עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים לא מאוכלסת הממוקמת בשד' יצחק בן צבי 20/9 קריית ים, הידועה כחלקה 9 גוש 10444 (להלן – "הדירה"), שהנתבעים, אם ובנה, הם בעלי זכויות החכירה בה בחלקים שווים.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים:

התובעת 2, גב' רבקה פורת (להלן – "התובעת"), היא הזוכה בשלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד הנתבעת 1, הגב' דר אתי (להלן – "הנתבעת").

התובע 1, עו"ד שאדי סח, הוא כונס הנכסים אשר מונה על ידי רשם ההוצאה לפועל למכירת הדירה, לאחר שהוטל עיקול על זכויותיה של הנתבעת בדירה (להלן – "כונס הנכסים").

הנתבע 2, מר דרעי יניב (להלן – "הנתבע"), הוא כאמור בנה של הנתבעת, ולו מחצית הזכויות בדירה. ויובהר, הנתבע אינו קשור לתיקי ההוצאה לפועל או לחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת.

תביעה זו הוגשה לבית המשפט בהתאם להוראת רשם ההוצאה לפועל מיום 26.11.09 בתיק הוצל"פ 01-39150-89-5 לשם פירוק השיתוף בדירה ומכירת חלקה של הנתבעת בה לשם גביית החוב.

הנתבעים התנגדו לפירוק השיתוף וטענו, כי לתובעת לא תצמח כל תועלת כלכלית ממכירת הדירה, שכן מחצית התמורה הצפויה ממכירתה – המחצית של החייבת - לא תכסה חובות הארנונה הרובצים עליה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה, מי אמור לשאת בחוב הארנונה הרובץ על הדירה, שהגיע נכון ליום 7.9.11 לסך של 133,270 ₪ - האם זה הנתבעים, כפי שטוענים התובעת וכונס הנכסים, או שמא כונס הנכסים מתוך קופת הכינוס, כפי שטוענים הנתבעים?

לטענת התובעים, על הנתבעים לשאת בכל חוב בגין ארנונה נכון ליום אשור מינויו של כונס הנכסים, משום שהנתבעת טרם פינתה את הדירה ממיטלטליה, ובמשך שנים פועלת להכשלת מכירת הדירה או השכרתה על ידי כונסי הנכסים שהתמנו מעת לעת בתיק ההוצאה לפועל.

לעומת זאת טוענים הנתבעים, כי יש לסלק את חוב הארנונה מתוך קופת הכינוס, קרי מהתמורה שצפויה להתקבל ממכירת הדירה, שכן החוב מקורו במחדלים של כונסי הנכסים השונים אשר התמנו לראשונה החל משנת 1990, ועל אף שתפסו חזקה בדירה לא פעלו למכירתה או להשכרתה לשם גביית החוב לתובעת.

הנתבעים הוסיפו וטענו, כי שווי הדירה במימוש מהיר לפי חוות דעת השמאי מטעמם עומדת על 264,000 ₪. מחצית הסכום, המשקף את חלקה של הנתבעת בדירה, הוא 132,000 ₪, ואילו סכום חוב הארנונה הוא 133,270 ₪. לפיכך ברור למדי שלתובעת לא תצמח כל תועלת ממכירת הדירה.

המצב הנורמטיבי:

כידוע, חובת תשלום הארנונה מוטלת על 'המחזיק בנכס', כאשר מונח זה התפרש בפסיקה כחל על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ראו למשל: רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד וינבוים, פ"ד נו(4) 856, והאסמכתאות המובאות שם בעמ' 861). באותו מקרה נפסק בבית המשפט העליון, כי בנסיבות בהן מונה כונס נכסים, אולם החייבים עדיין יושבים בדירה, אזי, בתקופה זאת יש לראות את החייבים שישבו בפועל בדירה, ולא בכונס הנכסים, כמחזיקים לעניין החבות בארנונה.

בהתייחס להיקף אחריותו של כונס הנכסים לתשלומי הארנונה, נקבע בבית המשפט העליון בתיק רע"א 3437/01 עירית ראשון לציון נ' עו"ד גרינהויז-לנדוי (החלטה מיום 11.7.02), כי אין על כונס הנכסים חובה לשלם את חובות הארנונה, אלא רק לאחר תפיסת החזקה על ידו בנכס. באותו מקרה מונה כונס נכסים על נכס ביום 23.3.98, החזקה בו עברה לידיו ביום 28.10.98, ואילו חוזה המכר עם הרוכשים נחתם ביום 28.7.99 והחזקה אז עברה לידיהם. ראש ההוצאה לפועל בערכאה הראשונה קבע, כי על כונס הנכסים לפרוע את חובות הארנונה ממועד תפיסת החזקה בלבד, גם אם המינוי שלו נעשה קודם לכן, ובית המשפט העליון בערעור בגלגול שני אישר קביעה זו.

פסיקה זו מצאה את ביטוייה בהחלטה נוספת של בית המשפט העליון בתיק רע"א 2631/04 עיריית שדרות נ' עו"ד טופז, כונס נכסים (החלטה מיום 12.12.04), שם נקבע כי יש להבחין בין שלוש תקופות שונות לשם קביעת אחריותו של כונס הנכסים לשאת בתשלומי הארנונה: התקופה הראשונה, הינה עד למועד מינוי כונס הנכסים; התקופה השנייה, היא מיום מינוי כונס הנכסים ועד יום פינוי החייבים מהדירה; ולבסוף, התקופה השלישית, אשר היא מיום פינוי החייבים מהדירה, כאשר רק אז נושא כונס הנכסים בתשלומי הארנונה לגביה.

מן הכלל אל הפרט:

בטרם אגש לבירור המחלוקת הנוגעת לחוב הארנונה אקדים לציין, כי במועדים הרלוונטיים לפתיחת תיק ההוצל"פ ומינוי כונס הנכסים הראשון, הנתבע היה עדיין קטין. הגם שלא נטען לפניי על ידי מי מהצדדים, מתי הפך הנתבע להיות בגיר, אין מחלוקת כי בעת מינויו של כונס הנכסים בתיק דנן, הנתבע היה כבר בגיר.

ואולם, אם להתבסס על דברי הנתבע בעדותו לפניי, לפיהם הוא עזב את הדירה יחד עם אמו בשנת 1984 כאשר היה בן 10 שנים, אזי קרוב לוודאי שהנתבע הפך להיות בגיר בשנת 1992, קרי שנתיים בלבד לאחר מינוי כונס הנכסים הראשון ובסמוך מאוד למועד בו ביקש כונס הנכסים הראשון למכור את הדירה בשנים 1992-1993.

בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובעת ושני הנתבעים. טרם שמיעת הראיות הוגשו לתיק חוות דעת של שמאים מטעם שני הצדדים, והצדדים ויתרו באופן הדדי על חקירתם.

לפי חוות דעת השמאי מטעם התובעים, הערכת שווי הדירה עומדת על 360,000 ₪. לעומת זאת, לפי חוות דעת השמאי מטעם הנתבעים, שווי הדירה עומד על 330,000 ₪ ואילו ההערכה למימוש מהיר עומדת על 264,000 ₪.

הנתבע מסר בעדותו, כי ידע לראשונה אודות מינוי כונס נכסים על הדירה רק ביום 24.9.09 כאשר קבל מכתבו של כונס הנכסים בתיק דנן ובו הודיע לו אודות מינויו ככונס על זכויות אמו ואודות כוונתו למכור את הדירה.

אם כך הם פני הדברים, לא ברור לי מדוע לא פעל הנתבע לשלם מעת לעת את חלקו בארנונה.

ודוק, הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח, כי ניסה בעבר (לפני שנת 2009) לתפוס חזקה בדירה או להשתמש בה למטרה כלשהי והדבר נמנע ממנו בשל היות הדירה תחת צו כינוס נכסים. קביעה זו מתיישבת היטב עם דבריו הוא עצמו כי לא ידע אודות המינוי עד לשנת 2009, ומתיישבת עם טענתו בפני ראש ההוצל"פ כי "יש לו חפצים בנכס והוא מתכוון להחזיק בנכס" (מתוך החלטת רשם ההוצל"פ מיום 29.11.09). ומכאן המסקנה, כי גם אם ניתן לייחס לכונסי הנכסים הקודמים מחדלים כלשהם, ואיני קובעת כך משום שהדבר לא הוכח, הרי שמחדלים אלה לא השפיעו למעשה על התנהלותו של הנתבע בקשר לדירה.

יוצא אפוא, כי למן היותו בגיר בסמוך למדי למינוי כונס הנכסים הראשון ועד לשנת 2009, הנתבע נמנע שלא כדין וללא כל הצדק עובדתי או משפטי, מלשלם את הארנונה החלה על הדירה.

ואולם, עם מינוי כונס הנכסים בתיק דנן והיוודע הדבר לנתבע ביום 24.9.09, אני מוצאת כי יש להטיל את חלקו של הנתבע בגין חוב הארנונה על כונס הנכסים מתוך קופת הכינוס.

ומה לגבי הנתבעת?

אשר לנתבעת – התוצאה היא זהה, ואני מקבלת לעניין זה עמדת התובעים בסיכומיהם לפיה יש להשית על הנתבעת מלוא חוב הארנונה עד ליום 29.7.09.

אסביר – אומנם שומה על כונס הנכסים, כבעל תפקיד, לפעול בתום לב, בהגינות ושלא ברשלנות למימוש נכסי החייב, ואולם מחומר הראיות מתברר, כי על אף שהמפתח לדירה היה כבר בידי התובעת ובידי כונסי הנכסים שמונו בעבר, הנתבעת הייתה המחזיקה בדירה לאורך שנים, ולא כונסי הנכסים, והיא המשיכה להחזיק בה גם במהלך בירור התביעה שלפניי. זאת משום שהנתבעת המשיכה להחזיק חלק ניכר ממיטלטליה בתוך הדירה, ועל אף ההמלצות וההחלטות שניתנו במסגרת תיק זה המאפשרות לנתבעת לפנות את המיטלטלין מהדירה, היא נמנעה מלעשות כן באמתלות שווא.

בחקירתה הנגדית הנתבעת אישרה, כי בזמן שעזבה את הדירה בסמוך לשנים 1984-1985 היא לקחה עמה רק את החפצים שהייתה זקוקה להם והותירה את השאר בדירה (עמ' 24 לפרוטוקול). רק שנה או שנתיים לפני מועד הדיון משנת 2012, הנתבעת פינתה חלק מחפציה והשאירה חפצים אחרים בתוכה (שם). כשנשאלה מדוע עד היום לא הסכימה לפנות את כל החפצים מהדירה, השיבה: "זה הבית שלי ואין לי מקום לשים את החפצים" (שם). בהמשך לכך נשאלה הנתבעת מה יש בדעתה לעשות עם השקים המכילים חפצים שונים שנותרו בדירה, והיא השיבה "כרגע אין לי מה לעשות. אין לי דירה. אלו דברים שאני רוצה אותם. אני מיינתי אותם" (עמ' 25 לפרוטוקול). אגב כך אוסיף, כי גם בדיון שקדם למועד שמיעת הראיות הודיעה הנתבעת ברוח זו, כי: "אני פיניתי את הפסולת מזמן, אך נשארו בדירה חפצים שלי שאין לי מקום אחר לאפסן אותם" (עמ' 13 לפרוטוקול).

די באלה כדי ללמדנו, כי על אף שהנתבעת עזבה את הדירה עוד לפני שמונו כונסי הנכסים השונים, היא המשיכה להחזיק בה באמצעות השארת מיטלטליה בדירה וסירובה לפנותם חרף החלטות שונות שניתנו בהקשר זה. בגדר זאת אבקש להפנות להחלטותיי מיום 4.5.11 ומיום 5.6.11 בהן התרתי לנתבעים לפנות את חפציהם, ולהחלטה נוספת שלי מיום 24.11.11 בה הוריתי לנתבעת לפנות את מיטלטליה מהדירה.

דא עקא, הנתבעת לא שעתה להחלטות בית המשפט, אף לא למכתביו של כונס הנכסים בהקשר זה, ומהתמונות שהוגשו לתיק (ת/1) ניתן להיווכח כי בדירה נותרו מיטלטלין רבים שכוללים, בין השאר: מקרר, טלוויזיה, כסאות, שולחנות, ארון, שידה/מכתבה, כלי מטבח, ספרים, פריטי לבוש וקרטונים ושקים מלאים בחפצים לא מזוהים.

הנה כי כן, הנתבעת נותרה משך כל השנים המחזיקה בדירה ובעלת הזיקה קרובה ביותר אליה. לא זו אף זאת, באמצעות כך הנתבעת טרפדה והכשילה למעשה את המאמצים שנעשו להשכיר את הדירה על ידי כונס הנכסים שבתיק דנן בניסיון לגבות החוב ללא צורך במכירת הדירה.

לעומת זאת, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח קיומה של רשלנות כלשהי מצד כונסי הנכסים הקודמים, באופן שיש בו כדי להצדיק סטייה מהתוצאה אליה הגעתי לעיל.

על יסוד כל אלה אני מוצאת, כי יש להשית על הנתבעת את חוב הארנונה בגין התקופה שעד לאישור המינוי של כונס הנכסים בתאריך 29.7.09, ואילו על הנתבע עד ליום 24.9.09, הוא היום בו נודע לו על המינוי. ואולם, על מנת לפשט את החישוב אני קובעת, כי חישוב תקופת החיוב של שני הנתבעים בחוב הארנונה שיהיה עליהם לשלם הוא עד ליום 29.7.09, ומאותו מועד ואילך ישולם מתוך קופת הכינוס.

לא אסיים את המלאכה מבלי להתעכב על טענת הנתבעים, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת אי הגשת תצהיר של כונס הנכסים. טענה זו דינה להידחות ומוטב היה אם לא הייתה נטענת כלל.

כמו כן אבקש להעיר, כי טענותיה של הנתבעת לגבי העדר כדאיות כלכלית במכירת הדירה, היא טענה שדינה להידחות, שכן גם אם תיוותר יתרה קטנה לזכות התובעת, די בכך כדי להצדיק את המכירה.

אחרית דבר:

סיכומו של דבר, אני מקבלת את התביעה ומורה על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירה למרבה המחיר וחלוקת התמורה בין הנתבעים בהתאם לחלקיהם בדירה, קרי מחצית לכל אחד, כאשר בנעליה של הנתבעת ייכנס כונס הנכסים.

המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, ובכפוף לאשור רשם ההוצאה לפועל.

אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הליך זה לזכות התובעים בסכום של 6,000 ₪ כולל מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' סיוון תשע"ד, 03 יוני 2014, בהעדר הצדדים.