לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים , או מי מהם, לפצותה בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

התובעת, הינה שותפות רשומה, המפעילה רשת חנויות ריהוט המוכרת בשם המסחרי "ביתילי".

הנתבעות ,שהנתבע 1 הינו מנהלן הכללי, הינן שותפות רשומה וחברה בע"מ, העוסקות בתחום הריהוט ומוכרות בשם המסחרי " שמרת הזורע".

במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי מניותיה מוחזקות על ידי שני תאגידים, בחלקים שווים ביניהם. התאגיד האחד הינו "כרמל אחזקות (אי.אל) בע"מ (להלן בפסק דין זה: "חב' כרמל"), והאחר על ידי קבוצת פישמן בע"מ (להלן בפסק דין זה: "פישמן").

ביום 22.5.2008 פרסם עיתון The Marker, כתבה שעניינה טענה על פיה, נאמן אגרות החוב של חב' כרמל, שוקל את יכולתה של החברה לפרוע את אגרות החוב להמרה, עקב קשיים פיננסיים.

לטענת התובעת, בחרו הנתבעים, לאחר קבלת הכתבה לידיהם להוציא דיבתה רעה על דרך ייחוס הקשיים הכלכליים של חב' כרמל לתובעת, וזאת על אף שהנתבעים מודעים היטב לכך שעסקינן בשתי חברות שונות, כי התובעת עצמה אינה מצויה כלל בקשיים כלכליים, כמו גם לעובדה כי חב' כרמל הינה בעלת מחצית ממניות התובעת בלבד.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי לא בוצעה על ידי מי מהן פעולה העומדת בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, וכי מטרת ההליך המשפטי שבפני היא לשמש כאמצעי ניגוח מצד התובעת בשל תביעה אחרת אשר הוגשה על ידי הנתבעת 2 כנגדה ועניינה טענה להפרת מדגם רשום.

עוד טענו הנתבעים כי נעשו על ידם מאמצים של ממש להגיע עם התובעת להבנות לאחר האירועים בחודש מאי 2008, אלא שהתובעת ביקשה להתעשר, שלא כדין, על חשבון הנתבעים.

בנוסף, ביקשו הנתבעים להפנות את שימת הלב לכך שלא היה ניתן לעמוד על המבנה התאגידי המדויק של התובעת, במיוחד שעה ששמה הקודם של חב' כרמל היה "ביתילי בע"מ".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, התצהירים, עדויות הצדדים והמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן.

בתביעה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע נדרש בית המשפט לבחון, עקב בצד אגודל, מספר סוגיות, כאשר רק עם תום בחינתן, וככל שנתקיימו כל התנאים הנקובים בהוראות החוק, תהא התובעת זכאי לסעד אשר נתבקש על ידה.

מכאן כי תביעה אשר הוגשה מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, דומה במידת מה לטיפוס על סולם, כאשר התובעת, תהא זכאית לסעד המבוקש על ידה, רק מקום בו הוכח, כי עלה בידה "לטפס" בכלל שלביו של אותו סולם.

השלב הראשון בסולם, עניינו שאלת קיומו של "פרסום".

בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, "פרסום" יכול שיעשה בעל פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, ובלבד שהיה מיועד לידי מי שאינו הנפגע.

במקרה דנן, ביקשה התובעת להפנות את שימת הלב לארבעה אפיקי פרסום שונים :

א. פרסום נטען על דרך של העברת הודעת פקסימיליה הכוללת את העתק הכתבה, תוך צירוף הכותרת הבאה:

"ביתילי נקלעה לקשיים, חוב מוערך -100 מיליון". (להלן: "הודעת הפקס").

ב. על דרך של שיחות טלפון שבין הנתבע 1 לבין ספקים של התובעת במסגרתן הזהיר הנתבע 1 כי ביתילי חדלת פירעון וכי הסיכוי של אותם ספקים לקבלת תמורה לסחורה שסיפקו, קטן.

ג. על דרך של משלוח הודעות דואר אלקטרוני בהן נכתב:

"כנסו לאתר של דה מרקר, "ביתילי" חדלת פירעון".

(ייקרא להלן: "הודעת הדואר האלקטרוני").

ד. על דרך של שיחות פרונטאליות עם יצרנים וספקים מענף העץ, במהלך נופש מאורגן בים המלח, שם נטען כי ביתילי בקשיים כספיים ובדרך לפשיטת רגל.

כבר ביחס לסוגיה זו, טענו הנתבעים במסגרת הסיכומים, כי התובעים לא הוכיחו משלוח או קבלה של הודעות הפקסימיליה, משלוח הדואר האלקטרוני, שיחות הטלפון, או השיחות עם צדדי ג', וכי די בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

לאחר שעיינתי בכלל הראיות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי הפרסום הנטען על ידי התובעת, אכן נעשה, וזאת ביחס לשלושת אפיקי הפרסום הראשונים שנמנו לעיל, בעוד ביחס לאחרון , זה שעניינו שיחות פרונטאליות עם צדדי ג', לא הונח בסיס ראייתי מספיק וביחס לפרסום זה, דין התביעה להידחות.

אקדים ואומר כי הנתבעים עצמם אישרו במסגרת כתב ההגנה כדלהלן :

הנתבע 1 פנה כאמור רק למספר ספקים מצומצם אשר עובדים בשיתוף עם הנתבעים ( כמו גם עם התובעת... (בעניין זה ראה סעיף 14 לכתב ההגנה).

במסגרת תצהיר תשובות לשאלון שנשלח לנתבעים אישרו הנתבעים משלוח הפקס לשני ספקים משותפים של הצדדים, שהינם חב' ארמל, ורנבי, שתיהן ספקיות של בדי ריפוד. (בעניין זה ראה ת/3).

בנוסף, במסגרת נספח ג' לתצהיר התובעת, שהינו העתק הודעת הפקסימיליה הנטענת, מופיע במפורש, בראש העמוד, כיתוב המזהה לכאורה את שולח ההודעה כ-"שמרת הזורע".

הנתבע 1 אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הודעות הפקסימיליה אשר נשלחו לספקים המשותפים נשלחו עם הכיתוב המופיע בנספח ג' לתצהיר התובעת (ראה בעניין זה עמוד 52 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון).

די בכך כדי לאמת את הטענה בדבר משלוח הודעת הפקס, כאשר התווספה לה הכותרת הנקובה לעיל, כמו גם כי זו נשלחה על ידי הנתבעים או מי מהם.

בנוסף, הוגשו על ידי התובעת תצהיריהם של שלושה עדים:

מר אפרים דוידיאן, מר אלון מאיסי ומר ליאוניד יוסף ז"ל.

מר דוידיאן מפרט בתצהירו כי קיבל במכשיר הפקסימיליה, משמרת הזורע, הודעה כאשר נכתב בטוש שחור ועבה מעל הכותרת : "ביתילי נקלעה לקשיים , חוב מוערך – 100 מיליון ₪".

בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעים, העובדה כי הודעת הפקסימיליה עצמה לא צורפה לתצהיר, אינה מאיינת את תצהירו או את עדותו של אותו עד, וזאת נוכח הנספחים שצורפו על ידי התובעת, עדותו של הנתבע 1 ועדותו של מר דוידיאן עצמו.

שני תצהירים נוספים הוגשו על ידי מר מאיסי אלון, שהינו ספק של התובעת מזה עשרים שנה.

מצאתי עדותו של עד זה, מהימנה מאוד.

התרשמותי הבלתי אמצעית מעד זה הייתה כי עסקינן באדם רהוט, מסודר מאוד בדרך התנהלותו, אשר מצא גם לנכון להתייצב לדיון עם מסמכים ונתונים הנוגעים להתנהלותו הן עם הנתבעת 2 והן עם התובעת.

מעדותו של מר מאיסי עלה באופן פשוט וברור, כי הנתבע 1 פנה אליו, טלפונית, ושאל אותו אם נשלחה על ידו סחורה לביתילי, ואם לא, הוא ממליץ לו "בחום רב" שלא לשלוח.

לדבריו של העד, הנתבע 1 טען בפניו כי ביתילי חדלת פירעון והסיכוי כי תתקבל תמורה עבור סחורה שנשלחה או תסופק, הוא נמוך.

על אף חקירה נגדית ארוכה , לא שינה העד מגרסתו באשר לתוכן השיחה ומהותה, ואף ציין (את שלא נאמר בתצהירו) כי שלח ימים ספורים לאחר מכן הודעת דואר אלקטרוני לתובעת ובה פירט את שיחתו עם הנתבע 1.

העד, ציין בעדותו כי העתק אותה הודעה מצוי ברשותו, והיה נכון להציג את אותה הודעה במהלך הדיון, אך לא נתבקש לעשות כן על ידי הנתבעים. (ראה בעניין זה עמוד 40 שורה 32 לפרוטוקול הדיון).

אני מוצאת לציין כי טענת הנתבעים במסגרת הסיכומים, על פיה אין לייחס משקל לעדותו של עד זה רק משום שלא הוצג העתק ההודעה, תמוהה נוכח התנהלותם של הנתבעים עצמם במסגרת הדיון, כמפורט לעיל.

תצהיר נוסף שהוגש על ידי התובעת הוא תצהירו של מר ליאוניד יוסף ז"ל.

בתצהיר זה ציין העד כי בעת שהיה בנופש בים המלח, במהלך שנת 2008, פגש במקום את הנתבע 1. בתצהיר נאמר כי באותה שיחה השמיץ הנתבע 1 את ביתילי וסיפר כי ביתילי מצויה בקשיים כלכליים ובדרך לפשיטת רגל.

למרבית הצער, מר לאוניד יוסף ז"ל נפטר קודם מועד שמיעת הראיות, ומכאן שלא נתנה לנתבעים האפשרות לחקור את העד בחקירה נגדית.

בהתאם להלכתו של בית המשפט העליון , במקרים מצערים כגון אלו, על בית המשפט ליתן דעתו ולקבוע איזה משקל שיש לתת לתצהיר, כאשר מחד חתם עליו המנוח, ומאידך, לא נתנה לנתבעים אפשרות לחקור את העד בחקירה נגדית.

אני סבורה כי בתיק זה יש לראות בתצהיר כעין נתון רקע נוסף, אך לא כראייה אשר מכריעה את הסכסוך שבין הצדדים, ואין בתצהיר זה די על מנת לבסס את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לאפיק הפרסום הרביעי, שעניינו שיחות פרונטאליות של הנתבע 1 עם צדדים שלישיים, בכנס בים המלח.

מאידך, מצאתי את עדותו הנתבע 1 בפני כחסרה, וכזו אשר נמצאו בינה לבין כתבי הטענות ובינה לבין ראיות אחרות בתיק, סתירות של ממש.

כך לדוגמא במסגרת סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית נאמרו הדברים הבאים :

"אני פניתי כאמור רק למספר ספקים מצומצם אשר עובדים בשיתוף עם הנתבעים ( כמו גם עם התובעת), וזאת אך מאחר וראיתי צורך להביא את פרסום הכתבה לידיעתם, הן כחלק מיחסי העבודה החיובים אשר נרקמו בינם לבין הנתבעים במשך השנים הרבות והן מאחר וראיתי אחריות אישית וחברית להביא את דבר פרסום הכתבה לידיעתם ולו לצורך אזהרה כאמור".

בסעיף 66 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1 נאמרו הדברים הבאים:

"מן האמור לעיל עולה כי עיון פשוט בכתבה ב"דה מרקר" מלמד כי הכותרת אשר כתבתי "חוב מוערך 100 מיליון ₪, אינה שקרית והיא משקפת מציאות ומסקנה פשוטה שעולה מתוכן הכתבה עצמה".

(ההדגשות אינן במקור ה.ס.)

על אף האמור בתצהירו, מצא הנתבע, לפתע, במסגרת חקירתו הנגדית, להעלות טענה אשר לא נזכרה, ולו ברמז, במסגרת כתב ההגנה או תצהיר העדות הראשית, על פיה, הכיתוב בכתב יד, המופיע על גבי הכתבה ואשר נטען כי נשלח לצדדים שלישיים, אינו כתב ידו שלו והוא אינו יודע מי כתב את אותן מילים. (ראה בעניין זה עמוד 46 שורות 28-31 וכן עמוד 47 שורות 1-2).

משעומת הנתבע 1 עם האמור בסעיף 66 לתצהירו, טען כי מדובר ב"טעות סופר", וממילא נוכח היותו מנכ"ל הנתבעת 2 הוא נוטל אחריות על המעשה.

טענותיו אלו של הנתבע תמוהות, נוכח העובדה כי אין מדובר במקרה בודד בו צוין כי הנתבע עצמו, הוא העושה, כמו גם בהינתן העובדה כי התביעה לא הוגשה אך כנגד הנתבעת 2, אלא גם כנגד הנתבע 1 באופן אישי.

כאשר מדובר בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, והמבחן הראשון הינו מבחן הפרסום, לא ברור מדוע יימנע בעל דין מלציין את העובדה המקדמית והפשוטה, על פיה לא נשלח הפרסום על ידו.

יש גם לאבחן באופן ברור כי נטילת אחריות על ידי מנכ"ל של חברה להתנהלות עובדיה, שאז בנזק, ככל שישנו נושאת החברה, לבין חיובו של אותו מנכ"ל באופן אישי.

זאת ועוד, איני סבורה כי ניתן לקטלג תחת המונח "טעות סופר", תצהיר עדות ראשית אשר כולל, שתי התייחסויות ברורות, למשלוח הודעות אלו ואחרות לצדדים שלישיים, ואמרה ברורה על פיה נכתבו הדברים על ידי העד, וזאת בהמשך לאמרות דומות הנקובות גם בכתב ההגנה.

על אלו יש להוסיף את נספח ט' לתצהיר הנתבע עצמו, אשר כולל את פרוטוקול החלטת בית הדין המשמעתי של איגוד תעשיות הריהוט בישראל מיום 14.9.2008, במסגרתו צוין, בין היתר, כדלהלן:

"מר ויסמן חזר וציין בבקשתו כי התנהלותו בקשר עם משלוח המייל והפקס הייתה טעות עליה הוא הביע חרטה וצער בכל פורום בו הופיע...".

לכאורה, גם מתוך נספח זה, אשר צורף על ידי הנתבעים עצמם, ניתן להסיק כי מר ויסמן הודה בפני בית הדין המשמעתי כי שלח את הודעת הפקסימיליה ואת ההודעה בדואר האלקטרוני, נשוא התביעה.

הנתבע 1 טען, כפי הנקוב בסעיף 10 לתצהירו כי פנה רק למספר מצומצם של ספקים אשר עובדים בשיתוף פעולה עם הנתבעים והתובעת גם יחד.

באשר לטעמים לפנייה זו, אתייחס בהמשך. לעת הזו, ולעניין מהימנותו של העד, נתתי דעתי לזהות הנמענים, ושאלת עבודתם המשותפת עם התובעת והנתבעים.

נוכח האמור בתצהירו זה של הנתבע 1, ביקשה התובעת להוסיף ולהגיש תצהירי הזמה.

מתצהירו המשלים של מר אלון מאיסי עלה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה ואף במועד החתימה על התצהיר, לא עבד בשיתוף פעולה עם הנתבעים או מי מהם.

כאמור, מצאתי את עדותו של עד זה כמהימנה מאוד. גם כאשר עומת העד עם הטענה בדבר עבודה עם הנתבעת בשנת 2011, השיב וידע לאבחן במפורש כי נתן שירותים לנתבעים כעשר שנים קודם עדותו, וכן מספר חודשים במהלך שנת 2011 וקודם חתימתו על התצהיר המשלים, אך לא בשנת 2008.

גם מר אפרים דווידיאן טען בתצהיר המשלים כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, לא עבד עם הנתבעים או מי מהם.

במסגרת חקירתו הנגדית ביקשו הנתבעים לעמת את העד עם הטענה כי עבד עם הנתבעת 2 במהלך שנת 2007. אני ערה לכך כי תשובותיו של העד בנושא זה לא היו בהירות דיין, אך ממילא עלה מעדותו כי לא עבד עם התובעת והנתבעים בזמנים חופפים, ובתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו שנת 2008, לא נתנו על ידו שירותים לנתבעים אלא לתובעת בלבד.

גם מטעמו של מר לאוניד יוסף ז"ל, הוגש תצהיר משלים, במסגרתו נטען כי גם עד זה לא עבד עם התובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה. עם זאת, ביחס לתצהיר המשלים של המנוח, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי התצהיר לא אומת, וכפי שצוין לעיל, לא נתנה לנתבעים האפשרות לחקור את העד על תצהירו. משקלו של מסמך זה, הוא זניח.

מאידך, הנתבעים לא הציגו ולו ראייה בודדת לעניין עבודתו של מי מן המצהירים עם הנתבעת 2, בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

כה פשוט היה לכאורה להציג חשבוניות, הזמנות או כרטיסי ספק, המוכיחים את טענת פעילותה של הנתבעת 2 עם אותם ספקים. ראיות כאמור לא הוצגו, ועובדה זו עומדת לחובתם של הנתבעים.

ויודגש, במסגרת סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1 הוא מצא לציין כי פנייתו נעשתה כחלק מהעברת מידע עסקי בינו לבין ספקים העובדים עמו במשך שנים. דהיינו לא מדובר היה בפנייה לגורם שולי זה או אחר, או גורם זר שאין לנתבעת 2 כל קשר עמם.

מהותית, לא הוכיחו הנתבעים כי עבדו כלל עם אותו ספקים, וממילא לא הוכח דבר קיומם של קשרי עבודה במשך שנים.

על בסיס אלו, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פיה פניית הנתבעים בהודעות פקסימיליה (כמפורט בנספח ג' לתצהיר התובעת), לא הייתה כלל למי שהינם ספקים של הנתבעים, אלא מוענה במפורש, לספקים של התובעת.

בנוסף, באשר להיקף הפנייה הוכח כי זו נעשתה, לכל הפחות, לנמענים שצוינו לעיל.

בעניין זה אציין כי הנתבע 1, טען במסגרת חקירתו הנגדית כי תשובותיו במסגרת ת/3 (הכוללת את פירוט שמות הספקים המשותפים אליהם התייחסו הנתבעים במסגרת סעיף 70 לכתב ההגנה), עניינו ספקים אליהם נשלחה הודעת דואר אלקטרוני בלבד, בעוד לעניין הפקסימיליה, הוא כלל אינו יודע, או אינו זוכר למי נשלחה ההודעה. (בעניין זה ראה עמוד 57 שורות 27-30 לפרוטוקול הדיון).

גם בכל הנוגע למשלוח הדואר האלקטרוני, נמצאה גרסתו של הנתבע 1 כחסרה.

בכתב ההגנה, למעט הכחשה כללית של שישה סעיפים במאוחד של כתב התביעה, לא נטען על ידי הנתבעים, מפורשות, כי הודעת הדואר האלקטרוני לא נשלחה על ידם או כי לא כללה את הכותרת "ביתילי חדלת פירעון".

עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית מצא לפתע הנתבע 1 לציין, בתחילת חקירתו בנושא זה, כי הודעת המייל לא נשלחה על ידו (ראה בעניין זה עמוד 47 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).

בדומה לסוגיית הודעות הפקסימיליה, ניתן היה לצפות, כי עד אשר סבור כי הודעת דואר אלקטרוני זו או אחרת לא נשלחה על ידו, יציין עובדה זו במפורש.

ויודגש, כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית של הנתבעים היו מפורטים מאוד וארוכים מאוד. לא מדובר בכתב הגנה אשר כלל הכחשה גורפת וסתמית, אלא שנמצאו במסגרתו התייחסויות ברורות לסוגיות רבות.

נוכח כך, העובדה כי דווקא טענה זו נפקדת, מעוררת כשלעצמה סימני שאלה.

זאת ועוד, עיון באותו מסמך (מוצג ת/2- שהינו העתק של הודעת הדואר האלקטרוני), מלמד כי הוא נשלח לכאורה מאדם בשם אריה וייסמן (הוא שמו של הנתבע 1) ובתחתית אותה הודעת דואר אלקטרוני, מופיעים שמותיהם המסחריים של תאגידים אשר הנתבע 1 אישר בחקירתו כי הוא המנכ"ל שלהן. (ראה בעניין זה עמוד 47 שורה 14 לפרוטוקול).

על אף הכחשתו הראשונית של הנתבע 1 כי שלח את הודעת הדואר האלקטרוני, ומשעומת אם השאלה האם שלח את הודעת דואר אלקטרוני ובה ציין כי ביתילי חדלת פירעון, אישר הנתבע 1 עובדה זו, כמו גם את העובדה כי מוצג ת/2 הוא אכן הודעת הדואר האלקטרוני אשר נשלחה על ידו למר שעדי שכטר.

בהמשך חקירתו טען הנתבע 1 :

"זה משהו קיבל. לא יודע. אמרתי מקודם שאת המיילים אני שלחתי. את הפקסים לא אני שלחתי , אלא משהו מהחברה".

מעבר לסתירה המהותית בגרסתו של הנתבע במסגרת החקירה הנגדית עצמה, באשר למשלוח הודעת הדואר האלקטרוני, נמצאה בעדות זו סתירה נוספת אל מול ראיות אחרות שהוגשו לתיק בית המשפט.

במסגרת סעיף 70 לכתב ההגנה, התייחסו הנתבעים לכוונתם להפנות את שימת הלב של ספקים משותפים לנתבעים ולביתילי לפרסום הכתבה.

התובעת הגישה דרישה להודות בעובדות במסגרתה ביקשה התייחסותם של הנתבעים לזהותם של אותם "ספקים משותפים". תשובת הנתבעים לדרישה זו הוגשה כראייה על ידי התובעת וסומנה כמוצג ת/3. במסגרתה טענו הנתבעים כי שמות הספקים המשותפים הינם: ארמל ורנבי, וזאת בלבד.

עם זאת, במסגרת החקירה הנגדית התייחס הנתבע 1 עצמו לספק שלישי במספר – מר עדי שכטר.

מי שנתבקש העד להבהיר את הפער שבין ת/3 לבין עדותו לעניין משלוח ההודעה למר שכטר, טען העד כי השאלה הייתה לזהותם של ספקים משותפים מעבר למר שכטר, שעה שזהותו של מר שכטר כבר ננקבה במסגרת כתבי הטענות.

יקשה עלי לקבל עמדתו זו של הנתבע 1 שכן הנתבעים נתבקשו לציין, בפשטות, את שמות הספקים המשותפים לשני הצדדים, תוך שלא נעשתה על ידם אבחנה כלשהי.

בנוסף, שעה שהנתבע 1 עצמו מצא לציין כי מר שכטר הוא נציג של אחת מארבע היבואניות הגדולות של בדים לארץ, לא ברור מדוע נפקד דווקא מקומו מהתצהיר ת/3.

התרשמתי כי זכרונו של הנתבע 1 הוא בררני, וחלק מתשובותיו מעורפלות.

כך לדוגמא, ניתן על ידי הנתבעים ביום 27.7.11 תצהיר גילוי מסמכים (ת/1) ובמסגרתו נטען כי המסמכים המצויים בידי הנתבעים והנוגעים לתביעה שבנדון הינם כתבי בית הדין על נספחיהם כמו גם התכתבויות שבין הצדדים ובאי כוחם.

עם זאת, לתצהירו המשלים של הנתבע 1 (אשר הוגש ביום 24.9.12), צורפו מסמכים רבים, אשר מקומם לא נזכר כלל בתצהיר גילוי המסמכים, ומחקירתו הנגדית של הנתבע 1 עלה כי היו ברשותו, קודם לאותו מועד.

כך לדוגמא לעניין נספחים א' , ד' לתצהיר המשלים (ראה בעניין זה עמוד 46 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון). באופן דומה יש לבחון את נספח י' לתצהיר העדות הראשי (המקורי) של הנתבע 1.

הנתבע 1 נשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם מעבר לספקים אליהם התייחס בתצהיר ת/3 ומר שכטר, נשלחה הכתבה בפקסימיליה או בדואר אלקטרוני לצד שלישי נוסף כלשהו, והשיב:

"לא שידוע לי" (בעניין זה ראה עמוד 50 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).

התשובה כשלעצמה תמוהה, באשר לא ברור לי מי אמור לדעת לאיזה צד שלישי פנה הנתבע 1 בעצמו.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי בכתב ההגנה של הנתבעים , לא הוכחשה הטענה כי הכתבה נשלחה גם לכתבת מעריב בשם הגב' חגית קריינר.

משנשאל העד האם הגב' קריינר הינה ספקית משותפת של הנתבעים והתובעת, השיב :

"לא יודע, היא ספקית של נייר עיתון. היא מספקת הודעות בעיתון וכפי שהיא מספקת להם עיתון היא מספקת גם לנו". (ראה בעניין זה עמוד 50 שורות 8-9 לפרוטוקול).

רק משנשאל העד בשנית, השיב כי הגב' ריינר אינה ספקית של התובעת והנתבעים.

משנתבקש הנתבע 1 להבהיר את הפער שבין טענותיו בדבר משלוח הודעות הפקסימיליה למספר מוגבל של ספקים משותפים לבין משלוח הכתבה לכתבת בעיתון מעריב, נעשו תשובותיו מעורפלות, זכרונו לא עמד לו לזכור האם נשלחה כלל הכתבה, כיצד ובאיזה פורמט. (בעניין זה ראה עמוד 50 שורות 12-24 לפרוטוקול הדיון)

סוגיה זו של העדר זיכרון, יש בה כדי לגרום לחוסר נוחות נוכח הראיות הנוספות המצויות בתיק.

כך לדוגמא, הנתבע 1 נשאל במסגרת חקירתו האם הוסיף ושלח את הודעת הפקסימיליה גם לחברת פיאניסימו וחב' ח.קובי, וטען כי הוא אישית לא שלח, ולאחר מכן כי אינו זוכר אם שלח. (ראה בעניין זה עמוד 53 שורות 19-23 לפרוטוקול הדיון).

בעניין זה, יש לזכור כי פניות התובעת לנתבעים, לעניין הפרסומים נשוא התביעה, החלו ימים ספורים לאחר אותו פרסום, לרבות על דרך של משלוח מכתב התראה ממשרד עורכי הדין של התובעת. מכאן, כי הנתבעים היו מודעים לטענות התובעת, ולחשיפה האפשרית הנובעת מהן.

בנוסף, היה זה הנתבע עצמו אשר טען במסגרת תכתובת דואר אלקטרוני בין הצדדים, כי הוא מחזיק בידו את שמות הנמענים. (ראה בעניין זה נספח ו' לתצהיר הנתבע 1 ).

נוכח כל אלו, יש קושי לאמץ טענותיו של הנתבע 1 באשר להיקף זכרונו את שמות הנמענים.

על בסיס האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעים אכן "פרסמו", בכל אחד משלושת אפיקי הפרסום הראשונים שנמנו לעיל.

בניגוד לאמור בסעיף 23 לסיכומי הנתבעים, לא מדובר באמרות כלליות או במקרה בו לא הוצג הפרסום נשוא התביעה, אלא שהתובעת הניחה בפני ראיות ברורות באשר למשלוח הפרסום, דרך ביצועו, היקפו כמו גם את העתק את שני הפרסומים שנשלחו בדואר אלקטרוני ובאמצעות הפקסימיליה. באשר לשיחות הטלפוניות, הוצגו במפורש האמרות שנאמרו על ידי הנתבע 1 לספק התובעת.

משהוכח בפני תוכן האמרות, משלוחן על ידי הנתבעים, כמו גם דבר קבלתן על ידי צדדים שלישיים (כפי שיפורט להלן), יש לומר כי אכן עסקינן בפרסום וכי היקפו חרג, מהותית, מזה שהוצג על ידי הנתבעים במסגרת כתב ההגנה.

לשון הרע

השלב הבא, הינו שלב זיהוי הפרסום כ"לשון הרע".

בסעיף 1, לחוק איסור לשון הרע נקבע כי ייראו פרסום כ-"לשון הרע", מקום בו הוא עלול להשפיל אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, מקום בו יהא בפרסום כדי לבזותו על מעשיו או תכונות המיוחסות לו, מקום בו יהא בפרסום כדי לפגוע באדם במשרתו, בעסקו מקצועו או משלח ידו וכיוצא באלו. עוד יצוין כי באותו סעיף הגדרות נקבע כי "אדם" הינו יחיד או תאגיד.

אני מוצאת כי כל אחד ואחד מאפיקי הפרסום, יש בו משום לשון הרע כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק.

אין ספק כי ייחוס קשיים כלכליים מהותיים, עד כדי חדלות פירעון, והצגת מצגים על פיהם התובעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות אל מול ספקיה, יכולה לגרום, באופן ברור, לפגיעה בעסקה של התובעת.

אין לראות את הפרסום, אלא כלשון הרע בנסיבותיו של תיק זה שבפני, כאשר מסקנתי זו נעשית תוך אבחנה ברורה בין משלוח הכתבה , שהיא כשלעצמה אינה מהווה במקרה דנן את עילת התביעה, אלא שהמסקנות שנלוו בכתובים לכתבה, והקישור שנעשה בין כרמל אחזקות לבין התובעת, הם הם, המהווים במקרה דנן, בסיס לבחינת הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע.

זיהוי ושיוך השם "ביתילי"

שאלה נוספת אליה נדרשתי במסגרת הליך זה הינה שאלת זיהוי התובעת עם חברת כרמל ושאלת זיהוי השם "ביתילי" עם מי מחברות אלו.

בעניין זה העלו הנתבעים מספר טענות.

האחת, כי המונח "ביתילי" השם והמותג, כלל אינם שייכים או משויכים לתובעת, אלא לחברת כרמל או לחברות אחרות בשליטתה.

לעניין זה הופנתה, בין היתר, שימת הלב לכך כי ששמה הקודם של חב' כרמל היה ביתילי בע"מ וזאת עד לשנת 2004.

בנוסף, ביקשו הנתבעים לציין כי ייחוס השם לחב' כרמל נעשית ונעשתה , כדרך שגרה, על ידי גופים וחברות שונות, בתום לב, וכי הנתבעים, לא היו מודעים למבנה התאגידי של הקבוצה, ועל כך שהיא מפעילה של רשת הריהוט הידועה בשוק הריהוט תחת השם "ביתילי". (בעניין זה ראה סעיפים 6-11 לכתב ההגנה, ובמיוחד סעיף 11, כמו גם סעיפים 48-60 לכתב ההגנה).

במסגרת הסיכומים ביקשו הנתבעים להדגיש כי אותו פרסום לשון הרע, כלל אינו מיוחס לתובעת. (בעניין זה ראה פרק ג/2 לסיכומי הנתבעים).

לא מצאתי לקבל טענותיהם אלו של הנתבעים וזאת ממספר טעמים.

לא אך שהנתבעים לא הוכיחו בפני כי לא היו מודעים למבנה התאגידי של הקבוצה, אלא שהוכח בפני כי הנתבעים היו מודעים היטב, לכל אורך הדרך, לאותו מבנה תאגידי, וכי למעשה הקישור או השיוך של חברת כרמל לתובעת ולמותג "ביתילי" כלפי צדדים שלישיים, נעשה דווקא על ידי הנתבעים, ושעה שלא בהכרח אותם צדדים שלישיים אליהם פנו, היו מודעים לו, קודם לאותו מועד.

הוכח בפני כי הנתבע 1, עסק ועוסק בתחום הריהוט כבר עשרות שנים.

התרשמותי מעד זה הייתה כי עסקינן באדם אינטליגנטי מאוד, מנוסה, אשר באמתחתו שנים רבות של עשייה בתחום הריהוט. באשר לנתבעות, אין חולק כי עסקינן בחברות העוסקות מזה שנים רבות בתחום הריהוט.

עוד הוכח בפני כי הנתבע 1 מכיר את המצהיר מטעם התובעת (מר איתני) ומשפחתו מזה שנים ארוכות, וכי הוא עצמו ראה ברשת "שמרת הזורע" ורשת "ביתילי" כשני גופים מובילים ומתחרים בתחום הריהוט.

(בעניין זה ראה, בין היתר, דבריו של הנתבע 1 במסגרת נספח ו' לתצהירו, ידיעותיו בדבר זהות הספקים הגדולים בענף- עמוד 47 שורה 24 לפרוטוקול, היכרותו של העד חברות אחרות בתחום הריהוט אשר נקלעו לקשיים בשנים שקדמו לאירועים נשוא התביעה וכיוצא באלו).

בנוסף, והגם שתחילה טענו הנתבעים כי לא היו מודעים כלל למבנה התאגידי של החברות, אישר הנתבע 1 כי ידע, בזמן אמת, על המיזוג שבין ביתילי לבין קבוצת איי.די. דיזיין. (ראה בעניין זה עמוד 55 שורות 14-15 לפרוטוקול), וכי קבוצת פישמן מצויה בתוך קבוצת החברות, הגם שלשיטתו לא היו בידו הנתונים המדויקים באשר לאופן האחזקה. (ראה בעניין זה עמוד 55 שורה 21 לפרוטוקול).

מאידך, דווקא הנמענים לפרסומים, אשר נחקרו באולמי, הודו כי כלל לא היו ערים לקישור שבין חברת כרמל לבין התובעת, או בין חברת כרמל לשם "ביתילי".

כך לדוגמא נשאל מר דוידיאן בחקירתו הנגדית :

"ש. ביתילי שייכת למשפחת איתני

ת. אני מבין שלמשפחת איתני יש שליטה בביתילי, כמה אני לא יודע.

ש. אתה יודע להגיד מי הבעלים של ביתילי

ת. היום אני יודע. בשנה האחרונה, בשנתיים האחרונות, משפחת איתני ופישמן... למדתי לקרוא ועשו לנו מצגת לאחר הסיפור, אמרו לנו למי שייכת, מה זה ביתילי ולמי שייכת.

ש. אז למדת את זה.

ת. כן. לאחר שביתילי הזמינה את כל הספקים שלה והבהירה להם מה זה ביתילי.

(ראה בעניין זה עמוד 7 שורות 22-27 לפרוטוקול, ההדגשות אינן במקור ה.ס.).

גם מר אלון מאיסי, ידע לציין כי הוא מודע לכך שהיו שינויים משפטיים, שאינו ער למשמעותם, אך הוא עבד עם "ביתילי" מאז שהם נפתחו ומעולם לא נתקל בבעיה. אותו עד לא היה מודע כלל לעובדה כי כרמל אחזקות הייתה פעם "ביתילי".

(בעניין זה ראה עמוד 40 שורות 22-26, ועמוד 42 שורות 20-26 לפרוטוקול הדיון).

שעה שהפנייה של הנתבעים או מי מהם נעשתה לגורמים בתחום הריהוט, כגון רפדים;

שעה שהנתבעים עצמם עוסקים בתחום הריהוט;

שעה שלא הוצגה על ידי הנתבעים ולו פנייה אחת לספקים או נותני שירותים בתחומם אחרים, בהם עוסקת חב' כרמל, כגון תחום השטיחים (כאשר מחקירתו של המצהיר מטעם התובעת והמסמכים הנלווים עלה קישור בין חב' כרמל למותג "שטיחי כרמל");

שעה שנחה דעתי כי המצהיר מטעם הנתבעים הינו בעל מקצוע אשר "חי ונושם" את תחום הריהוט בישראל;

ושעה שהוכח כי העדים אשר הופיעו בפני, נחשפו לקישור שבין חב' כרמל לבין התובעת, באמצעות הנתבעים עצמם;

בהינתן כל אלו, אין הנתבעים יכולים לחסות תחת טענה בדבר אי ידיעה, שיוך לגוף אחר, או טעות.

במסגרת החקירה הנגדית עלה לכאורה כי הבעלות במותג "ביתילי" אינה של התובעת.

גם בכך, אין כדי להועיל לנתבעים שעה שהוכח כי לתובעת זכות שימוש באותו שם מסחרי, וכי היא מזוהה, בקרב הציבור תחת שם זה.

הנתבעים הוסיפו, בעניין זה, וטענו כי ממילא הפרסום נשוא התביעה, לא התייחס כלל לתובעת, כמצוות הוראות חוק איסור לשון הרע, אלא לשם "ביתילי".

בעניין זה יש לשיטתי לאבחן בין שיחות הטלפון לבין משלוח הכתבה והכיתוב באמצעות הדואר האלקטרוני והפקסימיליה.

מדברי העד מר אלון מאיסי, עלה כי הנתבע 1, מפורשות, העלה בפניו חשש על פיו, לא יקבל הספק תמורה בגין אספקת סחורה לתובעת. נוכח כך, השיוך לתובעת במקרה זה, הוא ברור וחד ערכי.

באשר למשלוח הפרסומים בדואר האלקטרוני ובפקס, אני סבורה כי השאלה אינה רק זיהוי המותג עם חברה זו או אחרת, יהא שמה אשר יהא, אלא:

א. זיהוי המותג עם מוצרים מסוימים;

ב. השלכות ייחוס של "חדלות פירעון" לחברה המחזיקה באותם מוצרים ממש.

ג. זהות הנמען של ההודעה;

הנתבעים ביקשו, בין היתר, להפנות את שימת הלב לפסק הדין שניתן במסגרת ת.א. (י-ם) 418/93 "ישפאר" חברה אלקטרונית למסחר בע"מ נ' "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורסם בנבו). ואולם באותו פסק דין ממש, מצאה כב' השופטת פרוקצ'יה להורות כדלהלן :

"השאלה אם, בנסיבות המקרה, קוראי הכתבה יכולים להבין כי מדובר בחברה התובעת אף ששמה המפורש לא הוזכר, והדבר תלוי בעובדות שהוכחו. המבחן הוא מבחן "הקורא הסביר" בהתחשב בהקשר הדברים (ע"א 723/74"הארץ" נ. חב' החשמל פד"י לא(2)261, 300; וע"פ 1059/94 יואב יצחק נ' דוברת ואח’, תקדין-עליון כרך 94(2),תשנ"ד-תשנ"ה עמ' 529, 535).

די שיוכח כי קורא סביר המתמצא בענין, יבין מתוך הקשר הדברים כי כוונת המפרסם היתה לתובעת גם אם שמה לא הוזכר במפורש."

אכן, בתיק זה בפני, הכיתוב או התוספת שהוספה על ידי הנתבעים להודעות הפקסימיליה או הדואר האלקטרוני, לא התייחסו לתובעת, ולא נאמר כי התובעת היא חדלת פירעון, אלא כי "ביתילי" היא חדלת פירעון.

ואולם, אותם פרסומים נשלחו לנמנעים שהינם ספקים או נותני שירותים בתחום הריהוט ולמי שהוכח כי מזהים את התובעת עם השם "ביתילי".

כן הוכח כי נוכח העובדה כי אותם נמענים אכן זיהו את המותג "ביתילי" עם התובעת, התעורר בהם חשש עד כי שקלו צעדיהם, לעניין המשך עבודתם עם התובעת.

יש לזכור כי בהתאם להוראות הדין ופסיקתו של בית המשפט העליון, אין אני בוחנת את הפרסומים דרך עיניו הסובייקטיביות של בעל דין זה או אחר, אלא שהפרסום נבחן על בסיס דרך קריאתו של הקורא הסביר אשר לו היה הפרסום מיועד. (ראה ע"א 809/89 משעור נ' חביבי פ"ד מז(1) 7 ).

הפרסום היה מיועד לסקטור מאוד ספציפי, נותני שירותים של התובעת.

ככאלה, הוכח בפני כי הם עצמם, עשו את הקישור שבין המותג "ביתילי", לחנויות התובעת.

לא ניתן לכחד כי גוף אשר עושה שימוש במותג או שם מסחרי, יכול ויינזק מפרסום ביחס לאותו מותג, גם אם שם התאגיד עצמו אינו נזכר בו.

משהוכח, במפורש, כי נמעני הפרסום בפועל, עשו את ה"חיבור" שבין שם המותג לתובעת, משנחה דעתי כי ספק סביר בתחום הריהוט היה עושה את אותו קישור (כפי שאכן נעשה בפועל), וכי הנתבעים סייעו בידם באופן ממשי לעשות כן, די בכך.

הגנת אמת דיברתי

משנתקיימו שני תנאי הסף, של פרסום וזיהוי הפרסום כ"לשון הרע", אני נדרשת להוסיף ולבחון האם מתקיימות במקרה דנן, ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק באופן שיש לראות בפרסומים דנן כפרסומים מותרים, או כאלו החוסים תחת "מטריית" הגנת תום הלב מכוח איזה מן הנסיבות הנקובות בסעיף 15 לחוק, כמו גם האם יש אמת בפרסום.

בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נקבע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שהלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"

בתיק זה שבפני, לא הוכח כי המידע הוא אמת, או אפילו כי עיקרו אמת, ופרט שולי או נלווה אינו כזה.

לא הוכח כי התובעת, או לצורך העניין כל גוף או תאגיד אחר שהינו בעל זכות השימוש במותג "ביתילי" הינו חדל פירעון.

למעלה מכך, גם נכון למועד כתיבתן של שורות אלו, לא הציגו הנתבעים ראיות כי חברת כרמל, נשוא המאמר המקורי, היא אכן חדלת פירעון או הוכרה ככזו, בסמוך למועד פרסום הכתבה.

ויש לזכור, הכתבה עוסקת בחשש לאי פירעון של אגרות חוב של כרמל אחזקות, על בקשה לכינוס מחזיקי האגרות מתוך מטרה להגיע להסדר ועל חוסר ידיעה אם קיימים מקורות להחזרי הקרן למחזיקי האגרות.

אכן, מדובר בתמונה כלכלית לא פשוטה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי רבים הם המקרים בהם, חברה אשר הציעה אגרות חוב לציבור אינה הופכת עקב קושי בפרעונן, באופן אוטומטי, לזו שהינה בסטאטוס של חדלות פירעון, אלא שלעיתים נמצא מוצא שונה (טוב יותר או פחות), ובמסגרתו ועל פיו, ממשיך התאגיד בפעילותו.

דהיינו, לכל יותר, מדובר בהסקת מסקנות של הנתבעים או מי מהם. הא ותו-לא.

אלא, שבמקרה דנן לא אך מדובר בהסקת מסקנות ביחס לחברת כרמל, אלא גם בהסקת מסקנות ביחס למותג "ביתילי" ולתובעת עצמה, כאשר מעדותו של מר איתני, נציג התובעת עלה, כי המותג "ביתילי" הוערך כנכס בתוך קבוצת החברות.

נוכח האמור לעיל יש להורות כי הפרסומים נשוא התביעה, אינם חוסים תחת מטריית סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שעה לא הוכח כי יש אמת בפרסום.

על מנת שלא תמצא החלטתי כחסרה אציין כי אין לראות, בנסיבותיו של תיק זה את הפרסום ככזה שהינו אמת בעיקרו, אלא ככזה שבמהותו, אין בו ממש.

הגנות סעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע

בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, נקב המחוקק ברשימה ארוכה של נסיבות, אשר ככל שנעשו הפרסומים בתום לב במסגרתן, הן יקנו לנתבעים הגנה בפני תביעה, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע.

במסגרת סעיף 16א' לחוק איסור לשון הרע קבע במחוקק כי ככל שהוכיחו הנתבעים כי נעשו את הפרסום באחת מאותן נסיבות הנקובות בסעיף 15 לחוק, והפרסום לא חרג מהסביר באותן נסיבות, חזקה עליהם כי נעשו בתום לב.

מאידך, במסגרת סעיף 16ב' לחוק איסור לשון הרע נקבע כי ייראו נתבע כמי שפעל בחוסר תום לב אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: שהפרסום לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; שעה שהפרסום לא היה אמת ולא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הם אם לאו; אם הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

כבר במסגרת הפניות בכתב לתובעת, קודם הגשת התביעה, כמו גם במסגרת כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית, שבו הנתבעים וטענו כי פעלו בתום לב, ומתוך מטרה להגן על ספקים משותפים, בשל חשש אמתי מקריסת "ביתילי".

לטענת הנתבעים, גופים דומים אשר הגיעו לכלל חדלות פירעון, גררו בעקבותיהם צדדים שלישיים אשר נותרו ללא יכולת גבייה, ונאלצו גם הם, למרבית הצער, לסגור את שעריהם.

נוכח אלו, וההשלכות האפשרויות שהיו לקריסתה של ביתילי, טענו הנתבעים כי היה אינטרס ציבורי ברור בפרסומים נשוא התביעה.

במקום בו היה מוכח כי מדובר בפרסום שיש בו אמת, יכול וניתן היה גם להכיר בקיומו של אינטרס ציבורי לחשיפת המידע. (בעניין זה ראה רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו], ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' משה ונטורה ואח' עמוד 826, ספרו של א. שנהר דיני לשון הרע , נבו הוצאה לאור בע"מ, פרק 17) .

אלא שבמקרה דנן, תוך שנתתי דעתי לכלל הראיות שהוצגו בפני בתיק זה, לא ניתן לומר כי יש אמת בפרסום או כי התנהלות הנתבעים נעשתה בתום לב.

מנספח ו' לתצהיר הנתבע 1 עלה בבירור כי בינו לבין נציג התובעת מר איתני, התקיימה מערכת היכרות של שנים רבות. למעשה במכתבו (בדואר אלקטרוני), מיום 7.6.2008 פונה הנתבע 1 למר איתני במילים הבאות: "לאביב ידידי (ככה אני עדיין מרגיש מצידי)".

מחקירתם של נציג התובעת והנתבעים גם יחד עלה כי עסקינן בשתי חברות מתחרות הפועלות במשך שנים ארוכות, זו לצד זו, בשוק הריהוט הישראלי.

כה פשוט היה, לכאורה, במקרה בו נתקלו הנתבעים בכתבה, להתקשר לתובעת או למי מנציגיה ולדבר עם אותו ידיד, לצורך בירור העובדות הרלוונטיות.

לחילופין, ניתן היה לערוך בירור עם העיתון או הכתב אשר אחראיים למאמר, עם הבורסה לניירות ערך (כאשר חלק הארי של הנתונים פתוחים לציבור לצורך עיון), ועוד כהנא וכהנא אפשרויות.

לא הוצגו בפני נתונים על פיהם נעשתה פעולה כלשהי, לצורך בירור העובדות והנתבע 1 הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי לא פנה למר איתני או אדם אחר בתובעת לצורך בירור נתון כלשהו, קודם הפרסומים (ראה בעניין זה עמוד 57 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).

בנספח ו' לתצהיר הנתבע 1, אשר הינו המכתב הראשון שנשלח על ידי הנתבע 1 לנציג התובעת, מלין הנתבע 1 על כך שמר איתני לא פנה אליו טלפונית, קודם משלוח מכתב הדרישה.

באופן דומה ניתן לתהות, מדוע לא הציגו הנתבעים, ולו ראשית ראיה, כי פנו לתובעת, מי מטעמה, או לצד שלישי אחר כלשהו, לצורך בירור הנתונים העובדתיים, קודם הפרסום נשוא התביעה.

בנוסף, כפי שהובהר לעיל, לא הונח גם בסיס ראייתי לטענה על פיה הועברו הפרסומים לידי ספקים משותפים, מתוך מטרה להגן עליהם, בפני קריסתה של התובעת. העדים אשר העידו בפני, אישרו כי לא היו ספקים של הנתבעת 2, בזמנים הרלוונטיים לפרסום. הנתבעים מצדם, לא הציגו כל ראיה אחרת בעניין זה. (בעניין זה ראה התייחסותי המפורטת דלעיל).

גם נוכח תוכנו של הפרסום, קיים קושי של ממש לראות בהתנהלות הנתבעים כזו שנעשתה בתום לב. כפי שציינתי לעיל, ככל שהיו הנתבעים משגרים את הכתבה, ללא תוספת, או פרשנות כלשהי, ומותירים לנמענים את הסקת המסקנות, יכול ולא היה בכך כדי להקים לתובעת עילת תביעה.

עם זאת, הסקת מסקנה על פיה רשת ביתילי היא חדלת פרעון, היא מסקנה מרחיקת לכת אשר דומה כי נעשתה בקלות יתרה. מכאן , כי גם אם היה מוכח כי קיימת הצדקה בפנייה לספקים, וכי הפנייה אכן נעשתה לספקים משותפים , עדיין יקשה עלי למצוא מידתיות בדרך התנהלות הנתבעים.

בנושא זה, מעבר להצגתה של ביתילי כמי שהינה חדלת פירעון, מצא הנתבע 1, במפורש, להמליץ למר אלון מאיסי, שלא לספק סחורה לתובעת, שכן ספק אם יקבל תמורה בגין סחורה זו.

יש לזכור כי הנתבעים הציגו עצמם כמי שפועלים בתחום הריהוט מזה 75 שנה.

כאמור, התרשמתי כי הנתבע 1 מעורה בנבכי שוק הריהוט, ומכיר את הנפשות הפועלות בו.

בנסיבות אלו, סביר כי הנתבע 1 ידע והבין, מה המשמעות של עצירת אספקת סחורות לידי רשת יצרנית של ריהוט, כמו גם את ההשלכות הכלכליות של הפסקה של מתן אשראי לאותה יצרנית.

מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי עסקינן בשתי חברות מתחרות.

תחרות, מעצם טיבה, היא חיובית.

כמו כן, לא מן הנמנע כי במסגרת אותה תחרות, ימצא כל צד לנכון להדגיש את חסרונותיו של האחר, ויתרונותיו שלו עצמו. גם על כך, צריך לרוב לברך.

ואולם, שעה שאין אמת בפרסום, יקשה על האדם הסביר לקבל את הטיעון של "השומרוני הטוב" הבא לסייע בידי הספקים, וממילא אין הרצון לעודד תחרות יכול להוות הגנה בלתי עבירה מפני הוראות חוק איסור לשון הרע.

ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו) התייחס בית המשפט לסוגית תום הלב, בין היתר בקובעו את הדברים הבאים:

"את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום (פרשת משעור הנ"ל, בעמ' 10; פרשת פלוס הנ"ל); במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 306, 312; פרשת פלוס הנ"ל), וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 307). מקצת משיקולים אלה, הצריכים לעניין תום-הלב שבסעיף 15 לחוק, משתקפים בחזקות תום-הלב, הקבועות בסעיף 16 לחוק."

תוך שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, כמו גם לפסיקתו של בית המשפט העליון, איני סבורה כי יש לייחס לנתבעים תום לב בהתנהלותם לעניין הפרסומים נשוא התביעה.

הנתבעים הוסיפו וטענו במסגרת הסיכומים כי, לכל הפחות, יש לראות בהתנהלותם כזו שיש בה משום הבעת דעה , לגיטימית, וכזו שאינה חורגת מן הסביר בנסיבות העניין.

בתמיכה לטענותיהם אלו של הנתבעים ביקשו הנתבעים לציין את פסיקתו של בית המשפט עליון העוסקת בחשיבות ההגנה על חופש הביטוי.

אכן, מדובר בערך שלא יסולא בפז.

עם זאת, אותו ערך אינו עומד בחלל הריק, והוא נבחן, מעת לעת, תוך מתן הדעת לערכים נוספים, הראויים להגנה, הגם שלעיתים הם מתנגשים זה בזה.

בתיק זה שבפני, ככל שהיו הנתבעים מוכחים כי פעלו בתום לב, כי פנו לברר את הנתונים קודם הפרסום, כי לא היו מודעים לאבחנה שבין חב' כרמל לבין התובעת, או כי היה להם בסיס נתונים עובדתי נוסף, אשר שימש כפלטפורמה למסקנה אליה הגיעו – יכול והיה מקום לדחות את התביעה, גם אם בדיעבד היה מתברר כי פרט זה או אחר, אינו נכון.

ואולם שעה שלא נתקיים איזה מן הטעמים שנמנו לעיל, לא כל שכן מכללם, אין הנתבעים יכולים לחסות תחת מטריית חופש הביטוי במקרה הפרטני המונח להכרעתי.

הנתבעים הוסיפו וביקשו להפנות את שימת הלב לעובדה כי עסקינן , לכל היותר, בכותרת, המפנה לכתבה, ומתוך שכך, שאין לראותה כמקימה עילת תביעה כנגד הנתבעים.

לא מצאתי לקבל טענות אלו של הנתבעים, וזאת ממספר טעמים.

ההשוואה אותה ביקשו הנתבעים לעשות בין הפרסומים נשוא העניין לכותרות של כתבות, אינה במקומה שעה שלכתבה עצמה הייתה כותרת, והיא אינה זו העומדת לבחינתי היום.

התביעה הוגשה בגין התוספת, או הפרשנות שהצטרפה לכתבה, והיה היא, המהווה את הפרסום, כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע.

בנוסף, איני סבורה שניתן לראות במה שהוגדר על ידי הנתבעים כ"כותרת", כאמרה שאינה בוטה. הייחוס של העדר סולבנטיות לתאגיד, הוא מאוד בוטה, ויקשה עלי לראות כיצד ניתן לייחס לכך משמעות אחרת.

מעל כל אלו, וכפי שציינתי לעיל, הכתבה עסקה בחב' כרמל, ושאלת אפשרות פירעון האג"ח. הפרסום יועד לספקים של התובעת, כמי שמזהים אותה עם השם "ביתילי", ותוך שהם מייחסים לה חדלות פירעון.

במקרה שבפני, ותוך שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, כמו גם פסיקתו של בית המשפט העליון, איני מוצאת כי עומדות לנתבעים הגנות סעיפים 15 ו – 16 לחוק איסור לשון הרע.

סיכום ביניים

תמונה עובדתית, נלמדת על ידי בית המשפט, על דרך של חיבור כלל הראיות. בתיק זה, לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות, התצהירים, הראיות שהוגשו לתיק בית המשפט, העדויות והסיכומים, נהיר כי הפרסומים נשוא התביעה, הם בגדר לשון הרע, ובבסיס פרסומם עמדה מטרה לפגוע במתחרה עסקי, וזאת על מנת לקדם ענייניהם של הנתבעים, תוך שימוש באמצעי פסול.

הואיל ומדובר ב"זירה עסקית", ובשתי חברות מתחרות, ותוך שנתתי דעתי כי גם הגשתה של תביעה זו, נעשתה באותו הקשר, אני מודעת לכך כי ראוי שבית המשפט ינהג משנה זהירות בהכנסת רגלו לאותה זירה. עם זאת, ומשנדרש בית המשפט להליך ולהכרעה בו, ומשהוכחו טענות התובעת, אין מנוס אלא לייחס לנתבעים חבות לנזקי התובעת אשר מקורם מאותם פרסומים מוכחים.

הנזק

בכתב התביעה טענה התובעת כי הינה זכאית לפיצוי בהיקף של 100,000 ₪, בגין כל אפיק פרסום, וזאת ללא הוכחת נזק. בנוסף, עתרה התובעת לפיצוי בגין נזק מוכח, שמקורו בפגיעה בתזרים המזומנים והוצאות עריכת כנס, בהיקף של 130,000 ₪.

בכתב ההגנה , כמו גם בסיכומים חזרו הנתבעים וטענו כי אין התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק ממשי ופיצוי ללא הוכחת נזק, אלא כי לכל היותר, היא זכאית לפיצוי בגין הנזקים הממשיים.

בעניין זה אני סבורה שיש לאבחן בין האפשרות לפסוק פיצוי שעה שלא הוכח שיעורו של הנזק, לבין שאלת אפשרות פיצוי כפול, דהיינו זה מכוח נזק ממשי, וזה מכוח סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע.

איני סבורה כי שעה שנטען כי נגרם לתובעת נזק ממון, יש לקבוע כי היא מנועה מלתבוע פיצוי מכוח הוראות סעיף 7א' לחוק, וללא הוכחת נזק.

עם זאת, אני אכן סבורה שאין מקום להורות על פיצוי כפול, דהיינו זה בגין נזק מוכח, וזה שללא הוכחת נזק, אלא שעל בית המשפט לפסוק לתובעת אחד מהם, לפי הגבוה מבין השניים.

עיון בדברי ההסבר של הצעת חוק איסור לשון הרע מלמדת כי מטרת סעיף 7א' הייתה, בין היתר, להקל עם אלו הבאים לעתור לקבלתו של פיצוי בעילה של לשון הרע, ומתוך הכרה בדבר הקושי בהוכחתם של נזקים בתחום זה.

דומה כי נקודת האיזון בין הצורך לשחרר את הנפגע מחומת הוכחת הנזק, לבין ההבנה כי אין מקום כי שיעור הפיצוי יהא בלתי מוגבל, "תורגמה" על דרך של קביעת רף עליון. (בעניין זה ראה ע"א 4740/00 אמר נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 527).

קבלת טענות הנתבעים בנסיבות אלו, עומדת בניגוד מוחלט לאותה מטרה. זאת ועוד - עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי רבים הם המקרים בהם מצאו תובעים לעתור לפיצוי בגין נזק בפועל, כמו גם פיצוי ללא הוכחת נזק, ואילו בתי המשפט, בחרו, באחד מבין שני הנתיבים, אך לא שללו איזה מהם, אך בשל עתירה לפיצוי מכוח שתי החלופות.

נזק מוכח

עתירתה של התובעת לפיצוי בגין נזק מוכח הועמדה על ידה, בכתב התביעה, על סך של 130,000 ₪.

במסגרת תצהיר העדות הראשית, טען המצהיר מטעם התובעת כי הסערה שגרמו פרסומי הנתבעים, הביאה לכך שחלק מן הספקים החלו לבקש תשלום מזומן עבור התוצרת וכי להערכת התובעת, הדרישה מצד הספקים גרמה להקדמת תשלומים במזומן בהיקף של 2.3 מיליון ₪.

בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעים, לא טענה התובעת לנזק בהיקף של 2.3 מיליון ₪, אלא לצורך בהקדמת תשלומים בהיקף זה, באופן שמנע מהתובעת שימוש באותם כספים לצורך פיתוח עסקי.

בראיות התובעת היה, בבירור, כדי להוכיח כי נגרם לה נזק. עם זאת, לא היה באותן ראיות כדי להרים את הנטל בהוכחת שיעורו המדויק של אותו נזק. בהצגת הכרטסת (נספח ט' לתצהיר התובעת), אין כדי הוכחה בדבר היקף הנזק המדויק, הגם שהיה בכך כדי להוכיח את עצם הקדמתם של התשלומים לספקים.

הוסיפה התובעת וטענה כי נוכח הפרסומים נשוא התביעה, נדרשה התובעת להשקיע זמן ומשאבים כלכליים רבים בארגון כנס הסברה לספקים. לשיטת התובעת העלות שעניינה שכר חברי ההנהלה בגין ארגון כנס זה, עמדה על 31,800 ₪. עם זאת, לא הוצגו בפני ראיות בדבר היקף השכר, תיעוד של שעות עבודה של אותם עובדים וזהותם.

במסגרת תצהיר העדות הראשית טען המצהיר, מר איתני, כי התובעת מבקשת לשמור על פרטיותם של העובדים ועל כן אינה מצרפת את שכרם או את מה שהוגדר על ידה כמדיניות השכר של ההנהלה הבכירה. שמורה לתובעת הזכות לבחור שלא לפרסם נתונים אלו. עם זאת, משלא הוצגו ראיות של ממש לעניין זה, והנתון מצוי בידי התובעת, לא ניתן לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי אכן נגרם לה נזק בשיעור הנטען, דהיינו הסכום המדויק הנתבע על ידה.

למעשה, הראיה היחידה אשר הוצגה בפועל לעניין ארגונו של הכנס הינה נספח י' לתצהיר, בהיקף של 7,000 ש"ח, וזאת בגין שכירתו של אולם.

פיצוי ללא הוכחת נזק

על מנת שבית המשפט יפסוק פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, יש מקום להוכחת עצם קיומו של נזק, הגם שאין חובה להוכיח קיומו של נזק ממון.

כפי שצוין לעיל, הוכח בפני, במפורש, כי לתובעת נגרמו נזקים כספיים ישירים, עקב הפרסומים נשוא התביעה.

בנוסף, מעדותם של ה"ה מאיסי ודוידיאן היה כדי ראייה ברורה לכך שאכן נגרם לתובעת נזק בדמות פגיעה במערכת יחסיה עם הספקים השונים עמם היא באה במגע.

היטיב להבהיר זאת מר מאיסי בעדותו , כאשר נשאל בחקירתו הנגדית :

"ש. כששמעת על השמועות מדה מרקר, לאחר השיחה הנטענת של אריה, לא היית מודאג

ת. אותה שיחה, למרות השמועות, אתה נותן קרדיט לחברה שאתה עובד אתה הרבה שנים, שהיא כן בסדר. אבל תוך כדי שיחה כשאתה לא בדיוק עושה חשבונות מה הם חייבים לי. הייתי ברכב. כשאתה חוזר למפעל ויש לך שותף שזה אחי ואבי, לאבי יש המון ניסיון, אתה אומר רגע- אם יש בעיה במערכת הזו, אנו לא מכירים את כל הפלפולים המשפטיים של אגרות החוב, למי שולם לא שולם, אתה יושב עם אבא ואתה אומר שיש פה נורה אדומה, מצד אחד עובדים איתם הרבה שנים, מצד שני יש נורה אדומה. נוצר חוסר בטחון מסוים, שגרם לך לחשוב האם להתקדם עם המערכת אם לעצור סחורה, אתה במצוקה. מצד שני הם לא עשו לי שום דבר רע כדי שאעשה סטופ, אולי הייתי צריך לבדוק את הדברים הללו".

(בעניין זה ראה עמוד 42 שורות 27-32 ועמוד 43 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).

באופן דומה תיאר גם מר דוידיאן את חששותיו בעקבות קבלת הפרסום מהנתבעים. (עמוד 7 שורות 29-31 לפרוטוקול הדיון).

מעדויות כל העדים עלה כי בשוק הריהוט נוצרה חרושת שמועות, ללא קשר לנתבעים. איני מתעלמת מכך. עם זאת, בפרסומים נשוא התביעה היה כדי מתן "תרגום" אשר הוכח כבלתי נכון, ובאופן שגרם לתובעת, לנזק מצטבר, וכל זאת שעה שהיה בזהות השולח כדי להקנות לאותו פרסום משמעות של ממש.

פסיקתו של בית המשפט העליון מלמדת כי השיקולים להם נדרש השופט היושב בדין לצורך הכרעה לעניין שיעור הפיצוי הראוי הם רבים מאוד. עם זאת, בסופו של יום, עסקינן בהכרעה על דרך של אומדן.

לעניין שיעורו של הפיצוי נתתי דעתי לכך שלא מדובר באפיק פרסום בודד, ובהחלטה של רגע במסגרתה הועברה הפרסום לצדדים שלישיים, אלא בשלושה אפיקי פרסום נפרדים (כאמור ביחס לרביעי לא הוכחו טענות התובעת).

פרסומים אלו נעשו לספקים של התובעת, ולא הוכח כי הפנייה אליהם נעשתה מטעמים העומדים בתנאי הוראות חוק איסור לשון הרע.

לא עלה כי הנתבעים פעלו לבצע פרסום מתקן לפרסומים נשוא התביעה, ולא הונחו בפני ראיות על פיהן פעלו הנתבעים, כמפורט בהמלצת בית הדין המשמעתי ופרסום מכתב התנצלות פומבי (ראה נספח ט' לתצהיר הנתבעים).

בנוסף, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי לא מדובר היה בפרסום שנעשה על ידי פלוני באופן ספונטני ובעידנא דריתחא, אלא על פרסום שנעשה על ידי גוף עסקי, משמעותי. אותו גוף עסקי, מוצא לנכון להוציא דיבתה של מתחרה רעה, מתוך אינטרס שלא ניתן לראותו אלא כאינטרס כלכלי, ואשר טמונה לצדו האפשרות לרווח או הפסד כספי.

מאידך, נתתי דעתי לכך שהנתבע אכן ביקש להתנצל בפני התובעת, מספר פעמים, ובמספר אפיקים לרבות בבית הדין המשמעתי של איגוד תעשיות הריהוט בישראל. מנספח ו' לתצהיר הנתבעים עולה כי ביקש לקיים מפגש עם מנהל התובעת מספר פעמים בעניין זה.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הוכח כי שמועות (ואיני נדרשת לשאלת נכונותן), לעניין מצבה ואיתנותה הכלכלית של התובעת, רחשו, אף ללא קשר לנתבעים.

אני ערה למחלוקת הקיימת בפסיקה באשר לפיצוי ללא הוכחת נזק, כאשר עסקינן בתאגיד, הגם שטענה בעניין זה כלל לא הועלתה על ידי הנתבעים, ומכאן שלכאורה יש לראותם כמי שאינם חולקים על כך. עם זאת, ולצורך השלמת היריעה אציין כי שעה שסעיף 7א' חוקק תוך הכרת הקושי המובנה להוכיח נזק ממון בתביעות כגון אלו ושעה שקיימת גם מטרה נוספת של הרתעה, כנלמד מדברי ההסבר של הצעת החוק. מטרות אלו, חלות באופן ברור על תאגידים, כשם שהו חלות על בשר ודם.

למעלה מכך, כאשר בית המשפט בוחן עניינם של צדדים ונותן דעתו למדיניות משפטית ראויה, אין הוא יכול להתעלם מן העובדה כי פגיעה בשם טוב של תאגיד משמעותה פגיעה בחוסנו הכלכלי של אותו תאגיד, וברבים מן המקרים יכול הדבר להביא לפגיעה בפעילות החברה, או אפילו לסגירתה, תוך פגיעה אישית, באלו העובדים או המוציאים את מטה לחמם באותו מקום או ממנו. לעניין זה ראה לדוגמא ת.א. מחוזי י-ם 920/95 כדורי פיתוח עירוני בע"מ נ' אודי ארנון (פורסם בנבו)).

בתיק זה שבפני, נתתי דעתי בין היתר, לאמור לעיל, למספר אפיקי הפרסום, דרך הפרסום, מהותו ותוכנו של הפרסום, תפוצתו, התנהלותם של הצדדים זה כלפי משנהו, הכוונה או העדר הכוונה הנלמדים ממעשיהם המאוחרים, השלכת הפרסום על התובעת, יכולתם של הנתבעים למנוע את הפרסום, התנהלותו של הנתבע 1 לאחר הפרסום, מערך היחסים שבין התובעת לנתבעת 2, והראיות שהוצגו לכאורה לעניין הנזק. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5) 510).

כמו כן נתתי דעתי לצורך במתן הדעת להיבטים הערכיים העולה מן הראיות בתיק זה, בדבר דרך ניהול עסקים.

לאחר שנתתי דעתי לכל אלו באתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור כולל, מכוח הוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, בהיקף של 140,000 ₪.

בשולי סוגיה זו, על מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, ואציין כי לחילופי חילופין, ואף ככל שלא היו הוראות חוק איסור לשון הרע מקנות לתובעת זכאות לפיצוי ללא הוכחת נזק, היה מקום להוסיף ולשקול פסיקתו של פיצוי, במסגרת תיק זה, על דרך של אומדנה (במסגרת הפרק העוסק בנזק ממשי), וזאת מכוח פסיקתו של בית המשפט העליון, ובמיוחד ככל שהדבר מתייחס למשמעות הכלכלית של הקדמת התשלומים לספקים כמו גם נזקים אחרים שהוכחת שיעורם המדויק, אינו פשוט. במסגרת ע"א 2080/09 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון ומנהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם בנבו), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת חיות, כי ביחס לנזקים מסוימים (באותו תיק אובדן רווחים), יתכנו מקרים בהם ימצא בית המשפט לפסוק על דרך של אומדנה ובלבד שהנפגע יביא בפניו נתונים שניתן היה להביאם ויוכיח את שיעור הנזק בוודאות סבירה, שאז יכול בית המשפט לפסוק בעניינו על בסיס אומדנה של הנזק. בתיק שבפני, מקום בו הוצגו ראיות באשר לעצם הקדמת אותם תשלומים, שעה כי מדובר בסכום ניכר, ובהינתן כי לשימוש המוקדם בכספים אלו, יש באופן ברור השלכה על התנהלותו העסקית של גוף כלכלי, אני אכן סבורה כי ניתן היה ממילא להעריך נזק זה של התובעת על דרך של אומדנה, וזאת ככל שהייתי נדרשת לכך.

סוף דבר

הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 140,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ועד התשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 40,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בקביעת שיעור ההוצאות נתתי דעתי למהות ההליך, התנהלות הצדדים במסגרתו, ונקודת המוצא על פיה אין מקום בו בעל דין יצא ניזוק מניהולו של הליך, שעה שהוכחו עיקר טענותיו.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ד, 24 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.