התובעת, מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל), כיום: רשות מקרקעי ישראל, הגישה תביעה לסילוק יד של הנתבע משטח מקרקעין הידועים כחלק מחלקה 29 בגוש 470, הנמצאים באזור התעשייה באשדוד (להלן – המקרקעין).

על פי טענת התובעת בכתב התביעה, הנתבע מפעיל בית עסק אשר פועל במקרקעין הסמוכים למקרקעי התובעת, ומהן מתבצעת פלישה למקרקעי התובעת.

התביעה הוגשה גם נגד נתבעים נוספים, הבעלים של המקרקעין הסמוכים אשר מהם שכר הנתבע את המושכר המצוי במקרקעין הסמוכים, בטענה לפיה התירו לנתבע לבצע את הפלישה למקרקעי התובעת.

ההליך נגד יתר הנתבעים הסתיים, והדיון נערך בתביעה שהוגשה נגד הנתבע.

לטענת התובעת בכתב התביעה, הפלישה שבוצעה על ידי הנתבע למקרקעי התובעת התגלתה בדו"ח פיקוח מיום 24.01.08, אולם גם לאחר מסירת התראה לנתבע, נמנע הנתבע לפנות את מקרקעי התובעת, והוסיף להחזיק בהם שלא כדין.

לפיכך התובעת עתרה למתן צו המורה לנתבע (וכן לנתבעים הנוספים אשר עניינם נדון) לסלק את ידו ולפנות את מקרקעי התובעת, ולהחזירם לחזקתה של התובעת.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבע טען בבקשה למתן רשות להגן כי בשנת 1986 שכר מקרקעין לצורך הפעלת בית עסק לתיקון שקי בד ומשטחים. הנתבע טען כי הגשת התביעה על ידי התובעת נגועה בשיהוי העולה עד כדי הסכמה שבשתיקה לזכויות הנתבע במקרקעין.

הנתבע טען כי הוא עושה שימוש בנכס המושכר ובמקרקעין מאז שנת 1986, כאשר אלו משמשים אותו בין השאר גם לאחסון שקים ומשטחים. לטענת הנתבע, בשנת 1994 בוצעה פרצלציה של אזור המקרקעין, וכמו כן בשנת 1995 בוצעה הפקעה של חלק מהשטח לטובת חברת "קו צינור
אילת-אשקלון", ולפי גרסתו, קו הצינור גובל עם הגדר הבנויה ושטח המקרקעין נשוא כתב התביעה.

לטענת הנתבע, במשך שנים רבות התובעת וכל הגורמים השונים הקשורים לשטח המקרקעין ידעו היטב על הימצאותו של הנתבע במקרקעין, ועל כך שהנתבע גידר את המקרקעין ומשתמש בהם לצרכי אחסון. אף אחד מאותם גורמים מעולם לא טען כנגד הנתבע בעניין ישיבתו במקרקעין. רק לאחר שנים רבות בהן החזיק במקום פעלה התובעת בהליכים נגדו.

הנתבע מציין כי לאחר שנעשתה פנייה אליו בנושא הוא ביקש לבחון אפשרות להחכיר לו את המקרקעין, אולם לא קיבל כל תגובה עניינית.

עוד טוען הנתבע כי בעת ששכר בשנת 1986 את המושכר, עליו מצוי עסקו, האזור היה שומם, ועל מנת להגן על רכושו נוכח התנכלויות וגניבות מצד גורמים עבריינים, נאלץ הנתבע לגדר אזור נוסף מעבר למושכר, והחצר המושכרים לו, וכן להתקין גדרות תיל מוגבהות מעל הגדר, וזאת במטרה ליצור מכשולים כנגד מסתננים אלו. לטענת הנתבע פקחים מטעם התובעת שעברו במקום הבחינו בעובדה שהמקום מגודר, ומעולם לא פנו אל הנתבע ולא אמרו לו שהוא פולש.

הנתבע אף העלה טענות ביחס לזכויות התובעת במקרקעין. לטענתו בוצעה החלפת שטחים בין מינהל מקרקעי ישראל, חברת "קי.בי.עי", ועיריית אשדוד. הנתבע טוען כי נוכח החלפת השטחים, שטח המקרקעין נושא התובענה כבר אינו שייך לתובעת.

לטענת הנתבע, ההליכים נגדו ננקטו על יסוד אינטרסים זרים של גורמים כלכליים שונים, הנעזרים בפקידי התובעת על מנת לנשל את הנתבע מזכויות אשר נצברו בהן במשך עשרות שנים.

הראיות שהובאו בפני בית המשפט

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר בני כהן, המכהן בתפקיד מפקח במינהל.

לתצהיר העד מטעם התובעת צורף נסח רישום בלשכת רישום המקרקעין של חלקה 29 בגוש 470 לפיו הבעלות בחלקה היא של מדינת ישראל (נספח א' לתצהיר).

העד מסביר, כי חלקה 41 בגוש 2453, הינה חלקה סמוכה למקרקעין ורשומה על שם הנתבעים שהשכירו את המקום לנתבע.

על פי דוח פיקוח שערך העד ביום 24.1.08 (נספח ג'1 לתצהיר) נמצאה הסגת גבול למקרקעין הנעשית על ידי הנתבע וזאת לצרכי אחסנה שוטפת של משטחים מעץ ושקים.

לתצהיר העד מטעם התובעת צורפו תצלומים שצולמו על ידי העד, המתעדים את הפלישה למקרקעין (נספחים ג'2, ג'3, ג'4 לתצהיר).

העד סימן על גבי מפת אורטופוטו את שטח הפלישה (נספח ג'5 לתצהיר).

בדיקת התיק העלתה, כי עוד בשנת 2004 גילה מפקח של המינהל את הפלישה ודיווח עליה. בעקבות הדיווח נשלחה התראה אל בעלי המקרקעין הסמוכים לסילוק ידם מהמקרקעין (נספחים ד'1, ד'2 לתצהיר).

ביום 12.1.09 ערך העד סיור במקום ומצא כי הפלישה עדיין קיימת ובשטח קיימת אחסנה פתוחה של משטחי עץ בכמויות והשטח משמש כשטח תפעול של הנתבע (נספח ו' לתצהיר). כן צורפה לתצהירו של העד מפת אורטופוטו שהופקה ביום 31.12.13 הממחישה את הפלישה שהמשיכה גם לאחר הגשתה של התביעה (נספח ז' לתצהיר).

העד מטעם התובעת העיד בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית אודות המפורט בתצהירו. בעדותו הבהיר העד, כי שטח המקרקעין בו נמצאה הפלישה כלול בחלקה 29 לגביה הוגש נסח לשכת רישום המקרקעין. לגבי מפת אורטופוטו שצורפה לתצהירו כנספח ג'5 מסר העד, כי סימון הפלישה במפה נעשה על ידי עובדת מחלקת המיפוי במינהל בתאום איתו. לגבי מפת אורטופוטו שצורפה כנספח ז' לתצהיר מסר העד כי זו מעודכנת לשנת 2012. במפות אלו ניתן להמחיש את היקף הפלישה באמצעות סימון בקו אדום, אותו סימן העד על גבי המפה. יתר הנתונים, כולל קווי הגבול והחלקה מופקים מתוך מערכת המידע הקיימת במחשבי המינהל. המערכת גם מפיקה נתונים לגבי גודל השטח, לפי הסימון. הנתון לגבי הגודל אינו מדויק.

העד התייחס בעדותו לשטח התפוס על ידי הנתבע, כפי שהוא מופיע במפות שצורפו לתצהירו. לעניין השימוש במקרקעין על ידי הנתבע הבהיר העד כי עיקר השימוש הוא במשטחי עץ. בסמוך לשטח המסומן בקו אדום, המסמן את שטח הפלישה, עוברת דרך עפר. העד אישר, כי באזור הדרך או בסמוך לה עובר קו נפט תת קרקעי.

מטעם הנתבע הוגשו כתצהירי עדות ראשית התצהירים אשר תמכו בבקשה למתן רשות להגן, הכוללים את תצהיר הנתבע ותצהירו של בנו, ואלו כללו המפורט לעיל ביחס לטענות שהועלו בבקשה למתן רשות להגן.

הנתבע מסר בתצהירו כי בשנת 1986 שכר את הנכס הגובל במקרקעין נשוא התביעה מבעליו. מאז הוא מנהל במקום עסק לתיקון שקי בד ומשטחים.

לעדותו של הנתבע, בשנת 2004 נשלחה פנייה אל בעלי המקרקעין (המשכירים של הנכס) בדבר פלישה למקרקעין נושא הדיון. לאחר מכן, כאשר פנייה זו הובאה לידיעתו, הוא פנה אל המינהל וציין את הנסיבות שהובילו אותו לגידור השטח ושימוש במקרקעין וכן נתבקש המינהל לבחון אפשרות להחכיר לו את המקרקעין. פנייתו נענתה בכך שהיא הועברה לגורמים המוסמכים, אך בפועל לא ניתן מענה ענייני.

בשנת 2008 נערכה אליו פנייה בנושא, באופן ישיר. כתב התביעה הוגש רק בשנת 2010, ועל כן טוען הנתבע לשיהוי. הנתבע מפרט בתצהירו את הנסיבות שהובילו לשימוש באזור נוסף מעבר לשטח המושכר. כמו כן, טען בתצהירו כי במהלך השנים פקחים של המינהל היו נוסעים בשטח הסמוך וראו את השימוש שעשה במקרקעין אולם לא פנו אליו ולא טענו כי הוא פולש.

בנו של הנתבע העלה בתצהירו טענות דומות לנטען בתצהיר הנתבע.

בעדותו בבית המשפט אישר הנתבע, כי משטחי העץ שתועדו על ידי העד מטעם התובעת בתצלומים שצורפו לתצהיר מטעם התובעת, הם שלו. לעדותו, הוא שם אותם כדי שלא יפלשו ויפרצו לבית העסק שלו.

הנתבע העיד, כי הוא מעונין להסדיר את הנושא ולהיכנס למו"מ עם התובעת לגבי הסדרת הנושא.

לעניין טענתו, כי עברו ליד השטח פקחים של המינהל, עלה מעדותו כי כלל לא ברור האם מי שעבר באזור היו פקחים מטעם המינהל או גורמים אחרים.

בנו של הנתבע נתבקש להתייחס בעדותו לתצלומים של האזור ולפרט איזה מהם הוא המבנה המוחזק על ידי אביו והיכן הוצבו משטחים. עדותו בעניין זה היתה בלתי ברורה והוא נמנע לזהות את הפרטים הנראים בבירור בתצלומים ובמפות.

לעניין מיקום הצבת המשטחים אשר שימשו לפי הנטען כגדר למניעת כניסה לשטח הנתבע, מסר בנו של הנתבע כי לא היו סימנים בשטח לגבי קו הגבול אלא חול בלבד.

סוג התביעה - תביעה לסילוק יד

הנתבע טען, כי לא מדובר בתביעה לסילוק יד ממקרקעין, אלא בתביעה למתן צו מניעה וצו עשה.

לעמדת הנתבע, הואיל ומדובר בתביעה למתן צו מניעה וצו עשה הרי שחלים עליה העקרונות הנוגעים למתן צווי מניעה, כגון דיני היושר, ולא עקרונות דיני המקרקעין לעניין סילוק יד.

אין ממש בטענה זו של הנתבע. התביעה הוגדרה כתביעה ל"סילוק יד". כתב התביעה מפרט במפורש את הסעד המבוקש, ומדובר בסעד לפינוי ולסילוק יד ממקרקעין.

לפיכך, יש לדון בתביעה לסילוק יד לפי עקרונות דיני המקרקעין ביחס לסמכות בעלי המקרקעין לתבוע סילוק יד של מי שמחזיק במקרקעיו ללא רשותו.

לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. נוכח זאת, יש לבחון את זכויות התובעת במקרקעין וכן האם הנתבע מחזיק בהם ובהמשך לכך את זכות התובעת לדרוש את סילוק ידו של הנתבע.

המקרקעין והוכחת פלישת הנתבע אליהם

כתב התביעה וכן תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, על נספחיו, מפרטים באופן ברור את המקרקעין השייכים למדינת ישראל, המנוהלים על ידי המינהל, ואת שטח המקרקעין אשר אליו פלש הנתבע, המצוי בתוך שטח מקרקעי המדינה.

לבית המשפט הוגש נסח לשכת רישום המקרקעין ממנו עולה, כי חלקה 29 בגוש 470 שייכת למדינת ישראל. הגשת נסח המקרקעין מהווה הוכחה לבעלות המדינה במקרקעין שפרטיהם נרשמו בנסח.

העד מטעם התובעת העיד כי שטח מקרקעין המסומן במפות שצורפו לתצהירו (נספחים ג'5 ו-ז') הוא שטח מקרקעי המדינה. העד הסביר בעדותו את גבולות החלקה, כפי שהם נראים בסימון על גבי מפות נספח ג'5 ונספח ז'. אני מקבל את עדותו של העד בהקשר זה, נוכח התרשמותי לגבי ידיעתו האישית ביחס לנתון זה.

לא הובאה כל ראיה אחרת כנגד הראיות המלמדות על מיקום המקרקעין השייכים למדינה וגבולותיהם. לפיכך, מאזן הראיות מלמד באופן ברור, שהתובעת הוכיחה כי חלקה 29 בגוש 470 הינה בבעלות המדינה וכן הוכיחה את מיקום וגבולות שטח החלקה, ובכלל זאת כי המקרקעין נושא התביעה, לגביהם נטען לפלישה על ידי הנתבע הינם חלק ממקרקעי המדינה.

כך גם הובאו ראיות מספיקות להוכחת השטח אליו פלש הנתבע, כמפורט בעדותו של העד מטעם התובעת, וכפי שסומן בקו אדום במפות נספח ג'5 ונספח ז'.

העד מטעם התובעת זיהה בעדותו את השטח אליו פלש הנתבע בתצלומים שצורפו לעדותו, וזאת נוכח היכרותו האישית עם מיקום השטח וביקוריו במקום בהם נכח לראות כי הנתבע פלש למקרקעין.

מהראיות עולה, כי הנתבע הינו המחזיק של החלקה הסמוכה, אותה שכר על פי הסכם שכירות בינו לבין בעלי החלקה הסמוכה. על פי עדותו של העד מטעם התובעת, הנתבע משתמש במקרקעין לצורך אחסון משטחי עץ. לתצהירו של העד מטעם התובעת צורפו תצלומים בהם נראים משטחי העץ אשר שייכים לנתבע ונערמו על פי עדותו של העד בתוך שטח המקרקעין, המצוי בסמוך לשטח שהושכר על ידי הנתבע לצורך עסקו. במפות נספח ג'5 ונספח ז', ניתן להבחין במשטחי העץ הנמצאים בתוך השטח המסומן בקו אדום, התוחם את שטח המקרקעין אליו פלש הנתבע.

עם גילוי פלישת הנתבע למקרקעין, נמסרו לנתבע התראות המבהירות כי מדובר בשטח השייך למדינה והוא נדרש לפנותו. בעת שנמסרו ההתראות והדרישות לסילוק יד לידי הנתבע, לא כפר הנתבע בכך שמדובר בשטח השייך למדינה המצוי במסגרת סמכויות הניהול של המינהל.

תקנה 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה את תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס המקרקעין או במפה, ואם מדובר בתביעה לרישום טובת הנאה במקרקעין יש לצרף מפת מקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות.

לשם הוכחת קיומה של פלישה למקרקעין ומיקום שטח הפלישה (שהוא השטח לגביו מתבקש הסעד של סילוק יד), אין הכרח בהגשת מפת מדידה. די בכך שעולה מתוך הראיות באופן ברור היכן נמצא השטח, כולל סימון של אזור השטח. בפרט, שעה שמדובר במקרה זה במקרקעין מוסדרים, אשר רשומים בלשכת רישום המקרקעין בבעלות התובעת.

הנתבע הודה בסעיף 17 לתצהירו, כי הוא מחזיק במקרקעין נושא התביעה, וכדבריו: "אני שוהה ועושה שימוש בנכס המושכר ובמקרקעין נשוא כתב תביעה זה מאז שנת 1986... כאשר אלו משמשים אותי בין השאר גם לאחסון שקים ומשטחים".

טענות הנתבע המבקש להכחיש כי הוא פלש למקרקעין נושא התביעה, סותרות את עדותו בתצהירו, ממנה עולה למעשה הודאה בפלישה לשטח המקרקעין נושא התביעה. כך לדוגמא, בסעיף 27 לתצהירו אומר הנתבע: "לפני שנים רבות (1986), כאשר שכרתי את המושכר עליו מצוי בית העסק שלי, האזור של המושכר היה בצידה הצפוני ביותר של העיר אשדוד, מקום שומם ביותר רק חול וחול ותמיד היו התנכלויות וגניבות של בני מיעוטים וגורמים עבריינים שהסתננו מכיוון השטח הפתוח ומשום כך ועל מנת להגן על רכושי נאלצתי לגדר אזור נוסף (חלק מהשטח הנטען במסגרת כתב התביעה) מעבר למושכר והחצר השייכת לי...".

הנתבע מודה למעשה כי גידר אזור נוסף, מעבר לשטח המושכר והחצר השייכת לו וכן מודה כי השטח אותו תפס הוא חלק מהשטח הנטען במסגרת כתב התביעה.

טענות הנתבע לגבי זכות התובעת במקרקעין

למרות שנסח המקרקעין מלמד במפורש כי מדובר במקרקעין הרשומים בבעלות המדינה, טוען הנתבע כי לתובעת אין כל זכויות במקרקעין.

טענה ראשונה אותה מעלה הנתבע נוגעת להסכמים שנחתמו בין המדינה לבין קבוצת קי.בי.ע. ורשות הנמלים.

לטענת הנתבע, לפי הסכם שנחתם בין מדינת ישראל לבין קבוצת משקיעים התחייבה המדינה להחכיר את שטחי העיר אשדוד וקבוצת המשקיעים תשא בעצמה בפיתוח העיר. לטענת הנתבע, המקרקעין כלולים בשטח האמור כך שלמעשה קבוצת קי.בי.ע. ורשות הנמלים (עורף הנמל) הם הבעלים של השטח. מינהל מקרקעי ישראל אינו מורשה לנהל ולהגיש תביעות ביחס למקרקעין שהמדינה העבירה לאחרים והם בחכירתם לדורות ובבעלותם.

טענה זו של הנתבע לא נתמכה בראיות קונקרטיות. אף אם נחתם הסכם כאמור שלפיו הוסכם על הקמת חברה שתפתח את העיר אשדוד (מוצג נ/1), הרי שלא הובאה ראיה כלשהי הנוגעת ליישומו ולהוצאתו של ההסכם אל הפועל, לרבות במתן חכירה בפועל לאותה חברה או לגורם אחר.

כך או כך, נסח המקרקעין הקונקרטי של חלקה 29 בגוש 470, אשר הוגש לבית המשפט, אינו מציין זכות כלשהי של גורם אחר, כגון קבוצת קי.בי.ע.

טענה נוספת אותה מעלה הנתבע נוגעת לזיכיון שניתן לקו צינור הנפט. לטענת הנתבע, המקרקעין כלולים בשטח מקרקעין בו עובר קו צינור הנפט, אשר הופקע והועבר לבעלות קצ"א. לפיכך, אין לתובעת זכויות כלשהן במקרקעין. בהקשר זה מפנה הנתבע לחוק זכיון צינור הנפט, תשכ"ח-1968, לשטר הזכיון להנחת קו צינור הנפט, וכן לשטר זכיון-משנה לקו הצינור (מוצגים נ/2, נ/3, נ/4).

בנסח המקרקעין של חלקה 29 בגוש 470 נרשמה זיקת הנאה לשימוש ברצועת קרקע שסומנה בתשריט שטר זיקת ההנאה, להנחת צינור נפט לטובת חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ.

מעדותו של העד מטעם התובעת עולה, כי קו צינור הנפט הוטמן בסמוך לדרך הנראית במפת האזור. המקרקעין אליהם פלש הנתבע מצויים באותו אזור, אך הדרך אינה נכנסת למקרקעין. מאזן הראיות מלמד, כי קו צינור הנפט אינו מצוי בתוך המקרקעין, אליהם פלש הנתבע.

למעלה מהצורך יצוין, כי מתן זיקת הנאה להנחת קו צינור הנפט, לא הפקיעה מהמדינה, בעלת המקרקעין, את זכותה כבעלים לדרוש סילוק יד של פולש שתפס במקרקעין.

כמפורט בנסח המקרקעין, זיקת ההנאה ניתנה ל"זכות שימוש רצועת קרקע... להנחת צינור נפט" ועל כן מקובל לראותה כמתייחסת להנחת הצינורות ותחזוקתם, לרבות בהטלת מגבלות שימוש בקרקע (איסור בנייה, שתילת עצים וכל שימוש העלול להפריע לקו-הצינור), אשר אינן שוללות את זכויות הבעלות של בעל הקרקע (כך לדוגמא, הדברים באים לידי ביטוי בקשר לשיעור הפיצויים בעת שנערכת הפקעה של מקרקעין לצורך מתן זיקת הנאה כאמור. במקרה זה, המקרקעין נרשמו מלכתחילה בבעלות המדינה כך שההפקעה לטובת המדינה לצרכי מתן זיקת ההנאה לא שינתה דבר).

לפיכך, המדינה, כמי שהעניקה זיקת הנאה, נותרה בעלת המקרקעין כולם (חלקה 29 בגוש 470 המתפרסת על שטח של 36,675 מ"ר) והיא זכאית לפעול לסילוק ידם של פולשים מהמקרקעין לרבות מאותם שטחים בהם ניתנה זיקת הנאה להנחת צינור נפט.

טענות הנתבע לשיהוי, הסכמה בשתיקה, התיישנות וזכות נוגדת

לטענת הנתבע, הוא החל לעשות שימוש במקרקעין משנת 1986. טענת הנתבע בהקשר זה הועלתה באופן כללי, ללא תימוכין בראיות. הרושם העולה מעדותו של הנתבע אינו מאפשר לקבוע, כי הנתבע אכן החל בשימוש במקרקעין כבר באותה תקופה. לפיכך, המועד בו החל הנתבע לעשות שימוש בפועל במקרקעין נותר לא ברור.

אולם, אפילו אם טענה זו היתה נכונה (וכאמור, נקבע כי לא כך הדבר) כאשר מדובר במקרקעין מוסדרים, אין די בשימוש משך שנים במקרקעין, ללא הסכמת בעלי המקרקעין, כדי להקנות למשתמש זכות במקרקעין.

יצוין, כי הנתבע טען לגבי הנסיבות בהן החל לעשות שימוש במקרקעין, כביכול להקמת גדר שתגן על שטחו מפני פולשים ועבריינים. אינני מקבל טענה זו, שכן אין בה להסביר את השימוש שעושה הנתבע משך השנים במקרקעין. מהראיות עולה, כי הנתבע עושה שימוש במקרקעין לצרכי הנחת משטחי עץ רבים, וזאת כחלק ולצורך הפעלת עסקו המצוי בחלקה הסמוכה.

לעניין טענת השיהוי, תקופת הזמן בפני עצמה ואפילו היתה תקופה ארוכה, אין בה כדי להכשיל את התביעה לסילוק יד, שכן הנתבע לא רכש בתקופה זו זכות במקרקעין.

במקרה זה, לא הובאה ראיה לפיה התובעת ידעה על הימצאותו של הנתבע במקרקעין ונתנה הסכמתה בשתיקה לכך. אינני מקבל את עדותם של הנתבע ושל בנו אשר טענו כי פקחים מטעם המינהל עברו במקום וראו את הפלישה אך לא אמרו דבר, שכן עדותם לא היתה משכנעת.

מהראיות עולה, כי בעת שהתגלתה הפלישה בשנת 2004, גילתה התובעת את דעתה לכך שהיא אינה מסכימה לשימוש במקרקעין על ידי גורם אחר. לא ברור, מדוע נדרש פרק זמן כה ארוך עד שהוגשה התביעה לסילוק יד, אך נוכח משלוח ההתראות בשנים 2004 ולאחר מכן בשנים 2008 ו-2009, עולה כי התובעת לא הסכימה לשימוש במקרקעין. משלוח מכתבי ההתראה מלמד על כך שהתובעת עמדה על זכותה כבעלת המקרקעין למנוע שימוש בהם שלא ברשות.

מעבר לכך שהתובעת לא זנחה את זכויותיה במקרקעין ולא ויתרה עליהם, הרי שבכל מקרה לא מתקיימים התנאים הנדרשים לביסוס טענת שיהוי, כגון שינוי המצב לרעה. לנתבע לא נגרם נזק נוכח האיחור בהגשת התביעה, שעה שהמשיך להשתמש במקרקעין לצרכי עסקו והפיק מהם טובת הנאה.

ככל שעולה מטענות הנתבע הטענה לקיומה של רשות לעשות שימוש במקרקעין, הרי שהנתבע לא הביא ראיות שיש בהן לבסס מתן רשות כאמור. בכל מקרה, רשות כאמור, אפילו ניתנה, הינה רשות הדירה, אשר ניתנת לביטול בכל עת. ודאי שמשלוח מכתבי הדרישה לסילוק יד וכן הגשת התביעה, מהווים ביטול של מתן הרשות (אם היתה קיימת, וכאמור הראיות מלמדות כי לא ניתנה).

בסיכומים מטעם הנתבע הועלתה לראשונה טענה בדבר זכות מכוח התיישנות או מכוח חזקה נוגדת. טענות אלו, לא הועלו במסגרת הבקשה למתן רשות להגן ועל כן מהוות הרחבת חזית אסורה.

מכל מקום, שעה שמדובר במקרקעין מוסדרים ובמיוחד כשמדובר במקרקעי ציבור, הרי שאין מקום בנסיבות המקרה, לקבל טענה לרכישת זכות מכוח התיישנות. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. סעיף 113 (ב) לחוק המקרקעין מוסיף וקובע, כי לא ניתן להעלות טענה להתיישנות במקרקעי ציבור לפני היום שבו נרשמו על שם בעליהם, ובמקרה זה נרשמו המקרקעין על שם המדינה רק בשנת 1994.

לפיכך, יש לדחות גם את הטענות להתיישנות ולחזקה נוגדת.

תום לב התובעת בהגשת התביעה

בחינת נסיבות המקרה מלמדת, כי לא נפל פגם בהגשת התביעה ולא נמצא חוסר תום לב בפעולות התובעת.

לטענות הנתבע לגבי מניעים זרים במשלוח ההתראות או בהגשת התביעה, לא נמצא בסיס כלשהו. העיכוב המתמשך בהגשת התביעה, אינו מלמד על מניעים זרים ונראה כי מדובר במחדל הנוגע לתפקוד הגורמים הרלבנטיים באכיפת זכויות התובעת, שאין לו קשר עם הנתבע דווקא.

הנתבע העלה טענות לגבי תום לבה של התובעת בהכללת בעלי החלקה הסמוכה, שהשכירו אותה לנתבע, כנתבעים בתביעה (יחד עם הנתבע). לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהגות התובעת בהקשר זה. השימוש שעושה הנתבע במקרקעין קשור לעסק שהוא מפעיל אשר מושכר מבעלי החלקה הסמוכה למקרקעין. הואיל ומערכת ההסכמים בין בעלי החלקה הסמוכה ובין הנתבע אינה ידועה לתובעת, היה מקום להגשת התביעה נגד כל מי שנראה כי קשור לפלישה הנעשית למקרקעין. משהובהר, כי בעלי החלקה הסמוכה לא התירו לנתבע לפלוש למקרקעין ולא הציגו בפניו מצג לפיו מדובר בחלק מהמושכר, וכן כי אלו אינם עושים שימוש במקרקעין ואין להם טענה לזכות במקרקעין, ניתן היה למחוק התביעה נגדם, כפי שנעשה בפועל.

הנתבע טען, כי התובעת פעלה כלפיו באופן שונה מאשר כלפי אחרים שנטען נגדם כי פלשו לשטחי ציבור באותו אזור. גם לטענות אלו לא נמצא כל בסיס. העד מטעם התובעת מסר הסבר לגבי נסיבות המקרים שהוצגו בפניו, אשר לא ניתן ללמוד מהם כי מדובר בנסיבות דומות או כי התובעת ויתרה לאחרים במקרה דומה על זכויות במקרקעין.

סיכום

מהראיות עולה, כי הנתבע פלש לשטח המצוי בסמוך לבית העסק אותו שכר מבעליו, והוא עושה בשטח האמור שימוש להנחת משטחי עץ. השטח אליו פלש הנתבע הוא שטח השייך למדינת ישראל ומנוהל על ידי המינהל.

התובעת הוכיחה כי מדובר בשטח מקרקעין המצויים בבעלות המדינה וכי הנתבע פלש למקרקעין, ללא רשות וללא קבלת הסכמתה.

הנתבע, אשר ידע היטב כי מדובר בפלישה למקרקעי הציבור, ביקש להסדיר את החזקתו במקרקעין אליהם פלש וכאשר לא נענה, המשיך להחזיק במקרקעין שלא כדין. גם לאחר הגשת התביעה לסילוק יד, לא פינה הנתבע את המקרקעין, אלא העלה טענות רבות, שנמצאו כחסרות בסיס, בניסיון למנוע את פינויו מהמקרקעין, דבר שהיה מאפשר לו להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין לצרכי עסקו.

בתי המשפט חזרו ועמדו על הצורך במאבק בפלישה לקרקעות ציבור, שהינה "מכת מדינה" במקומות רבים. במיוחד, שעה שמדובר בשימוש במקרקעי ציבור לצרכים עסקיים ולהפקת רווחים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

ניתן בזאת צו המורה לנתבע לפנות ולסלק ידו מהמקרקעין הכלולים בחלקה 29, גוש 470, הנמצאים באזור התעשיה באשדוד, לרבות משטח המקרקעין המסומן בקו אדום במפות נספחים ג' ו-ז'. על הנתבע לסלק ידו מהמקרקעין ולהחזירם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם, מבנה או חפץ.

הנתבע יישא בתשלום הוצאות התובעת בהליך זה בסך של 5,000 ₪ וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, ז' חשוון תשע"ו, 20 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.