעת לצד ג'.
4. לא זאת אף זאת, הנתבע טען בסעיף 4 לתצהירו, כי נוסח חוזה חדש על שם צד ג' "ואף נוסח חוזה חדש ע"י התובעת", אך בחקירתו הנגדית הודה כי מעולם לא ראה את החוזה; הוא הודה כי מעולם לא טען כי נחתם חוזה בין צד ג' לתובעת (עמוד 15 לפרוטוקול שורה 17) ואף הודה כי לא חתם מסמך עם התובעת הפוטר אותו מהתחייבותיו כלפיה (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 20-22). כן הודה שלא פנה בעצמו לתובעת עובר לתפיסת הרכב, על מנת להשתחרר כשוכר לטובת שוכר אחר (עמוד 12 שורות 22-23).
5. אציין בהקשר זה כי גם מתרשומת שירות הלקוחות של התובעת עולה, כי הנתבע יצר קשר עם התובעת בנסיון להעביר את הרכב על שמו של צד ג' רק לאחר תפיסת הרכב (ת/1). גם אביגדורי העידה כי, ככל הידוע לה, כלל לא התקיים משא ומתן עם צד ג' לגבי העברת הזכויות של הרכב או כי נוסח הסכם השכירות או טיוטה כלשהי בעניין עימו (עמוד 7 שורות 30-31, עמוד 8 לפרוטוקול שורה 1).
6. דברי הנתבע, כי צד ג' הבטיח לו כי אכן נערך חוזה או כי בטח בו והאמין לו אינם יכולים לסייע לו במצב בו לא נערך מסמך המעביר את חובותיו לצד ג'. גם אם התחייבו הנתבע וצד ג' האחד בפני השני, אין כל מסמך אשר יכול להעיד כי העברת החוב אכן בוצעה, לכן גם אם אכן התנהלו הדברים כגירסתו, אין בכך כדי לשחרר את הנתבע מהתחייבויותיו כלפי התובעת על פי ההסכם ועל פי כל דין.
7. מעבר לכך ניכר כי טענה זו בדבר העדר יריבות היא טענה מאוחרת וכבושה שנולדה לצורכי המשפט. כך במכתב מאת ב"כ הנתבע לתובעת בזמן אמת מיום 4.3.09 (נספח ז 1 לתצהיר התובעת) טען בא כוחו כי במהלך חודשי השכירות נקלע הנתבע לקשיים כלכליים ובחלק מהחודשים לא הועבר תשלום כנדרש. במכתב זה, שנוסח בזמן אמת, אין זכר לטענת העדר היריבות או כי החובות הועברו לצד ג', ואף יתרה מכך, במכתב זה צוין בריש גלי שהרכב נתפס, נלקח מהנתבע עצמו (ראו סעיף 4 למכתב: "הרכב נלקח ממנו"- הדגשה הוספה-ע.ר.) זאת בניגוד לדבריו המאוחרים כי הרכב נתפס ברשותו של צד ג'. עוד אציין את סעיף 8 לאותו מכתב בו מבקש ב"כ הנתבע פירוט על יתרת חובו של הנתבע על מנת שיוכל להסדיר את החוב- חובו שלו ולא של צד ג'.
8. לו באמת האמין הנתבע כי צד ג' היה בעל החוב והוא עצמו משוחרר מכל התחייבויות, תמוהה מעורבותו הרבה בעניין, אשר כללה נסיונות לפנות לתובעת עבור צד ג', כולל הסתייעות בעורך דין, וכל זאת עבור הסדרת חובו של אדם אחר, בעוד הוא לטענתו משוחרר מכל התחייבות (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 2-6).
9. על חוסר אמינותו של הנתבע ניתן ללמוד גם מניסיונותיו להרחיק עצמו כאשר ניסה תחילה להתכחש להסכם שחתם עם דורנט, כאשר טען כי צד ג' הוא המתקשר (ראו בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 23-24: "ש. אתה התקשרת עם דורנט...? ת. לא, זה לא אני. זה עופר כהן."), אך כשעומת עם חתימתו טען במפתיע כי הוא ועופר התקשרו יחדיו בחוזה (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-26), למרות שצד ג' כלל לא מוזכר בחוזה ובוודאי לא חתום עליו. ובהמשך החקירה הנגדית אף הרחיק לכת וטען כי אינו זוכר כלל את מעמד החתימה (עמ' 12 שורות 1-2). כל אלו מלמדים על נסיון להרחיק עצמו ואינם תורמים לאמינותו.
10. גם מתמליל השיחה שצירף הנתבע לתצהירו (נספח ו לתצהיר הנתבע) ניתן ללמוד כי כלל לא האמין בזמן אמת כי הוא משוחרר מכל חוב וכי החובות הועברו רשמית לצד ג'. ראו דבריו לצד ג':

" ..הם יתבעו אותי על ה-40, לא יתבעו אותך, אותך הם לא מכירים בכלל, אתה אמרת את זה בעצמך הרי שהוא אמר לך אני לא מכיר אותך אין, אתה לא בחוזה בכלל זאת הדאגה שלי..." (עמוד 10 שורות 24-26 לתמליל).

תמליל זה מלמד כי מחויבותו כלפי התובעת נותרה בעינה גם מנקודת הראייה שלו עצמו.

1. גם טענתו של הנתבע כי השיחות שיזמה דורנט בוצעו בפועל אל צד ג' ולא אליו, כך שדורנט הכירה בכך שצד ג' הוא הלקוח ולא הוא נטענה בעלמא ולא הוכחה. הנתבע טען לעניין זה, כי התובעת לא טרחה להעיד את לירן שפיר, סוכן דורנט שהחתים את הנתבע, ואשר עימו לדבריו נוסח ההסכם החדש, כדי להוכיח מה ההסכמות אליהן הגיע עם דורנט בדבר העברת הרכב לחזקתו של צד ג', והימנעות זו פועלת לרעתה. לטעמי, מדובר בטענת הגנה שעל הנתבע להוכיחה ולכן דווקא הנתבע הוא שצריך היה להביא את עד זה להעיד לטובתו והוא לא הביאו.
2. טענה נוספת של הנתבע היא, כי אצל התובעת שרר כאוס עקב חילופי גברי, וכי התובעת פעלה בחוסר תום לב עת תפסה את הרכב ללא מתן התראה מוקדמת, ואף התעלמה מפניותיו שלו להסדרת חוב עד לתאריך 28.6.09 אז ציינה כי הרכב כבר נמכר. כן טען כי למעשה עד מועד התביעה לא נענתה התובעת לדרישתו לקבלת דו"ח על יתרת זכויותיו וחובותיו.
3. אכן עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב, וכי על כל צד בחוזה לפעול בחריצות והגינות להגשמת כוונתם המשותפת של הצדדים בהתאם לרוח העסקה ותוך שיתוף פעולה עם הצד האחר והתחשבות באינטרסים שלו. אך איני סבורה כי הוכח כי התובעת פעלה שלא בתום לב.
4. לעניין זה, אתייחס תחילה לטענתו של הנתבע, כי דורנט היא שגרמה במו ידיה לקיום התנאי החוזי המפסיק, שהקנה לה זכות להפקיע הרכב מהנתבע, משבחרה שלא לתת לו התראה על תהליכים שנקטה כנגדו בזמן שהרכב היה בחזקת צד ג', ואציין כי טענה זו אין לה על מה לסמוך. התובעת אמנם הודתה כי לא שלחה לנתבע התראה לפני תפיסת הרכב, אך לשון החוזה ברורה, בסעיף 24 הדן בהפרות נאמר כי "פיגור בתשלום כלשהו העולה על 10 ימים או שלושה פיגורים בתשלומים כלשהם בתקופת החוזה ותנאים כלליים אלה" (ראו סעיף 24.1.1) מהווה הפרה יסודית של החוזה. בסעיף 24.2.4 נאמר כי במקרה של הפרה יסודית "דורנט תהא רשאית להפקיע את זכות השימוש במכוניות ולהעבירן לחזקתה...". אין בחוזה סעיף הקובע כי דורנט חייבת לידע את השוכר כי הפר את החוזה טרם תנקוט הליכים נגדו. הנתבע טוען כי על התובעת היה לפנות אליו טרם ההפקעה ולידע אותו. איני סבורה כי יש להטיל על התובעת נטל שכזה, במיוחד כאשר הנתבע היה מודע לכך שהפסיק לשלם.
5. יתרה מכך, פעולת התפיסה ע"י התובעת לא מהווה הפרה של ההסכם, ההפך הוא הנכון. היה בכך כדי עמידת על זכות בתום לב; הנתבע הודה מפורשות כי נתן הוראה לביטול הוראת הקבע וכי חדל לשלם את התשלומים (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 11). התנערותו באופן חד צדדי מן החוזה בשל הסכמות אלו או אחרות עם צד ג' להן כאמור לא הייתה שותפה התובעת, אין בהן כדי לפוטרו מהתחייבויותיו. לפיכך אני קובעת, כי הנתבע הוא שהפר את החוזה הפרה יסודית המזכה את התובעת בסעדים הקבועים בחוזה שעה שחדל מתשלומיו.
6. אציין כי גם לו הייתי מקבלת את טענתו של הנתבע, כי צד ג' אכן לקח על עצמו לשלם תחתיו עדיין בהיעדר חוזה כתוב עם התובעת המשחררו מחיוביו, היה עליו לוודא כי התשלומים אכן מתבצעים על ידי צד ג' במיוחד בשים לב לידיעתו אודות המצב הכלכלי הרעוע בו נתון צד ג' והליכי גבייה והוצאה לפועל שהתנהלו נגדו.
7. גם טענתו של הנתבע כי פניותיו למען הסדרת החיוב בנסותו להקטין את הנזקים לא נענו, וכי מעולם לא קיבל את פירוט החוב מהתובעת - לא הוכחו. רישומי שירות הלקוחות של התובעת ת/1 מוכיחים כי פניות הנתבע לתובעת טופלו ונסגרו עקב אי שיתוף פעולה מצידו, וכי הודעות שונות שהושארו לו ע"י נציג התובעת לא נענו. כך ב- 7.1.09 תיעד שירות הלקוחות, כי הנתבע לא ענה מספר פעמים והושארה לו הודעה במשיבון. זאת ועוד, אביגדורי העידה כי מסמך ובו "אפשרות הפסקת העיסקה/רכישת הרכב על ידי הלקוח בטרם מכירה", נשלח במייל לתיבה שניתנה ע"י הלקוח (נספח ו לתצהיר התובעת). אף לו הייתי מוכנה לקבל כי הנתבע לא קיבל אימייל זה, הרי שכאמור מרישום שיחות הלקוחות עולה, כי הודעות שהושארו לו כאמור - לא נענו. מכאן שגם טענתו כי לא התאפשר לו להקטין את נזקיו לא הוכחה. עוד אציין כי ממסמך מיום 28.6.09 ( נספח ז2 לתצהיר התובעת) שנשלח לבא כוחו של הנתבע בזמן אמת עולה, כי לנתבע הוצגו סכומים שעליו לשלם לצורך סגירת העיסקה, אך הללו לא היו מקובלים עליו, אך לא הציג טענות נוספות בעניין. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראו ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמוד 1540).
8. לאור האמור לעיל הנתבע לא הוכיח את טענותיו כי התנהלותה של התובעת נגועה בחוסר תום לב ואף "במרמה ובנוכלות" (ראו טענתו סעיף 48 לסיכומים) במיוחד בשים לב לעובדה כי התובעת מכרה את הרכב במחיר גבוה מן האופציה שניתנה לנתבע וקיזזה סכום זה מסכום תביעתה, וזאת כאשר חזר הרכב לרשותה והיא היתה רשאית לנהוג בו כראות עיניה. לפיכך אני מחייבת את הנתבע במלוא סכום חודשי השכירות שלא שולמו בניכוי הסכומים ששולמו לדורנט (ראו נספח ד' לכתב התביעה).
9. במסגרת הגנתו חלק הנתבע על עניין זכותה של התובעת לתבוע את תשלום רכיב האופציה על פי ההסכם. כחלק מגיבושו של הנזק הכלכלי הנטען חייבה התובעת את חשבונו של הנתבע בסכום שנקבע למימוש האופציה, ומאידך הפחיתה מהחוב את התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב. הנתבע מפנה לסעיף 22 להסכם לפיו מימוש האופציה היא זכותו של הלקוח ולא חובה המוטלת עליו.
10. לטעמי לא ניתן לכלול את הסכום שנקבע למקרה של מימוש אופציית הרכישה במסגרת של "נזק כלכלי" של התובעת¸ שכן לא הייתה חובה על הלקוח לרכוש את הרכב, והתובעת צריכה הייתה לצפות אפשרות של אי מימוש האופציה. זאת ועוד, אפשרות רכישת הרכב על פי סעיף האופציה ניתנת בידי השוכר רק במקרה בו יקיים השוכר את כל התחייבויותיו על פי ההסכם. לכן, משום שלא עמד הנתבע בתשלומים, הרי שממילא על פי תנאי ההסכם לא היה זכאי לממש את האופציה. מכאן שדין תביעתה לתשלום רכיב האופציה בסך 43,285 ₪ להידחות.
11. אציין כי התובעת מכרה את הרכב וקיבלה את תמורתו המלאה. סכום התמורה ממכירת הרכב, 88,000 ₪ קוזז על ידי התובעת מחובו של הנתבע. חובת התובעת היא להקטין את נזקיה ובמסגרת חובתה זו היה עליה או להשכיר את הרכב מחדש או למכור אותו – ואת התמורה מפעולות אלה להוריד מחובו של הנתבע כלפיה.
12. זאת ועוד, גם טענתו של הנתבע בדבר נזקים שנגרמו לרכב בעת תפיסתו יש בה ממש. טוען הנתבע כי ככל שנגרמו נזקים בעת החזרת הרכב הרי שאלו נגרמו בשל התנהלות התובעת ו/או מי מטעמה בעת תפיסתם את הרכב. לא ניתן כל הסבר אחר והעדה מטעם דורנט, אביגדורי, העידה כי בהחלט לא ניתן לשלול כי הנזקים נגרמו בעת תפיסת הרכב (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 28-29). בנסיבות אלה מתעורר ספק הפועל לטובת הנתבע. לפיכך אני מפחיתה מסכום התביעה את סכום הנזקים הנטענים אשר נגרמו בעת תפיסת הרכב, בסך של 1,025.64 ₪ .
13. בהתייחס לטענת הנתבע בסיכומיו לפיה ההסכם אינו בתוקף כיון שאין חתימה של התובעת על ההסכם. הרי שדין הטענה להדחות. ההסכם נחתם ע"י הנתבע, והתובעת היא שביצעה את ההסכם כמוסרת את הרכב ובהליך גביית הסכומים ע"פ ההסכם.
14. כמו כן טען הנתבע כאמור לשיהוי ולהיותו של סעיף 24.2.4 לחוזה תנאי מקפח בחוזה אחיד. טענות אלו נזנחו ע"י התובע בסיכומיו, ולכן לא התייחסתי אליהן בפסק הדין.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בחלקה.
2. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 20,481.36 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כקבוע בהסכם בין הצדדים מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
3. כמו כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך 1,800 ₪, ובנוסף יישא הנתבע בשכ"ט התובעת בסך של 3,500 ₪.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ג, 24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.