1. התובע (להלן: "מר גנץ") היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה בעליו של רכב מסוג אאודי, דגם 5-S (להלן: "הרכב"). את הרכב ביטח מר גנץ אצל נתבעת 1 (להלן: "חברת הראל"). בפוליסת ביטוח מקיף שמספרה 8030203939/09 (להלן: "הפוליסה").

2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה החזיק מר גנץ דירה במתחם הסי אנד סאן (להלן: "המתחם" ו/או "סי אנד סאן"). נתבע 4 (להלן: "מר מלאכי") הועסק אצל נתבעת 3 (להלן: חברת השמירה") כמאבטח שהוצב בלובי המתחם.

3. ביום 26.8.09, בעת שמר מלאכי החנה את הרכב במתחם לבקשת מר גנץ, אירעה תאונה והרכב ניזוק. עניינה של התביעה שלפניי בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה. סכום התביעה הועמד על סך 320,384 ₪.

עיקר טענות התובע:

4. ביום 26.8.09, פנה מר מלאכי, במסגרת עבודתו כשומר במתחם, למר גנץ וביקש שיזיז את הרכב, שחנה סמוך למסעדה במתחם, למקום רחוק יותר.

5. בשל היותו נכה, המסתייע בקביים, ביקש מר גנץ ממר מלאכי שיסייע לו בהזזת הרכב. מר מלאכי נעתר לבקשתו של מר גנץ, ובעת שנהג ברכב, איבד שליטה ופגע בעצמה בקיר החיצוני של המתחם (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב נזקים כבדים.

6. מר גנץ פנה לחברת הראל בתביעה לתשלום תגמולי הביטוח המגיעים לו על פי הפוליסה. בהתאם לחוות דעת שמאי שמינתה חברת הראל הנזק שנגרם לרכב הוערך בסך 130,308 ₪ בתוספת ירידת ערך בשיעור 16.5% מערך הרכב.

7. מר גנץ ביקש לבצע "טרייד אין" על הרכב, לאחר תיקונו, בסוכנות אאודי. מאחר שהסכום שהציעו לו בסוכנות הוגבל לסך 300,000 ₪, שוחח עם סוכן ביטוח, נציג חברת הראל בדבר האפשרות למכור את הרכב במצבו. בתמורה שתתקבל, בצירוף תגמולי הביטוח שיקבל מחברת הראל, תכנן מר גנץ לרכוש רכב חדש.

8. ביום 13.10.09, לאחר שקיבל את אישור סוכן הביטוח, מכר מר גנץ את הרכב, מבלי לתקנו, בסך 210,000 ₪. מר גנץ יידע את חברת הראל בדבר המכירה, וזו העבירה לו ביום 3.11.09 "כתב קבלה ויתור ושחרור" לסילוק תביעתו בתמורה לסך 175,000 ₪ (להלן: "כתב קבלה"). היינו, חברת הראל התנתה את התשלום בכך שהדבר יהווה סילוק סופי של תביעת מר גנץ.

9. דרישתה של חברת הראל כי מר גנץ יחתום על "כתב קבלה ויתור ושחרור", כתנאי לקבלת התשלום, מנוגדת להנחיית המפקח על הביטוח מיום 1.12.05. בהתאם להנחיה זו, מבטח לא יחתים תובע על טופס קבלה ושחרור, אלא אם הוא משלם את מלוא תגמולי הביטוח או כאשר הוא מאפשר למבוטח להגיש תביעה על יתר טענותיו.

10. מר גנץ הסכים לקבלת סך 175,000 ₪, אולם כסכום שאינו שנוי במחלוקת ומבלי לחתום על "כתב קבלה ויתור ושחרור". הטעם לכך היה שבחוות דעת שמאי מטעמו נקבע כי ירידת הערך שנגרמה לרכב גבוהה יותר ממה שנקבע בחוות דעת השמאי מטעם חברת הראל.

11. ביום 26.11.09 שלחה חברת הראל למר גנץ מכתב הדוחה את תביעתו לתשלום תגמולי ביטוח משום שהרכב נמכר ללא תיקונו (להלן: "מכתב הדחיה").

12. מכתב הדחייה נשלח שלא כדין. חברת הראל הודתה בחבות ומינתה שמאי מטעמה. חברת הראל מעולם לא דרשה את תיקון הרכב. "כתב קבלה ויתור ושחרור" נשלח למר גנץ לאחר מכירת הרכב ותוך כדי שחברת הראל מודעת למכירתו. מכאן שיש לחייב את הראל בתשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה ובהתאם לשיעור הנזק כפי שהוערך על ידי שמאי הרכב מטעם מר גנץ.

13. בנוסף לחברת הראל יש להשית את הנזקים גם על המזיקים שגרמו נזק לרכב.

חברת השמירה הייתה מעסיקתו של מר מלאכי, מי שגרם במישרין לנזק בעת שנהג ברכב. מכאן שיש לחייב את מר מלאכי מכוח היותו המזיק הישיר ואת חברת השמירה מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

14. כך, יש לחייב גם את נתבעת 2 (להלן: "חברת הניהול") בנזק שנגרם. חברת הניהול שכרה את שירותיה של חברת השמירה כקבלן משנה מטעמה ועל כן, חבה בפיצוי מכוח סעיפים 15(1) ו-15(3) לפקודת הנזיקין.

15. מטעמים אלה יש לחייב את הנתבעים בתשלום סך 320,384 ₪ (המורכבים משווי הרכב במועד התאונה בסך 513,574 ₪ בהפחתת הסכום בו נמכר הרכב בסך 210,000 ₪), בתוספת 1,800 ₪ בגין גרירת הרכב, בתוספת הריבית בגין הלוואה שנטל לצורך רכישת רכב חדש בסך 10,000 ₪, והכל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

עיקר טענות הנתבעים:

טענות חברת הראל, השמירה ומר מלאכי:

16. בהמשך להודעת מר גנץ בדבר התרחשות התאונה, מינתה חברת הראל שמאי רכב לבדיקת והערכת הנזקים שנגרמו לרכב. יחד עם זאת, אין במינוי השמאי כדי להודות בחבותה של חברת הראל בנזקי התאונה.

17. חוות דעתו של השמאי מטעם חברת הראל הינה "חוות דעת קובעת" ומחייבת מאחר שמר גנץ לא הציג שומה או הצעת תיקון נגדיות. מר גנץ אף לא הודיע על רצונו לערער על חוות דעת השמאי מטעם חברת הראל.

18. דרכי הפיצוי של חברת הראל קבועות בפוליסה. בהתאם לפוליסה, מקום בו הרכב בר תיקון, כמו בענייננו, רשאית חברת הראל, על פי שיקול דעתה, לדרוש שהרכב יתוקן. תיקון הרכב על חשבונה מהווה פיצוי ראוי ומספק בהתאם לפוליסה. עובדה זו הייתה ידועה למר גנץ לאורך כל הדרך.

19. משבחר מר גנץ להודיע לחברת הראל על קרות התאונה ולדרוש את הפעלת הפוליסה, הרי הוא מחויב לנהוג בדרך זו עד תום. מר גנץ עשה דין לעצמו בעת שכינה את הרכב "שרידים" ומכר אותו מבלי לתקנו. בכך פעל מר גנץ בניגוד לחובת תום הלב, הפר את תנאי הפוליסה וויתר על תביעתו כלפי חברת הראל.

20. מר מלאכי הועסק על ידי חברת השמירה כשומר, בתפקיד שמירה בלבד. נהיגתו של מר מלאכי ברכב לא נעשתה לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליו על ידי חברת השמירה. פעולה זו נעשתה בהתאם להנחייתו של מר גנץ ועבורו. מכאן שהאחריות למעשיו של מר מלאכי מוטלת כולה על כתפיו של מר גנץ כשוֹלח, בהתאם לסעיף 14 לפקודת הנזיקין.

טענות חברת הניהול:

21. מעסיקתו של מר מלאכי היא חברת השמירה. בין חברת השמירה לבין חברת הניהול נחתם הסכם הקובע כי אין יחסי עובד מעביד בין השומר לבין חברת הניהול. עוד סוכם שהאחריות בנזיקין, למעשה שביצע מי מהשומרים מוטלת על חברת השמירה. מכאן שדין התביעה כנגד חברת הניהול להדחות.

22. חברת הניהול הנהיגה במתחם נוהל לגבי מקרה בו רכב חונה במקום אסור. מר גנץ ומר מלאכי פעלו בניגוד לנוהל כאשר הורה מר גנץ למר מלאכי להזיז את הרכב בעצמו. במובן זה, פעל מר מלאכי כשלוח של מר גנץ. התנהלות זו נעשתה באופן עצמאי ובמנותק מחברת הניהול.

23. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים:

מטעם התובע: התובע, מר אריה גנץ ושמאי הרכב מר ויקטור עידן - שערך חוות דעת עבור מר גנץ (להלן: "השמאי עידן")

מטעם נתבעים 1,3,4: נתבע 4 – מר מלאכי, עובד של חברת השמירה ומשמש כשומר מטעמה בסי אנד סאן מזה 10 שנים; עו"ד חלי חסקור – עו"ד במחלקת תביעות רכב בחברת הראל ומי שטיפלה בתביעתו של מר גנץ (להלן: "עו"ד חסקור"); מר אמיל וינשל – מי ששימש כמשנה בכיר למנכ"ל חברת הראל (להלן: "מר וינשל"); שמאי הרכב מר צבי ברודט – שמאי מטעם חברת הראל ומי שערך חוות דעת עבורה (להלן: "השמאי ברודט"); מר יובל שן – מנהל סניף תל אביב בחברת השמירה (להלן: "מר שן"). מר ישראל דיטלצויג – סוכן ביטוח (להלן: "מר דיטלצויג"); מר מנשה בלס – רוכש הרכב ממר גנץ (להלן: "מר בלס"); מר אלעד חתן – מנהל אולם תצוגה בחברת צ'מפיון מוטורס (להלן: "מר חתן").

מטעם נתבעת 2: מר מרטין קליין – מנכ"ל חברת הניהול סי אנד סאן מנג'מנט (להלן: "מר קליין").

דיון והכרעה:

העילה הביטוחית – תביעת מר גנץ כנגד חברת הראל:

24. בתאריך 26.8.09, לאחר שמר גנץ הגיע ללובי המתחם בכוונה לסעוד במסעדה הממוקמת בסי אנד סאן, פנה אליו מר מלאכי וביקש לברר עימו אם החנה את רכבו שלא במקום החניה המוסדר. לגרסתו של מר גנץ [ס' 4 לת/1], מאחר שהוא נכה המתנייד בעזרת קביים, הוא נהג להחנות את רכבו בסמוך למסעדה באחד המעברים של החניון וזאת על מנת להקל על עצמו את ההתניידות אל לובי המתחם.

25. מר מלאכי שהוצב כמאבטח בלובי המתחם האיר את תשומת ליבו של מר גנץ כי אינו יכול לחנות במקום שאינו מוסדר. לנוכח נכותו ואף לאור היכרות בין השניים, מסר מר גנץ את מפתחות הרכב למר מלאכי, ביקש ממנו שיחנה את רכבו ופנה לשבת במסעדה. מר מלאכי הסכים להזיז את הרכב למקום חניה מוסדר. אלא, שתוך כדי תמרון הרכב בחנייה גרם מר מלאכי לתאונה בה ניזוק הרכב.

26. לנוכח אירוע התאונה, פנה מר מלאכי אל הלובי ודיווח למר גנץ על קרות התאונה. מר גנץ פנה למנהל המסעדה וביקש ממנו להגיע לחניון על מנת שימסור לו דיווח נוסף. מנהל המסעדה צילם את הממצאים והציע למר גנץ שלא להגיע לראות את הרכב לאחר התאונה, שכן לגרסתו של מר גנץ "..הוא ידע כמה הרכב קרוב לליבי" [פר' עמ' 22 ש' 8].

27. מר גנץ דיווח על התאונה לסוכנות הביטוח והרכב נגרר אל המוסך המרכזי של צ'מפיון מוטורס. על פי דוחותיה של הראל רק בתאריך 9.9.09, הודיע מר דיטלצויג, סוכן ביטוח של מר גנץ, לחברת הראל על אירוע ביטוחי בקשר לרכבו של מר גנץ. יחד עם זאת, על פי גרסתו של השמאי ברודט, כבר בתאריך 27.8.09 פנו אליו מסוכנות הביטוח א.י.-דס. בכדי שיערוך שמאות לרכב. פער זמנים זה, בין הזמנת השמאות לבין פתיחת תיק תביעה ומינויו של השמאי ברודט כשמאי מטעם הראל, הוסברו ברצונו הראשוני של סוכן הביטוח להגיש תביעה פרטית כנגד המזיקים הישירים ולא להפעיל את הפוליסה [ס' 3, 5 לנ/7].

28. בתאריך 27.8.09 נערכה הצעת תיקון לרכב [נספח 1 לנ/7]. בתאריך 9.9.09, לאחר מינויו של ברודט כשמאי האירוע מצד הראל, נבדק הרכב פעם נוספת. על פי חוות דעתו של השמאי ברודט, שנמנה על רשימת שמאי החוץ של הראל והתמנה על ידה להעריך את הנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהאירוע הביטוחי, הוערך הנזק בסך 111,852 ₪ (לא כולל מע"מ). כבר בחוות דעתו הראשונית (שהוכתרה בכותרת "הצעת תיקון") ציין השמאי ברודט: "המבוטח לא מעוניין בתיקון המכונית" [נספח ו' ל- ת/1; נספח 3א לנ/7].

29. מר גנץ הסביר בעדותו שלא היה מוכן לנסוע ברכב שניזוק, אף אם יתוקן. לכן, פנה לסוכנות אאודי, חברת צ'מפיון מוטורס לצורך החלפתו ברכב חדש (Trade In). לדבריו: "...זה היה אחרי כל ההשתלשלויות. שנאמר לי שבמידה ואתקן את הרכב מה הערך של הרכב, כי לא רציתי לנהוג על הרכב המשוקם בשום מקרה...". וכן: "זה רכב שקניתי אחרי הרבה מאוד זמן, רכב יוקרתי מכספי, ולא מהחברה. הרכב הזה היה חשוב לי. זה היה שווה הרבה כסף. לא רציתי לנסוע ברכב משוקם, וידעתי שאני לא אוכל למכור אותו עם כזה נזק, או למכור בערך לא ריאלי" [פר' עמ' 15, ש' 27-28, 30-32].

30. במסגרת הבירור שערך מר גנץ התברר לו כי הסכום המרבי שיוכל לקבל עבור הרכב במצבו הניזוק במסגרת Trade In לא יעלה על סך 300,000 ₪. על כן ביקש מר גנץ למכור את הרכב באופן עצמאי. לגרסת מר גנץ, חברת הראל ידעה על רצונו למכור את הרכב. כך עולה מחוות דעתו של השמאי ברודט, שם נרשם במפורש, תחת כותרת ה"הערות" כדלקמן:

"1. סוכן הביטוח הודיע לי כי המבוטח לא מעוניין בתיקון המכונית.

2. בתאריך 29/10/2009 נתקבל מכתב הרצ"ב, מסוכנות הביטוח א.י.דס, בו מבקשים ממני לסכם את חוות דעתי, היות והמבוטח מכר את המכונית".

[נספח י' ל – ת/1]

31. עוד נטען בתביעה, שמר גנץ יידע את סוכן הביטוח בדבר רצונו למכור את הרכב. מידע זה היה בידיה של חברת הראל הן לאור הוראת סעיף 35 לחוק חוזה ביטוח, הקובע את מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח של המבטחת והן מאחר שהסוכן יידע בדבר את מר וינשל, מנהל בכיר בהראל.

32. בעדותו הסביר מר גנץ שחברת הראל "העדיפה" לתקן את הרכב "...רוצה לפצות אותי לפי הערך של תיקון הרכב. אני הסברתי שאני לא רוצה לתקן את הרכב הזה" [פר' עמ' 24, ש' 26-27]. לכן, לא קיבל "אישור בכתב" מטעם חברת הראל בדבר יכולתו למכור את הרכב, טרם תיקונו. אולם: "הסוכן היה אצלי בפגישה עם האיש שרצה לקנות את הרכב, ובכל המו"מ לגבי המחיר שלו" [פר' עמ' 24, ש' 4-5].

33. לדבריו, סוכן הביטוח מעולם לא אמר שאסור לו למכור את הרכב אלא "הוא אמר שברגע שאקבל כסף מחברת הביטוח אני רשאי לעשות עם הרכב מה שאני רוצה. הוא אמר שאם חברת הביטוח מכריזה על הרכב טוטל לוסט, אז הרכב שלה, אבל אם מפצה אותי על התיקון אז הרכב שלי ואוכל לעשות איתו מה שאני רוצה" [פר' עמ' 24, ש' 7-11].

34. מנגד, חברת הראל טענה שהיקף חבותו של מבטח לנזקי רכוש נגזר מחוזה הביטוח. חברת הראל פעלה בהתאם לסעיף 4 לפרק 2 (ביטוח רכב) לתנאי הפוליסה. סעיף זה קובע שהמבטח יוכל על פי שיקול דעתו לבחור בין דרכי הפיצוי הקבועות בו. דרכי הפיצוי הן: תיקון הרכב, תשלום עלות התיקון למבוטח לאחר שתיקנו, או החלפת הרכב.

35. בהצעת התיקון של השמאי ברודט, הוערך הנזק הגולמי לרכב בשיעור 26%. מדובר בנזק חלקי שניתן לתקנו. סעיף 8 לפוליסה קובע שנזק חלקי יתוקן על דרך תיקון או החלפת החלקים הנדרשים, בהתאם לגיל הרכב. בנסיבות אלה עמדה על זכותה לדרוש את תיקונו בהתאם לפוליסה ולא התירה למר גנץ למכור את הרכב.

36. מר וינשל, מי ששימש כמשנה בכיר למנכ"ל חברת הראל, הסביר שמר דיטלצויג פנה אליו, סיפר לו על התרחשות התאונה והסביר שמר גנץ אינו מעוניין לתקן את הרכב. לגרסתו הוא לא אישר את מכירת הרכב וכלל לא התבקשה הסכמתו לכך.

37. בחקירתו עומת מר וינשל עם הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה אליו ביום 19.10.09 על ידי מר דיטלצויג [ת/3], לאחר שהרכב נמכר. בהודעתו כתב מר דיטלצויג כדלקמן:

"לאחר חשיבה שניה שלך ביקשת כי אתפטר מהשרידים וכך עשיתי".

38. כשנשאל האם אכן הורה למר דיטלצויג "להיפטר מהשרידים" השיב מר וינשל: "לא אמרתי לו, אני לא אומר לאף אחד אם למכור את הרכב, אני מקבל 100 מיילים ביום, ומתייחס למה שרלוונטי, זה לא היה רלוונטי" [פר' עמ' 47, ש' 19-20].

39. לדבריו, מכירת הרכב נודעה לו בדיעבד ולאחר שהבהיר לסוכן הביטוח שרכב עם נזק חלקי, הוא רכב בר תיקון שחובה לתקנו. בעדותו הסביר מר וינשל שמר דיטלצויג "היה אמור לדעת" על פי הנוהל של חברת הראל כי "רכבים צריך לתקן" [פר' עמ' 47, ש' 28]

40. מר דיטלצויג, סוכן ביטוח בסוכנות שביטחה את מר גנץ, הסביר שלאחר שנודע לו על התאונה "העבירו את אריה גנץ אלי טלפונית. ודרישתו היתה חד משמעית שהוא רוצה אוטו חדש" [פר' עמ'90, ש' 27-28].

41. מר דיטלצויג הסביר למר גנץ שהוא "לא מאמין. מה שחברת הביטוח תקבע" [פר' עמ' 91, ש' 2]. בהמשך אישר מר דיטלצויג כי אמר למר גנץ "אני אראה מה אוכל לעשות מול חברת הביטוח" [פר' עמ' 93, ש' 12-13]. לדבריו, למר גנץ אסור היה למכור את הרכב "בגלל שזה נזק 26%. הם [חברת הראל – א.ש] לא הסכימו למכור את הרכב [פר' עמ' 87, ש' 5].

42. לאחר מכירת הרכב פנה הסוכן למר וינשל "כדי לנסות ולהוציא כמה שיותר כסף עבור מר גנץ. מה שקרה אמיל [מר וינשל – א.ש.] וגם חברת הביטוח לא הסכימו למכירת הרכב. אני נכנסתי רק לאחר שהרכב נמכר...אמרתי לו שמאחר ואנו עובדים עם נטו והיא לוחצת עלינו, היא לקוח גדול. ביקשתי ממנו למצוא את הדרך כדי לתת את הסכום הגבוה ביותר שהוא יכול לתת [פר' עמ' 86, ש' 15-16, 20-21].

43. גם מר דיטלצויג עומת עם מכתבו מיום 19.10.09 [ת/3] כדלקמן:

"ש. ...לגבי המשפט שלך ביקשת כי אתפטר מהשרידים וכך עשיתי...אני שואל אותך אם אמיל [וינשל-א.ש.] לא הסכים למה כתבת את זה.

ת. הניסוח פה הוא לא נכון, מעצם העובדה שלא הסכים לאורך כל הדרך.

...

ת. אין לי תשובה לזה. אמיל מבחינתו לא הסכים בשום פנים ואופן למכירת הרכב.

...

ש. כתוב ביקשת כי אתפטר מהשרידים. האם נכון כי אמיל ביקש ממך להתפטר מהשרידים.

ת. לא. לא נכון.

ש. מדוע כתבת זאת אם זה לא נכון.

ת. איני יודע מה כתבתי בשנת 2009".

[פר' עמ' 94, ש' 16-17, 18-20, 25 עמ' 95, ש' 1-4]

44. גרסתו של מר דיטלצויג, המתכחשת לתוכן המסמך שהוא ערך ביוזמתו ואף מתחמקת ממתן תשובה ביחס למסמך אותנטי שהוא ערך בזמן אמת, אינה מובנת. על פי נוסח המסמך, עורכו סבר שמכירת הרכב נעשתה באישורה או בעידודה של חברת הראל. כל אלה מחלישים מאוד את משקל גרסתו של מר דיטלצויג לפניי.

45. לגרסתו של מר גנץ, מכירת הרכב נעשתה בידיעת סוכנות הביטוח. אף במסגרת הודעת הדואר האלקטרוני במסגרת מוצג ת/3 כתב מר דיטלצויג בשפה ברורה כי "התפטר" משרידי הרכב, על פי בקשתו של מר וינשל. מוצג ת/3 מחזק את גרסתו של מר גנץ, על פיה מכירת הרכב נעשתה בידיעת סוכן הביטוח ובשיתוף פעולה עימו.

46. לכך יש להוסיף את אי התייצבותו לעדות של מר מומי דיצלטוויג, אחיו של ישראל דיטלצוויג שאף הוא משמש כמנהל בסוכנות הביטוח. חשוב לציין כי לגרסתו של מר גנץ רק מומי עמד עימו בקשר מטעם סוכנות הביטוח [פר' עמ' 12 ש' 10]. גרסה זו אושרה על ידי מר ישראל דיטלצוויג עצמו, שמסר בעדותו לפניי כי היה גורם אחר מסוכנות הביטוח שעמד עם מר גנץ בקשר [פר' עמ' 97 ש' 7-8].

מטעמים אלה, אני קובע שמכירת הרכב נעשתה בידיעת סוכנות הביטוח ולאחר שסוכן הביטוח מומי דיטלצויג מסר למר גנץ שהדבר אפשרי. דין ידיעתה של סוכנות הביטוח על מכירת הרכב כדין ידיעתה של חברת הראל וזאת מכוח הוראת סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, שעל תכליתה עמד בית המשפט העליון:

"זיקתו של סוכן הביטוח לדמי הביטוח היא אפוא זיקה של נאמנות. כל תכלית החלתו של מוסד השליחות על הסוכן לעניין דמי הביטוח, כמו גם לעניינים הקבועים בסעיף 33 ובסעיף 35 לחוק חוזה הביטוח,

היא להגן על זכויות המבוטח...."

[בג"צ 5064/03 לשכת סוכני ביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נח (3) 217, 232 (2004)]

47. עו"ד חלי חסקור, שעובדת כעו"ד במחלקת תביעות רכב בחברת הראל וטיפלה בתביעתו של מר גנץ, מסרה עדות כללית וכוללנית על פיה חברת הראל אינה צריכה לבטא את עמדתה לפני המבוטח: "הראל לא פונה לכל המבוטחים אחד אחד ואומרת לו תעשה כך או כך. לדבריה: "מה שהיה בפני המבוטח והסוכן זו אותה הצעת תיקון ראשונה של ברודט שהועברה אליו שם כתוב נזק גולמי 26%. מצב כזה הוא מצב שהרכב הוא בר תיקון וצריך לתקן את האוטו" [פר' עמ' 73, ש' 1-3,5].

48. בהמשך עדותה אישרה עו"ד חסקור כי עמדת חברת הראל לעניין חובת תיקון הרכב הועברה למבוטח לראשונה במכתב הדחייה מיום 26.11.09 [פר' עמ' 73, ש' 20]. כשנשאלה עו"ד חסקור על ידי בית המשפט היכן קיימת התייחסות של חברת הראל לעניין אי רצונו של מר גנץ לתקן את הרכב, כפי שעלה מדו"ח השמאי ברודט, השיבה כדלקמן: "ממה שבדקתי במהלך אותו שלב לא הייתה פניה יזומה של הראל בכתב. ידוע לי שהשמאי אמיל והסוכן כולם דיברו על תיקון" [פר' עמ' 73, ש' 12-13].

49. עם כל הכבוד הראוי אינני יכול לקבל את עמדתה העקרונית של חברת הראל, כפי שהוצגה על ידי עו"ד חסקור.

50. "חובת הגילוי של המבטח משתרעת על עניינים מהותיים הנוגעים לכל היבטיה ולכל שלביה של עסקת הביטוח" [ראו: ירון אליאס, "דיני ביטוח" כרך א', עמ' 262, תשס"ט-2009]. כמו בתקופה הטרום חוזית, גם בתקופה החוזית, ניצבות לפני המבוטח בעיות מידע. "אף שהפוליסה מצויה בידי המבוטח ומרבית האינפורמציה הרלוונטית להערכת המוצר שרכש מרוכזת בה, אין בידיו הכלים להבנת הכתוב בפוליסה ולעיתים הוא אף כלל אינו טורח לקוראה". בעיה זו, בין היתר, מהווה בסיס לצמיחת הדוקטרינה של חובת הגילוי של המבטח [ראו: דודי שוורץ, ריבי שלינגר "דיני ביטוח" תשס"ה עמ' 71, 73]

51. "ככלל, מוטלת על המבטח חובת גילוי קונקרטית הכוללת בחובה את החובה לוודא שהמבוטח מודע להיבטים השונים של עסקת הביטוח. מבטח ייחשב למי שהפר את החובה, גם אם הייתה למבוטח אפשרות להתחקות על ההיבטים השונים של עסקת הביטוח בעצמו" [דודי שוורץ, ריבי שלינגר, שם, עמ' 196].

52. מר גנץ הציג את רצונו באופן ברור ביותר למכור את הרכב לאחר התאונה ואף זכה ל"ברכת הדרך" מסוכן הביטוח. למרות רצונו זה, שהיה גלוי ובא לידי ביטוי גם בכתובים על ידי גורמים שונים (חוות הדעת הראשונית של השמאי ברודט והודעת הדוא"ל של מר דיטלצויג), אף "גורם" בחברת הראל לא הסביר למר גנץ במפורש שחל איסור למכור את הרכב וכי עליו לתקנו בפועל:

ראשית, מר וינשל הסביר בעדותו שמעולם לא אישר את מכירת הרכב. אולם עמדה מפורשת זו לא נמסרה למר גנץ. לטענתו, הבהיר לסוכן הביטוח שהרכב הוא בר תיקון. בהמשך שינה מעדותו והסביר שהסוכן היה אמור לדעת על פי הנוהל של חברת הראל כי רכבים צריך לתקן. התרשמותי היא שמר וינשל לא עדכן אף את סוכן הביטוח בצורה מפורשת בדבר האיסור למכור את הרכב.

שנית, עו"ד חסקור הציגה עמדה עקרונית על פיה, אין זה מתפקידה של חברת הראל לבטא את עמדתה לפני המבוטח. לדבריה, כעולה מחוות הדעת של השמאי ברודט הנזק הגולמי שנגרם לרכב הנו בשיעור 26%. מר גנץ היה צריך לדעת שרכב אשר ניזוק בשיעור זה הוא בר תיקון. עו"ד חסקור אישרה בעדותה ש"באותו שלב" לא הייתה פניה יזומה של חברת הראל למר גנץ. לדבריה, המועד הראשון בו נמסרה עמדת חברת הראל למר גנץ לעניין החובה לתיקון הרכב היה במועד שליחת מכתב הדחייה. גרסה זו מתיישבת עם קביעתי ביחס לכך שמר וינשל לא עדכן מראש את סוכן הביטוח שחברת הראל מתנגדת למכירת הרכב על ידי גנץ ועומדת על תיקונו בפועל.

שלישית, מר דיטלצויג, סוכן הביטוח של מר גנץ טען בעדותו שמר גנץ אמר לו באופן חד משמעי "שהוא רוצה אוטו חדש" [פר' עמ' 93 ש' 8]. חרף האמור, לא מסר לו מר דיטלצויג כי אסור לו למכור את הרכב או כי מכירת הרכב עלולה לפגוע בתשלום תגמולי הביטוח. נהפוך הוא לגרסת מר דיטלצויג: "לא ניהלתי את הדברים מול התובע. אני יודע שהתובע היה בקשר גם עם השמאי וגם עם הבן אדם מטעמנו." [פר' עמ' 87 ש' 7-8].

רביעית, השמאי ברודט מסר בעדותו כי התקשר לבקר של חברת הראל והסביר לו שמר גנץ אינו מעוניין לתקן את הרכב [פר' עמ' 61, ש' 14-17]. גם מצידו של השמאי ברודט לא הוצגה גרסה כאילו אמר למר גנץ כי אינו רשאי למכור את הרכב או כי מכירת הרכב תשלול ממנו את תגמולי הביטוח.

53. אי גילוי עמדתה של חברת הראל לעניין החובה לתיקון הרכב אינו ראוי אף לנוכח העובדה כי כבר בחוות דעתו של השמאי ברודט מיום 9.9.09 נרשמה הערה כדלקמן: "המבוטח לא מעוניין בתיקון המכונית". חרף הערה זו, לא מצא מי מעם חברת הראל לפנות למר גנץ ולהסביר לו שעליו לתקן את הרכב.

54. למעלה מן הצורך אוסיף כי עיון בסעיף 4 לפרק 2 לפוליסה, שכותרתו "דרכי הפיצוי", אליו מפנה חברת הראל מורה כדלקמן:

"המבטח יוכל על פי שיקול דעתו, לבחור בין דרכי הפיצוי הבאות:

תשלום ערך הנזק או האובדן במזומן, תיקון הרכב, החלפתו ברכב מסוג ואיכות דומים או החלפת חלק ממנו".

55. סעיף זה כולל הוראה מפורשת לפיה אחת מדרכי הפיצוי האפשריות על ידי חברת הביטוח היא תשלום במזומן של ערך הנזק. בהיעדר הסבר מפורש מחברת הראל, מר גנץ היה רשאי להסתמך על דרך פיצוי זו בסברו כי זוהי גם עמדתה של חברת הראל. בנסיבות אלה לא היה פסול בכך שמר גנץ מכר את הרכב לצד שלישי בתאריך 7.10.09 או בסמוך לכך [זיכרון הדברים צורף כנספח ז' לת/1]. בוודאי שאין במכירת הרכב לאחר שהוא נבדק ונבחן באופן מדוקדק על ידי שמאי רכב מצד חברת הראל כדי להפקיע את זכותו של המבוטח (מר גנץ) לקבלת תקבולי הביטוח.

56. סיכומו של דבר - אני קובע שחברת הראל לא מילאה את חובת הגילוי המוטלת עליה בדבר מסירת הודאה מפורשת למבוטח לעניין דרישתה לתיקון הרכב. תוצאת אי גילוי זה הביאה את מר גנץ למכור את הרכב. מכאן שאין הדבר יכול לפעול לחובתו ואין בו להוות טעם מוצדק לדחיית תביעתו על ידי הראל.

57. כפי שעלה מהעדויות שנשמעו לפניי, גם לאחר מכירת הרכב המשיך משא ומתן ליישוב התביעה, בין סוכן הביטוח לבין גורמים בחברת הראל. בתאריך 3.11.09 שלחה חברת הראל למר גנץ כתב קבלה ויתור ושחרור ובו הודיעה שהיא מסכימה לשלם לו תגמולי ביטוח בסך 175,000 ₪ [נספח יא' ל- ת/1]. מר גנץ מצידו הסכים לקבל את הסכום האמור בכתב הקבלה, אולם כסכום שאינו שנוי במחלוקת ומבלי לחתום על כתב קבלה ושחרור. ביום 26.11.09 שלחה חברת הראל למר גנץ מכתב דחייה.

58. לטענת מר גנץ, האמור בכתב קבלה זה הנו בגדר הודאת בעל דין. מכאן יש לחייב את חברת הראל לשלם לכל הפחות את הסכום בו נקבה בכתב הקבלה. חברת הראל התנתה תשלום זה בויתור על תביעות מצידו של מר גנץ. בכך פעלה בניגוד להוראות המפקח על הביטוח מיום 1.12.05 [נספח כא' ל- ת/1]. בהתאם להוראות אלה, חברת הביטוח מנועה מלהחתים את המבוטח על כתב קבלה, אלא אם היא משלמת את מלוא תגמולי הביטוח, או כאשר היא מאפשרת למבוטח להגיש תביעה על יתר טענותיו.

59. מנגד, חברת הראל טענה שכתב הקבלה הוצא במסגרת משא ומתן לפשרה שניהל סוכן הביטוח מול מר וינשל. לפי גישתה של חברת הראל, כאשר משא ומתן בין צדדים נכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות אשר הוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן כהודאת בעל דין. נוכח האמור, ביקשה חברת הראל לקבוע שכתב הקבלה אינו קביל וכי יש להתעלם ממנו. עוד טענה חברת הראל שבחירתו של מר גנץ למכור את הרכב מבלי לתקנו, משמעותה הפרת הפוליסה וויתור על תביעתו כלפיה.

60. הרקע לעריכת כתב הקבלה והשחרור הוסבר בעדותו של מר דיטלצויג לפניי. לגרסתו של מר דיטלצויג, תחילה הציע מר וינשל לסלק את התביעה כנגד תשלום בסך 95,000 ₪ "ושהמבוטח יעשה מה שהוא רוצה עם הרכב" [פר' עמ' 93, ש' 14-16]. מר גנץ לא הסכים לקבל סכום זה. לכן, ביום 19.10.09 פנה מר דיטלצויג למר וינשל באמצעות הודעת דואר אלקטרוני ובה כתב כדלקמן:

"בשיחתנו האחרונה אצלך במשרד קבענו שאני אחזור אליך עם דו"ח השמאי הסופי בו מופיע קביעת ירידת ערך וזאת בהקשר לתביעתו של גנץ אריה שהינו אחד מבכירי נטו.

בהסתכלותך על הדו"ח הראשוני אמרת לי שאפשר לסגור את התביעה בפיצוי של 390,000 ₪ כולל השרידים.

לאחר חשיבה שנייה שלך ביקשת כי אתפטר מהשרידים וכך עשיתי.

השרידים נמכרו לאדם פרטי בסכום של 200,000 ₪.

באותה שיחה הייתה הצעה מצידך לתת לי 95,000 ₪ בגין הנזק שהוערך ב-111,852₪ ובנוסף ביקשת את אחוז ירידת הערך שנקבע כפיצוי בתביעה זו. מצ"ב בקובץ עפ"י דו"ח השמאי המצ"ב נקבע:

ירידת ערך 16.5% משווי הרכב שהינם – 71,874 ₪

וגובה הנזק – 111,852 ₪

חילוץ – 1,700 ₪

סה"כ: 185,426 ₪

את התביעה ניתן יהיה לסגור בסכום פיצוי של – 175,000 ₪ וזאת לאחר קיזוז ה.עצמית".

[ראו: ת/3]

61. בעדותו לפניי הסביר מר דיטלצויג את הרקע לעריכת מסמך זה:

"אני נכנסתי רק לאחר שהרכב נמכר. אז פניתי לאמיל ואמר שהוא רוצה לתת רק את מחיר התיקון שהוא כ-95,000 ₪ שהיה אז הערכתו של השמאי או משהו כזה. ניגשתי אליו וסידרתי לו שערך התיקון 111,852, ויש עוד ירידת ערך של 71,874 וחילוץ 1,700 ₪....הוא קבע את הסכום והודיע לי במפורש שזהו סכום סופי שלא יוכל לתת יותר מעבר לסכום זה".

[פר' עמ' 86, ש' 16-19, 21-22]

62. ועוד הוסיף:

"...רק לאחר שהראיתי לו שהוא טועה לגבי 95,000 ₪ שיש פה גם ירידת ערך. הוא טעה גם לגבי הנזק של 111,000 ₪ ויש עוד חילוץ, הוא הסכים למחיר סופי, הוא אמר שזה מחיר סופי 175,000 ₪ ואני לא מוכן להעלות. אני מתכוון לאמיל".

[פר' עמ' 86, ש' 32, עמ' 87, ש'1-3]

63. כשנשאל מר דיטלצויג מהיכן לקוח הסכום 71,874 ₪, השיב: "הכל מהדו"ח של השמאי ברודט" [פר' עמ' 87, ש' 9-10]. מר דיטלצויג הסביר שלא התייחס לסעיף בכתב הקבלה המורה על ניכוי השתתפות עצמית, על אף שסוכם כי סך 175,000 ₪ ישולמו לאחר שנוכתה השתתפות עצמית משום ש"אם היה רצון של המבוטח לגמור אני מאמין שהיינו סוגרים גם את זה" [פר' עמ' 94, ש' 15].

64. מר וינשל, העיד שביום 19.10.09 פנה אליו סוכן הביטוח והודיע לו שמר גנץ מכר את הרכב בסך 200,000 ₪. הערכת הנזק כולל ירידת ערך וחילוץ הרכב עומדת על סך 185,000 ₪. לכן ניתן "לסגור" את התביעה על סך 175,000 ₪ לאחר קיזוז השתתפות עצמית. לדבריו: "הוא הציג מצב שהוא רוצה להגיע לפשרה בתיק הזה, ביקשתי ממנו לראות את תוצאות דוח השמאי ועל סמך זה לתת לו את התייחסותי" [פר' עמ' 47, ש' 12-13].

65. מאחר שסוכן הביטוח הציג לפניו עובדה גמורה לפיה הרכב נמכר, הסכים מר וינשל לסיים את התביעה בהתאם להצעה שהועלתה על ידי סוכן הביטוח ובלבד שהסילוק יהיה באופן סופי ומוחלט.

66. מר וינשל הסביר שלא ערך את כתב הקבלה ולא ראה אותו. כשנשאל האם הדרישה להפחתת ניכוי עצמי בכתב הקבלה, כפי שנוסחה על ידי חברת הראל, נוגדת את מה שסוכם בינו לבין סוכן הביטוח השיב: "יכול להיות" [פר' עמ' 49, ש' 6].

67. העולה מעדויותיהם של מר דיטלצויג ומר וינשל שהתחשיב לסילוק התביעה בגין אירוע התאונה נערך על יסוד חוות דעתו של השמאי ברודט [נספח י לת/1; נספח 6 לנ/7]. על פי חוות דעת זו הנזק הישיר לרכב בגין התאונה הוערך על סך 111,892 ₪ (לפני מע"מ) וכן 16.5% ירידת ערך לרכב שערכו נקבע על סך 435,600 ₪. סכומים אלה מצטברים לסך 183,766 ₪. לסכום זה יש להוסיף את עלות הגרירה בסך 1,700 ₪. התוצאה היא שהפיצוי על פי הפוליסה היה אמור להיות סך 185,466 ₪ ובניכוי השתתפות עצמית בגין תיקון בסך 1,600 ₪ [בהתאם להוראות הפוליסה שצורפה כנספח ג' לת/1] התוצאה היא כי מר גנץ היה זכאי לתגמולי ביטוח בסך 183,866 ₪ (וזאת מבלי להביא בחשבון את רכיב המע"מ שהופחת).

68. מאחר שמר גנץ בוטח במסגרת "קולקטיב" של תאגיד נטו ובהתאם למוצג ת/3 שם הכירה הראל בהיותו של הרכב מבוטח במסגרת קולקטיב [ראו: ת/3 שם מצורפת גם הודעת מייל של מר בני שמעוני מהראל אל מר וינשל מתאריך 25.10.09], הרי שיש להפחית השתתפות עצמית בגין ירידת ערך בשיעור 1.5%, היינו 6,534 ₪. מכאן שסכום הפיצוי הסופי המגיע למר גנץ בהתאם לממצאיו של השמאי ברודט בניכוי השתתפות עצמית הינו 177,332 ₪ (ובלא מע"מ).

69. הנה כי כן, כתב הקבלה והסילוק, מבחינה מהותית, אינו משקף הטבה כלשהי מבחינת המבוטח, אלא סילוק התביעה בתשלום שהינו אף מעט נמוך מן המגיע בהתאם לכתבה ולשונה של הפוליסה. ברור אף שהניסוח בכתב הקבלה והשחרור על פיו יש להפחית מסך 175,000 ₪ "השתתפות עצמית וכינון" אינה מתיישבת עם הסיכום בין מר וינשל לבין מר דילטצויג והיא אף גורעת באופן ממשי מזכויות המבוטח על פי הפוליסה.

70. בסופו של יום, לא שילמה חברת הראל למר גנץ דבר. מר וינשל הסביר בעדותו כי "במסגרת המצג שהציג לי הסוכן היה ניתן לסגור את התיק בפשרה סופית של 175,000 ₪ ואנחנו הסכמנו לשלם את זה, ואני הבנתי שהתיק נסגר. לימים התיק לא נסגר". [פר' עמ' 51, ש' 2-3].

71. מר וינשל התייחס להוראות המפקח על הביטוח מיום 1.12.05 והסביר: "אני לא יודע מה הנזק כי לא ראיתי את חשבונית התיקון, כל הסכום הוא שנוי במחלוקת, הייתה פשרה לסיים את התיק באופן סופי ב-175,000 ₪, אני לא יודע מה עלות התיקון" [פר' עמ' 51, ש' 8-9].

72. עו"ד חסקור הסבירה שביום 3.11.09, לאחר שסוכן הביטוח הודיע לחברת הראל על רצונו של מר גנץ לסיים את תביעתו באופן סופי ומוחלט תמורת סך 175,000 ₪ על בסיס הערכת הנזק של השמאי ברודט, שלחה חברת הראל כתב קבלה ויתור ושחרור.

73. אלא שאז פנתה סוכנות הביטוח לחברת הראל, צירפה לראשונה את הדו"ח של השמאי עידן והצעת מחיר מהיבואן לעניין קביעת שווי הרכב וביקשה את תגובתה. פניה זו היוותה "חזרה" של מר גנץ מההצעה שניתנה לו בכתב הקבלה ויתור ושחרור. לכן שלחה חברת הראל למר גנץ ביום 26.11.09 מכתב דחייה.

74. עו"ד חסקור התייחסה בעדותה להנחיית המפקח על הביטוח והסבירה ש"במקרה הזה נעשה כבר דין ודברים בין הסוכן בשמו של התובע לבין אמיל שלפיו אין יותר שום זכויות. שהוא סילוק סופי ומוחלט. היה סכום מוסכם לסילוק סופי ומוחלט" [פר' עמ' 75, ש' 22-23].

75. לטענת עו"ד חסקור, חברת הראל לא הפיקה המחאה למר גנץ מעולם. לדבריה: "ברגע שמגישים תשלום אנחנו מגישים תשלום דמי" [פר' עמ' 76, ש' 1-2].

76. בהמשך הסבירה עו"ד חסקור מהו תשלום דמי: "במסגרת המו"מ כאמור נכתב הסכום עליו סוכם בניכוי השתתפות עצמית וכינון. תשלום הדמי נועד כדי לסלק את התביעה על מנת לברר מה הסכום המדוייק של ההשתתפות העצמית והכינון". פעולה זו נעשית על מנת ש"במידה והמו"מ אכן הסתיים בצורה שהוא התחיל, לדעת כמה כסף לשלם בפועל" [פר' עמ' 79, ש' 3-7].

77. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, אני סבור כי הסכום בסך 175,000 ₪ שננקב בכתב הקבלה והשחרור אינו אלא סכום נזק שאינו שנוי במחלוקת:

ראשית, כפי שקבעתי לעיל, "בחירתו" של מר גנץ למכור את הרכב נעשתה בשל אי גילוי על ידי חברת הראל לעניין דרישתה לתקן את הרכב. נוכח האמור, מכירת הרכב אינה מהווה הפרת הפוליסה על ידי מר גנץ.

שנית, בהודעת דואר אלקטרוני ששלח מר דיטלצויג למר וינשל [ת/3] הוסבר באופן פרטני כיצד "נולד" סכום הפשרה. מר דיטלצויג הסביר שהגיע לסך 175,000 ₪ כהצעת פשרה, על סמך קביעת השמאי ברודט בחוות דעתו. לדבריו: "הכל מהדו"ח של השמאי ברודט" [פר' עמ' 87, ש' 9-10]. מדובר בשמאי רכב ותיק שנמנה על רשימת שמאי החוץ של חברת הראל והסכום אושר לתשלום על ידי מר וינשל. הסכמתו של מר וינשל לסיום המחלוקת עם מר גנץ אינה אלא תשלום על פי דו"ח השמאי ברודט, מי שמונה על ידי הראל להערכת הנזק [נספח 2 לנ/7] ואף בלא רכיב המע"מ עבור הערכת תיקון הרכב. סכום זה אינו מהווה פשרה אלא תשלום של הנזק שאינו שנוי במחלוקת!

שלישית, מעדויותיהם של מר דיטלצויג, מר וינשל ועו"ד חסקור עולה כי בין הצדדים נערך משא ומתן שהתגבש לכדי הצעה. הצעה זו הועלתה על גבי כתב קבלה. כתב הקבלה נשלח למר גנץ מתוך רצון לסיים את התביעה ומעיד על הסכמת חברת הראל לשלם למר גנץ את הסכום שצוין בו. מר גנץ הסכים לקבלת סכום זה אולם שמר לעצמו את הזכות לתבוע בגין יתר הסכום אותו הוא דורש. מכאן שהסכום שצוין בכתב הקבלה – 175,000 ₪ - לא היה שנוי במחלוקת.

78. המלומד ירון אליאס כותב בספרו "דיני ביטוח" כדלקמן:

"מבטח המתנה העברת תשלום כלשהו למבוטח בחתימתו של האחרון על כתב קבלה ושחרור – דהיינו בוויתורו על כל תביעה עתידית בקשר למקרה הביטוח – פועל בניגוד לדין. הצעה של המבטח בנוסח של "פשרה או לא כלום" אינה עומדת בתנאיו של סעיף 27 סיפא, שכן המבטח אינו רשאי להתנות את עצם התשלום (בהנחה שהוא כולל גם רכיבים שאינם שנויים במחלוקת) בהשגת הסכם סופי ומוחלט לגבי מכלול רכיביה של התביעה"

[ראו, ירון אליאס, שם, עמ' 549]

מכאן שסירובו של מר גנץ לחתום על כתב הקבלה ובכך לוותר על זכות תביעה עתידית בגין הסכום השנוי במחלוקת נעשתה כדין.

79. מטעמים אלה אני קובע שחברת הראל אינה יכולה להשתמט מתשלום הסכום שנקבע על ידה בכתב הקבלה. התרשמתי שכוונת הצדדים הייתה תשלום סך 175,000 ₪ למר גנץ, לאחר שכבר נוכתה ממנו השתתפות עצמית. בנסיבות אלה, עיכוב התשלום על ידי חברת הראל נעשה שלא כדין, בניגוד לחובתה כמבטחת לשלם את תגמולי הביטוח וממילא תוך חריגה ברורה מהוראת המפקח על הביטוח.

80. התובע עתר לחייב את חברת הראל בתשלום ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

81. סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח מקנה לבית המשפט סמכות להטיל ריבית עונשית עד פי שלושה מהריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, על מבטח שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. הטלת ריבית עונשית כאמור, אינה מותנית בהוכחת נזק [ראו: אליאס, שם, עמ' 555, 557].

82. בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, 772 נקבע כדלקמן:

"כאשר המבטח מתמהמה שלא בתום-לב ונמנע מלשלם את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת, הוא עלול לשאת בהוצאות מימון של הנפגע בשיעור מוגדל.

באיזון האינטרסים באשר לתשלום תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת שומה עלינו להעדיף את המבוטח או המוטב ולספק בידיו כלים, כדי שיוכל לקבל עבור נזקו שיפוי מלא, שיעמידו במצב שהיה בו לפני קרות האירוע הביטוחי".

83. בענייננו, חברת הראל ידעה ואישרה שהפוליסה הייתה בתוקף בעת התרחשות התאונה. נוכח האמור, מונה השמאי ברודט לשם בחינת אומדן הנזק שנגרם לרכב. לאחר שהתקבלה חוות דעתו של השמאי ברודט, שלחה חברת הראל כתב קבלה ושחרור למר גנץ, על סך 175,000 ₪, על סמך האמור בחוות הדעת של השמאי ברודט. אף שמר גנץ הביע רצונו לקבלת הסכום האמור, נמנעה חברת הראל מתשלום פיצוי זה, אשר אינו שנוי במחלוקת.

84. מטעמים אלה, אני סבור שיש מקום לחייב את חברת הראל בתשלום ריבית מיוחדת בהתאם לחוק חוזה הביטוח. בנסיבות מקרה זה ולאחר שהבאתי בחשבון את התנהלותה של חברת הראל שנמנעה מתשלום סכום הנזק שהוערך על פי שמאי רכב הנמנה על שמאי החוץ שלה רק מאחר שהמבוטח לא אבה לקבל את תכתביה לסילוק התביעה, הנני מחייב בריבית מיוחדת בשיעור פי שניים מהריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל מתאריך 3.11.09 (מועד עריכת כתב הקבלה) ועד התשלום המלא בפועל.

העילה הנזיקית – תביעת מר גנץ כנגד חברת הניהול, חברת השמירה ומר מלאכי:

85. לטענת מר גנץ אירוע התאונה נגרם כתוצאה מאחריות ישירה של מר מלאכי ומכאן גם אחריותן השילוחית של חברת הניהול וחברת השמירה לאירוע הנזק: אחריות חברת השמירה כמעסיקתו של מר מלאכי [כקבוע בסעיף 13 לפקודת הנזיקין] ואחריותה של חברת הניהול למעשיו של קבלן משנה [כקבוע בסעיף 15(1)-15(3) לפקודת הנזיקין].

86. כפי ששנינו, אירוע התאונה התרחש לאחר שמר גנץ הגיע ללובי המתחם על מנת לסעוד את לבו. אז פנה אליו מר מלאכי וביקש לוודא עימו כי אכן החנה את הרכב במקום מותר, זאת על רקע תלונת אחת הדיירות במתחם כי הרכב חונה באיזור המעבר. מר מלאכי הסביר למר גנץ כי "יש תלונות ומבקשים שלא תחנה שם" [פר' עמ' 21, ש' 5].

87. מר גנץ השיב למר מלאכי שבשל המרחק הרב בין מקום החניה למסעדה ולנוכח נכותו, הוא אינו מתכוון לחזור לרכב וביקש ממנו שיזיז את הרכב עבורו. לדבריו: "אמרתי לו אם חשוב לך תזיז אתה את הרכב, אני לא חוזר את המרחק שצעדתי על מנת להזיז את הרכב..." [פר' עמ' 21, ש' 11-12].

88. מר גנץ הדגיש בעדותו ש"בדר"כ האנשים שנמצאים בדלפק [בלובי-א.ש.], נותנים שירות מעבר לשמירה" את ה"שירות" הגדיר מר גנץ כדלקמן: "אם חסמו בחניה, שידאג לעבור ולסדר את זה או שמגיע בעל מקצוע, או שיבוא לאבחן איזה שהיא תקלה" [פר' עמ' 17, ש' 23, 29-30]. כשנשאל מיהם האנשים שמבצעים את הפעולות הללו השיב מר גנץ: "מי שנמצא באותו זמן, בין היתר גם עמיקם" [פר' עמ' 17, ש' 32].

מר גנץ הדגיש את הדברים על רקע נכותו:

"כל צעד שאני יכול לחסוך אני חוסך, ללכת לבוא, אחרת לא הייתי צריך את השירות של עמיקם, ללכת מהמסעדה, ללכת לגרריסט, אם אני יכול לעשות את הפעולות באמצעות אנשים אחרים אני יעשה זאת".

[פר' עמ' 22, ש' 27-29]

89. הואיל ובין מר מלאכי למר גנץ הייתה היכרות מוקדמת, על רקע מגוריו של מר גנץ במתחם ועבודתו של מר מלאכי כשומר בלובי הכניסה, נאות זה לבקשתו של מר גנץ:

"...עשיתי לו טובה. לאור בקשתו בגלל שהוא מוגבל, אז התחשבתי בו, ובאתי לעזרתו על פי בקשתו."

[פר' עמ' 99 ש' 3-4]

90. מר גנץ מסר למר מלאכי את מפתחות הרכב. מר מלאכי פנה אל החניה, פתח את דלתות הרכב בעזרת השלט שמסר לו מר גנץ, נכנס לרכב אך לא הצליח להזיז את כסא הנהג שהיה קרוב מאוד להגה. מר מלאכי ניסה להסיע את הרכב לחניה הקרובה של דייר ששהה בחו"ל, אולם "ברוורס שלי איבדתי את השליטה, ובמקום ללחוץ על בלם לחצתי על הגז". כתוצאה מכך פגע הרכב בקיר באיזור המוקד האחורי ימני [פר' עמ' 99 ש' 10-19]. גרסתו של מר מלאכי לא נסתרה. מאחר שהיה הגורם היחידי ברכב בעת קרות התאונה ואף בהתחשב בכנות גרסתו אני מעניק לעדותו לפניי משקל גבוה.

91. על יסוד הודאתו של מר מלאכי בכך שגרם לתאונה כתוצאה מטעות נהיגה, אני קובע כי הוא התרשל בנהיגתו וכתוצאה מכך נגרם הנזק לרכבו של מר גנץ.

92. בהיותו דייר בסי אנד סאן, החזיק מר גנץ שתי חניות במתחם. במועד התאונה, בבואו למתחם, הוא לא ברר אם חניות אלה פנויות משום "שהן רחוקות מהמסעדה אליה רציתי להגיע, זו הסיבה שאני חונה שם, לא בגלל שהחנייה שלי תפוסה או לא, החניה שלי היא בקרבת המעלית של הבנין שאני גר. המסעדה היא בסוף הלובי. שהמרחק בין הדירה שלי לשם, הוא פי שלוש, ולא איפה שאני חניתי. עוד משהו, זה קשור למגבלות שלי, כשאני מתנייד עם כסא גלגלים אבל כשאני מתהלך הרבה יותר קשה, אז אני מנסה לקצר את הדרך כמה שאפשר, באותו יום יצאתי עם קביים ולא עם כיסא גלגלים" [פר' עמ' 19, ש' 28-31, עמ' 20, ש' 1-2].

93. בעבר, החנה את רכבו מספר פעמים במקום התרחשות התאונה "ומעולם לא ביקשו ממני לא להחנות שם. את הפתק שאת מדברת עליו ששמים זה מה שנקרא בדרך מקרה, פעם או פעמיים. לא התבקשתי אישית, אריה אל תחנה כאן מסיבה א' ב'" [פר' עמ' 21, ש' 1-3]. רכבו נושא תו נכה "ובדר"כ מקלים על נכים בענין החניה" [פר' עמ' 17, ש' 5].

94. מר גנץ אישר בעדותו שעובר להתרחשות התאונה, מר מלאכי לא נהג ברכב. עוד אישר מר גנץ שמר מלאכי או כל שומר אחר במתחם לא הזיזו או החנו עבורו את הרכב אף פעם [פר' עמ' 16, ש' 20-23].

95. לדבריו ברכב הותקן "מנגנון יד מלא" אולם מדובר ברכב רגיל והנהיגה בו נעשית כמו בכל רכב אחר. מר גנץ לא תידרך את מר מלאכי אודות הרכב, טרם הפעלתו. את הסיבה לכך הסביר כדלקמן:

"ש. לפני שנתת לעמיקם את המפתחות, שאלת אותו אם יש לו רישיון נהיגה.

ת. לא. ראיתי אותו נוהג במכונית שלו בחניון.

ש. שאלת אותו אם יודע איך להפעיל את הרכב.

ת. אין שום בעיה להפעיל את הרכב, זה רכב רגיל לכל דבר, לא צריך הדרכות או שום דבר מיוחד.

ש. השארת לו מספר טלפון אם יתקל בבעיה.

ת. הוא יודע את מספר הטלפון שלי".

[פר' עמ' 21, ש' 25-31]

96. אינני מקבל את טענתו של מר גנץ לפיה מדובר ברכב רגיל ולכן לא תידרך את מר מלאכי בדבר אופן הנסיעה בו, טרם מסר לו את המפתחות. מר גנץ הסביר שברכב מותקן "מנגנון יד מלא". די בכך כדי להבין שלא מדובר ברכב רגיל. יתר על כן, כפי שעלה מעדותו של מר מלאכי מושב הנהג היה מוסט קדימה ומר מלאכי לא הצליח להסיטו לאחור, ככל הנראה מאחר שמדובר במנגנון ניוד חשמלי. כל אלה הקשו מאוד על הנהיגה ברכב על ידי מי שאינו מורגל ברכב מסוג זה. בפרט נכון הדבר מקום בו מדובר בחניון, שהינו מטבע הדברים מקום צפוף המצריך יכולת תמרון טובה ברכב. הדברים עולים במפורש מהדרך בה תיאר מר מלאכי את התרחשות התאונה:

"ת. אז התנעתי את האוטו, ניסיתי להזיז את הכיסא, כי הכיסא קדימה מידי.

ש. איך ידעת את הקוד.

ת. הוא הסביר לי כשאתה מגיע לאוטו אתה פותח את הדלתות עם השלט. לא היה קוד.

ש. הנעת את האוטו ו...

ת. ניסיתי להזיז את הכיסא כדי לשבת יותר בנוח, לא הזזתי כי זה חשמלי, נסעתי כמו שזה, לא בנוחיות כזו, לשבת יותר מרווח. ואז ניסיתי להביא אותו לחניה הקרובה, שאני יודע שישנו דייר שהוא בחו"ל, ולא נמצא, חניה קרובה יותר.

ש. היא גם קרובה למסעדה.

ת. בחניה מקורה כמה מטרים ליד. ברוורס שלי איבדתי את השליטה, ובמקום ללחוץ על בלם לחצתי על גז.

ש. ואז הספקת לבלום לפני שנתקעת במשהו.

ת. לא. נתקעתי בקיר.

ש. באיזה קיר נתקעת.

ת. בקיר חצי סיבוב בצד ימין, צד הוינקר הימני קיבל אתה המכה".

[פר' עמ' 99, ש' 6-19]

97. אני מביא בחשבון את נכותו של מר גנץ ואת האינטרס הציבורי הרואה בחיוב עזרה לזולת. יחד עם זאת, אני סבור כי מר גנץ שגה שביקש ממר מלאכי לנהוג ברכבו בלא תדרוך מוקדם, בלא פיקוח וממילא בלא מתן אפשרות מוקדמת להתנסות בנהיגה ברכב מסוג זה. בכל אלה תרם מר גנץ תרומה של ממש לקרות הנזק. בהתחשב בנסיבות אותן פירטתי לעיל אני רואה לנכון לייחס למר גנץ אשם תורם, בהתאם לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, וזאת בשיעור 40%.

98. לטענת מר גנץ יש לייחס את מחדליו ומעשיו של מר מלאכי לחברת הניהול זאת על יסוד מבחן הכפיפות ומבחן הקשר האישי. מר גנץ הפנה לעדותם של מר יובל שן, מנהל סניף תל אביב בחברת השמירה ומר קליין, מנהל חברת הניהול מהן עולה כי הפיקוח והבקרה על השומרים נעשתה בפועל על ידי חברת הניהול בשל "נוכחות דלילה" של מנהל מטעם חברת השמירה במתחם [פר' עמ' 79, ש' 14-15, עמ' 81, ש' 7-8, עמ' 105, ש' 27-32]. עוד טען מר גנץ כי יש לייחס אחריות שילוחית אף לחברת השמירה שכן מר מלאכי הועסק על ידה ושימש כעובד שלה בעת קרות התאונה.

99. חברת הניהול הדגישה שמר מלאכי אינו אלא שומר המועסק על ידי חברת השמירה מכוח הסכם שנחתם בין חברת השמירה לבין חברת הניהול ביום 11.3.01 (להלן: "ההסכם"). כך עולה אף מתצהירו של מר מלאכי ומהמכתב שניסח מר מלאכי למשרד ב"כ של מר גנץ ממשרד עוה"ד קליר ובו נכתב כדלקמן:

"בהמשך לכתב התביעה הנ"ל הנני מביא לידיעתך שאני אינני עובד בחברת הניהול סי אנד סאן מנג'מנט בע"מ. אני מועסק ע"י חברת השמירה בע"מ הנותנת שירותי שמירה במתחם סי אנד סאן...".

[נ/3]

100. חברת השמירה טענה כי נהיגה ברכב של דייר אינה חלק מתפקידיו של מר מלאכי כשומר בלובי המתחם ועל כן מהווה חריגה אסורה מהתפקיד שממילא מפטירה אותה מאחריותה השילוחית.

101. המבחן המרכזי המשמש בדיני הנזיקין להגדרת היחס בין מזיק לניזוק כיחסי עובד-מעביד הנו מבחן המרות והפיקוח [ראו: עו"ד משה ויסמן, חבות מעבידים, עמ' 56 (2004)].

102. הפסיקה ריככה את מבחן המרות והפיקוח באמצעות פרשנות שיפוטית אשר קבעה כי "אין המדובר במיטת סדום, אלא במבחן גמיש שיופעל לפי שיקול דעת שיפוטי ובהתחשב בשיקולים חברתיים ובשיקולי צדק כלליים על כל מקרה ומקרה, לפי הנסיבות" [ראו: משה ויסמן, שם, עמ' 67-68; ת.א. (נצרת) 3242/99 פהים באשא נ' סמיר באשא טרם פורסם) (2003); ת.א. (תל אביב) 73326/00 טורג'מן אמיל נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח' (טרם פורסם) (2003)].

103. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, אני סבור כי מר מלאכי פעל בעת אירוע התאונה כעובד של חברת השמירה:

ראשית, במהלך עדותו לפניי אישר מר מלאכי שבעת התרחשות התאונה עבד במתחם מטעם חברת הניהול [פר' עמ' 98, ש' 4-5]. בהמשך הסביר מר מלאכי: "את המשכורת משלמת לי חברת השמירה. אנחנו עובדים דרך המקום, משרד הניהול" [פר' עמ' 98, ש' 19-20].

שנית, בסעיף 2 לתצהירו של מר מלאכי נכתב כדלקמן: "אני עובד של חברת השמירה בע"מ ומזה כ-10 שנים אני משמש כשומר מטעם חברת השמירה במתחם המגורים סי אנד סאן..." [נ/12]. גם במכתבו לעו"ד קליר [נ/3] הסביר מר מלאכי כי הינו עובד של חברת השמירה ולא של חברת הניהול.

שלישית, סעיף 8 להסכם בין חברת השמירה לבין חברת הניהול מורה כדלקמן:

"מוסכם ומותנה בזה בין שני הצדדים להסכם זה, כי החברה [חברת השמירה – א.ש.] פועלת בביצוע הסכם זה כקבלן עצמאי ולא יווצרו, על כן, יחסים של עובד ומעביד בין המזמין [סי אנד סאן – א.ש.] לבין החברה ו/או בין המזמין לבין מי מהמועסקים מטעם החברה בביצוע תנאי הסכם זה.

עוד מוסכם בזה בין שני הצדדים...כי החברה בתור מעבידה תישא בכל אחריות המוטלת עליה לפי כל דין לתשלום שכרם ו/או תקבוליהם של המועסקים בביצוע תנאי הסכם זה...".

רביעית, מר שן מסר בתצהירו שמר מלאכי הנו עובד של חברת השמירה. בנוסף, לדבריו, עובדי חברת השמירה מתודרכים על ידה.

חמישית, מר קליין הסביר בעדותו שבקשה של שומר ליום מחלה או יום חופש מופנית ל"מעסיק שלו, חברת השמירה". עוד הסביר מר קליין שכאשר חל אירוע "מהותי" כגון: שומר שמגיע לא מגולח או לא לבוש כראוי לעבודה, מר קליין מדווח על כך ל"אחראי בחברת השמירה" [פר' עמ' 105 ש' 20-23]. יחד עם זאת, הסביר מר קליין, שבהתנהלות השגרתית היומיומית במתחם, הוא מנחה את השומרים כיצד לפעול. אין בכך כדי להפוך את חברת הניהול למעסיקתם של השומרים.

104. לטענת חברת השמירה פעולתו של מר מלאכי בעת נהיגת הרכב של מר גנץ לא בוצעה תוך כדי מילוי תפקידו של מר מלאכי כשומר במתחם ואף חרגה ממנה. כך בתצהיר עליו הוחתם מר מלאכי הוא ידע להסביר שתפקידו כשומר של חברת השמירה הינו שמירה ואבטחה בלבד. לדבריו, לא קיבל הרשאה מטעם חברת השמירה לפעול מעבר לתפקידים אלה. כך, לא קיבל הרשאה להזיז רכבים של דיירי המתחם ואורחיו [ס' 5 לנ/12].

105. למרות הכתוב בתצהיר, התרשמתי שהגורמים הסובבים את מר מלאכי דווקא ציפו ממנו לשירותיות רבה. כך, בעדותו לפניי הסביר מר מלאכי שבעת שמתרחשת בעיה כלשהי, פונים דיירי המתחם בדרך כלל למי שנמצא בדלפק ו"זה שנמצא בדלפק מעביר לי ואני כסייר מטפל בבעיה" [פר' עמ' 96, ש' 20-22, 29].

106. לדבריו, אם יש בעיה "יותר עמוקה" כגון: סגירת ברז מים במקרה של פיצוץ צינור, הרמת פקק חשמל וניתוק זרם החשמל הראשי או זרם המים הראשי במקרה של שיפוץ אז שומר "וותיק" במתחם ילך לפתור אותה [פר' עמ' 97, ש' 6-12].

107. מר מלאכי הסביר שהשומרים במתחם מבצעים פעולות נוספות עבור הדיירים כגון: קבלת דבר דואר רשום מידי יום, הזמנת מונית ועוד. לדבריו, מר קליין מודע לביצוע פעולות אלה על ידי השומרים במתחם.

108. כשנשאל "האם נכון שמה שמרטין [מר קליין – א.ש.] אומר לכם כל הזמן זה לספק את רצון הדיירים, לעבוד בצורה שקטה, שלא יהיו בעיות במתחם" השיב מר מלאכי: "כן, במידת האפשר. כמה שאפשר" [פר' עמ' 98, ש' 1-3].

109. לדבריו, במועד התרחשות התאונה, מילא את תפקידו כשומר במתחם. הפעולות שביצע בשעת התאונה, בוצעו במהלך עבודתו [פר' עמ' 98, ש' 6-7, 12-13]. מר מלאכי הסביר שבמועד התאונה, נהג לראשונה ברכבו של מר גנץ. מר מלאכי לא ביקש את רשות חברת השמירה לנהוג ברכב, אלא "עשיתי לו טובה. לאור בקשתו בגלל שהוא מוגבל, אז התחשבתי בו, ובאתי לעזרתו על פי בקשתו" [פר' עמ' 99, ש' 3-4].

110. מר שן הסביר שחברת השמירה מעניקה שירותי שמירה לסי אנד סאן בהתאם לסעיף 2 להסכם שנערך ביניהם ביום 11.3.01 (להלן: "ההסכם"). בהתאם להסכם, תפקידו של שומר מטעם חברת השמירה הנו שמירה ואבטחה בלבד. כך, השומרים במתחם "דואגים לשמור על הסדר במתחם הכניסה, לוודא שאין אירועים בטיחותיים כמו אש, הצפה, גם מי שעושה סיורים במתחם דואג לבדוק שאין אש או הצפה, או אנשים חשודים שמסתובבים במתחם" [פר' עמ' 81, ש' 18-20]. לדבריו, אלו הם התפקידים שחברת השמירה הסמיכה את עובדיה לבצע במתחם.

111. מר שן הסביר שהוא אינו יודע על שירותים נוספים שניתנים לדיירי המתחם על ידי השומרים מעבר לשירותי שמירה ואבטחה. לדבריו: "אני הופתעתי מאוד מזה שעמיקם נהג ברכב לא חשבתי קודם לאסור את זה, כי זו אחת הפעולות שאין לה שום קשר לעבודה" [פר' עמ' 83, ש' 5-6]. אם ניתנים שירותים מעבר לשירותי אבטחה ושמירה הרי שאין זה במסגרת תפקידם של השומרים [פר' עמ' 82, ש' 18-19]. לדבריו, "הייתה הנחיה כללית שלא נוגעים ולא מטפלים ברכוש של מישהו אחר" [פר' עמ' 84, ש' 5].

112. מר קליין הסביר שבין חברת הניהול לבין חברת השמירה נחתם הסכם המסדיר את ענייני הבטיחות ובטחון במתחם. מהסכם זה עולה כי, הגורם האחראי על בטחון ובטיחות המתחם היא חברת השמירה.

113. מר קליין אישר בעדותו שהשומרים במתחם מבצעים עבודות שונות עבור הדיירים כגון: קבלת דבר דואר רשום, הכנסת בעלי מקצוע לדירות, הרמת מכסה פחת שנפל. לדבריו, פעולות אלה אינן מוגדרות במסגרת תפקידם אולם מקובלות עליו משום ש"זה חלק מהשירות" [פר' עמ' 104, ש' 5-13].

114. לדבריו, חברת הניהול לא הנחתה את מר מלאכי או כל שומר אחר להזיז רכבים חונים במתחם. על פי הנוהל של חברת הניהול, במקרה שרכב חונה במקום אסור, יש להדביק מדבקה על שמשת חלון הרכב, לאתר את בעליו או להתקשר למשטרה. ככל שמר מלאכי פעל בניגוד לנוהל זה, הרי שפעל שלא במסגרת תפקידו.

115. לטענת מר קליין, לאחר התרחשות התאונה "שאלתי את עמיקם איך זה קרה, איך בן אדם נכנס ברכב, התשובה שלו היתה שהוא אמר שגנץ ביקש ממנו" [פר' עמ' 107, ש' 16-17]. כששאל את מר מלאכי האם נהג בעבר ברכבים של אנשים אחרים, השיב לו מר מלאכי: "לעיתים" [פר' עמ' 107, ש' 21].

116. אחריות מעביד לעוולות עובדו מותנית בהתאם לסעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין בשלושה תנאים: קיומם של יחסי עובד מעביד, ביצוע עוולה על ידי העובד, ביצוע עוולה תוך כדי העבודה למען המעביד. צירוף המילים "תוך כדי העבודה" פורש בפסיקה כביצוע העבודה תוך כדי ביצוע תפקידיו הרגילים של העובד [ראו: עו"ד משה ויסמן, שם, עמ' 489, 494; ת.א. (פתח תקוה) 4738/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' שערי דלק וניהול שותפות רשומה 1994 (טרם פורסם) (2003)].

יודגש שחבות שילוחית תקום מקום שהמעוול הינו "עובד" של האחראי במובן של שליטה ארגונית-טכנית על אופן ביצוע העבודה בידי העובד, ולא בהכרח על אופן הפעלת שיקול דעתו המקצועי [ראו: עו"ד משה ויסמן, שם, עמ' 484].

117. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים אני סבור שנהיגתו של מר מלאכי ברכב בוצעה תוך כדי מילוי עבודתו כמאבטח בלובי המתחם וכחלק אינטגראלי ממנה ובוודאי שלא היוותה פעולה כשלוּח אישי של מר גנץ:

ראשית, מר מלאכי אישר בעדותו שבמועד התרחשות התאונה מילא את תפקידו כשומר במתחם. הפעולות שביצע בשעת התאונה, בוצעו במהלך שעות עבודתו של מר מלאכי, כשהוא בתפקיד מאבטח המתחם.

שנית, מר מלאכי הסביר בעדותו שעבודתו אינה כוללת רק שמירה ואבטחה במתחם. לדבריו, ביצע פעולות נוספות עבור דיירי המתחם ו"לעיתים" אף נהג ברכב של "אנשים אחרים". כפי שכבר ציינתי, התרשמתי לחיוב מעדותו של מלאכי כעדות תמה וכנה ואני רואה לייחס לה משקל גבוה.

שלישית, הזזת רכבו של מר גנץ נעשתה בשטח המתחם, ובכדי לקיים תכלית של שמירת הסדר הציבורי במתחם. אין מדובר במעשה שנעשה למטרה אישית של מר מלאכי.

רביעית, למר מלאכי לא ניתנו הנחיות ברורות מצד חברת השמירה שאסרו עליו לבצע הזזת רכב חוסם או חונה. כך, מר שן הודה במפורש במהלך עדותו שלא נתן הנחיה כזו [פר' עמ' 83, ש' 5-6] ואף במוצג נ/14 שכולל בעיקר נהלי אבטחה ו"נתוני אתר" אין הנחיות מפורשות שאוסרות את הדבר.

118. מטעמים אלה אני קובע שחברת השמירה, כמעסיקתו של מר מלאכי, חבה באחריות שילוחית להתרחשות התאונה מכוח סעיף 13(א)(2) לפקודת הנזיקין.

119. בכתב התביעה עתר מר גנץ להכיר בחבותה של חברת הניהול לנזק שנגרם לרכב מכוח סעיפים 15(1) ו- 15(3) לפקודת הנזיקין. מנגד, טענה חברת הניהול כי על פי נוהל שהנהיגה במתחם, במקרה שבו אדם מחנה את רכבו במקום אסור, יש להדביק מדבקה על שמשת חלון הרכב, לאתר את בעל הרכב או לקרוא למשטרה. נהיגת הרכב על ידי מר מלאכי חרגה מביצוע הנוהל ועל כן, אין לחייב את חברת הניהול בגין הנזק שנגרם לרכב.

120. מר קליין אישר בעדותו שהשומרים במתחם ביצעו עבודות שונות עבור הדיירים. עבודות אלה חרגו מתחום השמירה וביטחון וכללו קבלת דבר דואר רשום, הכנסת בעלי מקצוע לדירות ואף הרמת מכסה פחת שנפל. עוד אישר מר קליין שידע על פעולותיהם הנוספות של השומרים במתחם ואף אישר אותן. לדבריו "זה חלק מהשירות".

121. בשונה מפעולות אלה, כך הסביר מר קליין, פעולת הזזת רכב של דיירי המתחם נאסרה על השומרים במפורש על ידי חברת הניהול. לדבריו, במקרה זה היה עליהם לנהוג בהתאם לנוהל שהוציאה חברת הניהול. התרשמתי לחיוב מגרסתו של מר קליין ואני רואה בה גרסה מהימנה. אני קובע אפוא שחברת הניהול (לה מיוחסת ידיעתו של מר קליין) לא ידעה שמר מלאכי הזיז או החנה את רכבו של מר גנץ או כי עשה כן בעבר.

122. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שלא ניתן לייחס לחברת הניהול אחריות למעשיו של מר מלאכי, זאת מהטעמים הבאים:

ראשית, חברת הניהול הנהיגה נוהל מפורש וברור באשר לדרך הטיפול ברכב החונה במקום אסור במתחם. נוהל זה כלל מספר דרכי פעולה בהן רשאי לנקוט השומר במקרה כזה. אין בנוהל כל הוראה המורה על הזזת הרכב ממקום החניה. מר מלאכי אישר בתצהירו כי היה מודע לקיומו של נוהל זה. אולם, פעל בניגוד לאמור בו.

שנית, מר מלאכי הועסק במתחם על ידי חברת השמירה שהינה קבלן עצמאי שנשכר על ידי חברת הניהול לצורך מתן שירותי שמירה ואבטחה במתחם. מכאן שהדרך לייחס אחריות לחברת הניהול למעשיו של מר מלאכי היא מכוח סעיף 15 לפקודת הנזיקין, הדן בחבותו של "בעל חוזה". סעיף 15 קובע את העיקרון, שאין המעסיק אחראי לעוולה של קבלן עצמאי (הרישא של סעיף 15 לפקודה), אלא אם נכלל המקרה באחד הסייגים שנקבעו בסעיף [ראו: ע"א 748/82 עיריית תל-אביב-יפו נ' מורד, פ"ד מ(3) 74, 79 (1986); ע"א 411/73 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 145, 150 (1974)]

הסייג הרלבנטי לענייננו נקבע בסעיף 15(3) לפקודת הנזיקין. סייג זה מקים חבות למי שעושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו אם הוא "הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק".

בנסיבות המקרה דנן, אין מדובר במתן הנחייה של חברת הניהול למר מלאכי להזיז את רכבו של מר גנץ מן החניה האסורה. נהפוך הוא, עת הזיז מר מלאכי את רכבו של מר גנץ בנהיגתו, פעל בניגוד לנוהלי חברת הניהול.

יתר על כן, כפי שקבעתי חברת הניהול לא ידעה שמר מלאכי נהג ברכבו של מר גנץ, לא אישרה פעולות אלה ובוודאי שלא הורתה לו לעשות כן. בנסיבות אלה אין לייחס לה אחריות מכוח הוראת סעף 15(3) לפקודת הנזיקין [אהרון ברק "האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כד (תשכ"ד) 355, 370-369; ע"א 804/77 נימר נ' דיאב, פ"ד לד(2) 729, 734 (1980); ע"א (ת"א) 1016/03 סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ נ' לנדרמן, (פורסם בנבו) (2009)].

123. מטעמים אלה אני קובע שלא ניתן לחייב את חברת הניהול באחריות נזיקית למעשיו של מר מלאכי ודין התביעה כנגדה להידחות.

הנזק שנגרם לרכב:

124. לאחר התאונה נגרר הרכב למוסך המרכזי של צ'מפיון מוטורס. בהתאם לבקשתו של מר דיטלצויג מונה מטעם חברת הראל שמאי הרכב צבי ברודט לשם הערכת הנזק שנגרם לרכב.

125. בחוות דעתו העריך השמאי ברודט את הנזק שנגרם לרכב בסך 130,308 ₪ וירידת ערך בשיעור 16.5%. הערכת המחיר לביצוע התיקונים נעשתה על סמך הצעת מחיר שקיבל מצ'מפיון מוטורס [נספח 4 לנ/7].

126. מאחר שמר גנץ סבר כי הערכת הנזק שנערכה על ידי השמאי ברודט לא שיקפה את מלוא הנזקים שנגרמו לרכב, שכר מר גנץ את שירותיו של השמאי עידן ויקטור באופן פרטי. בחוות דעתו העריך השמאי עידן את הנזק שנגרם לרכב בסך 164,189 ₪ ואת ירידת הערך העמיד על שיעור 45.5%.

127. שני השמאים נחקרו לפניי על חוות דעתם.

השמאי ברודט הסביר ששווי הרכב בחוות הדעת הוערך על ידו "כפי שרשום בפוליסה ליום האירוע. על פי חוברת לוי יצחק בהתאם לכל יתר הנתונים שזה עלויות, קילומטראז' וכל היתר" [פר' עמ' 57, ש' 21-23]. הערכת שווי זו לא כללה את התוספות ברכב משום ש"כפי שראיתי בפוליסה לא בוטחו תוספות" [פר' עמ' 58, ש' 1].

128. לטענת השמאי ברודט "אנו מחויבים לבדוק את ערך המכונית לפי מחירון לוי יצחק, שכן זה תנאי בפוליסה" [פר' עמ' 67, ש' 3-4]. לדבריו, מחיר הרכב מושפע מאוד מהקילומטראז' שעבר. בענייננו הרכב עבר 50,000 ק"מ תוך 7 חודשים. לכן, 12% ירידת ערך בגין רכב זה "זה בסדר" [פר' עמ' 67, ש' 9-10].

129. כשהתבקש להסביר מדוע קיימים הבדלים משמעותיים בין חוות דעתו לבין חוות הדעת של השמאי עידן, השיב השמאי ברודט כדלקמן:

"כשאנו בודקים רכב אנו עושים בדר"כ את החישוב של סך כול הנזק פלוס ירידת הערך פלוס בכמה המכונית הזו נמכרה". כל זה יחד "צריך לתת לנו את ערכה של המכונית על פי חוברת לוי יצחק. אם תיקחו את ההערכה שלי ותחברו את כל הפרמטרים שאמרתי...סך הכל זה נותן לנו 412,182 ₪.

ערכה של המכונית ביום האירוע היה 435,000 ₪ (לאחר הפחתת 12% על קילומטראז')...ההבדל של 23,000 ₪ הוא הבדל שסוחר צריך להרוויח". לעומת זאת, על פי החישוב של השמאי עידן סך כל הפרמטרים הנו "572,387 ₪. עוד מעל 137,000 ₪ מעל ערכה של המכונית. כך שזה לא הגיוני".

[פר' עמ' 67, ש' 20-23, ש' 28-31, פר' עמ' 68, ש' 11-12].

130. לדבריו, תוך כדי תיקון הרכב עלולים להתגלות נזקים נוספים באופן שעשוי להעלות את שיעור הנזק שנקבע בחוות דעתו. אולם "בעיקרון, עשינו בדיקה מאוד יסודית של הרכב, כל המרכיבים שראינו שנפגע שם יחד עם אנשי צ'מפיון בצורה יסודית מאוד" [פר' עמ' 53, ש' 1-3].

131. לטענת השמאי ברודט, הערכת הנזק שנעשתה על ידו כללה מע"מ. אולם, תגמולי הביטוח עבור תיקון הרכב משולמים למבוטח בתוספת בע"מ רק כאשר המבוטח מתקן את הרכב: "ברגע שהוא מציג חשבוניות של תיקון שהוא שילם את המע"מ, מחזירים לו את המע"מ..." [פר' עמ' 59, ש' 24-25].

132. השמאי ברודט הסביר שבבואו להעריך ירידת ערך לרכב הוא נעזר ב"חוברת מנחה לחישוב ערכי רכב וירידת ערך לרכב פרטי ומסחרי עד 4 טון" מחודש אוגוסט 2007 [נ/5]. חוברת זו מתבססת על המלצות תת ועדה ב"ועדת ששון" במינוי האוצר-המפקח על הביטוח ועל פי ניסיונם המקצועי הרב.

133. לדבריו, ירידת הערך של הרכב מחושבת כדלקמן: "ברגע שיש חלפים סמוכים שגם הם מוחלפים...יש להוריד 20% מהחלק שמחובר לחלק שלידו וגם אז יש חלקים תקינים שאותם אנחנו מעריכים בנפרד. כיוון שהם סמוכים ירידת הערך לא מתייחסת אליהם כחלק בודד שהוחלף" [פר' עמ' 64, ש' 2-5]. ובהמשך: אי אפשר לתת לכל חלק את מלוא הסכום, אז נגיע באמת למה שהגיע השמאי עידן" [פר' עמ' 65, ש' 5-6].

134. גם השמאי עידן הגיע לבדוק את הרכב במוסך צ'מפיון מוטורס. לדבריו בחוות הדעת התבסס על הצעת מחיר של "מוסך הנגב" על גבי "מסמך שלי ששלחתי אותו ...למחסן חלפים של רכב הנגב, והם החזירו לנו עם המחירים" [פר' עמ' 33, ש' 10-11].

135. השמאי עידן הסביר שלא פנה לצ'מפיון מוטורס לשם קבלת הצעת מחיר לחלקי חילוף שלא נכללו בחוות הדעת של השמאי ברודט מכיוון ש"הם מתנגדים לתת את השירות הזה לשמאים שפונים אליהם וגם גובים תשלום. יותר נוח לנו לקבל הצעת מחיר ממוסך קטן (מורשה צ'מפיון) שהוא זמין יותר מבחינת השירות" [פר' עמ' 34, ש' 1-3].

136. בחקירתו הנגדית, עומת השמאי עידן עם ממצאי חוות דעתו והסביר כדלקמן:

לרכב נגרמו שני מוקדי נזק "טריים": קדמי ואחורי. לדבריו, כפי שהסביר לו מר גנץ, הנזק למוקד הקדמי נגרם כתוצאה מפעולת חילוץ הרכב ולא כתוצאה מתאונה [פר' עמ' 35, ש' 5]. שיעור ירידת הערך שהוערך על ידו בחוות הדעת כלל גם את מוקד הנזק הקדמי.

137. השמאי עידן העריך בחוות דעתו כי לרכב נגרמו "נזקים בלתי גלויים" בסך 7,500 ₪. לדבריו, על פי חוזר של משרד התחבורה, חובה על שמאי "באומדן נזק, לתת התייחסות לנזקים סמויים וכך עשיתי" [פר' עמ' 35, ש' 16-17].

138. להערכתו, הנזקים הסמויים נגרמו לתיבת ההילוכים שנבלמה במהלך נסיעה מהירה לאחור, במתלה אחורי שמאלי וחלקים נוספים. בעדותו, אישר השמאי עידן שטרם קביעה זו, לא בדק את תיבת ההילוכים משום ש"כדי לבדוק אם נגרם נזק אני צריך לבדוק את הרכב לאחר התיקון, וזה לא סביר שאעשה זאת" [פר' עמ' 35, ש' 29-30].

139. לטענת השמאי עידן, ערך הרכב כולל גם את התוספות. התוספות לא נפגעו במהלך התאונה ואין זה משנה אם הן בוטחו, אם לאו משום ש"זה בכל מקרה תביעת צד ג', אז את מי זה מעניין?...גם אם אמצעי המיגון לא צוינו בפוליסה, מאחר שזו התניה בכיסוי ביטוחי היא מחויבת בתשלום מלא" [פר' עמ' 36, ש' 16-18].

140. לדבריו, יש לשלם למבוטח עבור כל תוספת ברכב "מאחר וזה אופציונאלי, אני מחויב לתת תוספת על זה בהתאם למחירון" [פר' עמ' 37, ש' 1-2].

141. השמאי עידן הסביר שאת ירידת הערך ניתן לחשב גם לפני וגם אחרי התיקון [פר' עמ' 39, ש' 11-12]. לדבריו בעת עריכת חוות דעתו הוא אינו מסתמך כלל על נ/5 משום ש"המפתח הזה מעוות ונמוך מאוד..." [פר' עמ' 43, ש' 13-14].

142. בעת עריכת חוות הדעת עובד השמאי עידן על בסיס "חוברת שלי שזה שכלול של אנשי מקצוע שאני מעריך את המקצועיות שלהם, מכל הדבר הזה כולל מה שאני חושב עשיתי ממוצע, במבחן התוצאה זה משקף...את ההפסד במכירה. אומרים שחוברת וועדת ששון לא משקפת את ההפסד שנגרם" [פר' עמ' 43, ש' 20-22].

143. כפי שעלה מעדותו של מר מלאכי כתוצאה מהתאונה, נפגע הרכב בחלקו הימני אחורי. לדבריו: "זו המכה היחידה שאני יודע, שנכנסתי בתוך הקיר" [פר' עמ' 101, ש' 7]. מר גנץ אישר שהתאונה גרמה לנזק בצידו האחורי של הרכב. כשנשאל כיצד קרה הנזק בחלקו הקדמי של הרכב השיב: "אין לי מושג. לא ראיתי את הרכב. אני יודע שהרכב היה ללא רבע שריטה לפני זה". ובהמשך: "הוא [השמאי עידן – א.ש.] שאל אותי איך נגרם הנזק לרכב, ואז הנחנו שזה מתוך זה או מהתאונה או מהחילוץ". [פר' עמ' 22, ש' 18, 23]. גם עו"ד חסקור אישרה שבעת פעולת חילוץ הרכב נגרם לו נזק נוסף וגם נזק זה הינו בר פיצוי במסגרת הפוליסה [פר' עמ' 77, ש' 25-30, עמ' 78, ש' 1].

144. עו"ד חסקור הסבירה שהנחיות המפקח על הביטוח וסעיף 20(13) פרק 7 לפוליסה מורים כדלקמן:

"המבוטח יהיה רשאי לערער על הצעת התיקון או על השומה של שמאי החוץ בפני שמאי מכריע ובלבד שיציג הצעת תיקון נגדית ויודיע על רצונו לערער לפני תיקון הרכב, או יציג שומה נגדית לא יאוחר משבוע לאחר שנמסרה לו השומה של שמאי החוץ"

145. לשיטתה, מאחר שמר גנץ לא הציג שומה נגדית בזמן ולא הביע רצונו לערער על השומה של השמאי ברודט, הרי שחוות הדעת של השמאי ברודט מחייבת. כך גם אין למר גנץ אפשרות להציג חוות דעת נגדית.

146. אין בידי לקבל טענה זו.

להבנתי הנחיית המפקח על הביטוח נועדה ליצור נתיב אלטרנטיבי-פנימי שיאפשר מנגנון זול ומהיר ליישוב חילוקי דעות בין מבוטח למבטח. מנגנון זה אינו שולל הגשת תביעה בעילה מהמשפט האזרחי אל בית המשפט המוסמך. יתר על כן, מר גנץ הודיע לחברת הראל כי יש בידו חוות דעת של שמאי הרכב מר עידן, אולם לא הוצגה לפניי כל ראיה שחברת הראל הפנתה את מר גנץ להליך הערעורי הנטען.

מכאן שיש לברר את המחלוקת בדבר ערך הנזק לגופם של דברים.

147. התרשמתי שמר ברודט פעל ברצינות ובמקצועיות: הרכב נבדק בסמוך לאחר התאונה, נתקבלה הצעת מחיר ממוסך מרכזי של יבואן אאודי "מרכז שירות צ'מפיון תל-אביב" נערכו בדיקות נוספות לרכב ורק לאחר מכן נערכה חוות דעת סופית וממצה. יתר על כן, השמאי ברודט אף כלל את הנזקים למוקד הקדמי ימני, שנגרמו כתוצאה מחילוץ הרכב, ואלה הוערכו בסך 7,816 ₪ [עמ' 2 לנספח 6 לנ/7]. בנסיבות אלה, אני סבור כי שומתו של השמאי ברודט משקפת היטב את הנזקים הישירים שנגרמו לרכב, לרבות הנזק למוקד הקדמי ואני רואה לנכון להעדיפה, בכל הנוגע לנזק הישיר, על פני שומתו של השמאי עידן.

148. יחד עם זאת, השמאי עידן העריך בחוות דעתו שבעת התיקון עלולים להתגלות ברכב נזקים נוספים. השמאי עידן כינה נזקים אלה כ"נזקים בלתי גלויים" והעריכם בסך 7,500 ₪. גם השמאי ברודט אישר בעדותו שבמהלך תיקון הרכב עלולים להימצא נזקים נוספים ברכב, שלא הוערכו בחוות הדעת. אולם השמאי ברודט לא העריך בחוות דעתו את עלותם של נזקים אלה. על כן, אני מקבל את הערכתו של השמאי עידן לעניין ה"נזקים בלתי גלויים" וקובע שיש להוסיף רכיב זה בסך 7,500 ₪ לדמי הנזק.

149. סיכומם של דברים אני קובע כי הנזק הישיר שנגרם לרכב כתוצאה מהתאונה הינו סך 119,392 ₪ (לא כולל מע"מ).

150. לעניין רכיב המע"מ נקבע בע"א 1772/99 זלוצין נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203, 209 (2001) בזו הלשון:

"תשלום מע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצויי כסף כעלות התיקונים, זכאים הם מימלא גם למע"מ המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמתו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים".

151. נוכח האמור, לסך 119,392 ₪ יש להוסיף מע"מ כדין, כך שהסכום לפיצוי בגין הנזק הישיר לרכב הינו סך 139,091 ₪.

152. בהתאם להערכת השמאי ברודט, ירידת הערך שנגרמה למוקד חלק אחורי ימני הנה 16.5%. הערכתו בוצעה בהתאם לדו"ח ועדת ששון. השמאי ברודט לא לקח בחשבון את ירידת הערך שנגרמה לרכב בגין הנזק שנגרם למוקד קדמי ימני.

153. מנגד השמאי עידן קבע שלרכב נגרמה ירידת ערך מסחרית בשיעור 45.5% בגין נזק קדמי ואחורי. השמאי עידן הסביר כי בעת הערכת ירידת ערך הרכב הוא אינו מסתמך כלל על דו"ח ועדת ששון. הערכתו בוצעה על סמך "חוברת אנשי מקצוע" שערך לעצמו.

154. לאחר שעיינתי בתמונות הנזק שנגרם לרכב במוקד האחורי ובחנתי את טענות הצדדים, אני מעדיף ברמה העקרונית את הערכת הנזק של השמאי ברודט המבוססת על שקלול הרכיבים בהתאם להמלצות ועדת ששון. יחד עם זאת, אני סבור שהערכת ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי ברודט נמוכה מעט יתר על המידה לגבי שני נזקים: הראשון – הצורך בהחלפת הכנף הקדמית ימנית שניזוקה כתוצאה מפעולת חילוץ הרכב מהחניון פעולה הכוללת צביעה והוערכה על ידי השמאי עידן בירידת בשיעור 1%, והשנייה נוגעת לצורך בחיתוך וריתוך כנף אחורית ימנית ברכב (זהו חלק שאינו מתפרק מגוף הרכב), שהוערכה על ידי השמאי עידן בשיעור8% לעומת הערכה של 4% על ידי השמאי ברודט. על כן אני קובע כי ירידת הערך שנגרמה לרכב כתוצאה מהתאונה היא של 21.5% (16.5%+1%+4%=21.5%).

155. שני השמאים היו חלוקים אף באשר לשווי הרכב. שני השמאים ציינו בחוות דעתם שעל פי המחירון המקובל עמד שווי הרכב על סך 495,000 ₪ במועד התרחשות התאונה. לאחר הפחתת 12% בגין קילומטארז' רב שעבר הרכב, עמד שוויו על סך 435,600 ₪. לסכום זה הוסיף השמאי עידן 17,324 ₪ בגין תוספות מקומיות. לדבריו הוא "מחויב" לעשות כן. מכאן שלצורך הערכת ירידת הערך, העמיד השמאי עידן את שוויו על סך 452,924 ₪ (435,600 ₪ + 17,324 ₪).

156. בענייננו יש להפריד בין הערכת הנזק לצורך הפוליסה לבין הערכת הנזק לצורך תביעת המזיקים. הערכת הנזק לצורך הפוליסה נשלטת על ידי הוראות חוק חוזה ביטוח, הנחיות המפקח על הביטוח באגף שוק ההון באוצר ועל ידי תנאי הפוליסה. מכאן, שיש ממש בעמדת השמאי ברודט כי לא היה מקום לכלול בערך הרכב את עלות התוספות והשיפורים שלא היו מבוטחים, כל עוד הדבר נוגע לשיעור הפיצוי מכוח הפוליסה.

157. מכאן שהפיצוי בגין ירידת ערך על פי תנאי הפוליסה הינו: 21.5% לפי ערך רכב של 435,600 ₪, היינו 93,654 ₪. ממצא זה מתיישב עם המחיר בו נמכר הרכב למר בלאס בסך 210,000 ₪ [נספח ז' לת/1]. כך, חיבור הערכת הנזק הישיר בסך 139,091 ₪ עם ירידת הערך בסך 93,654 ₪ והתמורה שנתקבלה ממר בלאס בסך 210,000 ₪ מביאה לסכום מצטבר של 442,745 ₪, שהינו סכום שקרוב מאוד להערכת שווי הרכב, דבר המעיד על תקפותו של התחשיב.

158. סיכומו של דבר - תקבולי הביטוח על פי תנאי הפוליסה הינם: סך 139,091 ₪ בגין נזק ישיר, סך 96,654 ירידת ערך, סך 1,700 ₪ עלות גרירה, בהפחתת השתתפות עצמית בגין נזק ישיר (1,600 ₪) ובהפחתת השתתפות עצמית בגין ירידת ערך (1.5% לפי ערך רכב של 435,600=6,534 ₪): 229,311 ₪.

159. בהתחשב בכך שהראל חויבה לשלם סך 175,000 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת בתוספת ריבית מיוחדת, הרי שהיתרה הינה סך 54,311 ₪ כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.10.09 (מועד השלמת חוות הדעת של מר ברודט).

160. לעומת זאת, בהתייחס להערכת הנזק בגין העילה הנזיקית, יש לחשב את ערך הרכב ככולל תוספות ועל כן הוא יועמד על סך 452,924 ₪, כקביעת השמאי עידן. אולם מאחר שהנתבעים 3-4 אינם אחראים לנזק המוקד הקדמי (כי לא הם חילצו את ההרכב אלא גורר מטעמה של הראל), הרי ששיעור הנזק בו יחויבו הינו כדלקמן: נזק ישיר בהפחתת מוקד קדמי: 131,275 ש"ח בתוספת ירידת ערך שאינה כוללת את רכיב הכנף הקדמי 452,924*20.5%= 92,849 ₪ - במצטבר: 224,124 ₪.

בהפחתת אשם תורם בשיעור 40%: סך 134,474 ₪, שעל הנתבעים 3-4 לשלם לתובע ביחד ולחוד.

161. מר גנץ עתר לחיוב הנתבעים בעלות הלוואה שנטל. ראש נזק זה לא הוכח לפניי וממילא מקום בו חויבה חברת הראל בפיצוי מיוחד, אין מקום להוסיף ולחייב את מי הנתבעים בעלות הריבית שממילא מגולמת בחיוב שהושת על חברת הראל.

162. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

163. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט להלן:

א. אני מחייב את חברת הראל לשלם לתובע סך 175,000 ₪, בצירוף ריבית מיוחדת בשיעור פי שניים מהריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל מתאריך 3.11.09 ועד התשלום המלא בפועל.

ב. אני מחייב את חברת הראל לשלם לתובע סך 54,311 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.10.09.

ג. אני מחייב את הנתבעים 3-4 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 134,474 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.10.09.

ד. מובהר כי התובע לא יכול להיפרע מעבר לסכומים המצטברים מסעיפים א-ב לעיל.

ה. אני מחייב את הנתבעים 1,3,4 בהוצאות משפט לזכות התובע: אגרת בית משפט, שכר העדים כפי שפסקתי ומחצית עלות חוות דעתו של השמאי עידן (לפי קבלה). בנוסף אני מחייב את הנתבעים 1-3 בשכ"ט ב"כ התובע בסך 40,000 ₪.

ו. לנוכח דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 אני מחייב את התובע לשאת בשכ"ט ב"כ הנתבעת 2 בסך 12,000 ₪.

ז. סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 15.8.13.

ניתן היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.