נתוני רקע

1. התובעת (להלן, גם "חב' הדואר") היא חברה ממשלתית אשר בהתאם להוראות חוק הדואר, התשמ"ו-1986, באה בנעליהם של רשות הדואר ובנק הדואר. בין השאר חב' הדואר מפעילה סוכנויות דואר ברחבי הארץ. אין עוררין שהנתבע 1 (להלן, גם "מופיד") שימש כסוכן דואר של חב' הדואר, וקודמיה, וניהל את סוכנות הדואר בכפר מכר-ג'דיידה (להלן – "הסוכנות") מזה שנים ארוכות. היחסים בין חב' הדואר למופיד הוסדרו לאחרונה בחוזה מיום 1.5.07, שאין עוררין שהוארך במועדים הרלוונטיים לתביעה זו.

2. חב' הדואר הגישה תובענה כספית נגד מופיד. נטען כי להתחייבויותיו של מופיד כלפי חב' הדואר, מכוח החוזה הנ"ל, ערבו הנתבע 2 (להלן, גם "עו"ד אבו-ריא") והנתבע 3 (להלן, גם "כאמיל"), וזאת מכוח כתב ערבות. במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה חשדה חב' הדואר שקיימים אי סדרים כספיים בסוכנות. כתוצאה מכך נערכו בדיקות של גורמים מטעמה. כתוצאה מבדיקות אלה הוברר שבשש הזדמנויות שונות בחודש יולי 2009 לא העביר מופיד לגזברות המרחבית של חב' הדואר סכומים המסתכמים לקרן בסך 420,000 ₪. לשיטת חב' הדואר שלח מופיד ידו וגנב כספים אלו ממנה. מכאן תביעתה. ככל שעסקינן בערבים, הם עו"ד אבו ריא וכאמיל (להלן, גם "הערבים"), הרי כתב הערבות שלהם הוגבל עד לסך של 150,000 ₪. אף הובהר שהסכום האמור נושא הפרשי הצמדה בלבד. הערבים, איפוא, נתבעו לסכום המירבי האמור, בגדר ערבותם.

הנתבעים, מופיד, עו"ד אבו-ריא וכאמיל התגוננו בפני התביעה.

3. עם הגשת כתב התביעה הוטלו עיקולים זמניים על הנתבעים. בעקבות זאת הוגשה בקשה לביטול העיקולים הזמניים שנתמכה בתצהיריהם של שלושת הנתבעים אשר נדונה בפני כב' הרשם זיתוני.

4. בעקבות הפרשה האמורה בוטל החוזה הנ"ל עם מופיד והוא סולק מן הסוכנות. כתוצאה מכך נקט מופיד בהליכים כנגד חב' הדואר והגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה הוא עתר לפסק דין הצהרתי המצהיר שהחוזה בינו לבין חב' הדואר שריר וקיים והאוסר על חב' הדואר לפרסם מכרז להתקשרות עם אחר. מן הנתונים שבפניי נהיר לי שבגדר הליך זה ניתנו צווים זמניים לזכות מופיד. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור של חב' הדואר אשר נדונה בבית המשפט העליון על ידי כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס בתיק רע"א 6049/09.

5. ועוד נהיר לי כי בגדרו של ההליך האמור, ובהסכמה, מונה על ידי השופט גרוניס מומחה מוסכם והוא רו"ח אריה שרוני (להלן – "שרוני"). הונחה בפניי חוות דעתו המפורטת והמלומדת של שרוני אשר אימצה את גרסת חב' הדואר. שרוני השתכנע להנחת דעתו כי אכן קיים גרעון בסכום הנטען של 420,000 ₪, מבלי שמופיד נותן הסבר מתקבל על הדעת המנקה אותו מן החשד שהוא מעל בכספים אלו.

6. בעקבות חוות דעתו של שרוני ניתן ביום 6.1.10 פסק דינו של השופט גרוניס. הובהר כי שרוני מונה בהסכמה על מנת לבחון "האם אכן קיים גרעון בסוכנות הדואר שהפעיל המשיב (והוא מופיד – ש.ל.) (גרעון שלטענת המבקשת (והיא חב' הדואר – ש.ל.) מגיע לסכום של 420,000 ₪) והאם הכספים הועברו על ידי המשיב למבקשת, כטענתו". עוד למדתי מפסק הדין כי "בחוות הדעת נקבע כי קיים גרעון בסכום של 420,000 ₪ וכי המשיב לא הצליח להראות כי העביר כספים למבקשת" (סעיף 3). כתוצאה מכך נתקבלה בקשת רשות הערעור והסעד הזמני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בוטל.

אכן, השופט גרוניס הטעים ש"מינויו של המומחה נעשה לעניין בקשת רשות הערעור ותו לא. מינויו של המערער לא היה חלק מתהליך ההכרעה בהליך העיקרי. ברור שלצורכי הכרעה בסוגיית הסעד הזמני ניתן להסתמך, ואף חובה לעשות כן, על חוות דעתו של המומחה. בשלב הנוכחי עסקינן, בין השאר, בשאלה האם הוכיח המשיב זכות לכאורה, שהרי זהו תנאי בסיסי למתן סעד זמני. ממצאיו של המומחה מובילים למסקנה כי המשיב לא הצליח להרים את הנטל. אם אכן קיים גרעון בסכום של 420,000 ₪, וזו נקודת המוצא כיום, רשאית הייתה המבקשת לכאורה להביא את ההסכם לידי סיום. במצב דברים זה ברי שאין להותיר על כנו את הסעד הזמני" (סעיף 4).

מן הנתונים שבפניי הוברר לי שבעקבות פסק דינו של השופט גרוניס נמחק ההליך העיקרי בגדר המרצת הפתיחה האמורה.

7. עתה נחזור להליך שבפניי. בישיבת קדם משפט ביום 11.11.10 הוברר ש"אין מקום להליכי ביניים לנוכח המוסכם בין ב"כ הצדדים... לנוכח זאת התיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות" (סעיף 1). אכן השתיירה זכותו של ב"כ הנתבעים להגיש בקשה לעיון במקור כתב הערבות (סעיף 2). משעה שלא הונחה בפניי כל בקשה הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות.

8. ב"כ חב' הדואר הגיש שורה נרחבת של תצהירי עדויות ראשיות, אכן בעקבות ארכות רבות. מנגד לא עשה כן ב"כ הנתבעים, חרף התראות רבות שניתנו לו. בהחלטתי מיום 7.2.12 הוריתי שאין בדעתי להתיר לו להגיש תצהירי עדויות. בהחלטתי זו אף הבהרתי שאין בדעתי להידרש לבקשה שהוגשה, באיחור מופלג, לגילוי מסמכים ספציפיים.

9. בהמשך הדרך, ובהחלטה נוספת ביום 28.4.13, נדרשתי לעתירה חילופית של ב"כ הנתבעים להסתמך על תצהירים שניתנו במסגרת הליכי ביניים. כמנומק בהחלטתי זו דחיתי אף את הבקשה האמורה.

10. במצב דברים זה קבעתי התיק לישיבת הוכחות לאור דרישת ב"כ הנתבעים לחקור את המצהירים מטעם חב' הדואר. העד חנא זקנון (להלן – "זקנון"), מי ששימש כמנהל אזור חיפה בחב' הדואר במועדים הרלוונטיים, החל להיחקר חקירה נגדית על תצהירו (ת/1). בעיצומה של חקירתו הנגדית המלצתי לב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. לאור הודעות שהונחו בפניי בעקבות הצעתי זו זומנה ישיבת קדם משפט ביום 5.8.13.

ב"כ הצדדים הסכימו, כעולה מפרוטוקול ישיבה זו, "כי יינתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. בגדר סיכומי הטענות ניתן יהיה לטעון אף טענות בעניין הסולבנטיות של הנתבעים, לרבות עתירה לחיוב בתשלומים ומשום כך, ובעיקר לנוכח זאת, סיכומי הטענות יוגשו בשני מחזורים. עוד סוכם בינינו כי בית המשפט יהיה מוגבל, במונחי קרן התביעה, לפסוק לזכות התובעת לא פחות מ-23% מקרן התביעה או לפסוק לחובת הנתבעים לא יותר מ-77% מקרן התביעה". על יסוד זאת הוריתי על הגשת סיכומי טענות. אכן, בניגוד למוסכם לא הגיש ב"כ חב' הדואר סיכומי תשובה. ממילא לא אמור היה ב"כ הנתבעים להגיש סיכומי תגובה לסיכומי תשובה אלו.

11. להלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי. תחילה אדרש לפרשנותה של ההסכמה הדיונית האמורה, לאור השגות שהועלו בסיכומי ב"כ הנתבעים.

לפרשנות ההסכמה הדיונית

12. לשיטתו של ב"כ הנתבעים ההסכמה הדיונית היא פועל יוצא מכך שבישיבת ההוכחות נחשפו שקרי חב' הדואר ופגמים בהתנהלותה. ההסכמה הדיונית, כך טענתו, באה לאוויר העולם "כדי לחוס על התובעת, למרבה האירוניה, וכדי לחסוך ממנה אי נעימויות, למרות המצב הדיוני הנחות שדווקא הנתבעים היו שרויים בו" (סעיף 2). לשיטתו של ב"כ הנתבעים כל פרשנות אחרת מאיינת את ההסדר הדיוני מכל תוכן. אכן, לשיטתו, ההסכמה הדיונית מכפרת על מחדלי הנתבעים באי הגשת תצהירים, וזה ההסבר בתמורה להסכמת הנתבעים להגבלת סכום מינימום שייפסק נגדם, אך בתמורה למתן זכות לנתבעים להעלות טענותיהם במסגרת סיכומיהם, במקום התצהירים.

13. הפרשנות האמורה היא חסרת שחר. אכן ההסכמה הדיונית מציינת ששומה ליתן את פסק הדין "על יסוד החומר שבתיק". בגדרו של "חומר" זה בוודאי מצויות החלטותיי השיפוטיות בגדרן קבעתי שלא זו בלבד שלא אדרש לתצהירים מטעם הנתבעים, אף לא אדרש לתצהירים שהוגשו על ידם במסגרת הליכי הביניים.

כשתשתית זו ניצבת לנגד עיני בעלי הדין הם הסכימו למתן פסק דין מנומק על דרך הפשרה, ראש לכל על מנת לחסוך בזמן. פשיטא זה היה האינטרס המובהק של חב' הדואר. פרט לזקנון, שחקירתו הייתה בעיצומה, צפויים היו להיחקר עוד עדים לרוב. וחרף זאת, ועל דרך השוויון, הסכימו בעלי הדין שהתובעת לא תוכל לזכות ביותר מ-77% מקרן התביעה, כשם שלא תוכל לזכות בפחות מ-23% מקרן התביעה. והעיקר: בדרך המלך פסק דין אינו מתחשב כל עיקר בשיקולי סולבנטיות, ואף אינו מורה כתוצאה מכך על חיוב בתשלומים. זו הייתה הסיבה העיקרית על שום מה הסכימו ב"כ הצדדים שסיכומי הטענות יוגשו בשני מחזורים. שהרי לעניין הסולבנטיות האמורה הותר לב"כ הנתבעים לטעון טענות, ולהמציא מסמכים, הגם שהם אינם אותה עת בגדר "החומר שבתיק". על מנת לאפשר לחב' הדואר להגיב על כך, ניתנה לה הזכות לעשות כן. על מנת לשמור על יתרונם הדיוני של הנתבעים ניתנה להם הזכות להגיב לתשובה.

אכן בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבעים לא נטענה, ולו כזית, כל טענה בכיוון זה. פשיטא זו הסיבה על שום מה לא הונחו בפניי שני מחזורי סיכומי טענות. ואולם אין בכך כדי לגרוע מן הפרשנות הנאותה של ההסכמה הדיונית שבפניי.

14. וחרף כל אלו הרי בגדר סיכום טענות ב"כ חב' הדואר, וחרף החלטתי כמבואר, נסמכה חב' הדואר על תצהירי הנתבעים שצורפו לבקשה לביטול העיקולים הזמניים. ומשכך, ואף לנוכח העובדה שעסקינן בהליך על דרך הפשרה, החלטתי בגדר שיקוליי להידרש אף לתצהירים אלו, רק מן הטעם האמור.

15. ב"כ חב' הדואר סבור שההסכמה הדיונית האמורה מבטלת את מלוא הטיעונים של הערבים, הם הנתבעים 2 ו-3. אין לסברה זו כל שחר, והרי אין לדבר כל אחיזה בהסכמה הדיונית האמורה. זו הסיבה שאני מאמץ אף את עמדת ב"כ הנתבעים שכאשר ההסכמה הדיונית דנה ב"קרן התביעה", עסקינן בשני סכומים נפרדים. "קרן התביעה", ככל שעסקינן במופיד עומדת על סך של 420,000 ₪. "קרן התביעה", ככל שעסקינן בערבים, עומדת על סך של 150,000 ₪, והיא צמודה רק למדד ולא נושאת ריבית. ממילא מגבלת אחוזי הזכייה הצפויים, כמוסכם, חלה אף על הסכומים האמורים. ככל שחב' הדואר סבורה הייתה אחרת לא הייתה באה לאוויר העולם ההסכמה הדיונית, כפי שנוסחה.

לעניין טענות סף

16. ב"כ הנתבעים בא חשבון הכיצד הוגשה התביעה הכספית, כאשר תלויה ועומדת המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי מופיד. טענה זו חסרת שחר היא. כל אחד מהליכים אלו יכול היה להינקט, על פי כל דין. ולא זו בלבד אלא שבדעתי לזקוף לחובת הנתבעים את העובדה שבעקבות פסק הדין של השופט גרוניס, כמבואר, הם היו אלו שגם זנחו את ההליך העיקרי של המרצת הפתיחה, ובעיקר שלא המירו אותו לתביעה כספית, בגין טענותיהם נגד חב' הדואר, ככל שהיה בהן ממש. שמא שתי תביעות כספיות אלו, הצפויה על ידי מופיד וזו שבפניי, היו מאוחדות.

17. אכן בגדר כתב ההגנה הייתה כפירה בסמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, ונטען שהיא נתונה לבית הדין לעבודה. טענה זו מקוממת, הן לנוכח החלטתי מיום 11.11.10 בה רשמתי ש"ב"כ הנתבעים אינו עומד על טענת העדר סמכות עניינית" (סעיף 1), והן לנוכח העובדה שהמרצת הפתיחה שהוגשה כנגד חב' הדואר לא הוגשה לבית הדין לעבודה אלא לבית המשפט המוסמך האזרחי, הוא בית המשפט המחוזי.

לעניין טענת "הודאה והדחה"

18. חב' הדואר טוענת כי בפרשה שבפניי קיים מצב קלאסי של "הודאה והדחה". שהרי מופיד מודה בכך שבסוכנות הדואר נגבו תשלומים בסך 420,000 ₪, ושתשלומים אלו אמורים היו להשתלם לחב' הדואר. ואולם הגנתו היא שתשלומים אלו הועברו-גם-הועברו אליה. מכאן שהנטל רבץ על כתפיו להוכיח טענתו "המדיחה" האמורה.

19. הגם שברי לי, מהותית, שהדין עם חב' הדואר בדעתי לדחות הטענה האמורה. כך, כמבואר, לנוכח העובדה ששני ב"כ הצדדים טענו שהתיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות. ברי שחב' הדואר אמורה הייתה, במסגרת ההזדמנות הדיונית האמורה, לעתור בפניי שתצהירי העדויות הראשיות יהלמו את המצב הדיוני האמור באופן שהפותח יהיה מופיד. משעה שחב' הדואר לא עשתה כן, ואף בפועל הגישה תצהיריה ראשונה, כבדרך המלך, עבר זמנה בטל קורבנה של טענה זו.

20. מכאן שהנטל להוכחת התביעה כנגד מופיד רובץ על חב' הדואר. ולא זו בלבד אלא שלנוכח הטענה החמורה הנטענת כנגד מופיד, נטל זה הוא משמעותי. ואולם בחינת מכלול חומר הראיות שבפניי מוליכה למסקנתי הנחרצת שחב' הדואר הרימה נטל זה, להנחת דעתי המלאה. ככל שעסקינן בחבותו של מופיד, וביסודו של דבר, הנני מאמץ את מכלול טיעוני ב"כ חב' הדואר בסיכום טענותיו. ומשום כך, ככל שעסקינן בה, אשתדל להביא הדברים בקצירת האומר.

לחבותו של מופיד – דיון והכרעה

21. ממכלול חומר הראיות שבפניי הוברר לי שמערכת התשלומים בחב' הדואר היא "מערכת סגורה" של חיובים וזיכויים. בסוכנות הדואר פועלת מערכת ממוחשבת הקרויה "מאור". מערכת זו מחשבת בכל רגע נתון את היתרות בקופת הסוכנות. מעת לעת על הסוכנות להעביר את המזומנים לקופה המרכזית של חב' הדואר, באמצעות הגזברות המרחבית שלה. או-אז מערכת ממוחשבת נוספת, והיא מערכת "אמולציה", מזמנת שירותי בלדרות. בלדר פוקד את הסוכנות, אורז שקי דואר בהם מצויים המזומנים, עם תהליכי זיהוי ושיוך ברורים וקפדניים. המערכת האמורה מתועדת. קיים בסוכנות "ספר השליחים", המתעד את פעולת המסירה האמורה. קיים בחב' הדואר "יומן בלדרים" המתעד את קבלת שק הדואר.

22. מחומר הראיות שבפניי, ואף הדברים אומצו בחוות דעתו המקיפה של שרוני, שוכנעתי כי לשישה תשלומים נטענים לא היה כל הסבר באשר ל"היעלמותם". בדיקות מקיפות שנעשו העלו שהעברות כספים נטענות אלו לא בא זכרם כל עיקר, בין היתר, לא ביומן הבלדרים, אף לא בספר השליחים. כתוצאה מכל אלו הרי חרף טענות סתמיות של מופיד לא שוכנעתי בכל אפשרות המבארת את היעלמות התשלומים האמורים, ואין זאת אלא שמופיד שלח ידו בהם.

23. כאמור לעניין בדיקת הטענות החמורות כנגד מופיד, ובדיקת הגנתו של מופיד, מונה בהסכמה שרוני. שרוני לא נתבקש להיחקר על חוות דעתו, דומה שאף לא נשלחו לו כל שאלות הבהרה. אכן השופט גרוניס הבהיר שחוות דעתו של שרוני מחייבת אך לעניין הסעד הזמני שנדון בפניו. ברי, לנוכח זאת, שפסק דינו של השופט גרוניס, המאמץ אותה, לא הוליד "מעשה בית-דין". ואולם, לנוכח ההתפתחויות הדיונית עד הנה, ברי שנודעת לחוות דעת זו, מבחינת משקלה, משמעות מפליגה, אם לא סוחפת.

שהרי הנתבעים, לכל אורך הדרך, החמיצו את כל ההזדמנויות הדיוניות שניתנו להם, על מנת לנסות להזים את ראיות חב' הדואר, אף את חוות דעתו של שרוני, ולהגיש ראיות מטעמם, שמא חוות דעת בעלי מקצוע מטעמם. כך, ככל שעסקינן בהליך בבית המשפט העליון כאשר לא נתבקשה כל עיקר חקירתו של שרוני, וממילא לא הוטל כל דופי בממצאיו; כך, כאשר מופיד, מרצונו ובטובתו, גם זנח את ההליך העיקרי של המרצת הפתיחה, אף לא הגיש תביעה כספית נגד חב' הדואר ככל שלא הייתה תוחלת לשמיעת המרצת הפתיחה בעקבות ביטול הסעד הזמני; וכך, בעיקר, כאשר חדל מופיד, כמוהו כערבים, ולא הגיש תצהירי עדויות ראשיות בתיק שבפניי.

24. וחרף כל אלו גם עיון בתצהירו של מופיד בהליך הביניים, בכתב ההגנה ובסיכומי הטענות, אינו מעלה כל הגנה הצריכה לפנים. וכך מופיד טוען לתקלות שונות במערכת הממוחשבת. ואולם טענות אלו אינן משכנעות, כל עיקר, לעניין הקשר הסיבתי של תקלות אלו, לעניין התשלומים הקונקרטיים שנטען שאין הסבר לאי העברתם לגזברות המרחבית. ושמא העובדה שבמשך שנים כה ארוכות, וחרף בדיקות שגרתיות חוזרות ונשנות, לא נמצא כל דופי בהתנהלותו של מופיד וגם חרף תקלות נטענות במערכת הממוחשבת, רק מעצימות את צדקת טענת חב' הדואר, לעניינם של שישה תשלומים נוקדניים, מפורטים וקונקרטיים אלו, שבגינם הראיות נגד מופיד כה משכנעות, והגנתו של מופיד כה עלובה וסתמית.

25. ועוד נטען על ידי מופיד שהוא לא זכה לקבל שורה נרחבת של מסמכים. ואכן ברי לי שאין ערוך לחשיבותם של מסמכים, לשם ליבון עובדתי של התביעה וההגנה. ואולם שוכנעתי, ובאורח מרשים, שכל המסמכים הצריכים לפנים הומצאו למופיד, ורק כתוצאה מכך השלים שרוני את חוות דעתו ובהמשך הדרך, כמבואר, הצהיר ב"כ הנתבעים בפניי שהוא אינו עותר לכל הליך ביניים. כך, לא סתם בהיסח הדעת. שהרי ב"כ הנתבעים שייר את זכותו לעתור לגילוי מסמך ספציפי אחד בלבד, והוא מקור כתב הערבות, הגם שלא מימש אף זכות זו. ממילא ברי לי שפרט למקור כתב הערבות היה ברור אף לב"כ הנתבעים שהוא אוחז בכל המסמכים שעשויים לעמוד ולבסס את הגנתו.

26. ומשכך ברי לי שאלמלא ההסכמה הדיונית האמורה הייתי מחייב את מופיד במלוא סכום התביעה. משעה שלאור ההסכמה הדיונית למירב אני רשאי לחייבו ב-77% מסכום קרן התביעה בדעתי לעשות כן. מופיד יחוייב, איפוא, בסכום של 323,400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 15.7.09, ובצירוף הוצאות משפט כדין.

לחבותם של הערבים – דיון והכרעה

27. הונח בפניי כתב ערבות שנחתם על ידי שני הערבים. הגם שהערבים העזו פניהם לטעון שחתימותיהם מזויפות, הנה הם הודו בחתימותיהם, הן בגדר תצהיריהם שניתנו במצורף לבקשה לביטול העיקול הזמני, הן בגדר חקירתם בפני הרשם זיתוני.

28. בגדר כתב הערבות חתמו הערבים אף על כך ש"ערבותנו זו תעמוד בתוקפה במשך כל תקופות תוקפו של החוזה, המקורית והמוארכת, ותהא תקפה עד תום 6 חודשים מתאריך תום תקופת ההתקשרות בין הצדדים". וכן הם חתמו על כך ש"אנו מצהירים כי קראנו את האמור לעיל ואת החוזה, הבנו את תוכנם ומקבלים על עצמנו ערבות זו לאחר שהבנו את החוזה ואת האמור בכתב ערבות זה".

בעמוד השני של כתב הערבות מתנוססת חתימתו של עו"ד אבו ריא, כאשר תאריך חתימתו הוא 7.6.07, ומתנוססת חתימתו של כאמיל, כאשר תאריך חתימתו הוא ב-22.7.07.

מתחת לכך מתנוסס אישור מיום 1.5.07 של גב' בת שבע אסא (להלן – "בת שבע"), המאשרת בזאת "כי הערבים חתמו על כתב זה בפניי, לאחר שזיהו עצמם בפניי באמצעות תעודות זהות שמספריהן: ____________, ___________, (העתקי תעודות הזהות מצורפים בזה)". חתימתה של בת שבע וחותמתה מתנוססים בשולי האישור. נרשם מועד האישור, והוא 1.5.07. והרי אין עוררין שהחוזה בין מופיד לחב' הדואר נעשה ביום 1.5.07.

29. ברי לחלוטין שחב' הדואר נקטה ברשלנות, ככל שעסקינן בתהליכי האישור האמורים.

ההתנהלות הנפסדת האמורה נחזית לנוכח הנתונים האמורים. שהרי עולה מן החומר שבפניי שהגם שחתימותיהם של הערבים נעשו בשני מועדים שונים, הנה בת שבע לכאורה אישרה שהיא זיהתה כל אחד מהם. והגם שהתאריכים האמורים הם מיום 7.6.07 ו-22.7.07, הרי האישור אודות הזיהוי נעשה לפני כן, דהיינו ביום 1.5.07.

בת שבע, בתצהירה, מציינת כי ביום 1.5.07 חתם בפניה מופיד על החוזה עם חב' הדואר. ומשכך היא מלאה בכתב הערבות את התאריך 1.5.07, הגם שאותה שעה לא הופיע בפניה ולו אחד מן הערבים, משום סברתה שהערבים האמורים יחתמו באותו יום. אכן הערבים חתמו במועדים אחרים מאוחרים יותר, וזו הסיבה להתנוססות מועד זה.

גרסתה זו של בת שבע זוכה לאמוני הגם שהיא אינה מאפילה על הרשלנות, שמא על קלות הדעת, שרוחשת חב' הדואר לתקינות מסמכיה-שלה.

30. ככל שעסקינן בעו"ד אבו ריא הרי בתצהירו הוא ציין שהוא לא חתם על התצהיר בפני בת שבע, אלא הוא חתם עליו במשרדי הדואר בנשר. הוא אינו זוכר את שמו של האדם שאימת את חתימתו. אכן הוא מציין שאותו מאמת אלמוני הבהיר לו ש"המדובר בחוזה העסקה של שנה אחת, וכי הערבות היא לשנה ומסתיימת שישה חודשים אחרי סיום אותה שנת ערבות" (סעיף 17).

31. בגדר תצהירי עדות חב' הדואר, ככל שעסקינן בעו"ד אבו ריא, הונח בפניי תצהירה של גב' ימית טרוסט (להלן – "ימית"). היא ציינה שכתב הערבות נעשה במשרדה ברח' פל-ים 19 בחיפה, וממילא לא בנשר. ולא זו בלבד אלא שהיא זכרה שהדבר נעשה לבקשתו של עו"ד אבו ריא "היות ומשרדו ממוקם בסמוך למשרדי הנהלת המרחב והוא גם אמר לי שנוח לו לחתום במשרדי היות ויש לו גם דיון בבית משפט ומיד לאחר מכן הוא יסור אליי ויחתום בפניי על כתב הערבות, כפי שאכן היה" (סעיף 6). אכן מכתב הערבות מתאשרת העובדה הנטענת על פיה משרדו של עו"ד אבו ריא שוכן ברח' פל-ים בחיפה. אכן ימית מאשרת, הן את העובדה שהיא לא חתומה על אישור חתימתו של עו"ד אבו ריא, והן שלאחר החתימה "העברתי את כתב הערבות חזרה לגב' בת שבע אסא,... על מנת שתדאג להשלמת חתימת הערבות בידי ערב נוסף" (סעיף 8).

32. ומשכך, הנני זוקף לחובת חב' הדואר את העובדה שהגם שימית ידעה לזכור, באורח ייחודי, את דבר החתימה לנוכח סמיכות משרדו של עו"ד אבו ריא למשרדה, הנה היא לא הכחישה את טענתו של עו"ד אבו ריא, על פיה נמסר לו שכתב הערבות מתייחס לשנה אחת בלבד, וכמבואר.

33. מנגד, הנני זוקף לחובת עו"ד אבו ריא את העובדה שלא הגיש, בגדר תצהירי הנתבעים, כל תצהיר. והרי הוא טוען שהאימות נעשה בנשר, ולא בחיפה. הוא אמור היה להתייחס לעניין זה, באורח ספציפי. לנוכח הגרסה המובהקת שבמועד חתימתו הוא הגיע לאחר דיון בבית המשפט בחיפה, שמא יכול היה להראות, שבמועד ספציפי זה לא היו לו כל דיונים בבית המשפט.

34. עתה אדרש לעניינו של כאמיל. כאמיל מכחיש כי הוא חתם על כתב הערבות בפני עובד כלשהו של חב' הדואר, וממילא הוא מכחיש את חתימתו בפני בת שבע. הוא מציין ש"אני חתמתי על כתב הערבות במשרדו של מר חמוד (הוא מופיד – ש.ל.) בכפר ג'דיידה-מכר" (סעיף 15(ד)). לנוכח העובדה שמופיד הסביר לו שתוקף כתב הערבות הוא לשנה אחת הרי "עת אני חתמתי על הערבות הוספתי עליו בכתב ידי הערה שהערבות היא לשנה בלבד" (סעיף 15(ג)). גרסה מובהקת זו נתמכת אף בתצהירו של מופיד.

35. ככל שעסקינן בתצהירה של בת שבע, לעניינו של כאמיל, הרי היא רושמת ש"אינני זוכרת אם הערב השני מר כאמיל סאבא חתם בפניי או בפני גורם אחר בחברה. ואולם, ברור לי לחלוטין, שלאחר שהוא חתם על כתב הערבות או בפניי או בפני נציג אחר של החברה, מילא בכתב ידו את שמו, תעודת זהותו וכתובתו בעמוד הראשון של הערבות, ואת שמו ואת תאריך החתימה על כתב הערבות בצד שמאל למעלה בעמוד השני של הערבות – הטבעתי על גבי האישור את החותמת שלי והחזרתי את כתב הערבות חזרה אל ימית"(סעיף 5).

והרי הדברים חסרי שחר. אם אכן כתב הערבות נחתם לא בפניה, והרי היא אינה זוכרת זאת, אלא בפני "נציג אחר של החברה", הכיצד בת שבע מהינה להצהיר ש"ברור לי לחלוטין", שחרף זאת כאמיל "מילא בכתב ידו את שמו, תעודת זהותו וכתובתו ..."? האם בת שבע ניחנה בסגולות מיוחדות המאפשרות לה, בחושיה, לראות כל אלו גם אם כאמיל חתם בפני "נציג אחר של החברה"?

36. ועוד: ממכלול התצהירים שבפניי נהיר שבת שבע התיימרה לאשר את חתימתו של עו"ד אבו-ריא, הגם שנהיר לחלוטין שהוא חתם בפני ימית, וכן התיימרה לאשר את חתימתו של כאמיל, הגם שלא זכור לה בוודאות האם הוא חתם בפניה, או שמא בפני "גורם אחר בחברה".

37. וחרף ההתנהלות הקלוקלת האמורה של חב' הדואר הנה גרסתו של כאמיל אודות כך שהוספה הערה בכתב ידו אודות תוקפו של כתב הערבות למשך שנת העסקה אחת בהתאם לחוזה מיום 1.5.07, מסתברת כלא הגיונית.

38. נזכור ונשמור שניצב בפניי כתב ערבות במסמך אחד. נטען כי חלקים ממנו זויפו. הטענה האמורה הנה חסרת שחר. והרי, כך הראיתי, זרוע כתב הערבות שבפניי בשורה של כשלים מנהליים, אם לעניין הסתירה בין מועד האישור לבין מועדי החתימות, אם לעניין העובדה שבת שבע מודה שהיא לא אימתה את חתימתו של עו"ד אבו ריא וספק אם אימתה את חתימתו של כאמיל, אם לעניין העובדה שהגם שימית טוענת שהיא אימתה את חתימתו של עו"ד אבו ריא, הדבר אינו עולה כלל מכתב הערבות.

והרי לא יעלה על הדעת, אם הגתה חב' הדואר את הרעיון מרחיק הלכת להמציא מסמך מזויף, שבמסמך מזויף זה ייחשפו כל הכשלים האמורים.

39. נטען שכאמיל חתם על כתב הערבות, ואף הוסיף את הרישום בכתב יד, במשרדו של מופיד. גרסה זו, הגם שמאושרת גרעינית על ידי מופיד, רחוקה מלשכנע. והרי מופיד אמור היה למסור גרסה מפורטת הכיצד וממי בחב' הדואר הוא קיבל את כתב הערבות למשרדו, ובעיקר למי הוא מסר אותו לאחר השלמת החתמתו הנטענת של כאמיל. הגרסה האמורה, איפוא, נותרה עמומה וסתמית ולא פלא שהיא הוספה, באורח שטחי, בכתב יד בשולי התצהיר. וככל שמצפה הייתי לעיבוי גרסה זו בגדר תצהירי העדויות הראשיות, הרי חדלו כל הנתבעים ולא הגישו תצהירים כאמור.

40. זאת ועוד: לכתב הערבות שבפניי צורפו צילומים של תעודות הזהות של הערבים. לא נמסרה בפניי כל גרסה קונקרטית, לעניין זה, ככל שעסקינן בחתימתו של כאמיל. ברי לי שעובדות חב' הדואר, כמו ימית ובת שבע, כן היו מיומנות בפרקטיקה זו. לא נמסר לי שמופיד התבקש, כ"שליח" לכאורה של חב' הדואר, לקבל את צילום תעודת הזהות של כאמיל.

41. והסוגיה נחתמת בכך שגם אם בתחילה סבר ב"כ הנתבעים שהוא מבקש לקבל לעיון את מקורו של כתב הערבות, שמא יעלה תובנות אלו או אחרות לנוכח התמיהות האפשריות, הנה העובדה שהוא זנח ולא הגיש אף בקשה זו, אף היא מעצימה את מסקנותיי.

42. לחובתם של הערבים תיזקף העובדה שעו"ד אבו ריא הוא עורך דין במקצועו וכאמיל הוא חוקר משטרה בכיר ביחידת הפשעים במרחב עכו. ברי, לנוכח זאת, שהם מוחזקים, אף מכוח הלכתו המושרשת של בית המשפט העליון, כמי שקראו והבינו אל-נכון את כתב הערבות עליו הם חתמו. אכן, ככל שלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. הדין אינו מעניק "פרס" לחותם הרשלן שלא טורח לקרוא מסמכים עליהם הוא חתם או מפריח לשווא גרסה כאמור, ובוודאי שחותם רשלן זה אינו אמור להיות במצב טוב יותר מן החותם ההגון והישר שמודה, בגילוי לב, כי קרא מסמכים עליהם הוא חתם, כמתחייב.

43. ועוד: משהתגלע המשבר נשוא התביעה שבפניי פנה ב"כ חב' הדואר במכתבי דרישה לערבים. למכתבים אלה הוא צירף אף את עותק כתב הערבות. ב"כ הנתבעים הגיב למכתבים אלו. בגדר תגובה זו הוא התמקד אך בטענה הכופרת בחובו של מופיד, וממילא בהעדר חבותם של הערבים. אכן הנני זוקף לזכות הערבים את העובדה שאף באותיות קידוש לבנה הבהיר ב"כ הנתבעים ש"אין באמור במכתבי זה כדי למצות את כל טענות מרשי בעניין דרישתך הנ"ל, ובעניין הערבות הנטענת, לרבות לעניין תוכנה ו/או תנאיה" (סעיף 4), באופן שלטעמי שייר את זכותם של הערבים להעלות טענות נוספות, כאלו שבפניי, ובכל אופן אף נתון זה נזקף בעיקר לחובתם.

והרי למקרא כתב הערבות שצורף למכתבי ההתראה אמורים היו הערבים, לשיטתם, להתוודע, חזותית וחיצונית, למכלול הטיעונים המושמעים בפניי. וכך, למשל, כאמיל אמור היה לראות שעותק כתב הערבות אינו כולל את תוספת כתב היד הנטענת על ידו. במצב דברים זה התבקש, גם אם לא אתן לכך משקל מופלג, שמכלול הטענות האמורות יעלו ויצופו כבר במכתב התשובה. כך, בעיקר לנוכח הייחודיות בטענות אלו.

44. הוסמכתי ליתן פסק דין על דרך הפשרה. מרבית השיקולים, כמבואר, נוטים לחובתם של הערבים. מנגד, לא אקל ראש באותם שיקולים שמניתי לחובת חב' הדואר. מששקלתי הנתונים האמורים, אלו מול אלו, החלטתי לחייב את הערבים ב-65% מקרן כתב הערבות, דהיינו בסך של 97,500 ₪. לנוכח העובדה שבכתב התביעה לא צוין מועד תחילת מירוץ הפרשי ההצמדה בגין כתב הערבות, אקבע שהוא מיום הגשת כתב התביעה, דהיינו 2.2.10.

סוף דבר

45. לפיכך הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 323,400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 15.7.09 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

46. הנני מחייב את הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 97,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 2.2.10 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

47. החיוב האמור בסעיף 46 הנ"ל הוא הדדי לחיוב האמור בסעיף 45 הנ"ל באופן שהתובעת אינה רשאית לגבות סכום העולה על המתחייב מסעיף 45 הנ"ל.

48. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

49. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא