נגד

1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, עקב תאונת דרכים מיום 16.4.07 (להלן: "התאונה").
2. זהות בעלי הדין: התובע (קטין) יליד 16.8.98, במועד התאונה היה כבן 8.5 שנים, והתגורר עם הוריו ומשפחתו בישוב עראבה; הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע" או "עלי"), היה, על פי הנטען, במועדים הרלבנטיים לתביעה הנהג ברכב מסוג טנדר איסוזו מ.ר 86-057-51 (להלן: "הטנדר"); הנתבעת מס' 2, "קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים", הינה קרן סטטוטורית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אשר הוקמה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"). צד ג' מס' 1 הנו הנתבע מס' 1, ואילו צד ג' מס' 2 הנו, על פי הנטען, הבעלים ומתיר השימוש ברכב.
3. בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העידו שני עדים: התובע בעצמו ומר נאדר עסאלה, קרוב משפחה של התובע (להלן: "נאדר"). מטעם ההגנה העידו שני עדים: עלי וסוהיל בעצמם. הוגשו סיכומים בכתב, והתיק הובא בפניי לצורך מתן פסק דין.

אעיר כי בתום חקירתו הנגדית של נאדר, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כי תצהיר עדותה הראשית של אם התובע סיהאם, יוצא מתיק ביהמ"ש, תוך שמירת זכותו של התובע לטעון לפיצוי בגין עזרה מוגברת מצד אמו עקב פגיעתו בתאונה נשוא התביעה.

1. לטענת התובע ביום 16.4.07 הוא נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים עת פגע בו הטנדר שהיה נהוג בידי הנתבע; הנתבע הסיע את התובע בטנדר ממקום התאונה לסניף קופת חולים כללית בעראבה, שם קיבל טיפול ראשוני, והופנה להמשך טיפול בביה"ח; לאחר קבלת הטיפול הראשוני וחבישת רגלו השמאלית של התובע, הוא הועבר לביה"ח פורייה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בכף הרגל, פצע עמוק ומלוכלך, שבר פתוח ופריקה של המפרק, עם חוסר עור, גידים ועצם בגליל המקורב של בוהן ראשונה, דימום ורידי ובנוסף שפשוף באצבע השנייה; התובע אושפז בביה"ח ביום התאונה ועד 22.4.07 (למשך שבוע ימים), שם בוצע ניתוח אשר במהלכו בוצעה הטריית הפצע עם ניקוז וקיבוע חיצוני ע"י סד גבס; לאחר שחרורו של התובע מביה"ח הוא המשיך את הטיפול והמעקב הרפואי במסגרת קופת החולים, ובין היתר, עבר סדרה של טיפולים פיזיותרפיים; בעקבות התאונה נעדר התובע מלימודיו מיום 17.4.07 ועד 12.5.07; פניה לחברת הביטוח מנורה, אשר ביטחה את השימוש בטנדר במועד התאונה, נדחתה על ידה מהטעם כי לנתבע לא היה רישיון נהיגה בר תוקף ביום התאונה.

התובע מוסיף וטוען כי ניהל התכתבויות עם קרנית, ואולם במכתבה מיום 16.7.09 נטען על ידה כי "לטענת נהג הרכב, פגיעת הנפגע נגרמה ללא קשר לרכבו", טענה שאין לה כל אחיזה במציאות; כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות צמיתה, ועל כן הוא עותר למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי לשם בדיקתו וקביעת שיעור נכותו.

1. מנגד הנתבע מכחיש את עצם התרחשות התאונה, ואם כן (דבר המוכחש), הרי שאין לטנדר קשר לאותה תאונה, ובוודאי שהוא עצמו אינו קשור לאותה תאונה, שהרי הוא לא נהג בטנדר ו/או בכל רכב אחר במועדים הרלבנטיים לתביעה, ולא פגע בתובע, כנטען; התיאור של התאונה הינו לקוי ואינו מפורט דיו ובמיוחד שעת התאונה, מקום התאונה, ונסיבות התרחשותה; הטנדר שנטען כי היה מעורב בתאונה, היה מבוטח בביטוח חובה בחברת מנורה, והוא שומר לעצמו את הזכות לצרף את חברת מנורה ו/או לשלוח לה הודעת צד ג'; נזקי הגוף הנטענים (המוכחשים) הינם מוגזמים ומופרזים, ואין בהם כדי להותיר לתובע נכות כלשהי, זמנית או צמיתה, לעבר או לעתיד, ואם מצבו של התובע רע הוא, הרי שזה היה מצבו עובר ליום התאונה, וללא קשר אליה; הנתבע מכחיש כי הסיע את התובע בטנדר לקופת החולים; הנתבע מכחיש את כלל הנזקים הנטענים, ואת היותם קשורים לתאונה הנטענת (המוכחשת), ועותר לדחיית התביעה נגדו במלואה.
2. קרנית הכחישה את טענות התובע הן לעניין נסיבות התאונה והן לעניין הנזקים הנטענים ועתרה לדחיית התביעה נגדה; נטען כי אין קרנית יודעת את העובדות כהווייתן, ומהחומר שנמסר לה, לא ברור מי נהג בטנדר, ואם התובע נפגע עקב שימוש ברכב מנועי, והיא תעמוד על זכותה כי זהות הנהג והנסיבות יוכחו; התובע לא עשה די להקטנת נזקיו, אם היו או יהיו לו נזקים, עקב התאונה (דבר המוכחש); נזקי התובע כנטען בתביעה הינם מוגזמים ומופרזים לאין שיעור ו/או רחוקים מדי; התובע החלים ו/או יחלים כליל מתוצאות התאונה; אין ולא תהיה משמעות פונקציונלית לתוצאות התאונה ו/או לנכותו של התובע, אם יש לו נכות כתוצאה מהתאונה (והדבר מוכחש), הן בכלל והן בהתחשב בגילו של התובע; לתובע לא נגרמו כל נזקים עקב התאונה, בין נזקי השתכרות או אחרים, וכי התובע לא נשא בתשלום כלשהו הקשור בתאונה ובתוצאותיה; אין קשר סיבתי ו/או רפואי בין תוצאות התאונה לבין עבודתו של התובע ומצבו הרפואי הנוכחי ו/או נזקיו אם יש כאלה (דבר המוכחש), וכי במידה ולתובע מגבלות או תלונות כנטען, הרי שאין אלה קשורות בתאונה ובתוצאותיה, אלא במצבו הרפואי הכללי ו/או זה שקדם לתאונה.
3. במקביל להגשת כתב הגנתה שלחה קרנית הודעת צד שלישי לנתבע בהיותו הנהג ברכב, וכן לסוהיל מוחמד (להלן: "סוהיל"), שהינו, עפ"י הנטען, הבעלים של הטנדר ומתיר השימוש בו.
4. הנתבע הגיש כתב הגנה להודעת צד ג', במסגרתו חזר על טענות ההגנה שלו כפי שצוינו בכתב ההגנה לתביעה.
5. סוהיל הגיש כתב הגנה להודעת צד ג', במסגרתו טען: הוא מודה כי הינו הבעלים של הטנדר בזמנים הרלבנטיים לתביעה, והוא נתבקש טלפונית ע"י עלי, להתיר לו את השימוש בטנדר, הסכים לבקשתו, והפנה את עלי לביתו, שם היו מצויים מפתחות הטנדר; הוא התלווה בעבר, פעמים אין ספור לעלי, כשהוא נוהג, והוא סבר והיה לו יסוד סביר לסברה, כי עלי מחזיק ברישיון נהיגה תקף; הוא לא ידע כי עלי אינו רשאי לנהוג, ככל שלא היה רשאי לנהוג באמת, וגם ההיתר שניתן הינו לקחת את הטנדר ובלבד שמי שינהג בו, עלי או מי מטעמו, יהא רשאי לנהוג; אם נאסר על עלי לנהוג בשל כך שאין לו רישיון נהיגה או שרישיונו נפסל, הרי שמדובר בעבירה פלילית, ורשותו של סוהיל לא הייתה, ולא יכלה להיות, לאפשר ביצוע עבירה פלילית.
6. ארבע שאלות עומדות להכרעה:
   1. האם התובע הוכיח ברמה הנדרשת כי ביום 16.4.07 נפגע כהולך רגל ע"י הטנדר שהיה נהוג בידי עלי? שאלה זו הינה שאלה שבעובדה אשר תוכרע על סמך הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש.
   2. אם התשובה לשאלה א' חיובית: האם עובר לתאונה נהג עלי בטנדר ללא רישיון נהיגה בר תוקף?
   3. היה והתשובה לשאלה ב' חיובית: האם סוהיל היה מודע, עת התיר לעלי את השימוש בטנדר שבבעלותו, אודות פסילת רישיונו של עלי?
   4. מהו גובה הפיצוי הכספי לו זכאי התובע בעקבות התאונה?
7. נסיבות התאונה:

נסיבות התאונה פורטו באופן לאקוני בסעיף 3 לכתב התביעה:

"ביום 16/4/07 נפגע התובע בתאונת דרכים כהגדרת מונח זה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כאשר בהיותו הולך רגל, נפגע ע"י הרכב, אשר היה נהוג ע"י הנתבע (מסכת עובדתית זאת תיקרא להלן: "התאונה")"

במהלך חקירתו הראשית העיד התובע (פ' עמ' 7 ש' 1-2):

"רציתי לעבור את הכביש, רצתי אחרי ילד שהחזיק כדור-רגל, קיבלתי מכה מהרכב שפגע בי. נפלתי על הרצפה. קמתי וצעקתי. נפלתי עוד פעם ולקחו אותי לקופ"ח מאוחדת...."

במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, העיד התובע כי לאחר התאונה סיפר לאמו איך אירעה התאונה (פ' עמ' 9 ש' 1). בהודעתה במשטרה מיום 29.8.07 מסרה אמו של התובע גרסה שונה מזו שהעיד התובע בביהמ"ש (העתק מההודעה צורף כנספח 3 לסיכומי קרנית):

"אני הייתי בבית, הבן שלי היה משחק בכדורגל עים (השגיאה במקור ג'.נ) חבר שלו והכדור רץ לכביש והבן שלי רץ להביא את הכדור ואז בא רכב ופגע בילד הילד נפגע מגלגל ימני אחורי..".

התובע עומת בעניין זה במהלך חקירתו הנגדית אך ההסבר שסיפק היה קלוש (פ' עמ' 9 ש' 2-4):

"לשאלתך האם נכון שסיפרתי לה פעם אחת שרצתי אחרי הכדור שברח לכביש, אני עונה שכן.

לשאלתך מדוע היום אני מספר משהו אחר בבית המשפט, אני עונה שמההתחלה אמרתי שמישהו לקח לי את הכדור ורצתי אחריו".

1. התובע תיאר את הנסיבות שקדמו לתאונה כך (פ' עמ' 8 ש' 22- 32):

"לפני שקרתה התאונה שיחקתי כדורגל ליד מקום התאונה. לשאלתך איך שיחקתי כדורגל עם כפכפים אני עונה שכך שיחקתי

......

לא שיחקתי כדורגל עם חברים שלי שם. הכדור הוא שלי. החזקתי אותו. הלכתי לחנות. בחזרה מהחנות מישהו לקח ממני את הכדור וחצה את הכביש ואני רצתי אחריו וקיבלתי מכה מהרכב. לא זוכר איך קוראים לזה שלקח ממני את הכדור. הוא לא היה איתי בכיתה שלי. הוא היה יותר גדול ממני...

לשאלתך אם יכול להיות שהכדור התגלגל לי לכביש ואני רצתי אחריו אני עונה שזה לא נכון. הוא לקח ממני את הכדור.

אתה אומר שעמדתי בצד הכביש ורכב הגיע ופגע בי, ואני עונה שזה לא נכון. אני חציתי את הכביש והרכב פגע בי. חציתי את הכביש בהליכה מהירה, כמו ריצה"

עוד העיד התובע בהמשך חקירתו הנגדית לעו"ד נסאר (פ' עמ' 10 ש' 16-19):

"לשאלתך מדוע הלכתי לחנות אני עונה שכדי לקנות משהו לבית שלנו. אימא שלי ביקשה ממני לקנות משהו לבית. אנחנו 5 ילדים בבית. אני הבן הבכור בבית. אז הייתי קטן בן 9 שנים. כשהגעתי לחנות, שמתי את הכדור בצד, קניתי את המצרך שרציתי והלכתי. כשהגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי את הכדור בחנות, חזרתי לחנות כדי לקחת את הכדור ואז גיליתי שילד אחר לקח לי את הכדור".

1. לתמיכה בגרסתו, העיד התובע את נאדר קרוב משפחתו. מעיון בתצהיר עדותו הראשית של נאדר, מתקבל הרושם כי היה עד ראיה "בזמן אמת" לפגיעתו של התובע ע"י הטנדר (ס' 2-3 לתצהיר עדותו הראשית):

"2. הנני להצהיר כי ביום 16/4/07 נהגתי ברכבי בכביש הכניסה הדרומי לעראבה, כאשר ממולי נסע רכב מסוג טנדר מ.ר 8605751 (להלן: "הרכב הפוגע").

3. מצד ימין של כוון נסיעת הטנדר הגיע התובע, אחמד עאסלה, בריצה ונפגע מהטנדר".

אלא שכבר בתחילת חקירתו הנגדית של נאדר, הוא הודה כי האמור בתצהירו אינו נכון והוא לא היה עד ראיה להתרחשות התאונה כנטען, אלא, לכל היותר, הגיע למקום התאונה בסמוך לאחר התרחשותה (פ' עמ' 11 ש' 1-8):

"ש. אתה טוען שאתה ראית את הילד רץ ואז ראית את הרכב פוגע בו?

ת. כן

ש. אתה בטוח שראית את הילד רץ לכביש?

ת. לא ראיתי שהוא רץ לכביש, ראיתי אותו מתחת לגלגל.

ש. אני מפנה אותך לסעיף 3 לתצהירך.

ת. אני לא ראיתי אותו בריצה, אלא מתחת לטנדר

ש. אם כך, אז למה כתבת שהתובע הגיע בריצה? הרי לא ראית את זה?

ת. אולי זה טעות".

די באמור לעיל, כדי לקבוע כי התובע העיד לגבי נסיבות התרחשות התאונה כעד יחיד (לכך אתייחס בהמשך). עם זאת, ובחינת למעלה מן הדרוש, אציין כי עדות נאדר בפניי בכל הקשור לנסיבות שקדמו לתאונה ו/או לנסיבות התרחשותה, הותירה רושם שלילי ובלתי מהימן.

כך לדוגמה, בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר נאדר כי "אנוכי עצרתי וירדתי מרכבי, אחמד קפץ על רגל אחת כשהוא צורח מכאבים ונשכב על הכביש", אולם גרסה זו אינה מתיישבת עם העדות שמסר נאדר במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש (פ' עמ' 11 ש' 11-14 ועמ' 11 ש' 20- 23), לפיה טרם עצר את רכבו הוא שמע צעקות של אנשים, שצעקו לעצור, וכשעצר וירד מרכבו ראה את אחמד, "מתחת לגלגל":

"ש. לפני שראית את התובע מתחת לטנדר, אתה שמעת משהו? חריקת בלמים?

ת. שמעתי צעקות. אנשים שהיו שם צעקו.

ש. יש מישהו שצעק במיוחד? מה צעקו?

ת. צעקו "עצור עצור". עצרתי בצד ימין וירדתי וראיתי את הילד מתחת לגלגל.

.....

ש. מה ז"א ראית את הילד מתחת לטנדר? ראית שהטנדר עצר על הילד?

ת. הטנדר היה עומד והרגל של הילד מתחת לגלגל והוא יצא והיו לו כאבים ולא יכל לעמוד על הרגל.

ש. מה שאתה ראית, כשראית לראשונה את הילד, זה הגלגל של הטנדר עומד על הרגל של הילד?

ת. כן. הרגל שלו הייתה למטה.

יצוין כי גם לפי גרסת התובע בעצמו בביהמ"ש, לאחר שהטנדר עלה על כף רגלו השמאלית, הוא המשיך בנסיעה ואז נעצר לאחר שאנשים שהיו במקום קראו לנהג הטנדר לעצור (פ' עמ' 7 ש' 22- 23, פ' עמ' 9 ש' 19-20), דבר התואם את גרסת עלי בתצהירו (ראו: סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית עלי), וכן את עדותו של עלי במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש (פ' עמ' 16 ש' 28 – 31):

"ת. כן. קיבלנו צעקות מהאנשים, הסתכלתי אחרי 300 מטר, הסתובבתי ושאלתי מה הבעיה וראיתי דם באצבע. לא ידעתי אם אני או לא אני, הם התנפלו עלי. פחדתי ולכן לקחתי את הילד לקופ"ח. בקופ"ח שאלו אותי מה היה ואמרתי שהוא טוען שאני עליתי עליו עם הגלגל של האוטו על האצבע".

ועם הודעת עלי במשטרה מיום 6.1.08, צורפה לסיכומי התובע:

"...אני נהגתי ברכב מסוג טנדר איסוזו ביקרתי אצל מישהוא בסכנין ונסעתי הביתה ובכביש הראשי בכפר עראבה עברתי ואז מישהוא צעק לי לעצור. אני עצרתי את הרכב וחזרתי לאחור. יצאתי מהאוטו וראיתי שם המולה של אנשים שאני דרסתי את הילד..".

דוגמה נוספת היא גרסת נאדר בביהמ"ש לפיה לפני התאונה הוא לא הכיר את עלי (שאינו מהכפר שלו) והוא זיהה אותו במשטרה כנהג הטנדר לאחר התאונה (פ' עמ' 12 ש' 5-6). עוד העיד נאדר, כי אחרי התאונה הוא לא ראה את עלי בבית החולים עד שהלך למשטרה (פ' עמ' 12 ש' 14- 16). וכשעומת נאדר עם תוכן הודעתו במשטרה (מוצג נ/1), שם מסר כי הוא מכיר את שמו של נהג הטנדר ושהוא בא כמה פעמים לבית הוריו ואמר את שמו, לא ידע לספק הסבר מניח את הדעת: "ת. לא זוכר. זה היה לפני זמן רב. לפני 7-8 שנים" (פ' עמ' 12 ש' 23).

אוסיף ואציין כי כעולה מעדות נאדר, היה נוכח עמו ברכבו בעת התאונה נוסע נוסף, שהינו חברו שאת שמו אינו זוכר כיום (עמ' 13 ש' 1). לטענת קרנית, יש לזקוף לחובת התביעה את הימנעות התובע מלזמנו לעדות בביהמ"ש, אך לאור עדות נאדר בביהמ"ש כאמור, לפיה הגיע למקום התאונה רק לאחר התרחשותה, עוצמת המחדל של התובע (אם בכלל) הינה פחותה באופן ניכר.

1. כאמור, עלי טען בכתב הגנתו (ס' 5) /כתב הגנתו להודעת צד ג' (ס' 8 א') כי לא היה הנהג ו/או המשתמש בטנדר ביום התאונה. אלא שבמהלך בירור התביעה, חזר בו עלי מהטענה הנ"ל, ובתצהיר עדותו הראשית מיום 1.3.13, כבר הודה עלי כי נהג בטנדר ביום התאונה, אך לא הודה בפגיעת הטנדר בתובע (ס' 5 לתצהיר; פ' עמ' 16 ש' 13-14).

עלי העיד כי בעת התאונה נכח לצדו בטנדר אדם בשם "סמי סעיד", אשר עזר לתובע לעלות לטנדר לאחר התאונה הנטענת (פ' עמ' 16 ש' 25-28), אך למרות רלבנטיות וחשיבות עדותו של אותו נוסע להכרעה בסוגיות שבמחלוקת, נמנע עלי מזימונו לעדות בביהמ"ש, ללא שסיפק לכך הסבר מניח את הדעת, ויש לזקוף מחדל זה לחובת ההגנה.

עולה מחקירתו הנגדית של עלי, כי כשחלף עם הטנדר בסמוך למקום התאונה, הוא שמע צעקות של אנשים לעברו לעצור והוא בלם את הטנדר וחזר לאחור וראה את התובע עם דם באצבעו (פ' עמ' 16 ש' 28-29); הוא לא ידע האם הוא פגע עם הטנדר בתובע או לא, אך מאחר ואותם אנשים התנפלו עליו והוא פחד הוא הסיע את התובע לקופת החולים (פ' עמ' 16 ש' 29-30). עוד עולה מעדותו של עלי כי במקום התאונה היו עשרות ילדים שמשחקים באופניים, כדורגל, ליד הבתים שצמודים לכביש (פ' עמ' 17 ש' 1-2); גיסו נידאל, הציע לו למסור הודעה במשטרה לפיה הוא (נידאל) נהג בטנדר ביום התאונה ולא עלי, אך הוא לא הסכים (פ' עמ' 17 ש' 19- 23).

עיון בהודעת עלי במשטרה מיום 24/5/07 (מוצג נ/2) מעלה כי עלי מסר עדות במשטרה לפיה נידאל נהג בטנדר בעת התאונה ולא הוא (אין אזכור בהודעת עלי במשטרה לנוכחותו של "סמי סעיד" בטנדר כאמור), וכי הבחין בילד שיצא מסימטה, הטנדר נבלם ע"י נידאל, ואז שמעו את הילד צועק מהצד הימני, והוא (עלי) הרים את הילד בידיים לטנדר, הסיע את התובע לקופת חולים שם נחבשה רגלו:

"...אני ונידאל נוסעים בעליה בכפר עראבה ופתאום ילד עבר מלפנים יצא מסימטא ואז נידאל נתן ברקס ועצר פתאום שמענו מהצד הימני ילד צועק עצרנו ואני לקחתי את הילד בידיים עם מישהו אני חושב שזה אבא שלו לקחנו אותו לקופת חולים חבשו לו את הרגל..".

עלי נחקר בחקירה נגדית גם ע"י ב"כ קרנית. עלי חזר על גרסתו לפיה לא ראה שהטנדר פגע בתובע; לא שמע שום חבטה במהלך נהיגתו בטנדר; היו ילדים שמשחקים בכדור על הכביש (פ' עמ' 18 ש' 22- 25 וש' 29). יש לציין כי מגרסת עלי במהלך חקירתו הנגדית לב"כ קרנית, עולה לראשונה כי ראה כדור שמתגלגל לכביש אך לגרסת עלי היה מדובר בעליה שבה ניתן לנסוע במהירות מירבית של עד 30 קמ"ש, והוא הבחין בכדור במרחק של 50-60 מטר לפניו (פ' עמ' 18 ש' 31- 32).

1. קרנית טוענת בסיכומיה כי נוכח קריסת עדותו של נאדר, שלמצער אין חולק שלא ראה את התרחשות התאונה, נותרה עדותו של התובע כעדות יחידה של בעל דין, אשר על ביהמ"ש להזהיר את עצמו בטרם יקבלה, ועליו גם לנמק החלטתו לעשות כן (סעיפים 23-24 לסיכומי קרנית).
2. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971 קובע כדלהלן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; "

הנימוק העומד מאחורי הוראת סע' 54 הנ"ל הינו למנוע או לסכל תביעה מבוימת אשר יקשה על הנתבע לסתור אותה ולהזימה (ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נגד הדר חב' לביטוח בע"מ, ל"ה (2), 55). יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש העליון כי ניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום שבו בית המשפט נותן "אמון מלא באמיתותה" (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נגד שרה מלאכי, פד"י מ"ו (1), 733.

בעניינו כאמור, בכל הקשור להוכחת נסיבות קרות התאונה, מדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. בעניין זה, אציין כי עדות התובע בביהמ"ש הותירה עליי רושם חיובי, ובאופן כללי הייתה מהימנה עלי, אך נמצאו בגרסתו מספר אי דיוקים/תהיות כמפורט לעיל, כך שעדות זו לבדה אינה יכולה לספק את דרישת הסיוע, ועל כן מחייבת מתן הנמקה מצד ביהמ"ש.

את ההנמקה למסקנתי לפיה יש לקבל את גרסת התובע לגבי אופן התרחשות התאונה על בסיס עדותו היחידה של התובע, והעדפתה על פני גרסת עלי, הנני מוצא בטעמים הבאים: ראשית, גרסת התובע לפיה נפגע בכף רגלו השמאלית מהטנדר עת ניסה לחצות את הכביש על מנת להשיב לידיו את הכדורגל שלו, לא נסתרה בראיות מספיקות, מה גם ונתמכה במידה מסוימת בגרסת עלי עצמו בביהמ"ש כאמור לפיה הבחין תוך כדי נהיגה בטנדר בכדור מתגלגל בכביש, בסמוך לפני התרחשות התאונה הנטענת; שנית, עפ"י המסמכים הרפואיים שצורפו, מיום התאונה, עולה כי אופי ומיקום הפגיעה בכף רגל התובע תומכים בגרסת התובע לפיה הגלגל האחורי של הטנדר עלה על קצות אצבעות כף רגלו השמאלית (קרנית ועלי ניסו לטעון כי גרסת התובע לתאונה משוללת היגיון, ובין היתר, מאחר ולא נשמעה חבטה, לא ברור כיצד הגלגל הקדמי ימני של הטנדר לא עלה על כף רגל התובע אלא רק הגלגל האחורי כנטען, לא ברור לאור כיוון נסיעת הטנדר כיצד לא נפגעו אצבעות נוספות בכף רגל התובע, וכדומה, אולם לא מצאתי בטענות אלו ממש); שלישית, גם לגרסת עלי בביהמ"ש, הוא נהג בטנדר בכביש הסמוך למקום התאונה ובסמוך למועד התרחשותה, והבחין בילדים משחקים בכדור בסמוך לכביש; רביעית, גם לגרסת עלי בביהמ"ש, הוא שמע צעקות של אנשים שהיו במקום לעברו שהורו לו לעצור, וכשיצא מהטנדר גילה את התובע פצוע וזב דם בכף רגלו השמאלית, יושב על המדרכה "ומסתכל על האצבע" (פ' עמ' 17 ש' 30-32); חמישית, עלי נמנע מלזמן את גיסו נידאל, לעדות בביהמ"ש שלטענתו נסע עמו בטנדר, עובר לתאונה ומחדל זה יש לזקוף לחובתו; שישית, מדובר בקטין, אשר במועד התאונה הנטענת, היה כבן 8, ואין לצפות ממנו, כי בנסיבות העניין יזכור את פרטי פרטיה של התאונה הנטענת. דווקא, האי דיוקים בגרסתו, מעידים על אותנטיות גרסתו, ועל היותה נסמכת על זיכרון של ילד שעבר אירוע טראומטי פתאומי ובלתי צפוי; שביעית, בנסיבות העניין קשה להלום כי התובע, בהיותו קטין כבן-8 יפצע בכף רגלו השמאלית בנסיבות כלשהן שאינן מהוות תאונת דרכים, וינסה להטיל "בזמן אמת" את האשם לפציעתו על נהג רכב שעבר באקראי במקום התאונה, באמצעות האנשים שנכחו במקום (אין טענה כי מי מהאנשים שהתקהלו במקום אשר קראו לעלי לעצור את הטנדר נמנה על בני משפחתו של התובע); שמינית, כפי שיפורט בהמשך, עולה מחומר הראיות כי עלי נהג בטנדר בעת התאונה ללא שהיה ברשותו רישיון נהיגה בתוקף, על כל המשמעויות הנובעות מכך, מה שיכול להסביר את ניסיונו להכחיש את גרסת התובע לתאונה, אם כי גם לגרסתו הוא "לא יכול לומר אם כן או לא...", פגע בתובע ע"י הטנדר (פ' עמ' 17 ש' 11-12).

אשר על כן, לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, ושקללתי את כל הנתונים שפורטו לעיל בכל הקשור לקביעת התשתית העובדתית של התאונה הנטענת, הגעתי למסקנה כי התובע, הוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ועפ"י מבחן הטיית מאזן ההסתברויות, כי נפגע בכף רגלו השמאלית ע"י טנדר שהיה נהוג בידי עלי ביום 16.4.07 בנסיבות להן הוא טוען בכתב תביעתו.

האם עובר לתאונה נהג עלי בטנדר ללא רישיון נהיגה בר תוקף?

1. בכתב תביעתו טען התובע כי לאחר פניה לחברת הביטוח מנורה שביטחה את השימוש בטנדר עובר לתאונה בביטוח חובה, התברר כי לעלי לא היה רישיון נהיגה בר תוקף ביום התאונה (ס' 19 לכתב התביעה). בכתב הגנתו, הכחיש עלי את האמור בסעיף 19 לכתב התביעה מכל וכל, ואף טען שישנו כיסוי ביטוחי המכסה את האירוע הנטען והמוכחש (ס' 28 לכתב ההגנה). יצוין כי בכתב הגנתו לא טען עלי באופן פוזיטיבי כי החזיק רישיון נהיגה בר תוקף בעת התאונה, וכל שכן, לא הוצגה כל ראיה התומכת בטענה זו, כך שתמוהה גרסתו, לפיה בעת התאונה היה קיים כיסוי ביטוחי המכסה את אירוע התאונה הנטען (מיותר לציין כי, בנסיבות העניין, מתבקשת השאלה מדוע עלי לא ביקש לצרף את חברת הביטוח מנורה כבעלת דין, לאור טענתו בדבר כיסוי ביטוחי בר תוקף לטנדר בעת התאונה).

יצוין כי בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר עלי כי בעת התאונה היה מצוי בשלילת רישיון נהיגה, ואף צירף העתק מאישור משרד הרישוי מיום 2.6.11:

"אני רוצה לציין כי בזמן התאונה אני הייתי בשלילה. מצ"ב אישור משרד הרישוי"

בתום שמיעת ראיות התביעה, הגיש ב"כ התובע העתק מאישור מעודכן של משרד הרישוי בדבר פסילת רישיון הנהיגה של עלי מיום 24.4.13 (נכון ליום התאונה, סומן כמוצג ת/1), ממנו עולה כי בעת התאונה היה עלי בפסילת רישיון נהיגה משלושה גורמים: פסילה ע"י בימ"ש השלום בטבריה החל מיום 17.9.98 בתיק 01180027451, פסילה ע"י בימ"ש השלום בטבריה מ- 17.9.98 בתיק 00180017458, ופסילה ע"י משרד הרישוי בחיפה החל מיום 18.5.04. עוד עולה מת/1 כי רישיונו של עלי חודש, בפעם האחרונה, בתאריך 13.3.92 עד 15.2.94. בהמשך הונפק לעלי רישיון נהיגה זמני שהיה בתוקף בין התאריכים 24.1.96 -23.4.96.

עוד אוסיף ואציין כי גם בתצהיר תשובות לשאלון שהפנתה קרנית לעלי, הודה עלי כי השימוש בטנדר בעת התאונה לא היה מכוסה על פי פוליסת ביטוח תקפה, מפני שהוא נהג בטנדר בעת התאונה בהיותו תחת שלילת רישיון (ראו: מוצגים נ/3 –נ/4):

למעלה מן הדרוש אציין כי במהלך חקירתו של עלי במשטרה מיום 24/5/07 (ראו: מוצג נ/2), במהלכה הוא מסר הודעה לפיה גיסו נידאל הוא זה שנהג בטנדר כאמור, נשאל עלי ע"י חוקרת התאונה האם יש לו רישיון נהיגה והוא השיב: "אני פסול מעל 15 שנים".

אלא שבמהלך חקירתו הנגדית, ניסה עלי לחזור בו מעדותו במשטרה ולנסות להכחיש כי רישיונו נפסל למשך 15 שנים, ולטעון שעד שנת 2006 הכול היה תקין עם רישיונו וכי בשנת 2006 החזיק ברישיון נהיגה זמני (ללא שציין את משך התקופה, וכל שכן ללא צירוף כל אסמכתא לכך), פ' עמ' 19 ש' 7- 20):

"ש. נכון שבזמן התאונה היית בפסילה?

ת. לא בפסילה, אלא רישיון הנהיגה שלי לא היה בתוקף. נפסלתי בצפת בהעדר ולא ידעתי מזה.

ש. אתה היית בזמן התאונה 15 שנה לפחות בפסילה, נכון?

ת. איך הגעת לזה?

ש. כך אמרת במשטרה. זו חתימתך על ההודעה?

ת. כן. העדות של העד במשטרה מתקבלת ומסומנת נ/2.

ש. אני מקריא לך שאמרת שאתה פסול מעל ל-15 שנה בעדותך במשטרה. זה נכון?

ת. לא נכון. עד שנת 2006 הכול היה תקין עם הרישיון שלי.

ש. השוטר כתב מה שאתה אמרת לו שמעל 15 שנים אתה פסול. מה שאמרת נכון?

ת. כל מה שאמרתי במשטרה אמת.

ש. אז מה שאמרת במשטרה שהיית פסול 15 שנה בזמן התאונה, זה אמת?

ת. היה לי רישיון נהיגה זמני בשנת 2006.

ש. בתור מישהו שאמר במשטרה שהוא פסול מעל ל-15 שנה, החזקת רכבים וגם נהגת בהם?

ת. כן.

ש. איפה היית נוהג ברכבים שהחזקת?

ת. הייתי קבלן עובד איטום גגות וכל הזמן נהגתי

ש. בלי רישיון?

ת. למה בלי".

אני דוחה גרסה מאוחרת זו של עלי במלואה, הן מאחר ואינה מתיישבת עם תוכנו של מוצג ת/1 ועם אישור משרד הרישוי שעלי בעצמו צירף לתצהיר עדותו הראשית כאמור, והן מאחר ואף אם הייתי משתכנע בנכונותה (ואין הדבר כך), עדיין אין בה כדי לשנות את המסקנה כי לא עלה בידי עלי להוכיח שבמועד התאונה (16.4.07) היה ברשותו רישיון נהיגה בר תוקף.

אשר על כן, בסוגיה זו, נחה דעתי לקבוע כי עלי נהג בטנדר בעת התאונה ללא רישיון נהיגה בר-תוקף (תחת פסילה).

האם סוהיל התיר לעלי לנהוג בטנדר שבבעלותו, תוך שהיה מודע לפסילת רישיונו של עלי?

1. אין חולק כי סוהיל הינו הבעלים של הטנדר נשוא התביעה. כעולה מתצהיר עדות ראשית עלי (ס' 4-5 ) הוא ביקש (וקיבל) מסוהיל את הרכב שלו כדי לנסוע לסח'נין כי הרכב שלו היה מקולקל, והתאונה אירעה בעראבה עת חזר מס'חנין לכיוון טורעאן.

גרסת עלי הנ"ל נתמכת בסעיף 7 לתצהיר עדות ראשית סוהיל, לפיו ביום התאונה התקשר אליו עלי וביקש רשות לקחת את הרכב לצורך נסיעה לעראבה או ס'חנין לצורך רכישת חלק חלוף למכונה. עוד מצהיר סוהיל (ס' 8 לתצהירו) כי לא היה לו ספק שיש לעלי רישיון נהיגה, זאת מאחר שהוא כל הזמן נוהג, ולכן הניח שיש לו רישיון נהיגה תקף.

אלא שגרסה זו של סוהיל, סותרת את הודעתו במשטרה, לפיה הוא (סוהיל) היה מודע לכך שעלי ללא רישיון נהיגה, ולאור זאת, הוא (סוהיל) שאל את עלי אם יש לו נהג שינהג בטנדר, ולגרסת סוהיל עלי השיב כי נידאל ינהג בטנדר (מוצג נ/5 ש' 30- 34):

"שאלה: האם אתה יודע שעלי זרעיני פסול מלנהוג?

תשובה: ידוע לי שעלי זרעיני ללא רישיון ואני שאלתי אותו אם יש לו נהג והוא אמר שכן שיש לו ואמר לי שבאותו יום הנהג זה נידאל"

ועוד בהמשך הודעתו של סוהיל במשטרה (עמ' 2 להודעה ש' 11- 16):

"שאלה: למה מסרת לעלי זרעיני את הרכב שאתה יודע שאין לו רישיון נהיגה?

תשובה: כי רציתי לעזור לו כי הוא קרוב משפחה והוא בגיל של אבא שלי וגם שאלתי אותו אם יש לו נהג והוא ענה שכן ולכן לא הייתה לי התנגדות לתת לו את הרכב".

גרסת סוהיל במשטרה לפיה הוא שאל את עלי אם יש לו נהג באותו יום ותשובת עלי הייתה "...שבאותו היום הנהג זה נידאל" כאמור, נסתרה ע"י עלי בעצמו במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש (פ' עמ' 20 ש' 32 ועמ' 21 ש' 1-3):

"ש. אמרת לסוהיל כשביקשת את הרכב שאתה תנהג ברכב?

ת. הוא לא שאל מי ינהג. הוא יודע שאני נהג.

ש. לא היה מצב שאמרת לו שינהג ברכב מישהו אחר ולא אתה?

ת. לא.

אציין כי עדותו של סוהיל בפניי בביהמ"ש הותירה רושם שלילי ובלתי מהימן. כך לדוגמא במהלך מסירת הודעתו הראשונה במשטרה (מוצג נ/6), טען סוהיל כי מסר את מפתחות הטנדר לנידאל (נ/6 ש' 20-21), בעוד שבמהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, הוא הכחיש זאת (פ' עמ' 23 ש' 14- 18), וטען כי מפתחות הרכב היו:

"או ברכב או בשולחן של הבית או במקום שהיה מיועד למפתחות בכניסה לבית. לא זוכר איפה היו המפתחות במקרה הספציפי הזה..." (פ' עמ' 23 ש' 30- 31).

יתירה מכך, והוא העיקר, סוהיל לא ידע לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע מסר בהודעתו במשטרה, בסמוך לאחר התאונה, שהיה מודע לכך שעלי ללא רישיון נהיגה אך התיר לעלי להשתמש בטנדר כי רצה לעזור לו בתור קרוב משפחה, ואילו בביהמ"ש הוא טוען אחרת (פ' עמ' 24 ש' 16- 25):

"ש. אני אומר לך שהאמת היא שידעת טוב מאד שלעלי לא היה רישיון בזמן התאונה.

ת. לא נכון. לא ידעתי.

ש. אני אומר לך שנתת לו את הרכב למרות שידעת שאין לו רישיון כי רצית לעזור לו.

ת. זה לא נכון. אני לא ידעתי שאין לו רישיון.

ש. אני מפנה אותך לנ/5 עמ' 3 החל משורה 11 ומקריא לך שהשוטר שאל אותך מדוע מסרת את הרכב לעלי כי רצית לעזור לו וכי הוא בגיל של אבא שלך.

ת השאלה והתשובה לא הגיונית. אני לא יכול לתת לבן אדם ללא רישיון נהיגה לנסוע ברכב שלי, גם אם זה היה אבא שלי. אישרתי לו את הרכב כי הוא היה מבוגר בגיל של אבא שלי, כל הזמן ראיתי שהוא נוהג, אני יודע שהוא קבלן.

ש. אח"כ גם אמרת לשוטר ששאלת אם יש לו נהג ושהוא אמר לך שכן ולכן לא הייתה לך התנגדות לתת לו את הרכב, זה נכון?

ת. רק אחר כך הבנתי את הבלגן הזה. שאלתי אותו איך הוא ביקש ממני את הרכב אם אין לו רישיון נהיגה.

ש. במשטרה אמרת שעוד לפני התאונה שאלת אם יש לו נהג והוא אמר שכן ולא התנגדת לתת לו את הרכב.

ת. איך אתן למישהו רכב אם אין לו רישיון נהיגה? זו אי הבנה במשטרה?"

סיכומו של דבר, ולאור האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי סוהיל התיר לעלי לנהוג ביום התאונה בטנדר שבבעלותו, למרות שהיה מודע לכך שעלי ללא רישיון נהיגה בתוקף.

סיכום שאלת החבות:

1. מכל האמור לעיל אני קובע כי קרנית חבה כלפי התובע מכוח סעיף 12 לחוק הפלת"ד, לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה. הנתבע עלי וכן סוהיל חבים, ביחד ולחוד, לשפות את קרנית בגין מלוא הסכום שייפסק נגדה לזכות התובע.

נזקי התובע והפיצויים המגיעים לו

1. התובע היה בגיל 8.5 שנים בזמן אירוע התאונה, וכיום הוא בן 17. כתוצאה מפגיעתו בתאונה סבל התובע מחבלת מעיכה בכף רגל שמאל עם שבר פתוח של הבוהן הגדולה עם חסר עצם, גידים ורקמה ושפשוף בגליל המרוחק של הבוהן השנייה. ביום קבלתו של התובע בבית החולים, הוא נותח ובוצעו הטריות של הפצעים.

התובע אושפז משך 7 ימים ולאחר מכן שוחרר להמשך טיפול ומעקב רפואי במרפאות קופ"ח. הרגל שלו היתה מקובעת בסד גבס ובהמשך הוא נזקק להחלפת חבישות לפצעים . כמו כן, נזקק התובע לסדרת טיפולים פיזיותרפיים עקב מגבלותיו והתקשה בהליכתו.

מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' גרשון וולפין, קבע כי מצבו של התובע הינו סופי. הפגיעה בבוהן הוציאה אותה מכלל שימוש וניתן לראות את המצב כתואם למצב של קטיעה של הבוהן ללא ראש המסרק. בגין כך, נקבעה נכותו האורתופדית של התובע ל – 10% לצמיתות.

ב"כ התובע וב"כ קרנית פירטו את טענותיהם לעניין הנזק והפיצויים, ואילו הנתבע מס' 1 וצד ג' מס' 2 הצטרפו לטיעוני קרנית בעניין זה.

נזק לא ממוני:

התובע סובל מ – 10% נכות רפואית צמיתה. הוא אושפז משך 7 ימים. חישוב הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על פי חוק הפלת"ד מזכה אותו בסך 25,000 ₪.

פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

כאמור מדובר בקטין אשר נפגע בהיותו בגיל 8.5 והוא כיום בגיל 17. ב"כ התובע מבקש לבסס את חישובי הפגיעה בהשתכרות בעתיד על פי השכר הממוצע במשק העומד על סך 9,260 ₪. ב"כ קרנית מבקש להעמיד את הפיצוי על בסיס השתכרות בסך 5,000 ₪.

לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, נחה דעתי להעמיד את הפיצוי על בסיס שכר של 7,000 ₪. התובע היה תלמיד כיתה ד' במועד אירוע התאונה, אך הנתונים שהובאו במהלך שמיעת הראיות מלמדים על נסיגה משמעותית ברמת לימודיו בעת המעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 1 עד 3). במהלך לימודי התובע בבית ספר התיכון הוא נשר מלימודיו בסוף כיתה י' ומאז איננו לומד (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 14+15). לאחר מכן, החל התובע לעבוד במסעדה בת"א כמכין סלטים והוא עובד למשך כ – 10 שעות ביממה. על פי עדותו של התובע, הוא משתכר כ – 6,000 ₪ לחודש, אך הוא לא הציג תלושים לביסוס טענה זו.

אמנם התובע העיד לגבי עבודתו מאז נשר מבית הספר וכן העיד לגבי רמת השתכרותו, אך החישוב של הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד מבוססת על הנתון העיקרי כי מדובר בקטין שכל חייו לפניו. הכלל המחייב על פי הפסיקה בענייני קטינים הינו שיש להתחשב בשכר הממוצע במשק כבסיס לחישוב של הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד, למעט מקרים שבהם קיימים נתונים לגבי הנפגע אשר מאפשרים חישוב אינדיבידואלי ובמקרה זה ניתן להעדיף את הנתונים שהוכחו על פני השימוש בשכר הממוצע במשק. במקרה שבפנינו לא ניתן לומר כי קיימים נתונים עובדתיים ברורים אודות כושר השתכרותו המוכח של הקטין, אך מנגד אין חולק כי יש לתת ביטוי לעובדות שהוכחו לעניין נשירתו מבית הספר ועבודתו כיום במסעדה. נתונים אלה הביאו אותי למסקנה לבסס את החישוב על פי השתכרות חודשית בסך 7,000 ₪.

עזרת צד ג' עבר ועתיד:

ב"כ התובע מבקש לפסוק למרשו פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪ ואילו ב"כ קרנית טוען שיש לפסוק סך של 1,000 ₪ בלבד. לטעמי, זכאי התובע לפיצוי בגין עזרה מוגברת מצד הוריו, במיוחד בתקופה של מספר חודשים לאחר התאונה. אני מעריך פיצוי זה בסך 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות:

מכלול הנתונים מצדיק פסיקת סכום על דרך האומדנה בסך 3,000 ₪.

פגיעה בפנסיה עתידית:

הצדדים אינם חלוקים כי יש לעשות חישוב אריתמטי בהתאם ל – 10% מהזכאות לפנסיה בהתאם לחישוב הפסד שכר עתידי. הסכום המתקבל על פי החישובים שערכתי לעיל הינו סך של 18,000 ₪.

סוף דבר:

1. אני מקבל את התביעה ומחייב את קרנית לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, את הסך 261,700 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.
2. כמו כן, תשלם קרנית לתובע החזר אגרת משפט, בתוספת והוצאות בסכום גלובלי בסך 2,000 ₪.
3. קרנית תישא ביתרת אגרה שתחול בתביעה.
4. אני מקבל את הודעת צד ג' ומחייב את צדדי ג', הדדית, לשפות את קרנית בגין מלוא החיובים שנפסקו נגדה.
5. כמו כן, אני מוסיף ומחייב את צדדי ג', הדדית, לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.
6. צדדי ג' יישאו הדדית ביתרת אגרה המתחייבת מקבלת הודעת צד ג'.
7. כל הסכומים שפסקתי לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ו, 02 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.