1. מה מעמדו של משכון מוחלף בלתי רשום כלפי נושים אחרים של הממשכן?

זוהי השאלה המתעוררת במסגרת ההליך של טען ביניים המונח בפניי.

2. העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:

טוען מס' 1 מר זיו פיזי (להלן "פיזי") היה הבעלים של משאית מספר רישוי 50-590-15 (להלן "המשאית").

ביום 17.8.98 שיעבד פיזי את המשאית לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן "הבנק").

המשאית היתה מבוטחת, במועד הרלוונטי להליך זה, באמצעות הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן "הפניקס").

הביטוח נערך על ידי סוכנות הביטוח חמד זאב ובניו בע"מ (להלן "סוכנות הביטוח"), שהינה בבעלותו ובניהולו של מר זאב חמד (להלן "חמד").

3. ביום 14.11.06 נגנבה המשאית. פיזי לא יידע את הבנק על אובדן המשאית, וביום 6.2.08 הוא הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח כנגד הפניקס בגין אירוע הגניבה (להלן "התביעה הביטוחית").

4. הפניקס כפרה בכיסוי הביטוחי והגישה הודעת צד שלישי כנגד סוכנות הביטוח בעילה של רשלנות מקצועית (אי יידוע המבוטח על דרישות המיגון). הסוכנות יוצגה בתביעה הנ"ל על ידי מבטחתה, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן "כלל").

5. ביום 1.10.09 הגיעו הצדדים בתביעה הנ"ל להסדר גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, שלפיו התחייבו הפניקס וסוכנות הביטוח לשלם לפיזי פיצוי בגין גניבת המשאית בסך של 250,000 ₪ לפי חלוקה כדלקמן: הפניקס סך של 75,000 ₪, וסוכנות הביטוח באמצעות כלל, סך של 175,000 ₪.

6. הפניקס שילמה לפיזי את חלקה בפסק הדין, אולם על הכספים המוחזקים בידי כלל, הוטל עיקול על ידי הבנק כפי שיפורט בהמשך.

יודגש שוב כי עד למועד מתן פסק הדין, לא ידע הבנק על גניבת המשאית ועל קיומה של התביעה הביטוחית.

7. במקביל להליכים הנ"ל ומבלי שידע על קיומם כאמור, הגיש הבנק ביום 3.4.08 תביעה כספית כנגד פיזי על סך של 614,182 ₪ בגין אי עמידה בהתחייבויותיו כלפיו, וביום 10.4.08 ניתן צו למימוש המשכון ולמינוי הבנק ככונס נכסים על המשאית.

8. ביום 1.7.08 נחתם בין הצדדים בתביעה הנ"ל הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אולם פיזי לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, וביום 1.2.09 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. במסגרת ההליכים הנ"ל, הטיל הבנק ביום 28.7.09 עיקולים על כלל נכסיו של פיזי, ובין היתר על נכסים שבידי כלל עד לסך של 579,803 ₪.

9. כלל פנתה לפיזי והודיעה לו על העיקול, ובמענה לכך, העביר לה פיזי "כתב המחאת זכויות" מיום 17.6.09, לפיו הוא ממחה את כל זכויותיו בכספים המגיעים לו מהפניקס במסגרת התביעה הביטוחית, לטובת חמד, שהינו כזכור מנהלה ובעל מניותיה של סוכנות הביטוח. לטענת פיזי, ההמחאה ניתנה להבטחת הלוואה על סך של 250,000 ₪ שניתנה לו על ידי חמד.

10. כשבידיה שתי דרישות סותרות, האחת של הבנק והשנייה של חמד, פנתה כלל בשם הסוכנות לבית משפט זה, במסגרת בקשה לטען ביניים, למתן הוראות למי מבין הטוענים הנ"ל יש להעביר את הכספים המוחזקים בידיה.

11. הפניקס אשר העבירה כאמור את הכספים על פי פסק הדין, לא הביעה עניין בניהול ההליך. פיזי וחמד אימצו לעצמם חזית אחידה, וכלל בשם סוכנות הביטוח שהינה המבקשת, השאירה את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית משפט.

12. יובהר כי רק בעקבות הגשה הבקשה לטען ביניים, נודע לבנק על אובדן המשאית ועל קיומה של התביעה הביטוחית, וביום 4.1.10 הוא הטיל עיקול נוסף על הכספים שבידי כלל.

13. במהלך הדיון בבקשה לטען ביניים, טען חמד כי המשכון הרובץ על המשאית לטובת הבנק אינו יכול לחול על הכספים המוחזקים בידי כלל, ולאור טענה זו, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית שלפיה תידון תחילה שאלה זו.

14. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בשאלה זו, קבעתי ביום 4.10.12 כי הטענה של חמד הינה טענה מלאכותית ומאולצת, וכי המשכון של הבנק חל על הכספים המוחזקים בידי כלל מכח זכות העקיבה על פי סעיף 9(א) לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן "חוק המשכון"), ומכח סעיף 3 לשטר המשכון.

ברם, בסיכומיו, עורר חמד טענה נוספת שלפיה הואיל והמשכון המוחלף של הבנק לא נרשם, אז אין בכוחו לגבור על הזכות לקבלת תגמולי הביטוח אשר הומחתה לו על ידי פיזי, בהתאם לסעיף 9(ג) לחוק המשכון.

15. לצורך הכרעה בשאלה זו, התעורר הצורך בשמיעת עדויות בשאלת היסוד הנפשי (תום לב וידיעתו בפועל או בכח) של חמד אודות קיום המשכון, וכך היה. אולם כבר אומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את השאלה העומדת על המדוכה, הגעתי לידי מסקנה כי אין לקבל את טענתו הנ"ל של חמד. להלן נימוקיי.

16. המסגרת הנורמטיבית

סעיף 9 לחוק המשכון אשר עניינו בחילופי משכון, קובע כדלקמן:

"(א) אבד המשכון או ניזוק או הופקע ויש לחייב בשל כך זכות לפיצוי או לשיפוי כלפי צד שלישי, יחול המישכון על הזכות האמורה.

(ב) נתממשה זכות שמושכנה, כולל זכות כאמור בסעיף קטן (א), יחול המישכון על מה שניתן במימושה של הזכות, אולם סכום שקיבל הנושה במימושה של הזכות דינו כאמור בסעיף
22.

(ג) נתחלף המשכון מכוח סעיף זה, על החייב לעשות, לפי דרישת הנושה, את הפעולות הדרושות כדי שכוחו של המישכון יהא יפה כלפי נושים אחרים של החייב"

בהסתמכו על סעיף 9(ג) הנ"ל, טען חמד כי משכון מוחלף משתכלל רק עם רישומו, וכי כל עוד המשכון המוחלף של הבנק לא נרשם, תוקפו בין הצדדים למשכון כהסכם גרידא, ואין כוחו יפה כלפי הנושים האחרים של הממשכן, שעליהם הוא נמנה.

17. לכאורה, ניתן לומר כי חמד צדק בטענתו הנ"ל, שכן מלשון סעיף 9(ג) ניתן להסיק כי דרישת הפומביות היא תנאי מהותי לשכלולו של משכון מוחלף, וכי ללא קיומה של דרישה זו, "נחלש" מעמדו של משכון זה כלפי צדדים שלישיים. אולם, גישה פרשנית זו אינה משיגה את "האיזון ההולם בין הצורך להגן על האינטרסים הלגיטימיים של צדדים שלישיים, מצד אחד, לבין הצורך להבטיח הגנה הולמת לאינטרס הבטוחה של בעל המשכון, מן הצד האחר" כדברי נינה זלצמן ועופר גרוסקופף בספרם "מישכון זכויות", עמ' 314. בספרם הנ"ל, מציעים המחברים פרשנות שלפיה כוחו של משכון מועתק ולא רשום, יהא יפה "רק כלפי נושים שרכשו זכותם לאחר ההעתקה בתמורה ובתום לב, דהיינו שלא ידעו, ולא היו צריכים לדעת על קיום משכון מכח העתקה" (עמ' 316). מיגל דויטש בספרו "קניין" כרך ב, עמ' 64, אף הוא מגיע לתוצאה דומה, אם כי על ידי החלת דין הנאמנות על משכון מוחלף והשוואת כוחו לכוחה של נאמנות לפי סעיף 5 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 הקובע כדלקמן "כוחה של נאמנות יפה כלפי כל מי שידע או שהיה עליו לדעת עליה, ומשנרשמה הערה לפי סעיף 4 – כלפי כל העולם".

18. גישה פרשנית זו הינה גישה ראויה ויש בה כדי להשיג את האיזון המיוחל, ודומה כי על המחוקק לתת את דעתו עליה. לא זו אף זו, היא מנטרלת את "כוחו" של החייב בקביעת גורל הבטוחה, מקום שבעל המשכון לא ידע על אובדנה, כמו המקרה שבפנינו. ממה נפשך?

ידיעתו של בעל משכון על אובדן בטוחה המופקדת בידי החייב, הינו עניין התלוי לעיתים קרובות, "ברצונו הטוב" של החייב, וניתן להניח, כי קיימים מקרים שבהם אין לחייב אינטרס ליידע את בעל המשכון על אובדן הבטוחה. ברי הוא כי באין ידיעה, אין רישום של המשכון המוחלף, ובאין רישום, תהא ידו של החייב בקביעת גורל הבטוחה, אל מול נושיו האחרים, על העליונה על פי סעיף 9(ג) לחוק המשכון. אי לכך, אין לכרוך את תוקפו של משכון מוחלף עם אקט הרישום (ומבלי להתעלם מחשיבותו של אקט זה), ומאידך, יש חשיבות בבחינת מצבו הנפשי של הנושה בעת קבלת הנכס הממושכן המוחלף לידיו, ולוּ על מנת למנוע עסקאות נוגדות "יזומות" שיש בהן כדי "להחליש" את תוקפה של הבטוחה המקורית מחד, ו"להיטיב" את מצבו של החייב מאידך, כמו המקרה שבפנינו כפי שיפורט בהמשך. אי לכך מתעורר הצורך, לעניות דעתי, לבחון מחדש את לשון סעיף 9(ג) לחוק המשכון בכל הנוגע להגדרת מעמדו של המשכון המוחלף, ולהשוות את כוחו לכוחה של נאמנות בהתאם לסעיף 5 לחוק הנאמנות, כפי שהוצע על ידי פרופ' דויטש כמצוין בסעיף 17 לעיל.

19. חזרה לענייננו. פיזי משכן את המשאית לטובת הבנק. הוא לא יידע את הבנק אודות גניבת המשאית, וחלף זאת, ותוך התעלמות מוחלטת ממעמדה כבטוחה, הוא העביר את הזכות לקבלת תגמולי הביטוח בגין אובדנה לטובת חמד, שעימו היו לו יחסי חברות קרובים על פני עשרות שנים, על פי העדויות שנשמעו. יצוין כי פיזי, אשר ניהל בתקופה הרלוונטית חברה להובלות, שיעבד לטובת הבנק כלי רכב נוספים שבגינם נפתחו הליכי מימוש, אולם כל כלי הרכב, ללא יוצא מהכלל, לא אותרו על פי טענת הבנק אשר לא נסתרה.

20. לטענת פיזי, המחאת הזכות הנדונה ניתנה לצורך הבטחת הלוואה שהוענקה לו על ידי חמד.

נשאלת אפוא השאלה, האם המחאת הזכות הנ"ל נעשתה בתמורה ובתום לב?

לעניין התמורה - מהעדויות התברר כי במסגרת יחסי החברות ששררו בין הצדדים, הלווה חמד לפיזי סכומים שונים, שכללו בין היתר, את ההלוואה המדוברת על סך של 250,000 ₪ על פי הנטען. למרות שחמד הפנה למסמכים שונים אשר לטענתו תומכים במתן ההלוואה הנ"ל, לא מצאתי צורך להרחיב בטענה זו, שכן לא שוכנעתי בקיומו של היסוד השני, הוא יסוד תום הלב, מהנימוקים שיפורטו להלן.

21. פיזי העיד כי השעבוד על המשאית הוטל במועד רכישתה של המשאית והוא נרשם ברישיון הרכב שלה, וכפי שלמדנו לעיל, המשאית בוטחה באמצעות סוכנות הביטוח שבבעלותו של חמד. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי סוכנות הביטוח ו/או העומד בראשה לא ידעו ו/או לא היו צריכים לדעת על קיום השעבוד על המשאית. אמנם בחקירתו הנגדית השיב חמד כי הוא סמך על פיזי לעניין אי קיום השעבוד (עמ' 8 ש' 12, עמ' 9 ש' 27-26), אולם תשובותיו בהקשר זה לא היו משכנעות, וכך גם תשובותיו של פיזי לשאלה אם הוא יידע את חמד על קיום השעבוד, לא היו נחרצות (ראה עדותו בעמ' 15 ש' 14-13, ש' 22-21).

22. יתרה מכך, בסעיף 5 להסכם הגישור שנחתם במסגרת התביעה הביטוחית בין פיזי, הפניקס וסוכנות הביטוח, צוין כי "באם קיים עיקול ו/או שעבוד על הפוליסה ו/או על הרכוש המבוטח יעוכב ביצוע התשלום עד להסרתם של כל עיקול ו/או שעבוד כאמור".

מהעדויות עולה כי חמד, באמצעות סוכנות הביטוח, היה מעורה בהסכם הגישור ההולך ומתגבש בין הצדדים במסגרת התביעה הביטוחית, וניסיונו להתחמק מהאמור בסעיף 5 הנ"ל על ידי תשובותיו כי הוא לא חתום על המסמך הזה, וכי עורכי הדין הם שהחליטו על נוסח ההסכם, לא היו משכנעות (עמ' 12 ש' 20-18).

23. עוד אציין כי מחומר הראיות ניתן להסיק לכאורה כי ההלוואה המדוברת ניתנה על ידי סוכנות הביטוח, בעוד שהמחאת הזכות נרשמה לטובת חמד, ובעניין הזה, לא ניתנה תשובה מניחה את הדעת על ידי חמד.

24. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי המחאת הזכות נעשתה בתום לב, ולא שוכנעתי כי חמד לא ידע ו/או לא יכול היה לדעת על קיום השעבוד הרובץ על המשאית בעת המחאת הזכות לידיו. משכך, אין הצדקה שזכותו הנטענת של חמד בכספי התגמולים תגבור על זכותו של הבנק בכספים הנ"ל, זכות הנובעת ממשכון מוחלף מכח החוק, אף אם משכון מוחלף זה לא נרשם.

25. בסיכומיו חזר חמד על טענתו בעניין אי רישום הבנק כמוטב בפוליסת הביטוח של המשאית. אולם בעניין זה, אין לי אלא לחזור על הדברים שכתבתי בהחלטתי מיום 4.10.12 כדלקמן:

"לעניין הצורך ברישום הבנק (בעל המשכון) כמוטב בפוליסה, מקובלת עלי מסקנתו של כב' השופט משה סובל כפי שהובעה בבש"א (י-ם) 5906/03 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק תורג'מן ואח' (פורסם בנבו) שלפיה קבע כי "הדין מכיר בזכאותו של בעל משכון על הנכס לעקוב אחריו ולהחילו על תגמולי הביטוח, גם אם לא נרשם כמוטב בפוליסה או כבעל משכון על הזכות לקבלת תגמולי הביטוח"

26. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי זכותו של הבנק בכספי התגמולים המוחזקים בידי כלל והנובעת ממשכון מוחלף בלתי רשום, גוברת על זכותו של חמד בכספים הנ"ל הנובעת מהמחאת הזכות, ומשכך הנני מורה למבקשת באמצעות כלל, להעביר את הכספים של פיזי המוחזקים בידיה, לידי טוען מס' 4, בנק לאומי לישראל בע"מ.

27. ניתן צו גודר כנגד הטוענים 1 ו-3 כאמור בתקנה 233 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

28. פיזי וחמד ישלמו למבקשת ולטוען מס' 4, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בגין ניהול ההליך על שני שלביו, בסך של 10,000 ₪ לכל צד, בשערוך ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישלמו למבקשת אגרת משפט בשערוך ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, 03 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.