1. בפני תביעה כספית בסך של 100,000 ₪ בגין נזקים של טענת התובע נגרמו לו בגין פעולה של עיקול מיטלטלין בגין חוב ארנונה, אשר בוצעה בעסק מחשבים שבבעלותו בקרית שמונה (להלן גם: "החנות").

הנתבעת 2 (להלן "מילגם"), הינה חברת גביה בשירות הנתבעת 1 (להלן "העיריה"). הנתבע 3 הינו עובד בחברת א.מ. עותמאן בע"מ(להלן: "החברה"), המבצעת עבור מילגם פעולות של גביה מנהלית, בהתאם לצווי העיריה.

2. לטענת התובע, החל מיום 16.4.09 שכר מחברת נדל"ן 2004 בע"מ(להלן: "המשכירה"), את הנכס בו הינו מפעיל את החנות.

לטענת התובע, כבר ב-5/09 פנה לעיריה, מסר את הסכם השכירות וביקש להעביר את חשבון הארנונה על שמו ולשלם ארנונה. לטענתו, עובדי העיריה לא הסכימו להעביר את הארנונה על שמו כל עוד לא נפרעו חובות העבר. התובע טען כי לאחר שבתחילת 7/09 נאמר לו ע"י מנהל המשכירה, כי החוב שולם, פנה שוב לעיריה, ואולם עתה נטען בפניו, כי לפי נהליה לא ניתן להעביר את הארנונה על שמו, ללא נוכחות המשכירה.

התובע טען, כי בתחילת 9/09 הופיע בחנות נציג העיריה והציג מכתב דרישה לתשלום הארנונה על שם המשכירה וכי התובע הבהיר לו, כי אין המדובר בחוב שלו וכי הוא אינו החייב. בסוף חודש 3/09 שב התובע, לטענתו, למשרדי העיריה ואולם, שוב סירבו שם להעביר את הארנונה על שמו ואף סירבו לקבל ממנו תשלום עבור חובות הארנונה שרבצו על הנכס בטענה כי שם המשכיר בחוזה השכירות שהציג אינו תואם את שם המחזיק בספרי העיריה.

ביום 26.10.09 בשעות הצהריים הגיעו לחנות, 2 עובדים מטעם מילגם, ביניהם הנתבע 3, בליווי שוטר והציגו צו עיקול. לטענת התובע, בעת שנכנסו הנ"ל לחנות, היו בה עובד ומס' לקוחות והטיילת בה מצויה החנות היתה מלאה אנשים. התובע טען, כי צו העיקול לא התייחס אליו, הכתובת שצויינה בו היתה שונה והוא התייחס לנדלן 2004 שכנאי אוחנה. התובע טען, כי הבהיר לנתבע 3 ומלויו כי הוא אינו החייב וכי המיטלטלין שנכס הינם שלו, ולא של החייבת.

לטענת התובע, הנתבע 3 והעובד הנוסף לא שעו לדבריו, נהגו בו בגסות רוח, באלימות מילולית,באיומים וצעקות רבות ועשו בחנות כבשלהם.

לטענת התובע, עקב התנהגות זו, קונים שהיו בחנות ברחו מיד ועוברי אורח וסקרנים התקבצו וראו את השפלתו וביזויו. התובע טען, כי הנתבע 3 החל להוציא סחורה מהחנות ולהעמיסה על מכוניתו. התובע טען כי משנוכח שגם שיחה של הנתבע 3 עם בא כוחו,לא הועילה,שילם התובע את כל סכום החוב בצו, בתוספת 750 ₪ הוצאות העיקול, ורק אז הוחזר הציוד והמעקלים עזבו את המקום.

התובע טען, כי כבר למחרת החזירה לו העיריה את השיק שנתן בגין הארנונה, העבירה מיידית את חשבון הארנונה על שמו והנפיקה לו חשבון עדכני. הסך של 750 ₪- הוצאות העיקול, טרם הוחזרו לתובע.

התובע טען, כי הינו זכאי לפיצוי בגין הצער, ההשפלה ועוגמת הנפש שנגרמו לו וכן בגין הפחתה בתנועת הקונים בעסק, פגיעה במוניטין של העסק, פגיעה בשמו ובפרטיותו. התובע טען, כי הנתבעים נהגו בו ברשלנות וכי הנתבע 3 ויתר הנתבעים ביצעו עוולות של תקיפה, הסגת גבול במקרקעין ועיכוב נכס שלא כדין, עוולת גזל ותרמית ואף הפרו חובות חקוקות. התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה בזדון בשמו הטוב, אף ללא הוכחת נזק ובפיצוי נוסף בסך 100,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותו בזדון, גם זאת ללא הוכחת נזק ואולם, צימצם תביעתו לסך של 100,000 ₪ בלבד.

2. הנתבעות 1-2 (להלן "הנתבעות") טענו, כי התובע הפריז והגזים בתיאור האירוע, כי לא התרחשו האירועים האלימים המתוארים, כי לא היתה כל התקהלות מחוץ או בתוך החנות. הנתבעות טענו, כי החנות היתה רשומה בזמנים הרלוונטיים ע"ש חברת נדלן 2004 – שכנאי אוחנה בע"מ. הנתבעות 1-2 טענו, כי לא מצאו סימוכין לפניות התובע ב-5/09 לצורך העברת הנכס על שמו, ואולם בכל מקרה, לא ניתן היה לטענתן להעביר את החשבון על שמו כל עוד לא הוסדר החוב.

לטענת הנתבעות, בתחילת 6/09 התקבל במחלקת הגביה מכתב של בעל המניות אצל הבעלים הרשום כאמור, על כי החל מ-15.3.09 עברה החברה לבעלותו הבלעדית של מר יאיר אוחנה.

הנתבעות הדגישו כי טרם ביצוע פעולת העיקול נשלחו הודעות דרישה לתשלום חוב הארנונה הן לכתובת הבעלים הרשום של הנכס בחברת שכנאי והן לנכס עצמו, אולם החוב לא הוסדר עד ביצוע העיקול.

הנתבעות הודו כי ב-9/09 לאחר שנמסרה בנכס הודעת דרישה נוספת, הגיע התובע לעיריה וביקש להעביר את חשבון המשלם על שמו. לטענת הנתבעים, לאור העובדה שבחוזה השכירות צויין שם המשכיר כ"נדלן 2004 בע"מ" – שם שאינו זהה לשם המחזיק בפנקסי העיריה, שהיה כאמור "נדלן 2004 בע"מ – שכנאי אוחנה בע"מ", נתבקש התובע לחזור למחרת היום אל מחלקת הגביה לצורך בירור סוגית הבעלים. הנתבעות טענו כי התובע לא שב מאז אל העיריה ולא הסדיר את החוב אשר הובהר לו, כי רובץ על הנכס.

הנתבעות הדגישו, כי פעולת העיקול שבוצעה בחנות, בוצעה בשל חוב ארנונה הרשום בפנקסי העיריה על הנכס, וכי מרבית החוב הינו מימלא גם של התובע המחזיק בנכס החל מ-16.4.09.

הנתבעות טענו, כי אין לתובע להלין אלא על עצמו, על שלא דיווח לעיריה באופן מיידי על העברת החזקה, שלא שילם ולו שקל אחד עבור הארנונה החל מכניסתו לחנות, ואף לא הגיש השגה על הודעות השומה וההתראות שנשלחו אל הנכס.

הנתבעות הוסיפו, כי בעקבות טענות התובע במעמד העיקול, יצר הנתבע 3 קשר טלפוני עם הממונים עליו במחלקת הגביה, ואולם, לאחר בדיקה התבקש להמשיך בפעולת האכיפה. הנתבעות הוסיפו כי משהתובע התנגד לביצוע העיקול, הסביר לו השוטר כי התנגדותו הינה עבירה פלילית.

3. הנתבע 3 טען, כי היה שליח של מילגם וביצע את עבודתו עפ"י הנחיות הממונים עליו ועפ"י החוק. הנתבע 3 הכחיש, כי נהג באלימות וטען, כי אין זה מסמכותו כלל לחקור ולדרוש בצו העיקול אשר הוצא עפ"י החוק. הנתבע 3 הפנה להוראות סעיף 5(4) לפקודת המיסים גביה וטען, כי לאור הסמכויות המוקנות בסעיף זה, לא התקיימו העוולות הנטענות.

4. הנתבעות שלחו הודעת צד ג' כנגד החברה- א.מ עותמאן בע"מ וכנגד הנתבע 3 -העובד שלה, אשר ביצע בפועל את פעולת העיקול נשוא התביעה. מילגם טענה, כי בהתאם להסכם עם הקבלן, הקבלן הוא האחראי הבלעדי על כל נזק שייגרם בשל ביצוע הליכי גביה כלשהם, וכי עליו לשפות את מילגם בגין כל סכום שתשלם בשל פעילותו. הנתבעות טענו, כי ככל שטענות התובע יוכחו, הרי שצדדי ג' הם אחראים להתרחשות האירועים הנטענים.

צדדי ג' טענו בהגנתם, כי פעלו בהתאם לצווי העיקול אשר אושרו ע"י המודיעות, וכי לאור טענות התובע, הנתבע 3 אף פנה אל הממונים עליו אצל המודיעות, אשר הנחו אותו להמשיך בפעולת הגביה.

צדדי ג' טענו, כי ההודעה כנגדם אינה רלוונטית ביחס לטענות התובע המתייחסות לאי עדכון שם המחזיק, או המודיעות. צדדי ג' הוסיפו כי התנהגות רשלנית מטעם המודיעות היא ורק היא גרמה לנזק המוכחש, ולכן החברה אף אינה אחראית לשיפוי המודיעות עפ"י ההסכם שנכרת עם מילגם.

5. מטעם התובע העידו התובע ואחיו נחום (להלן:"האח" או "נחום"). מטעם הנתבעות העידו מר מוטי אזולאי מנהלת מחלקת האכיפה בעיריה מטעם מילגם (להלן "מוטי"), רס"מ דוד לוי – השוטר שליווה את פעולת העיקול, וגב' מנורה ישעיהו – מנהלת מחלקת הגביה בעיריה מטעמה של מילגם (להלן "מנורה"). מטעם הנתבע 3 וצדדי ג' העיד הנתבע 3.

העדויות נשמעו בפני כב' השופט נדל ז"ל אשר נפטר בטרם עת, והתיק הועבר לטיפולי לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים. בהסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול מיום 27.5.14, ניתן פסק דין זה על ידי בהתבסס על החומר שבתיק.

דיון.

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות ובראיות שוכנעתי, כי דין התביעה כנגד נתבע 3 להידחות, דין הודעת צד ג' להידחות ודין התביעה כנגד הנתבעות 1-2 להתקבל חלקית ובסכום הנמוך בהרבה מהסכום הנתבע.

לא שוכנעתי, כי הנתבעות התרשלו בכך שלא העבירו את שם המחזיק הרשום בספרי העיריה על שם התובע.

עפ"י סעיפים 325, 326 לפקודת העיריות, רשאית העיריה לראות בבעלים או מחזיק של בניין כחייב, כל עוד לא הודיע בכתב על חדילת החזקתו בנכס. כל עוד לא הודיע המשכיר נכס לתקופה של שנה או יותר, הודעה על העסקה, לרבות שם השוכר, ימשיך המשכיר להיות חייב בארנונה.

אין חולק, כי חברת נדלן 2004 שכנאי אוחנה לא מסרה הודעה כנדרש. לא מצאתי לקבל את טענת התובע, כאילו החל מ-5/09 פנה אל הנתבעות לצורך העברת שם המחזיק. בכל מקרה, התובע לא טען כי הומצאה הודעה בכתב על שינוי החזקה, כנדרש בדין, כאמור.

למרות שהטענה לפנייה מטעם התובע בחודשים 5/7-09,הוכחשה, הן ע"י מוטי והן ע"י מנורה בכך שאין כל סימוכין ו/או מזכר לפנייה כאמור, לא טרח התובע לזמן את גב' אלן אשר רק מחקירתו (עמ' 14 שורה 4), הסתבר כי היא העובדת לה הציג, לטענתו, את הסכם השכירות. התובע לא טרח לזמן גם את מר יאיר אוחנה- הבעלים של המשכירה, אשר יתמוך בטענתו, כי התובע פנה אליו מיד לאחר מכן לצורך סילוק החוב הרובץ על הנכס, או כאילו לאחר מר אוחנה אמר לתובע, לאחר זמן קצר כי החוב שולם. למעשה, התובע לא המציא כל תמיכה לעדותו היחידה, אשר לא גובתה בעדים שיכול היה לזמן (כמו אותם עובדים, שלטענתו, הציג להם את ההסכם הן ב-5/09 והן ב-7/09), על מנת שיתמכו בטענתו, ויש בכך כדי לעמוד כנגד גרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

7. עוד לא מצאתי פגם בכך שב-9/09 לא הועבר הנכס על שם התובע, וזאת לאור העובדה ששם המשכירה ממנה שכר התובע את הנכס ושם המחזיק הרשום בספרי העיריה לא היה זהה.

טענת מנורה כי התובע התבקש לסור למחרת על מנת לברר את סוגית הבעלים, מסתברת בעיני כסבירה והגיונית ואינני מוצאת כל טעם הגיוני בגינו היו הנתבעות מסרבות לקבל תשלום מהתובע על חשבון החוב על הנכס. ראה בעניין זה את עדות מנורה, אשר סתרה את טענת התובע בעניין והבהירה כי התובע התבקש לסור למחרת למשרדי הנתבעות, אך לא עשה כן (עמ' 23 שורות 2-11). גרסת מוטי ומנורה כאילו התובע לא חזר לאחר שנאמר לו לחזור למחרת, הגיונית יותר מטענתו של התובע, כאילו ביקש לשלם את כל החוב הרובץ על הנכס ופקידי הנתבעות סירבו לקבל את התשלום. לא רק שגם טענה זו לא נתמכה בכל עדות (כגון עדות גב' סוזן, אשר גם אותה לא זימן התובע להעיד (ראה עמ' 15 שורה 15)), אלא שאין כל היגיון בכך שנציגי הנתבעות יסרבו לקבל תשלום ממאן דהוא המבקש לשלם, גם אם המדובר בחוב של אחר, אותו הינו מבקש לשלם. בנוסף לחוסר ההיגיון שבטענת התובע ובאי הוכחתה באמצעות זימון הפקידים הספציפיים עימם שוחח, לטענתו, הרי לטובת הנתבעות עומדת גם חזקת התקינות המינהלית, ולא הוצג בפניי כל טעם על פיו נסתרה החזקה וכאילו הנתבעות סירבו לקבל מהתובע תשלומים במזיד ומתוך כוונה להתעלל בו.

8. לאור האמור ומשלא הוכח כי נמסרה הודעה כנדרש ע"פ סעיפים 325-326 לפקודת העיריות, ואף לא הוכח כי התובע הציג הסכם שכירות על פיו המחזיק הרשום בספרי העיריה הוא שהשכיר לו את הנכס, ובהתייחס להסכם שהציג נדרש לחזור לבירור ולא שב לבירור העניין – לא מצאתי פגם בהתנהלות הנתבעות באי שינוי שם המחזיק.

בהתאם נותר שם מחזיק נכס על שם המשכירה וההתראות- הדרישות לתשלום החוב, נשלחו הן למחזיק הרשום והן לנכס עצמו.

התובע הודה, כי לפני העיקול קיבל דרישת חוב בנכס עצמו (עמ' 17 שורה 8). לטענת התובע, כמפורט בסעיף 8 לתצהירו, הבהיר לנציג הנתבעת 1, שמסר לו את הדרישה, כי אין המדובר בחוב שלו. יחד עם זאת, התובע הודה בחקירתו, כי לא מסר לנתבעות שכל המיטלטלין בנכס הם שלו והשיב: "לשאלתך אם הודעתי למחלקת הגבייה או לעיריה שכל המיטלטלין הם שלי, אני משיב שבאיזה מסגרת הייתי צריך להודיע לכם, יש הסכם שכירות" (עמ' 16 שורות 26-27).

הנה כי כן, למרות שהתובע ידע שהנכס לא הועבר על שמו ולמרות שקיבל דרישת חוב בנכס, לא טרח להסביר לנתבעות, ובמידת הצורך לפנות בהליך לסעד הצהרתי, כי המיטלטלין בנכס – אשר כזכור היה עדיין רשום על שם המשכירה- החייבת, הינם שלו ולא של החייבת.

מאחר שהמשכירה היתה רשומה כחייבת ומשאין בפני כל ראיה שהנתבעות לא פעלו כדין כשלא שינו את שם המחזיק, לא מצאתי כל פגם בכך שצו העיקול הוצא על שם המשכירה- החייבת ונשלח לביצוע בנכס עצמו. משמדובר בנכס אשר עפ"י הרישומים מחזיקה בו המשכירה-החייבת, ומשלא שולם חוב הארנונה ונשלחה התראה כדין, רשאיות היו הנתבעות לפעול בגביה מינהלית לעיקול מיטלטלין בנכס, שלכאורה הינם מטלטלי המחזיקה.

9. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בעת שהגיעו המעקלים לנכס, ניסה התובע להבהיר להם כי הנכס מוחזק בפועל על ידו וכי המיטלטלין בחנות אינם של החייבת הרשומה בצו. בעניין זה מצאתי כסבירים ומשכנעים את דברי התובע, כי הציג למעקלים תעודה של עוסק מורשה וכי המעקלים אף דיברו עם ב"כ התובע (עמ' 16 שורות 30-32).

בהתאם לעדותו של מוטי, הנתבע 3 התקשר אליו במהלך העיקול ואמר לו שיש בעיה, ואולם הוא הורה לו להמשיך בעיקול (עמ' 22 שורות 13-14, וראה גם בסעיף 18 לתצהירו).

סבורתני, כי בנסיבות כאלה, שעה שנטען ונאמר למוטי כי התובע טוען שהוא זה שמפעיל בחנות עסק, וכי המדובר במטלטלי העסק ומשאין חולק, גם עפ"י עדות מנורה ומוטי כי חודש קודם לכן התייצב התובע במשרדי הנתבעות וביקש להעביר את הנכס על שמו תוך הצגת הסכם השכירות, לא נהגו הנתבעות כראוי בעומדן על ביצוע העיקול לפני תום הבירור. סבורתני כי בשלב זה, היה על הנתבעות להורות לנתבע 3 להשהות את ביצוע העיקול ולא להמשיך בדרך של הוצאת המטלטלין מהחנות בטרם הסתיים הבירור. הגם שלא הייתה חובה לשנות מיידית את שם המחזיק והייתה הצדקה לדרוש את המשך בירור העניין, מן הראוי היה שנוכח טענות התובע ואחיו, ינחה מוטי את הנתבע 3 לעצור את המשך פעולת העיקול ולהסתפק בעיקול המיטלטלין בדרך של רישום בלבד, תוך השארתם בשלב זה ועד סיום הבירור בחנות (ראה סעיף 5(2) לפקודת המיסים גביה, המאפשר הותרת המיטלטלין במקום הימצאם.

כנגד זכותן של הנתבעות לפעול עפ"י דין ולא לשנות את שם המחזיק בטרם קיבלו הודעה מהמחזיק הרשום אצלן כנדרש עפ"י פקודת העיריות, עומדת החובה לפעול באופן ראוי והוגן. מאחר שמוטי ומנורה לא הכחישו כי אכן התובע התייצב ב-9/09 וביקש לשנות את שם המחזיק, והיה ידוע לנתבעות על טענת התובע כי החזקה בנכס עברה לרשותו, ומשהתקשר הנתבע 3 למוטי והבהיר כי התובע טוען כי המדובר בעסק שלו ולא במיטלטלין של המחזיקה הרשומה ואף הציג תעודת עוסק מורשה של העסק על שמו, לא היה צריך מוטי לדרוש את המשך ביצוע העיקול בדרך של הוצאת המיטלטלין מהחנות. ראה בעניין זה דברי ביהמ"ש בעמ"נ (מחוזי חיפה) 330/03 סבג נ' עירית חיפה, מנהלת הארנונה:

"בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה, עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה, ללא הודעה או הסדר, או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר".

בהערת אגב אציין כי העובדה שלא נסתרה טענת התובע, כי בסמוך לאחר ביצוע העיקול הוסדר רישום התובע כמחזיק בנכס, יש בה כדי להצביע על כך שהבירור שנדרש לא היה כ"כ מורכב או מסובך וניתן היה להשהות את המשך ביצוע העיקול עד להשלמתו.

9. לא מצאתי פגם בהתנהלות הנתבע 3: בכתב ההרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין עפ"י סעיף 4 לפקודת הגביה (צורף לתצהיר התובע כנספח ג'), צוין שם החייב אמנם כשם המחזיק המופיע ברישומי הנתבעות – "נדלן 2004 שכנאי אוחנה", ואולם, נרשם במפורש "כתובת החייב" – ראש פינה. כתובת הנכס – כיכר צה"ל לאומי".

מוטי הודה כי הוא זה שנתן לנתבע 3 הוראה מפורשת להמשיך בעיקול (עמ' 22 שורה 14-15). בהתאם לעדות הנתבע 3, לא רק שכתובת הנכס נרשמה במפורש על צו ההרשאה, אלא שמוטי אף הסביר לנתבע 3 מפורשות היכן המקום בו צריך לבצע את העיקולים והורה לו במפורש לבצע את העיקול בחנות המחשבים (עמ' 23 שורות 5-7), וראה גם עדות מוטי בעניין בעמ' שורות26 3-4).

כאמור, לא מצאתי פגם בצו ההרשאה על פיו פעל הנתבע 3 ובו צויינה במפורש כתובת הנכס בקרית שמונה. משגם על פי הוראת מוטי, נדרש הנתבע 3 להגיע לחנות התובע, פעל כדין כמבצע הצו. יודגש כי גם אם כתובת החייב במקום אחר, ניתן להוציא ולבצע עיקול בנכס, כל עוד הנכס לכאורה בהחזקתו והוא הרשום כמחזיק בנכס זה.

לא שוכנעתי, כי הנתבע 3 נהג באלימות או ביצע איזו מהעוולות הנטענות. בהתאם לסעיף 5(4) לפקודת המיסים (גביה) רשאי גובה המס להתפרץ לתוך ביתו, או חצריו של החייב על מנת לבצע את העיקול. משעפ"י הוראת הממונים עליו נמסר לנתבע 3 כי המדובר בנכס של החייב המופיע בצו ומשהנתבע 3 פעל עפ"י הצו, הרי אין המדובר בהשגת גבול, והנתבע 3 פעל מתוקף הרשאתו וע"פ פקודת המיסים גביה

התובע לא העיד את העובד שנכח בחנות בשם ניקו, על מנת שיתמוך בטענתו ביחס להתנהלות האלימה לטענתו, של המעקלים ולא העיד את הלקוחות אשר, לטענתו, היו בחנות בעת שהתרחש האירוע.

בהתאם לעדות השוטר דוד לוי, המעקלים המתינו מעל שעה ועשו "כל דבר אפשרי כדי לא לעשות את העיקול הזה" (עמ' 29 שורות 25-26). רק לאחר שהנתבע 3 שוחח עם מוטי ואף ניסה לברר ולשכנע את התובע לשלם את החוב, ובהתאם להוראת מוטי,המשיך בביצוע העיקול. השוטר העיד, כי לא ראה את הנתבע 3 מקלל, או מרים יד, וכי המדובר בנתבע סבלני אשר, כמו במקרים אחרים, ניסה לפני ביצוע העיקול להגיע לפתרון (עמ' 30 שורה 10-11).

10. בהעדר עדות תומכת נוספת (מלבד עדויות התובע ואחיו, העומדות מול עדות הנתבע 3 והשוטר), לא מצאתי טעם המאפשר להעדיף את עדות התובע ואחיו לעניין התנהלות הנתבע 3. בעניין זה אפנה לסעיף 54(2) לפקודת הראיות, על פיו נדרש ביהמ"ש לנמק במקרה שמצא להסתפק בעדות יחידה של בעל דין, או של קרובי בעל הדין המנויים בסעיף וביניהם אחיו של בעל הדין.

כאמור, במקרה זה, התובע לא זימן עדים נוספים שיכלו לתמוך בטענתו לעניין התנהגותו האלימה, או התוקפנית של הנתבע 3, ויש באי זימונם של עדים אלו כדי לעמוד כנגד גרסתו. בהעדר עדויות נוספות, לא קיים טעם להעדיף את גרסת התובע, עליו נטל ההוכחה, על פני גרסת הנתבע 3 והשוטר.

11. לאור האמור ומשלא מצאתי פסול בהתנהגות הנתבע 3, לא מצאתי לקבל גם את הודעת צד ג' ששלחו הנתבעות כנגד צדדי ג'. סעיף 14 להסכם, שנכרת בין מילגם לחברה, מטיל אמנם על החברה אחריות, ואולם זאת ביחס לנזקים שאירעו: "בשל מעשה או מחדל מכל מן סוג שהוא של הקבלן ו/או עובדיו ו/או שלוחיו ו/או כל מי שבא מטעמו בקשר ובכל הנוגע במישרין, או בעקיפין מביצוע הליכי אכיפת גביה ו/או ביצוע התחייבות הקבלן עפ"י מסמכי ההסכם". לא הוכח כל מחדל, או מעשה לא ראוי, מצד הנתבע 3, או המעקל הנוסף, והם פעלו בהתאם לצו שקיבלו וע"פ הוראה מפורשת של מוטי, אשר ניתנה גם תוך כדי העיקול. לפיכך, דין הודעת צד ג', להידחות.

12. כפי שצוין לעיל, למרות שלא מצאתי פגם בעצם הוצאת צו ההרשאה, סבורתני כי מן הראוי היה שבנסיבות, לאחר שהתובע שב והעלה טענותיו במהלך העיקול ומאחר שחודש קודם ביקש להעביר את הרישום על שמו, מן הראוי היה שלא להורות לנתבע 3 להמשיך לבצע את העיקול ולהוציא את המיטלטלין ודי היה בעיקול ברישום ובהמשך בירור העניין, לאחר מכן.

יחד עם זאת, אין ספק שגם לתובע רשלנות תורמת שהביאה למצב שנוצר, בכך שלא פעל להקטנת נזקיו: ראשית – ככל שלפי עדות התובע עוד כשהתייצב במשרדי הנתבעות, הסכים לשלם את החוב, לא ברור מדוע כבר מלכתחילה בעת שפגש במעקלים לא הסכים לשלם את החוב ובכך היה מונע את עוגמת הנפש, שלטענתו, נגרמה לו עת החלו בהוצאת המיטלטלין מן החנות.

שנית, גם העובדה שבטרם בוצע העיקול,התובע לא המשיך את הבירור במשרדי הנתבעות ואף לא טרח לפנות למשכירה ולדרוש ממנה שתודיע לנתבעות על ההשכרה ועל הצורך לשנות את שם המחזיק, יש בה כדי להפחית מאחריות הנתבעות.

התובע יכול היה למנוע את המצב שנוצר, הן בטרם הוצא צו ההרשאה לביצוע העיקול והן בתשלום, מיד עת הגיעו המעקלים לחנות ובטרם החלו בביצוע העיקול.

12. הנזק – התובע לא הוכיח כל נזק כספי ממשי שנגרם לו. אין חולק, כי לא נגרם נזק כל שהוא למעוקלים, או לציוד בחנות (עמ' 17 שורה 2).

התובע אף לא הציג כל ראיה המצביעה על ירידה בהיקף המכירות, או על אבדן הכנסות. התובע לא צירף חוות דעת, או מסמך אחר, כגון מאזן בוחן או דו"ח המעיד על ירידה בהכנסות. בניגוד לנטען על ידי התובע בחקירתו החוזרת, כאילו אין זה פשוט להפיק דו"ח שיצביע על ירידה בהכנסות, לא מצאתי מה הקושי בצירוף דו"ח חשבונאי ביחס להיקף ההכנסות עובר לאירוע ולאחריו. אי הצגת ראיות כאמור, עומדת כנגד גרסתו של התובע לאבדן ההכנסות. החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

13. גם נזק מוניטין לא הוכיח התובע- נזק המוניטין הוא נזק ממוני שעל התובע הנטל להוכיחו. (ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – נתניה (נג(3) 433, 448, וכן ע"א 444/94 אורות ייצוג אומנים והפקות נ' עטרי נא(5) 241, 258). בהעדר תשתית עובדתית מינימאלית להוכחת הפסד המוניטין, לא ניתן לקבל תביעה בראש נזק זה. התובע לא הציג התכתבות כלשהי המעידה על הפסקת התקשרות עם ספק מסוים, ובוודאי לא כזו המעידה כי הדבר נעשה עקב העיקול. כן לא הציג התובע כאמור ירידה בהיקף המכירות. כפי שהעיד התובע, פתיחת החנות וצבירת אותו מוניטין עסקי נטען, היו בראשית שנת 2009, כאשר האירוע היה ביום 26.10.09, כך שספק רב אם במשך זמן כה קצר הספיק התובע לייצר מוניטין כלשהו בעסק הספציפי. לא הובאו עדים העשויים להעיד על מידת הפגיעה במוניטין העסקי של התובע. מלבד העלאת הטענה באופן סתמי, לא נתמכה טענתו של התובע לפגיעה כאמור, בכל ראיה שהיא.

גם טענת התובע, כאילו נוצר "הד" לאירוע ואנשים משוחחים עד היום על המקרה, לא נתמכה בכל עדות שהיא ומהווה עדות שמיעה שאין לקבלה. לא רק שהתובע לא זימן עדים שיתמכו בטענתו זו, אלא שהוא ואחיו אף סירבו לנקוב בשמות אנשים אשר מדברים על האירוע, או נמנעים להגיע לחנות, או להיות בקשר עסקי עם התובע, בשל האירוע (עמ' 22 שורה 24 ועדות האח בע"מ 20 שורה 12).

14. יחד עם זאת, בעצם ביצוע העיקול בדרך של הוצאת הציוד מהחנות בנוכחות האח והעובד יש משום לשון הרע בהצגת התובע כמי שאינו פורע את חובותיו עד כדי עיקול מיטלטלין (ראה בעניין עיקול כפרסום לשון הרע בת"א 1943/08 דואק נ' עירית אשדוד.)

על פי סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע תשכ"ח – 1965, מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי עד לסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סמכות זו הוקנתה בדין על מנת להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק.במסגרת פסיקת הפיצויים על פי סעיף זה, על בית המשפט להביא בחשבון, את היקף הפרסום, את מהות הפרסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע. בעניין זה ראה בספרו של שנהר (אוזכר לעיל) בעמ' 381:

"חומרת ההאשמות שבפרסום, איננה באה לידי ביטוי בשלב קביעת האחריות וזאת כל עוד הדברים שבפרסום עוברים את הסף שנקבע בסעיף 1 לחוק. לפיכך, יוגדר כלשון הרע פרסום המטיל בנפגע אשמה או עלבון קלים יחסית... חומרת ההאשמות שבפרסום באה לעומת זאת לידי ביטוי בשלב פסיקת הפיצוי" (ההדגשה שלי ר.א).

לעניין היקף הפרסום, אשר הינו כאמור נתון רלוונטי לענין גובה הפיצוי שיפסק בגין עצם הפרסום ועגמת הנפש בגינו, לא הוכח במקרה דנן, פרסום מעבר לפרסום לאח ולעובד שנכח במקום וכן לזג עם ילד שלפי עדות לוי נכח בחנות ואולם כבר בתחילה יצאו מן החנות. אל מול גרסת התובע ואחיו להתקהלות, העידו השוטר והנתבע 3 כי במועד העיקול לא הייתה כלל התקהלות בחנות או מחוצה לה (סעיף 14 לתצהיר נתבע וסעיף 12 לתצהיר לוי). נטל ההוכחה גם לעניין היקף הפרסום מוטל על התובע אשר העיד כי כלל לא ראה את הלקוחות שהיו בחנות והספיקו לצאת, וכי למעשה "אינו זוכר" (עמ' 16 שורות 16-17). התובע לא זימן ולו אחד מאותם רבים, שלטענתו, נכחו במקום, וזאת למרות שהצהיר: "אם הייתי רוצה, לא הייתה שום בעיה להביא 50 איש ואף 100" (וראה גם עדות האח בעמ' 20 שורה 15).

התובע אף נמנע מלזמן את העובד שנכח במקום כדי שיעיד על אותה התקהלות נטענת, ולא מצאתי סיבה מספקת לאי הזמנתו לעדות בכך שאינו עובד עוד בחנות או בכך שעזב את קריית שמונה. כפי שכבר צוין לעיל, אי זימון עדים שיכול היה התובע לזמן על מנת לתמוך בגרסתו, עומד כנגד גרסה זו.

15. לאור האמור, לא הוכיח התובע את היקף הפרסום הנטען על ידו ולכל היותר מדובר בפרסום לאחיו, לעובד ולעוד זוג שהיה ויצא מהחנות. המדובר באירוע חד פעמי, אשר בהתייחס לעצם מעשה הוצאת המעוקלים נמשך זמן קצר ולא שוכנעתי כי מימדי האירוע היו כנטען על ידי התובע. סבורתני כי התובע האדיר את נזקיו הנטענים ואת עוצמת האירוע, מעל ומעבר למימדיהם האמיתיים.

בהתאם לכל המפורט, בשוקלי את אופי הפגיעה הנטענת בתובע, בהתייחס להוצאת המטלטלין מהחנות ולאחר שהבאתי בחשבון גם את אשמו התורם של התובע כמפורט לעיל, אני מעריכה את הפיצוי הלא ממוני הראוי בנסיבות בסכום של 6,500 ₪ בלבד. אינני סבורה כי המדובר בפגיעה שנגרמה בזדון ואף לא שוכנעתי כי נגרמה פגיעה משמעותית בשמו ותדמיתו של התובע, או פגיעה בעסקו והתובע לא הציג כל ראיה לפגיעה כאמור.

15. לאור כל האמור, אני מחייבת את נתבעות 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 6,500 ₪ בלבד. בנוסף אני מחייבת את הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום של 3,000 ₪ בלבד.

בהערת אגב אציין, כי לא נעלם מעיני סכום האגרה ששילם התובע, ואולם, אין לתובע להלין אלא על עצמו על אשר בחר להגיש תביעתו בסכום כה גבוה.לאור הסכום שנפסק בסופו של יום, אינני מוצאת לפסוק הוצאות בסכום הגבוה מהאמור.

אני מורה על דחיית הודעת צד ג' כנגד צדדי ג'. הנתבעות יישאו בהוצאות צדדי ג' בסך כולל של 2,000 ₪.

ניתן היום, ה' סיון ה' סיוון תשע"ד,3 יוני 03 יוני 2014, בהעדר הצדדים.