1. מבוטח התובעות (להלן: הנפגע והמבטחות בהתאמה) נפגע בתאונת דרכים. הנתבע (להלן: המוסד), אשר שילם לנפגע גמלאות בהתאם לפרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), דרש מאת המבטחות השבת מה ששילם בהתאם לסעיף 328 לחוק זה.

המבטחות נענו לדרישתו והשיבו למוסד סך של 330,148 ₪ (קרן).

2. לימים הכיר המוסד בנפגע בתור נפגע בעבודה בהתאם לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. המבטחות סברו כי למעביד היה עניין בנסיעה שבה נפגע הנפגע וכי הנסיעה נועדה לצרכיו של המעביד. לפיכך בהתאם לכתב ההבנות שנחתם ביום 12.11.90 בינן לבין המוסד, טענו המבטחות כי אין המוסד זכאי לשיפוי בגין הגמלאות ששילם.

לפיכך הגישו המבטחות את התובענה דנן, בה תבעו השבת מה ששילמו.

3. היות שהסוגיה במחלוקת – אם התאונה אירעה 'בשירות המעביד' אם לאו - עמדה להכרעה בהליך משפטי שנקט הנפגע, הסכימו בעלי הדין דנן להמתין להכרעה באותו הליך, וכך להימנע מדיון באותה מחלוקת בשתי ערכאות שונות.

4. עם מתן פסק דין בתביעתו של הנפגע הודיעו באי כוח בעלי הדין כי הגיעו לידי הסכמה, ולפיה התובענה דנן תידחה. עם זאת נותרו חלוקים בסוגיית ההוצאות. בעוד המבטחות סבורות כי אין לחייבן בהוצאות עמד המוסד על חיוב לטובתן.

5. לפי החלטתי מיום 19.3.14 היה על באי כוח הצדדים להגיש טיעון קצר בכתב, אולם חרף הזמן שחלף טרם עשו-כן. לפיכך תוכרע המחלוקת על יסוד הנתונים המצויים לפניי.

6. מעיון בתיק בית משפט עולה כי המוסד לא הגיש בקשת רשות להתגונן במועד, ולכן ניתן נגדו פסק דין על פי צד אחד. המוסד הגיש בקש לביטולו, שנתקבלה בלא שחויב בהוצאות. רשמת בית המשפט השיתה אמנם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 800 ₪ בצירוף מע"מ ברם קבעה, כי אלה ישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי 'על ידי הצד שייפסק נגדו.' מאחר שסיבה לאי-הגשת בקשת רשות להתגונן במועד נעוצה במחדל מצדו של המוסד, חסד עשתה עמו הרשמת כשלא חייבה אותו בהוצאות לטובת המבטחות.

7. באותה החלטה חייבה הרשמת את המוסד להגיש בקשת רשות להתגונן, שאמנם הוגשה, ובהסכמת בא כוח המבטחות ניתנה לו רשות להתגונן.

8. בקשת המוסד לביטול פסק דין כמו גם בקשתו למתן רשות להתגונן הוכרעו בלא שבא כוח המוסד נדרש להתייצב לדיון. עם קביעת ישיבת קדם-משפט התייצב בא כוח המבטחות בלבד והודיע על ההסכמה שהושגה בין הצדדים (להמתין להכרעה בתביעתו של הנפגע). בהמשך רק בא כוח המבטחות דיווח על ההתפתחויות שחלו בתובענה שהגיש הנפגע, והוא אשר הודיע על ההסכמה, ולפיה התובענה דנן תידחה.

9. יוצא אפוא כי מלבד הגשת בקשה לביטול פסק דין – שהצורך בה נעוץ בטעות משרדית מצדו של המוסד – ובקשה למתן רשות להתגונן, לא נדרש המוסד לבצע פעולות נוספות בהליך דנן.

10. בנסיבות אלה הגעתי למסקנה כי מן הראוי להורות על דחיית התובענה ללא חיוב בהוצאות תוך ביטול החיוב שהשיתה רשמת בית המשפט.

11. אשר על כן אני מורה על דחיית התובענה, ללא צו להוצאות.

היות שהתובענה נדחתה לבקשת מגישהּ בלא שהתקיים דיון ענייני כלל, אני מורה - בהתאם לתקנות בתי משפט (אגרות) תשס"ז-2007 - על השבת האגרה באמצעות בא כוח המבטחות.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.