נגד

הנתבעים שכנגד: 1. אילת גייטפורט נגה (1982) בע"מ, ח.פ. 3-093462-51 2. יעקב תגר, ת.ז. 007709017

1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד. התביעה המקורית הוגשה על ידי התובעת, אילת גייטפורט נגה (1982) בע"מ (להלן: "התובעת" או "התובעת בתיק העיקרי" או "אילת גייטפורט"), כנגד שלושת הנתבעים שבכותרת (להלן ביחד: "הנתבעים והתובעים שכנגד") בהליך של סדר דין מקוצר בגין חוב של הנתבעת 1, פ.ש. מנופים ומסחר בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "הנתבעת והתובעת שכנגד" או "פ.ש. מנופים") וכן בגין ערבות אישית של הנתבעים 2 ו-3 לחוב זה (להלן: "גב' פרץ" ו- "מר פרץ" בהתאמה" או "הנתבעים 2 ו-3" ביחד). הנתבעים הגישו תביעה שכנגד הן כנגד התובעת והן כנגד מר יעקב תגר, אשר לטענתם חייבים להם כספים בעקבות המחאת זכות שנתנה לנתבעת 1 על ידי צד ג', אשר התובעת הייתה חייבת לו החזרים בגין תשלום ביתר ששילם לה.

רקע כללי:

2. התביעה העיקרית הוגשה , כאמור, בהליך של סדר דין מקוצר כתביעה על סכום קצוב והועמדה על סך של 45,363 ₪. הנתבעים והתובעים כנגד הגישו התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב (להלן: "ההתנגדות") וכן תביעה שכנגד, כנגד התובעת בתיק העיקרי וכנגד נתבע נוסף, יעקב תגר (להלן: "מר תגר"). בתביעה שכנגד דורשים הנתבעים והתובעים שכנגד השבת סכומים שנגבו מצד ג' ע"י התובעת ומר תגר, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. התביעה שכנגד הוגשה על סכום של 100,000 ₪.

הצדדים:

3. התובעת בתיק העיקרי הינה חברה העוסקת במתן שירותי עמילות מכס, מתן אשראי ומימון, מתן שירותי אחסנת סחורות, הובלות ושילוח בינלאומי. במסגרת עיסוקה זה נוצר הקשר עם הנתבעים והתובעים שכנגד.

4. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית אשר עוסקת בין היתר ביבוא ומכירה של מנופים וציוד למחזור וכן מנהלת משרד לשינוע והובלה בינלאומית בניהול של הנתבעים 2 ו-3, גב' פרץ ומר פרץ. במסגרת עיסוקה זה נוצר הקשר עם התובעת ומר תגר.

הגברת שושנה פרץ הינה אשתו של הנתבע 3, מר אלברט פרץ, אשר מנהל את הנתבעת 1. הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי השליטה בנתבעת 1.

5. מר תגר, הנתבע הנוסף בתביעה שכנגד, הינו הבעלים של חב' י.ת. עזדן (2001)בע"מ ועוסק בתחום עמילות המכס. מר תגר מבצע עסקאות ייבוא עם התובעת, כאשר תפקידו לגייס לתובעת לקוחות תמורת קבלת עמלה. עקב עיסוקו זה היו לו קשרי עבודה הן עם התובעת והן עם הנתבעים והתובעים שכנגד.

6. תחילת הקשר בין הצדדים היה למעשה בין התובעת לבין הנתבעת 1, כאשר התובעת נתנה שירותי עמילות מכס לנתבעת 1. כמו כן, קיבלה הנתבעת 1 אשראי מהתובעת. התובעת חתמה עם הנתבעת 1 על מסמך תנאים כלליים לגבי השירותים המוענקים. להבטחת חיובי הנתבעת 1 ערבו שני הנתבעים, גב' ומר פרץ, בערבות בלתי מסויגת. על חשבון החוב מסרה הנתבעת 1 שיקים לתובעת, שחוללו ע"י הבנק הנמשך "בהעדר כיסוי מפסיק" ו "נתקבלה הוראת ביטול". בגין חוב זה הגישה התובעת תביעה לסכום קצוב כאשר הסכום הנתבע הוא סכום יתרת כרטסת הנתבעת 1 אצל התובעת.

לאחר שהתקבלה ההתנגדות שהגישו הנתבעים הוגשה על ידם תביעה שכנגד. בתביעה שכנגד טוענים הנתבעים והתובעים שכנגד, כי יש לקזז את החוב שנותר להם אצל התובעת מסכומים שנגבו על ידה ביתר מלקוח של הנתבעים והתובעים שכנגד, וזאת על בסיס המחאת זכות שנתן אותו לקוח לנתבעת 1. הנתבעים תבעו כנתבע נוסף בתביעה שכנגד את מר תגר.

תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעת בתיק העיקרי:

7. לטענת התובעת, הנתבעים והתובעים שכנגד נותרו חייבים לתובעת סך של 45,363 ₪ נכון ליום 13.08.09, בגין שירותי עמילות מכס ושילוח בינלאומי שהתובעת סיפקה לנתבעת 1, ובהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות שמנהלת התובעת (הכרטסת צורפה כנספח ד' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).

לצורך התקשרות עם התובעת חתמה הנתבעת 1 על מסמך תנאי התקשרות כלליים (נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: "מסמך תנאי התקשרות"), לפיו התחייבה בסעיף 5 לסלק כל סכום המגיע לתובעת ממנה מיד עם דרישתה הראשונה.

לטענתה, הנתבעים 2 ו-3 ערבו בחתימתם על מסמך תנאי ההתקשרות בערבות אישית, בלתי מוגבלת וללא תנאי, לכל התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת.

8. בהתאם לתנאי ההתקשרות סיפקה התובעת לנתבעת 1 שירותים, כאמור, ועל חשבון חובה מסרה הנתבעת 1 לתובעת שיקים (נספח ג' לכתב התביעה). התובעת הציגה את השיקים לפירעון, אולם השיקים חוללו ע"י הבנק הנמשך מסיבות "אין כיסוי מספיק" ו ”נתקבלה הוראת ביטול".

עפ"י סעיף 5 למסמך תנאי ההתקשרות מתווספת לחוב של הנתבעים ריבית פיגורים חריגה הנהוגה בחשבונות חח"ד דביטוריים של בנק הפועלים בע"מ בתוספת ריבית בשיעור 1.5% לחודש על בסיס חודשי. (סעיף 5 לתנאי ההתקשרות – נספח א' לכתב התביעה).

תמצית טענות הנתבעים והתובעים שכנגד:

9. למעשה, הנתבעים והתובעים שכנגד, אינם כופרים בקיום החוב, אך לטענתם יש לקזזו כנגד תשלומי היתר שגבתה התובעת מלקוח של הנתבעת 1 בשם בני ברנס (להלן: "מר ברנס").

לטענת הנתבעים והתובעים שכנגד, מר ברנס חתם על המחאת זכות הממחה את זכות ההשבה לנתבעת 1. בהתאם להמחאת הזכות, אשר צורפה כנספח ב' לכתב התביעה שכנגד ואשר כותרתה "ייפוי כוח" (להלן: "מסמך המחאת הזכות" או "ייפוי הכוח"), כל סכומי היתר שנגבו על ידי התובעת ממר ברנס הומחו לצורך השבתם לנתבעת 1.

עוד לטענתם, למרות שהמחאת הזכות נשלחה למר תגר ולתובעת היא לא כובדה , וסכומי ההשבה לא הושבו לנתבעת 1, אלא ללקוח עצמו, כלומר למר ברנס.

10. השבה חלקית: בנוסף טוענים הנתבעים, סכומי ההשבה שהוחזרו למר ברנס הינם רק חלק מהסכום שנגבה ביתר על ידי התובעת ועליה להשיב גם את יתרת הסכום שנגבה ביתר.

11. לגבי הנתבע הנוסף, מר תגר, טוענים הנתבעים כי העסקה בוצעה באמצעותו והוא היה זה שקבל את ההודעה על המחאת הזכות בפקס למשרדו, ולמרות זאת לא פעל על פי הוראות אותה המחאה.

12. לסיכום, הנתבעים טוענים, שהן התובעת והן מר תגר לא פעלו בהתאם להמחאת הזכות שנמסרה להם. בנוסף הם טוענים, כי הסכום שהושב בפועל קטן מהסכום שנגבה ביתר. לצרכי אגרה העמידו את סכום התביעה שכנגד על סך של 100,000 ₪.

תמצית טענות התובעת כנגד התביעה שכנגד:

13. התובעת מסבירה, כי מר תגר אינו מנהל בתובעת, אינו בעל מניות בה ואינו מעורב בניהול עסקיה. חב' י.ת. עזדן (2001) בע"מ אשר בשליטתו של מר תגר (להלן: "חב' י.ת. עזדן"), מפנה אל התובעת עבודות שילוח ועמילות עבור לקוחותיה ומקבלת על כך עמלה. (סע' 13א', 13ב' לתצהיר ע'. ראשית של הגב' אורנה מזרחי , מנהלת בתובעת).

14. לעניין מסמך המחאת הזכות, מסבירה התובעת, כי החוב כלפיה נוצר מכיוון ששיקים דחויים שנתנה הנתבעת 1 לתובעת סורבו ע"י הבנק הנמשך. אין כל קשר למשא ומתן שנוהל עם חב' י.ת. עזדן ולעסקת ייבוא המנוף עם מר ברנס. כמו כן, החוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת נוצר עוד קודם להתקשרותה עם חב' י.ת. עזדן (סע' 13ג' לתצהיר התובעת).

העסקה שכללה הענקת מסגרת אשראי למר ברנס לשם ביצועה נסתיימה זה מכבר, כאשר מר ברנס שילם את התמורה המוסכמת ואף הוחזר לו סך כולל של 24,624.6 ₪. לאור ההיסטוריה של התובעת עם הנתבעת 1, לטענתה, היא לא הייתה מוכנה להעניק לנתבעת 1 מסגרת אשראי אף אם הייתה מתבקשת לעשות כך (סע' 14 לתצהיר התובעת).

עוד לטענת התובעת, היא לא קיבלה את ההודעה על המחאת הזכות. לו הייתה מקבלת הודעה שכזו, הייתה פונה לממחה לקבלת אישורו. בכפוף לקבלת אישור הממחה הייתה מקזזת את סכום ההשבה מסכום החוב של הנתבעת 1. הוסיפה וטענה התובעת, כי יש לה אינטרס כלכלי לבצע קיזוז מסכום החוב של הנתבעת 1, על פני הוצאת כספים לצורך השבה לאותו לקוח, כך שלו המחאת הזכות הייתה מגיעה לידיה היא הייתה פועלת על פיה בכפוף לקבלת אישורו של הממחה.

תמצית טענות הנתבע הנוסף בתביעה שכנגד, מר תגר:

15. כטענה מקדמית טען מר תגר, כי יש להורות על דחיית או מחיקת התביעה כנגדו על הסף מחמת היעדר יריבות בינו לבין התובעים. לטענתו, הוא איננו פועל באופן אישי בעסקי הייבוא ועמילות המכס אלא באמצעות חב' י.ת. עזדן וגם במקרה דנן התקשר הלקוח, מר ברנס, עם הנתבעת 1 ועם חב' י.ת. עזדן שבבעלותו ולא עמו באופן אישי (סע' 2 לתצהיר ע'. ראשית מטעם מר תגר).

16. בנוסף טען תגר, כי אין לו כל קשר בין החוב הנתבע במסגרת הליך זה לעסקת יבוא המנוף עבור מר ברנס. הוא מסביר, כי מר ברנס ביקש לייבא מנוף לישראל ולשם כך הוא פנה למר פרץ, בעל השליטה בנתבעת 1, שכן היא נציגתה בישראל של חברת המנופים האיטלקית ממנה הוזמן המנוף. לטענתו, מר פרץ פנה אליו בבקשה לתת למר ברנס הצעת מחיר. מר תגר פנה לתובעת עם פרטי העסקה, קיבל ממנה הצעת מחיר ובהתאם נתן הצעת מחיר עבור מר ברנס.

17. יש להקדים ולציין, כי הנתבעת 1, אשר הייתה לה בעיה של תזרים מזומנים לא יכולה הייתה לשלם את המע"מ וההוצאות הנלוות, ולכן פנתה באמצעות מר פרץ למר תגר לשם סידור ההובלה מחו"ל לארץ. באותה שיחה ביקש מר פרץ לעזור למר ברנס במימון הוצאות השחרור וכן ביקש שלא לבצע את המשלוח באמצעות התובעת, כי לטענתו הפקיעה מחירים בעבר. לימים התברר, כך טוען מר תגר, כי הסיבה האמיתית הייתה שבאותה עת הנתבעים והתובעים שכנגד חבו לתובעת את הכספים נשוא התביעה העיקרית (סע' 3ב' לתצהיר המשלים).

לאחר שנודע למר פרץ שמר תגר עובד עם התובעת, הוא ביקש להסתיר מהתובעת את העובדה כי הוא קשור בעסקה זו, מאחר והנתבעת 1 חייבת לתובעת כספים מעסקאות קודמות. כל אותה עת, לטענתו, היה ברור לנתבעת 1, למר ברנס, לתובעת עצמה כי הלקוח הוא מר ברנס. מר תגר מציין בתצהירו, כי ידוע לו שהתובעת לא הייתה מסכימה להעניק מימון לנתבעת 1, בין היתר מאחר והיא חייבת לה כבר כספים מעסקאות קודמות (סע' 3 לתצהיר ע'. ראשית).

18. התובעת ביצעה את עסקת הייבוא אשר היא קיבלה בגינה ממר ברנס סך כולל של 300,000 ₪ בשיקים דחויים שנמסרו בגין העסקה בין התובעת למר ברנס. במהלך התקופה העביר מר ברנס לתובעת כספים נוספים ע"ח ההלוואה (המימון), כמפורט בכרטסת, ובסיכום סופי נותר מר ברנס ביתרת זכות אצל התובעת בסך כולל של 24,667.86 ₪ בלבד. כספים אלו שנגבו ביתר הועברו לידי מר ברנס כלקוח ולצורך "איפוס הכרטסת" (סע' 9 לתצהיר המשלים).

19. לעניין המחאת הזכות מוסיף ומסביר מר תגר, כי מר ברנס היה נתון ללחצי הנתבעת 1 אשר החזיקה במנוף, וכנגד שחרורו מר ברנס נתן לה ייפוי כוח (זה המסמך שנקרא "המחאת זכות"- נספח ב' לתביעה שכנגד המהווה את "המחאת הזכות") לקבלת כספים, ככל שהם מגיעים לו מהתובעת, כאשר הנתבעת 1 מצידה שואפת לקזז כנגד כספים אלו חובות עבר שיש לה לתובעת. (סע' 3ה' לתצהירו).

20. הוא מוסיף, כי ייפוי הכוח נשלח למשרדו באזור נתניה ומעולם לא הציג אותו בפני מי מנציגי התובעת, זאת מאחר וכבר אז ידע כי לא מגיע לנתבעת 1 כל סכום בגין העסקה עם מר ברנס ומדובר בניסיון לבצע נוכלות מצד הנתבעת 1 ובעלי השליטה בה, ששאפו להוציא כמה שיותר כסף ממר ברנס. (סע' 3ז' לתצהירו).

דיון:

21. התביעה העיקרית הוגשה כתביעה לסכום קצוב. טענת ההגנה של הנתבעים והתובעים שכנגד הינה מבוססת על טענת קיזוז שטענו הנתבעים כנגד החוב הנתבע. כמו כן, הגישו הנתבעים והתובעים שכנגד תביעה שכנגד על סך 100,000 ₪, דהיינו, לטענת הנתבעים והתובעים שכנגד, התובעת ומר תגר חייבים להם סכום נוסף על החוב הנתבע בתביעה העיקרית. הן את הקיזוז כנגד החוב והן את הסכום הנוסף תובעים התובעים שכנגד על בסיס מסמך , אשר לטענתם מהווה "המחאת זכות". לטענתם, מר ברנס המחה את זכותו להשבת כספים ששולמו על ידו ביתר לתובעת, לנתבעת והתובעת שכנגד.

הנתבעים והתובעים שכנגד ייצגו את עצמם בדיון ולכן גם אם לא ציינו את המונחים המשפטיים הנדרשים אתייחס לטיעוניהם בהתאם לרוח הדברים.

המתווה הנורמטיבי:

22. בחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969 (להלן: "החוק" או "חוק המחאת חיובים") נקבעו ההוראות המתייחסות להמחאת זכות ויש לבדוק את המסמך הנטען כהמחאת זכות, המהווה את טענת הקיזוז, בהתאם להוראות החוק.

סעיף 1 לחוק קובע מהי המחאת זכות וזו לשונו:

"(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

(ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות, כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד".

סעיף 2 קובע:

"(א) המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה.

(ב) פרע החייב את הזכות לממחה לפני שהודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה, מופטר החייב, זולת אם פעל שלא בתום-לב.

(ג) פרע החייב את הזכות לנמחה לאחר שהממחה הודיע לו על ההמחאה או שהוצגה לפניו המחאה בכתב מאת הממחה, מופטר החייב אף אם לא עברה הזכות לנמחה, זולת אם פעל שלא בתום-לב".

23. הפסיקה התייחסה לעקרונות המנחים ביישום "המחאת הזכות" הלכה למעשה כמפורט להלן: בע"א 25773-01-10 קרגל בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ (מחוזי- תל-אביב-יפו) (ניתן ביום 06/09/2011), מבהירה כב' השופטת רות לבהר-שרון מהי המחאת זכות ויפים דבריה אף לענייננו:

"המחאה היא למעשה, העברה של זכות מהנושה בעל הזכות לצד שלישי. ההמחאה אינה פורעת או מבטלת את הזכות המקורית, אלא מביאה לחילופי נושים. הנושה המקורי (הממחה) חדל להיות הנושה של החייב, והצד השלישי (הנמחה), נכנס לנעליו והופך להיות בעל הזכות כלפיו. עוד יש לציין כי ההמחאה אינה משנה את אופייה של הזכות הנעברת, אלא רק את זהות הנושים. כך גם מעת שבוצעה ההמחאה, הנמחה לבדו רשאי לתבוע מהחייב את קיום הזכות, ואילו הממחה שחדל להיות נושה של החייב, אינו יכול עוד להפטיר את החייב.

(ראה סיפרו של המלומד שלום לרנר, המחאת חיובים, הפקולטה למשפטים בר- אילן, תשס"ב- 2002 ע"מ 45 (להלן: "לרנר"))".

ובהמשך לעניין נוסח ההודעה על המחאת הזכות:

"גישה זו של מתן משקל מכריע לנוסח ההודעה על המחאת הזכות לחייב, נבעה מהצורך להעניק לחייב ביטחון משפטי, כך שתנאים שלא מצאו את ביטוים בנוסח, לא יחייבו אותו. כיום לנוסחו של הסכם המחאת הזכות ו/או נוסח ההודעה לחייב ולצורתם החיצונית אין עוד משקל מכריע, אלא יש לילך אחר אופיה האמיתי של העסקה, ולבחון את כוונת הצדדים, הנלמדת, בין היתר ממכלול נסיבותיה של העסקה (לרנר ע"מ 283).

נקודת המוצא לבחינת מהותה של המחאת הזכות היא, אם כן, נוסח ההודעה או הסכם המחאת הזכות, אך זוהי אך ורק נקודת מוצא שכן מהותה של המחאת הזכות, אינה נחתכת לפי הלשון בלבד, אלא נלמדת מכלל הנסיבות האופפות את עסקת המחאת הזכות".

בע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ (בפירוק) ואח', מביא כב' השופט ד' לוין את דבריו של פרופ' ש' לרנר לעניין המרכיב השני בהמחאת זכות (מלבד הסכם ההמחאה), אשר הינו ההודעה לחייב. מטרת ההודעה היא:

"ליידע את החייב על העברת בעלות וחילוף נושים שנעשו קודם לכן. תפקיד ההודעה הוא ליידע את החייב מי נושה בו, ולמנוע עריכת הסדרים שונים בינו לבין הנושה המקורי. דומה שלצורך זה אין לקבוע דרך פורמלית מיוחדת, וכל צורת הודעה תהיה קבילה, ובלבד שהעברת הבעלות בזכות וחילוף הנושים יבואו לידיעת החייב".

(פרופ' לרנר, "המחאת חיובים", מתוך הספר דיני חיובים – חלק כללי (אבירם, ד' פרידמן עורך, תשנ"ד), בעמ' 65).

מן הכלל אל הפרט- התביעה שכנגד:

24. אתחיל ראשית בעניינה של התביעה שכנגד, אשר בבסיסה עומדת הטענה, כי המסמך עליו נשענת התביעה שכנגד כולה מהווה המחאת זכות.

מפאת חשיבותו יובא נוסח המסמך בשלמותו:

"לכבוד: אילת גייטפורט תאריך: 28/04/09

מר יעקב

הנדון: ייפוי כוח

אני החתום מטה מיפה את כוחו של פרץ אלברט לערוך איתך את החשבונות בגין שחרור המנוף. מאחר וכל ההוצאות חלות על פ.ש. מנופים ומסחר בע"מ ומאחר שהחברה הנ"ל טיפלה בייבוא המנוף וכל המשא ומתן התבצעו איתם ישירות ולא איתי

למרות שהתשלום נעשה על ידי אני נותן הוראה בלתי חוזרת להעביר כל תשלום שמגיע לי, ישירות ל פ.ש. מנופים ומסחר בע"מ.

בכבוד רב,

בני ברנס ".

25. הנתבעים והתובעים שכנגד טוענים, כי ייפוי הכוח שקיבלו ממר ברנס והנושא תאריך 28.4.2009 מהווה למעשה "המחאת זכות", המקנה לנתבעת את הזכות לקבל את הכספים המגיעים למר ברנס מהתובעת. ייפוי הכוח נשלח, לטענתם, למר תגר בפקס והלה אישר את קבלתו. כמו כן, לטענת הנתבעים, מר פרץ ביקש ממר תגר ליידע את סופי, אשר לטענתם הינה מנהלת החשבונות של התובעת (להלן: "סופי" או "הגב' סופי"), על ייפוי הכוח שנחתם וכי בשיחה טלפונית עם מר תגר, אישרה סופי את תוכן הסכמה זו (עמ' 2 בכתב התביעה שכנגד).

26. בדיון ההוכחות התברר, כי הפקס הרשום על ייפוי הכוח הוא של חברת י.ת. עזדן, אותה מנהל מר תגר, כאמור, ולא מדובר במספר הפקס של התובעת, אשר לטענתה, לא ידעה על מסמך זה.

למעשה, אין אישור כתוב על קבלת הפקס לא על ידי התובעת ואף לא על ידי מר תגר. לצורך מימוש המחאת זכות, בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים, יש צורך ליידע את החייב (במקרה דנן- התובעת) ודבר זה לא נעשה במקרה הנדון. על הנתבעים והתובעים שכנגד היה לוודא, כי התובעת קיבלה את ייפוי הכוח ולקבל על כך אישור. בהתאם להלכה הפסוקה, כאמור לעיל, כל צורת הודעה תהיה קבילה, ובלבד שהעברת הבעלות בזכות וחילוף הנושים יבואו לידיעת החייב. משהדבר לא נעשה, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות.

27. בנוסף, ייפוי הכוח מאוחר להתחשבנות הראשונה שנעשתה בין מר ברנס לבין התובעת, שכן התשלום הראשון בוצע ביום 19.04.09 בעוד שייפוי הכוח הינו, כאמור, מיום 28.04.09. לעניין זה מר פרץ העיד:

"ש. אני מפנה לדף שאתה מציג, כמה הוחזר ב- 19.4?

ת. 9,956. ביחד 24 אלף. "

(פרט' עמ' 24 ש' 8-9).

מכאן שלגבי סכום ההחזר הראשון בסף 9,000 ₪ עדיין לא הייתה קיימת כל "המחאת זכות", שכן היא קדמה לתאריך המופיע בייפוי הכוח על פיו נטענה "המחאת זכות".

למעלה מן הצורך יש לציין, כי גם לגופו של עניין, לא הוכיחו הנתבעים והתובעים שכנגד את קיום החוב של התובעת למר ברנס.

28. אין מחלוקת על כי מר ברנס שילם ביתר סך של 24,624.6 ₪ וסכום זה הושב לו על ידי התובעת, אשר, כאמור, לא ידעה כלל על ייפוי הכוח עליו מבוססת טענת הקיזוז של הנתבעים והתובעים שכנגד. בדיון מיום 13.07.10 (עמ' 4 שורה 16) מר פרץ לא מכחיש כי הכסף הוחזר למר ברנס. בנוסף, הסכום הנתבע בתביעה שכנגד מבוסס בעיקרו על הצעות מחיר, אשר מצוין בהן כי אינן המחיר הסופי.

כך הוצג טופס הזמנה עבור מר ברנס שבו נרשם, כי העלות עבור ההובלה היא 291,593 ₪ (נספח ה' לתביעה שכנגד) וצוין במפורש ע"ג הטופס, כי הסכום אינו סופי ומותנה בקבלת חיובים סופיים כגון מכס, אגרות נמלים, מחסני ערובה, משלחים וכד'.

כן הוצגה חשבונית מיום 19.4.09 שהוצאה למר ברנס מהתובעת על סך של 286,980.62 ₪ ואף היא מסויגת בכך שאין מדובר בחיוב סופי (נספח 1 לתביעה שכנגד). בנוסף, הוצגה חשבונית גם היא מיום 19.4.09 על סך 43,308 ₪ באותו האופן. לאור כך, הנתבעים והתובעים שכנגד לא הראו כמה שילם מר ברנס בפועל, שכן מדובר בהצעות מחיר אשר אינן מעידות על תשלום בפועל.

כמו כן, הצעת המחיר מיום 7.12.08 שצירפה הנתבעת 1 אינה כלל של התובעת, אלא של חב' י.ת. עזדן, אשר בבעלותו של מר תגר ואשר איננה נתבעת בתביעה דנן, על כן אין היא יכולה לשמש נקודת מוצא לטענות הנתבעת 1 (נספח ו' לתביעה שכנגד).

29. אם כן, בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת וכן כפי שהעיד מר ברנס (עמ' 20 ש' 13), לא נותרה כל יתרה להשבה. בנסיבות אלו לא הוכיחו הנתבעים והתובעים שכנגד, כי לגופו של עניין היה מר ברנס זכאי להשבת סכום כלשהוא שלא הושב לו.

30. עוד יש לציין, כי מקובלת עליי טענת התובעת, כי היה לה אינטרס כלכלי לקזז את סכום ההשבה מסכום החוב של הנתבעים והתובעים שכנגד במקום להשיבו למר ברנס, ולהקטין בכך את חוב הנתבעים והתובעים שכנגד, כך שיש להניח שלו היו הנתבעים והתובעים שכנגד פונים לתובעת בצורה מסודרת וזו הייתה, כפי שהעידה, מקבלת את אישורו של מר ברנס, הייתה מקזזת סכום זה מחוב הנתבעים והתובעים שכנגד במקום להשיבו למר ברנס.

31. בנוסף, הנתבעים והתובעים שכנגד טענו, כי בוצעה כלפיהם, למעשה, תרמית, הן על ידי התובעת והן על ידי מר תגר ומר ברנס, אשר לגביו היו להם טענות נוספות. לטענתם, מר תגר העלים את ייפוי הכוח מהתובעת בכוונה תחילה ע"מ שלא יקוזז הסכום מהעמלה שאמור היה לקבל כביכול, כמו כן לא רצה לחשוף את גובה העמלה ששמר לעצמו כתוצאה מהניסיון לנצל לרעה את חוסר הידיעה של מר ברנס אשר אינו מודע לעלויות השחרור וכן חוסר האכפתיות של מר ברנס שכן מדובר בכסף שאינו שייך לו (כך בסע' 23 לסיכומי התובעים שכנגד).

32. תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") מחייבת בעל דין הטוען טענת תרמית לפרש ולפרט את כל הפרטים הקשורים לכך. התובע צריך להקפיד במיוחד על פירוט מדויק של העובדות המבססות את טענתו (ע"א 264/7 צפריר נ' מורגנשטרן, פ"ד כח(2) 668, 671), והפירוט צריך להיות כזה שלא יותיר לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3);עמ' 458-459). לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות (ע"א 3552/01 Banco Exterior (Suiza) SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna, 28.2.05, פורסם בנבו).

33. בענייננו, לא זו בלבד שלא הועלתה בכתב התביעה שכנגד עילה מפורשת של תרמית, אלא שלא נטען דבר העשוי לייחס לנתבעים שכנגד תרמית, להבדיל מטענות המייחסות להם התנהלות שלא כדין, ובוודאי שלא הובא כל פירוט בדבר התרמית הנטענת.

טענת תרמית יש להוכיח ברמה גבוהה יותר מהנדרש במשפט אזרחי רגיל, שכן מדובר בטענה בעלת סממנים מתחום הדין הפלילי. ואילו במקרה הנדון מבוססות טענות הנתבעים והתובעים שכנגד בעיקר על עדות הנתבע, מר פרץ, ואין בכך כדי לעמוד בנטל ההוכחה הרובץ עליו. אשר על כן, טענת התרמית דינה להידחות.

34. התובעת טוענת, כי טענת התובעים שכנגד לפיה ייפוי הכוח הועבר לגב' סופי, מהווה הרחבת חזית (סע' 22 לסיכומיה). לטענתה, רק בשלב בו הוגש תצהירו של מר פרץ שצורף לתביעה שכנגד הוסיף מר פרץ לגרסתו את הטענה, כי הוא דרש ממר תגר שיאשר עם "סופי מגייטפורט", וכן כי "אישור על ההסכם הובא לידיעה ואישור של סופי בשיחה טלפונית עם הנתבע 2". לחילופין, טוענת התובעת, כי עדותו של מר פרץ לעניין הגב' סופי הינה עדות כבושה.

הלכה פסוקה בעניין הרחבת חזית קבעה כי: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים ואח' , פ"ד נח (2) 145 וכן ע"א759/76 צביה רמי ומשה פז נ' יצחק נוימן, פ"ד לא (2) 169).

נקודת המוצא היא כי תכלית הליך הדיון האזרחי מסתכם במבחן הפלוגתות אשר במחלוקת, ולכן אין לחרוג במהלך המשפט מן הפלוגתות אשר גובשו (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג עמ' 78, וכן תע"א 6721-09 מעבדה גמולוגית בינלאומית בע"מ WGI נ' אפלברג עמוס (תל-אביב-יפו) (ניתן ביום 11/09/2011)).

35. בענייננו אין מדובר בהרחבת חזית, או לחילופין בעדות כבושה. גדר המחלוקת מוכתב על ידי כתב התביעה וכתב ההגנה אשר הם הקובעים את גדר המחלוקת, כלומר "החזית". בענייננו, הטענה כי סופי אישרה טלפונית את קבלת ייפוי הכוח, איננה חורגת מגדר המחלוקת כפי שהותווה בכתבי הטענות, שכן בכתב התביעה שכנגד (בעמוד 2) מצוינת הטענה לעניין מעורבותה של הגב' סופי. אשר על כן, הטענה בדבר הרחבת החזית דינה להידחות.

36. בהקשר זה העלו הצדדים טענות לעניין זימונה של הגב' סופי לעדות. התובעים שכנגד הם שהעלו את שמה של הגב' סופי כמי שמעורבת בפרשה נשוא התביעה שכנגד, ולפיכך היה עליהם לדאוג לזימונה למתן עדות. משלא עשו זאת, הדבר פועל לרעתם (ראו דברי כב' הש' א. גולדברג, בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פס"ד כרך מה חלק רביעי, עמ' 658).

37. טענה נוספת הועלתה ע"י מר ברנס. בתצהירו טוען מר ברנס, כי הנתבעת 1 לחצה עליו לחתום על ייפוי הכוח, שאם לא כן לא ישוחרר המנוף שהזמין (סע' 14 לתצהיר ע'. ראשית של מר ברנס). לטענתו, ייפוי הכוח עליו הוחתם ע"י הנתבעת 1 נלקח ממנו בעורמה ובשקר וכי הוא לא הסמיך את הנתבעת 1 לקבל כסף עבור עצמה, אלא עבורו (סע' 10 לתצהירו). אף לטענת התובעת, מר ברנס חתם על ייפוי הכוח בשל איומים וכפייה כלכלית (סע' 23 לסיכומיה).

38. מנגד, טוען מר פרץ מטעם התובעים שכנגד, כי מעולם לא איים על מר ברנס שכן לא זו דרכו (סע' 42 לסיכומיהם).

לעניין הטענה בדבר החתימה של מר ברנס ע"ג ייפוי הכוח תחת איומים וכפייה כלכלית, דינה להידחות.

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") עוסק בעילת הכפייה. לעניין זה נקבע כי "לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה" (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95, 100), עם כי זו תוגבל למקרים בהם התקיימה "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (ע"א1569/03 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 719). מהעדויות שהובאו בפניי בתיק זה לא הוכח כי "יפוי הכוח ", נחתם תחת כפייה העומדת במבחנים של סעיף 17 לחוק החוזים, אם כי התרשמתי כי קיימת יריבות קשה בין הנתבעים והתובעים שכנגד ומר ברנס, אשר לא באה לידי ברור בתיק שבפניי בו זומן מר ברנס כעד בלבד.

היעדר יריבות:

39. מר תגר טוען, כי דין התביעה כנגדו להידחות מחמת היעדר יריבות. לטענתו, ההתקשרות הייתה בין מר ברנס כלקוח לבין התובעת לבין חב' י.ת. עזדן, אשר שתיהן עוסקות בעמילות מכס, ולא עם מר תגר באופן אישי, ועל כן יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו על הסף (סע' 18(ג) לתצהיר ע'. ראשית מטעם מר תגר).

לעניין היריבות של מר תגר בתביעה דנא העיד מר פרץ כך:

"ש. בעסקה הזו את י. אסדן (צ.ל. "עזדן"- ח.ק.) הכרת?

ת. בתור מובילים הכרתי, לא בתור יעקב תגר.

ש. יש מסמכים שצירפת לתצהיר שמחברים בינך או בין ברנס לי.ת. אסדן (צ.ל. "עזדן"- ח.ק.) ?

ת. לא היו צריכים לחבר שום דבר... אסדן (צ.ל. "עזדן"- ח.ק.) היו צריכים להביא אחרי שהגיע המנוף לארץ להעביר לאיילת והם משחררים את הסחורה."

(פרט' עמ' 27 ש' 2-6)

40. אכן צודק מר תגר, כי ההתקשרות נעשתה באמצעות החברה שבבעלותו, היא י.ת. עזדן, וניתן ללמוד על כך אף מאסמכתאות שצורפו כגון הצעת המחיר מיום 7.12.08 שצירפה הנתבעת 1 , אשר נשלחה מחב' י.ת. עזדן, וכן מסמך ייפוי הכוח נשלח לפקס של חב' י.ת. עזדן. כמו כן, אין אישור בכתב מטעם מר תגר באשר להגעת ייפוי הכוח דרך הפקס. כמו כן, התובעים שכנגד לא טענו כי חלה אחריות אישית על מר תגר, ולפיכך דין התביעה כנגד מר תגר להידחות מחמת היעדר יריבות לעניין זה.

41. התובעת גם היא טוענת טענת העדר יריבות. לטענתה, טענות התובעים שכנגד מופנות כלפי מר תגר ומר ברנס בלבד, ולמעשה היריבות היחידה של התובעים שכנגד עם התובעת מקורה בתביעה העיקרית שהוגשה (סע' 30, 32-35 לסיכומיה).

טענת היעדר יריבות אשר מעלה התובעת איננה במקומה ולא רלבנטית במקרה בו מדובר במסמך המחאת זכות. כאשר מדובר בהמחאת זכות ניתן לומר שזה אך אינהרנטי, כי אין יריבות ישירה בין החייב לבין הנמחה, והדבר אף יכול להיעשות ללא הסכמת החייב (סעיף 1(א) לחוק "המחאת חיובים) ולפיכך דין טענה זו להידחות.

יחד עם זאת יש ליידע את החייב על המחאת הזכות והחשיבות ביידוע הינה לאפשר לחייב לאמת את כוונת הממחה המונחת ביסוד ההמחאה, ולמנוע מצב בו יתבע החייב ע"י הממחה לאחר ששילם לנמחה. במקרה הנדון, לאור עדות מר ברנס אכן כפר הממחה באמיתות ההמחאה, שלו הייתה מתבצעת חובה הידוע, ספק אם הייתה התובעת משלמת לנתבעת והתובעת שכנגד על בסיס "ייפוי הכוח" המהווה מסמך "המחאת זכות".

סכום לעניין המחאת הזכות:

אמנם אינני מקבלת את הטענה של העדר וריבית, אך אני מקבלת את הטענה בדבר העדר ידוע.

42. התובעים שכנגד טוענים, כי מר תגר והתובעת חד הם, ישות אחת. מנגד, התובעת ומר תגר טוענים, כי מדובר בישויות משפטיות נפרדות. מר תגר אינו עובד אצל התובעת. הוא עובד עצמאי, באמצעות חברה, אשר מגייס לקוחות לתובעת בתמורה לעמלה. הגב' מזרחי, אשר נחקרה כמנהלת מטעם התובעת, העידה כי מר תגר אינו מנהל בתובעת, אינו בעל מניות בה, אינו מעורב בניהול עסקיה ואינו נושא משרה בה, הוא עוסק עצמאי, כאמור, העוסק בין היתר בתחום עמילות המכס (פרט' מיום 26.6.12 עמ' 8 ש' 12-13).

43. לאור העדויות שהיו בפניי והמסמכים שהוצגו אני קובעת, כי אכן מדובר בישויות משפטיות נפרדות. כמו כן, טענתו של מר פרץ כי חשב שמר תגר הינו מנהל בתובעת איננה מתיישבת עם הטענה, אשר לא הוכחשה, כי לא רצה לבצע את ההובלה באמצעות התובעת, ולפיכך היא בוצעה באמצעות חברה שנקראת פריץ בע"מ. שחרור המנוף של מר ברנס נעשה אמנם באמצעות התובעת, אולם ההובלה נעשתה באמצעות חב' פריץ בע"מ.

בטענת הנתבעים שכנגד כי הם חשבו שמר תגר הינו עובד של התובעת קיים כשל לוגי, שכן הנתבעת והתובעת שכנגד פנתה למר תגר כדי להימנע מהצורך לעבוד עם התובעת, בין אם הסיבה הייתה, כטענתה, המחיר הגבוה שדרשה התובעת, ובין אם הסיבה הייתה החוב שהיה לנתבעת אצל התובעת.

לאור האמור לעיל, דין התביעה שכנגד להידחות גם לגופו של עניין.

החוב בתביעה העיקרית:

44. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם הבכיר אלמוג, הודה מר פרץ בחוב של הנתבעת 1 בספרי התובעת בגינו הוגשה התביעה העיקרית.

כך הוא העיד:

"ש. הצ'קים האלה שנתת לגייטפורט, עבור מה נתת אותם?

ת. בגין שחרור סחורות שונות. עם אילת גייטפורט אני עובד באשראי, לפעמים הם מקבלים צ'קים של לקוחות ולפעמים צ'קים שלי. אני לא מכחיש שום דבר שמגיע להם (הדגשה שלי- ח.ק.)".

(פרט' עמ' 3 ש' 6-8).

וכן בתצהירו התומך בהתנגדות ובכתב התביעה שכנגד הצהיר כך:

"לעניין קרן החוב לאילת גייטפורט מעולם לו (צ.ל. "לא"- ח.ק.) הכחשתי זאת, כאשר חוב זה היה קיים לפני השחרור של ברנס והיה אמור להסגר עם גמר ההתחשבנות עם ברנס או בתשלום אחר".

(סע' יה' לתצהיר התומך בהתנגדות).

לאור האמור לעיל ולאור הודאת התובעים שכנגד, אין מחלוקת על החוב בתביעה העיקרית, ומשכך התביעה העיקרית מתקבלת.

סוף דבר:

45. התביעה העיקרית מתקבלת- הנתבעים והתובעים שכנגד ישלמו לתובעת סך של 45,363 ₪ בתוספת ריבית והצמדה חוקית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמו כן, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן החזר האגרה בהתאם לקבלות.

אף אחד מהצדדים לא התייחס בפרוט לנושא ריבית הפיגורים הנתבעת בהתאם לכתב התביעה. מאחר ומדובר בריבית חריגה בגובהה הכוללת גם ריבית פיגורים הנוהגת בבנק הפועלים ובנוסף ריבית בשיעור של 1.5% לחודש, היה על התובעת לפרט הן את החשוב והן את הבסיס המשפטי עליו מבוססת דרישה זו. הדבר לא נעשה, מעבר לטעון כללי המפנה לסעיף 5 להסכם ההתקשרות. לא מצאתי כי יש לחייב סכום זה.

בנסיבות אלו אני מקבלת את התביעה בהתאם לסכום היתרה בכרטסת, אשר לא היו השגות לגביה, כפי שפורט בכתב התביעה, דהיינו סך של 45,363 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בפועל, שני הצדדים לא התייחסו לפירוט חשבונאי של חישוב הריבית, ולכן מחד קבלתי את סכום התביעה, כמפורט בכרטסת, ומאידך אינני פוסקת ריבית חריגה כמבוקש לגבי התקופה שמהגשת התביעה, עליה חולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

שכ"ט עו"ד והוצאות:

הנתבעים ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בהתחשב בקבלת התביעה העיקרית ודחיית התביעה שכנגד. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק. כמו כן, הנתבעים ישלמו לנתבע שכנגד בגין הוצאות שכ"ט עו"ד סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.

לעניין ההוצאות:

אכן יש ממש בטענת התובעת על הימשכות ההליכים כתוצאה מבקשות ועיכובים שנעשו ע"י הנתבעים והתובעים שכנגד. אמנם הנתבעים והתובעים שכנגד בחרו לנהל את ההליכים המשפטיים ללא ייצוג משפטי, ואף התחשבתי בכך הן במהלך הדיון והן בבקשות וכתבי הטענות, אך מובנת גם עמדתה של התובעת. בנסיבות אלו יש לקחת התנהלות זו בשקלול ההוצאות. לאור האמור לעיל אני פוסקת בנוסף לשכ"ט עו"ד הוצאות בסך של 4,000 ₪.

46. חיוב הנתבעים 3 ו-2 :

הנתבעים 2 ו-3 נתבעו מכוח ערבותם לחובות הנתבעת מכוח חתימתם על כתב הערבות נספח א' לכתב התביעה. הנתבעים לא הכחישו חבותם לפי כתב הערבות, אשר הם חתומים עליו ומכאן שיש לחייבם בגין חובות הנתבעת אם זו לא תשלמם במועד.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: לגבי התביעה העיקרית התשלום על פי פסק הדין יבוצע תוך 30 יום ע"י הנתבעת והתובעת שכנגד. לא ישולם התשלום תוך 30 יום יהיו חייבים בו הנתבעים 2 ו-3 ביחד ולחוד בקיזוז כל סכום שישולם ע"י הנתבעת 1.

לגבי תשלום ההוצאות לנתבע הנוסף הרי שהתובעים שכנגד חייבים כלפיו ביחד ולחוד והתשלום יבוצע תוך 30 יום.

התביעה שכנגד נדחית.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ד, 09 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.