לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותו בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

לטענת התובע הפרה הנתבעת כלפיו את הוראות החוק בשלושה מישורים, כדלהלן :

א. בעת הגשת תלונה כנגד התובע ביום ה- 22.12.2009 במשטרת ישראל, במסגרתה הלינה על שיבוש הליכי חקירה על ידי התובע, שכנוע של עדים למתן עדות שקר, כמו גם החתמתה של הנתבעת על מסמכים להעברת זכויות ללא תמורה בנכס מקרקעין, מבלי שיובהרו לה המשמעויות של חתימתה זו, ותוך הצגת מצגי שווא. (נספח 4 לתצהיר התובע)

ב. בעת הגשת תלונה כנגד התובע, בפני לשכת עורכי הדין ביום 28.2.2009 , במסגרתה נטען כי התובע פעל, בהיותו בא כוחה של הנתבעת, מתוך ניגוד עניינים, מרמה והפרת חיסיון. (מוצג ת/1)

ג. בעת שנטען כי הנתבעת, פרסמה בפני צדדים שלישיים, טענותיה כי התובע הינו שקרן ועבריין, לרבות בפניי צדדים שלישיים המכירים את התובע. (סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית).

בכתב התביעה, טען התובע כי בסוף שנת 2007 שימש כב"כ הנתבעת וקרוב משפחתו מר קוקולייב ארגנה (להלן: "קוקולייב"), לצורך רכישת נכס מקרקעין ברחוב ז'בוטינסקי 28 דירה 15, ברמת גן (להלן: "הנכס"). העסקה נחתמה והושלמה תוך שזכויות הנתבעת וקוקולייב נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, בחלקים שווים ביניהם.

לטענת התובע, זמן מה לאחר חתימת ההסכם פנה מר קוקולייב לתובע וטען כי הוא מעונין לרשום את הנכס על שמו בלבד, וכי נתנה לכך הסכמת הנתבעת, וזאת על דרך של העברה ללא תמורה.

על בסיס האמור לעיל, התקיימה בתחילת שנת 2008 פגישה במשרדו של התובע, ובמסגרתה הבהיר התובע לנתבעת את משמעות חתימתה על תצהירים להעברת הזכויות ללא תמורה, לרבות העדר האפשרות לחזור בה מהסכמה זו. באותה עת, הנתבעת ביקשה לשקול צעדיה, והמסמכים לא נחתמו.

ביום 1.6.2008, התקיימה פגישה נוספת, במסגרתה נחתמו מסמכי העברת הזכויות מהנתבעת למר קוקולייב, וזאת כנגד הסכמה מפורשת וברורה של הנתבעת לכך.

בסוף שנת 2008, שבה הנתבעת ובפנתה למשרד התובע תוך שהיא מבקשת לחזור בה מעסקת המתנה. לשיטת התובע, הוא המליץ לה באותה עת לפנות לקבלת ייעוץ משפטי.

במהלך שנת 2009, לאחר שהזכויות בנכס נרשמו על שם מר קוקולייב בלבד, פונתה הנתבעת מהדירה, ולאחר מכן פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בטענה כי לא הייתה מודעת כלל שחתמה על תצהיר מתנה, שעה שאינה דוברת או קוראת עברית והתובע הבהיר לה כי המסמכים הנחתמים על ידה, עניינם מסמכים בנקאיים הנוגעים למשכנתא.

בהמשך, הוגשו על ידי הנתבעת תלונות במשטרה. בתחילה, הוגשו תלונות כנגד מר קוקולייב בלבד בגין אלימות קשה כלפיה, ולאחר מכן הוגשו תלונות בגין סוגית עסקת המתנה וזאת הן כנגד מר קוקולייב והן כנגד התובע.

בנוסף, הוגשה על ידי הנתבעת תלונה ללשכת עורכי הדין בה הלינה על התנהלותו של התובע כמי ששימש כבא כוחה, לרבות על דרך של הפרת חיסיון, מרמה, ניגוד עניינים, ניצול ולשון הרע.

לבסוף, לטענת התובע, פנתה הנתבעת גם לצדדים שלישיים, תוך שהיא מפיצה פרסומי שווא ביחס אליו וביחס להתנהלותו באשר לנכס.

על בסיס כל אלו, טען התובע כי יש לראות פרסומים אלו של הנתבעת כמפרים את הוראות חוק איסור לשון הרע, ואת התנהלותה של הנתבעת ככזו אשר נעשתה בחוסר תום לב מפגיע ותוך פגיעה מהותית בשמו הטוב.

בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי מטרת ההליך בכללותו היא ניסיון להשפיע עליה לחזור בה מהתלונות שהוגשו במשטרה ובפני לשכת עורכי הדין.

עוד טענה הנתבעת כי כל תלונותיה ודיווחיה , הינם אמת וכי יש לראות בדרך התנהלותו של התובע כזו אשר עומדת בניגוד להוראות הדין, כמו גם בניגוד לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

לשיטתה של הנתבעת, עשה התובע יד אחת עם מר קוקולייב שהינו קרוב משפחתו, וזאת לצורך גזלת זכויותיה בנכס, ועל אף שמימנה חלק מעלות רכישת הדירה והייתה שותפה לנטילת ההלוואה המובטחת במשכנתא לצורך רכישת הנכס.

הנתבעת שבה וטענה, כי מעולם לא הובהרה לה משמעות חתימתה על מסמכי העברת הזכויות, אלא שהוצגו לה מצגים אחרים, מטעים, והכל מתוך כוונת מכוון.

הנתבעת תיארה במסגרת כתבי הטענות והתצהירים מערכת יחסים מורכבת ואלימה עם מר קוקולייב, בן משפחתו של התובע , אשר גרמה לה לאובדן כלכלי מהותי כמו גם משבר אישי ונפשי, עד כדי ניסיון אובדני.

בנסיבות אלו ביקשה הנתבעת ללמוד כי הכשלים והפגמים היו דווקא מצידו של מר קוקולייב, בסיועו של התובע, ולא להיפך.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, נתתי דעתי לעדויות הצדדים ולסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. טעמיי להלן.

פסיקתו של פיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, דומה במידת מה לטיפוס על סולם.

התובע, יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, רק מקום בו יוכח בפני, כי צלחה דרכו לעבור ולטפס בכלל שלביו של אותו סולם.

השלב הראשון, עניינו שאלת "הפרסום".

בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, "פרסום" יכול שיעשה בעל פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, אשר היה מיועד לידי מי שאינו הנפגע.

במקרה דנן, שעה שמדובר בטענות לעניין הגשת תלונה למשטרה, ללשכת עורכי הדין ולצדדים שלישיים, נהיר כי עסקינן בפרסום.

הנתבעת טענה במסגרת סיכומיה, כי שעה שמדובר בתלונות למשטרה וללשכת עורכי הדין, ומי שאינם "אדם", הרי שהפרסום אינו נכנס תחת כנפי הוראות חוק איסור לשון הרע. בטענה זו אין ממש ואין החוק או הפסיקה עושים אבחנה בין פרסום שייעודו אדם פרטי לבין פרסום הממוען לרשות/לחברה או לגוף ציבורי.

השלב השני, עניינו שאלת היות הפרסום "לשון הרע".

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ייראו פרסום כ-"לשון הרע", מקום בו הוא עלול להשפיל אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, מקום בו יהא בפרסום כדי לבזותו על מעשיו או תכונות המיוחסות לו, מקום בו יהא בפרסום כדי לפגוע באדם במשרתו, בעסקו מקצועו או משלח ידו וכיוצא באלו.

במקרה דנן , פרסומים על פיהם התובע כעורך דין עשה יד אחת עם קרוב משפחתו, לקוח אחר, על מנת להונות את הנתבעת כדי ויתור על זכויותיה בנכס, פעל לשיבוש הליכי חקירה תוך ניסיון מתן שוחד לעדים, הציג מצגי שווא ללקוחה לצורך ויתור על זכויותיה בנכס מקרקעין, מהווים לשון הרע, באופן ברור וחד משמעי.

השלב השלישי, הוא זה העובדתי, הנוגע לעצם התרחשות האירועים. דהיינו האם אכן בוצעו אותם פרסומים נטענים.

באשר לתלונותיה של הנתבעת ללשכת עורכי הדין ולמשטרת ישראל, אין הצדדים חלוקים לעניין משלוח הפניות לאותם גופים. העתק התלונה ללשכת עורכי הדין, כמו גם העתק תלונתה של הנתבעת למשטרת ישראל, הוגשו לתיק.

עם זאת, בכל הנוגע לפרסום בשיחות עם צדדים שלישיים, לא הוכיח התובע כי שיחות אלו כלל התקיימו, או מה היה תוכנן.

בכתב התביעה היו טענותיו של התובע בעניין זה כלליות מאוד. במהלך הדיון התברר כי לשיטת התובע, אותם צדדים שלישיים הינם הספר והמניקוריסטית של הנתבעת.

העובדה כי התובע סבר או האמין כי הנתבעת שוחחה עם מאן דהוא, או אפילו עם הספר ומניקוריסטית הנזכרים בתלונתה במשטרה, אין בה די.

עדים אלו לא זומנו לצורך הוכחת טענותיו של התובע על ידו, לא הוצג בפני הפרסום נשוא התביעה או תוכנם המדויק, ונותרתי עם טענות שאינן מגובות בראיות.

נוכח כך, ועוד קודם דיון ביתרת הטענות, דין תביעתו של התובע, ככל שהיא מתייחסת לפרסום לצדדים שלישיים, להידחות.

קיומן של הגנות

בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, נקבע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית, בכפוף להוראות החוק.

נוכח כך, היה עלי להוסיף ולבחון האם מתקיימות במקרה דנן, ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע , באופן שיש לראות בפרסומים דנן כפרסומים מותרים, או כאלה החוסים תחת הגנת תום הלב באחת מן הנסיבות הנקובות בסעיף 15 לחוק, כמו גם האם יש אמת בפרסום.

ביחס לאלו, הסוגיה המהותית הראשונה אליה נדרשתי לצורך הכרעתי בתיק זה הייתה עובדתית, דהיינו, האם אכן התובע הציג בפני הנתבעת מצגי שווא, קודם חתימתה על תצהירי העברת הזכויות ללא תמורה בנכס, והאם ביקש לשבש הליכי חקירה ומשפט, תוך הטיית עדים.

הגנת "אמת דברתי"

בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי בהליך אזרחי, בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה לנתבע, שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי.

הנתבעת, במסגרת כתב הגנתה, שבה וטענה כי פרסומיה, אמת הם.

נוכח כך, הסוגיה אליה נדרשתי הינה בחינת נסיבות החתימה על מסמכי העברת הזכויות על ידי הנתבעת, ובנוכחות התובע, כמו גם שאלת נקיטתם של צעדים, על ידי התובע, לשיבוש הליכי החקירה, בשלב מאוחר יותר.

כאמור, התובע טען כי מסמכי העברת הזכויות נחתמו באמצע שנת 2008 לאחר שהובהרה לנתבעת משמעות והשלכות החתימה על המסמכים, וזאת בהמשך לפגישה קודמת, אשר התרחשה מספר חודשים קודם לכן, ואשר גם במהלכה נתנו בידי הנתבעת הסברים מדויקים, בשפה הרוסית, בהתייחס לאותם מסמכים.

מאידך, הנתבעת טענה כי לא הייתה מודעת לכך שחתמה על מסמכים להעברת זכויותיה בנכס וכי לא היה כל טעם ענייני או אחר לוויתור על זכויותיה כאשר בפועל נגזלו אלו ממנה.

בעניין זה מצאתי להעדיף, באופן ברור, את גרסתו של התובע, על פני גרסתה של הנתבעת.

מצאתי את עדותו של התובע בפני כמהימנה.

התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותו של עד זה הייתה כי הוא אינו מבקש להעצים את האירועים או לשנות מתוכנם, אלא לתארם, כפי מיטב יכולתו.

לא נמצאו סתירות מהותיות בין גרסת התובע בכתב התביעה, בתצהיר ובחקירתו הנגדית.

הנתבעת שבה והפנתה במסגרת סיכומיה, לכך שהתובע לא זכר חלק מן הנתונים הנוגעים להעברת הזכויות.

עם זאת, לא מצאתי כי היה בתשובותיו של התובע ביחס לכך, כדי כרסום מהותי בגרסתו.

יקשה עלי לראות את החשיבות של זיכרון מספר המפגשים שהיו עם התובע, בשלב בו נרכשו הזכויות מהמוכרת בשנת 2007, או מקום התרחשותם. ממילא, הקשר בינם לבין האירועים נשוא התביעה, הוא שולי.

התובע ציין, בתום לב, כי התרשם כי הנתבעת אכן אינה קוראת בשפה העברית.

דווקא עדות זו, אשר לכאורה היה בה כדי להוסיף נדבך לגרסת הנתבעת, מלמדת כי עסקינן במי שהינו תם לב בעדותו.

כך או כך, מקום בו לשיטת התובע, נתנו הסבריו לנתבעת ובן זוגה, מר קוקולייב, בשפה הרוסית, ממילא לא היה בכך כדי להשליך על תוצאותיו של הליך זה.

עדותו של התובע נתמכה גם בעדותו של מר קוקולייב, בן זוגה לשעבר של הנתבעת. העד לא חזר בו במסגרת החקירה הנגדית מן האמור בתצהירו, והיה בחקירתו הנגדית כדי לאושש ולחזק את גרסתו של התובע.

אציין, כי אני מודעת לכך כי למר קוקולייב היה עניין בתוצאות ההליך שבפני, נוכח התנהלותו של הליך נוסף, בינו לבין הנתבעת, באשר לזכויותיה בנכס.

עם זאת, לא ניתן לכחד כי באירוע החתימה על מסמכי העברת הזכויות נכחו לכאורה שלושה אנשים בלבד: התובע, הנתבעת ומר קוקולייב.

עובדתית, שניים מבין העדים, חזרו וטענו כי המסמכים נחתמו, תוך הבנה מלאה של הנתבעת את תוכנם ולאחר שנמסרו ההסברים, בשפה הרוסית, על ידי התובע.

בנוסף, מצאתי את עדותה וגרסתה של הנתבעת בפני כחסרה, וכזו אשר נמצאו סתירות מהותיות, בינה לבין ראיות אחרות המצויות בתיק שבפני.

הנתבעת חזרה והציגה מצגים על פיהם הינה עולה חדשה, עובדת קשת יום (שעיסוקה בתחום הניקיון), ומי שאינה דוברת את השפה העברית.

בניגוד למצג זה, התברר במסגרת הדיון בפני כי הנתבעת שוהה בארץ מזה מספר שנים (משנת 2002), היא בעלת תואר שני במשפטים, ודוברת מספר שפות (רוסית, אנגלית, צרפתית).

(בעניין זה ראה עמוד 26 שורה 17 לפרוטוקול הדיון וכן עמוד 17 שורות 21-22 לפרוטוקול).

מתצהיר העדות הראשית של הנתבעת, כמו גם מתלונותיה השונות במשטרה, עולות מספר גרסאות, סותרות, באשר לאירועים נשוא העברת הזכויות והיקף מעורבותו של התובע במסגרתם.

הנתבעת הגישה תלונה למשטרת ישראל ביום 20.1.2009 כנגד מר קוקולייב.

במסגרת תלונה זו, אשר שימשה גם בסיס להגשת כתב אישום כנגד מר קוקולייב, טענה הנתבעת כי עם שובה מחו"ל בסביבות חודש ינואר 2008 ביקש מר קוקולייב להחתים את הנתבעת על מסמך על פיו היא מוותרת על זכויותיה בנכס. (ראה ת/5 לתצהירו של התובע) .

לטענתה, שעה שסירבה לחתום על ויתור ביחס לדירה, הוכתה נמרצות על ידי מר קוקולייב.

במסגרת אותה תלונה אומרת הנתבעת במפורש :

"כשחזרתי מחו"ל הוא רצה להכריח אותי לחתום על מסמך שהדירה שלו ואני לא שותפה"

(בעניין זה ראה עמוד 1 שורות 3-4 לתלונה מיום 20.1.2009).

באותה תלונה אין כל אזכור, זכר או אמרה באשר לתובע.

ביום 29.7.2009, דהיינו כחצי שנה לאחר התלונה המקורית, מוגשת על ידי הנתבעת, בנוכחותו של רס"ר ברוניסל סמניץ , תלונה נוספת, הפעם כנגד עורך הדין, במסגרתה טוענת הנתבעת כי חתמה על תצהיר בלי להבין מה כתוב, שכן אינה דוברת עברית. הגם שעסקינן במסירת תלונה מפורטת, אין תלונה זו כוללת, ולו ברמז, טענה בדבר מצגי שווא, או הטעייה, אלא שנטען כי חתמה מבלי להבין מה כתוב.

ביום 22.12.2009 נמסרת תלונה שלישית, בפני רס"ר ריטה דהן, במסגרתה נטען כי עורך הדין (התובע) מנסה לשבש חקירה, ומשכנע עדים לתת עדות שקר.

עוד נטען כי מר קוקולייב אמר לנתבעת להגיע למשרד התובע לצורך חתימה על מסמכים הנוגעים לבנק ולמשכנתא, והתובע לא הסביר לה דבר.

(ראה בעניין זה עמוד 2 שורות 38-40 לתלונה מיום 22.12.2009).

בתלונה נוספת אשר הוגשה לכאורה בפני השוטר מר נחשון אלכזוב, אשר אינה נושאת תאריך, ביקשה הנתבעת להוסיף על תלונתה הקודמת , כאשר היא מציינת כי היא "חושבת" שהתובע הינו שותף לעבירה כי מדובר בבן הדוד של מר קוקולייב.

במסגרת סעיף 20 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת, נטען כי ביקרה במשרד התובע מספר פעמים וחתמה על מסמכים, בנסיבות כמפורט להלן:

"מעולם לא חתמתי ביודעין על מסמך של מתנה, הייתי אצל עו"ד לאוניד רובינוב, מספר פעמים וחתמתי על מספר מסמכים, וכל פעם הוסבר לי שאני חותמת על מסמכים לבנק או למדינת ישראל לצורך רישום דירה על שמי ולא לצורך העברה במתנה לבן דודו" (ההדגשה במקור ה.ס.).

תלונות אלו של הנתבעת במשטרה, האמור בכתב ההגנה בתצהירה ובחקירה הנגדית, אינם עולים בקנה אחד, זה עם זה, אף לא בקירוב.

לא ברור כיצד מחד טוענת הנתבעת כי התובע הסביר לה, תוך הצגת מצגי שווא, כי המסמכים עליהם היא חותמת עניינם משכנתא או מסמכי מדינה, בעוד במסגרת התלונות במשטרה , חזרה ואמרה כי לא הובהר לה דבר והתובע לא הסביר לה דבר.

יש פער מהותי בין אי מסירת מידע, לבין מסירת מידע כוזב.

בנוסף, הנתבעת שבה ומבססת את טענותיה ביחס לתובע, על כך שלא ידעה על מה היא חותמת, ולמעשה פעלה בתמימות ובתום לב , בעת שחתמה על מסמכי העברת הזכויות.

טענה זו אינה סבירה, שעה שהנתבעת , במקביל, מגישה תלונה למשטרה על פיה הנתבע היכה אותה, מספר פעמים, על מנת לשכנע אותה לחתום על מסמכים שעניינם ויתור על זכויותיה בדירה.

הדעת נותנת כי אדם סביר, בוודאי כזה בעל השכלה משפטית, לא יחתום על מסמכים הנוגעים לנכס מקרקעין, מבלי שיובהר לו תוכנם, כאשר במקביל הוא מאוים, ואף מותקף פיזית, על ידי שותפו לזכויות באותו נכס.

במסגרת התלונה כנגד מר קוקולייב (ת/5), לא נטענה כל טענה לעניין מרמה או תרמית, אלא שטענה למעשה לחתימה מתוך כפייה. יש פער עצום בין השניים.

ויודגש, כי לכאורה על בסיס התלונה- ת/5, הוגש כתב אישום כנגד מר קוקולייב.

הנתבעת, בהתאם להעתק כתב האישום שהועבר לעיוני, אמורה הייתה לשמש כעדת תביעה מס' 1.

בנוסף, תלונתה זו של הנתבעת במשטרה לעניין ניסיון הכפייה לחתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה, עומדת בניגוד לתצהיר תשובות לשאלון עליו חתומה הנתבעת, וכאשר היא נשאלה , בשאלה מס' 4, האם מר קוקולייב אי פעם ביקש ממנה לוותר על זכויותיה בדירה והשיבה במפורש כי:

" לא ביקש".

לא ברור כיצד מחד, יכולה הנתבעת להתלונן במשטרה על תקיפה בנסיבות מחמירות בשל סירוב לחתום על מסמכי ויתור ביחס לנכס, ומאידך לטעון, בתצהיר, כי מעולם לא נתבקשה לוותר על זכויותיה בנכס.

הנתבעת עומתה, במסגרת חקירתה הנגדית, עם סתירות אלו ומצאה להשיב כי :

"הוא אף פעם לא ביקש שאחתום על מסמך , תמיד אמר שהוא רוצה להיות הבעלים".

(לעניין זה ראה עמוד 34 שורה 20 לפרוטוקול).

איני סבורה כי ניתן לראות בתשובתה זו של הנתבעת כתשובה סבירה, נוכח מכלול הנתונים שהוצגו לעיל.

התרשמתי כי זיכרונה וידיעותיה של הנתבעת באים לידי ביטוי, במסגרת חקירתה הנגדית, באופן בררני, ומגמתי.

כך לדוגמא, משנשאלה האם היא מודעת לתוצאות תלונתה ללשכת עורכי הדין, היו תשובותיה לא ברורות, ואף סותרות.

בשלב הסיכומים נטען על ידי הנתבעת כי התלונה ללשכת עורכי הדין נגנזה.

(בעניין זה ראה עמוד 39 שורה 25 לפרוטוקול).

הנתבעת עצמה טענה בתחילה כי אין בידיה תשובה של לשכת עורכי הדין.

(בעניין זה ראה עמוד 26 שורה 26 לפרוטוקול).

בהמשך, טענה הנתבעת כי לא קיבלה מכתב, הגם שייתכן כי בא כוחה קיבל.

(בעניין זה ראה עמוד 26 שורה 31 לפרוטוקול).

טענה זו תמוהה שעה שהתלונה הוגשה על ידי הנתבעת עצמה, ולא על ידי בא כוחה, וממילא סביר בעיני כי ככל שהתקבלה תשובה בידי בא כוחה של הנתבעת, הוא בוודאי עדכן את מרשתו בכך.

לבסוף, טענה הנתבעת כי בא כוחה אמר שקיימת תשובה ועל פיה ייבחנו את טענותיה וכי יהיה משפט ביחס לכך, הגם שאת מכתב התשובה עצמו, לא ראתה.

(בעניין זה ראה עמוד 27 שורות 2 ו – 6 לפרוטוקול).

שני הצדדים העלו בפני טענות לעניין אי זימונה של הגב' נטליה פדרמן על ידי הצד שכנגד. מדובר היה לכאורה בחברתה של הנתבעת, אשר הגיעה עמה לאחת מן הפגישות במשרד התובע.

בניגוד לאמור בסיכומי הנתבעת, לא מדובר בעדה שנכחה לכאורה במועד חתימת תצהירי המתנה, אלא במפגש מאוחר לזה, בו נתבקשו המסמכים מהתובע על ידי הנתבעת.

בתחילה נתבקש זימונה של העדה על ידי התובע. בהמשך ולאחר שבקשתו התובע להתיר לו, מלכתחילה לחקור את העדה בחקירה נגדית, נדחתה, הודיע כי אינו מתכוון לזמנה.

הנתבעת, בנסיבות אלו, בחרה גם היא שלא לזמן את הגב' נטליה.

שעה כי מדובר היה, לכאורה, במי שהינה חברתה של הנתבעת ומי שמופיעה גם כעדת תביעה במסגרת כתב האישום, חסרונה באולם עומד דווקא לחובתה של הנתבעת.

גם בכל הנוגע לטענותיה של הנתבעת לניסיונו של התובע, לשיבוש הליכי חקירה כמו גם תשלום לעדים לצורך מתן עדות שקר, נמצאה גרסתה של הנתבעת חסרה.

במסגרת תלונתה ללשכת עורכי הדין, טענה הנתבעת כי נמצאות בידה קלטות (ברבים), וזאת בהתייחס לשני נושאים:

בסעיף 24 לתלונה נטען כי ישנה בידיה הקלטה על פיה התובע מודה כי אינה יודעת עברית, הגם כי התובע מספר כי תרגם והסביר לה הכל.

בסעיפים 29-31 לתלונה ללשכת עורכי הדין, טוענת הנתבעת כי התובע יצר קשר עם הספר שלה ועם המניקוריסטית, הוציא דיבתה רעה, והפר את חובת החיסיון שיש לו כלפי הנתבעת. עוד נטען כי כיוון שהתובע מייצג את הספר בתיק גירושין, ולכן ככל הנראה, כנגד טובות הנאה, ניסה לשדל אנשים נוספים, וכי לנתבעת יש ביחס לכך קלטות.

הנתבעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית, מדוע לא הוצגו הקלטות הנזכרות במסגרת תלונתה ללשכת עורכי הדין, בתיק שבפני, והשיבה :

"עכשיו לא משנה".

(בעניין זה ראה עמוד 28 שורה 25 לפרוטוקול הדיון).

למעשה, בתחילת חקירתה הנגדית, לא ידעה הנתבעת להשיב האם הוגשו הקלטות לתיק בית המשפט ( ראה עמוד 28 שורה 21 לפרוטוקול), אך בהמשך ידעה לציין כי היו הקלטות שבוצעו באמצעות מכשיר הטלפון שלה, אך המכשיר אבד. (ראה עמוד 35 שורה 2 לפרוטוקול).

מקום בו אבד המכשיר, לא ברור כיצד לא ידעה הנתבעת כי הקלטות לא הוגשו לתיק בית המשפט.

בנוסף טענה הנתבעת, באופן מפתיע, במסגרת החקירה הנגדית כי שיחה אחת הוקלטה על ידי בא כוחה אשר הקליט את התובע, בהסכמתו.

מדובר בטענה שלא הועלתה קודם לכן, והיא מפתיעה בתוכנה.

(ראה בעניין זה עמוד 28 שורות 16-17 לפרוטוקול).

הנתבעת, על דעתה שלה, מצאה לציין במסגרת החקירה הנגדית כי סיפרה לחוקרת במשטרה על ההקלטה, כי הקליטה גם את המניקוריסטית לעניין בקשתו של התובע כי תגיש תלונה במשטרה ואף הציעה לחוקרת לשמוע את ההקלטה.

(בעניין זה ראה עמוד 35 שורות 4-6 לפרוטוקול).

הנתבעת טענה בחקירתה, כי החוקרת לא הייתה מעוניינת להקשיב להקלטה, שכן תידרש לרשום את מספר הטלפון של המניקוריסטית ולזמנה לחקירה, דבר שעלול היה ל"עשות בעיות".

גרסתה זו של הנתבעת, מעלה סימני שאלה לא מעטים.

לא סביר בעיני כי חוקרת משטרתית הייתה בוחרת להתעלם מראיות המוצגות לה לעניין תלונה המונחת בפני. נהפוך הוא, הדעת נותנת כי החוקרת הייתה מוצאת לנכון לרשום דבר קיומה של ראייה לכאורית המתייחסת לתלונה ואף לבדוק אותה בהמשך.

גם הטענה על פיה, ככל שהייתה החוקרת מקשיבה להקלטה, היה עליה להוסיף ולרשום את מספר הטלפון של העדה, אינה סבירה מקום בו פרטים אלו, לרבות מספר הטלפון של המניקוריסטית, כבר נמסרו על ידי הנתבעת בחקירתה, ומופיעים גם בעדות היום (לעניין זה ראה עמוד 1 שורה 9 לתלונה).

לכל הפחות, ניתן היה לצפות כי נתונים אלו, דהיינו מסירת פרטי ההקלטות למשטרה, יימצאו את דרכם לתצהיר עדותה הראשי של הנתבעת. עיון בתצהיר אינו מגלה אזכור לכך.

מעל כל אלו, תמוהה טענת הנתבעת במסגרת הסיכומים, על פיה, לקלטות אלו אין כל חשיבות. לטענת הנתבעת, כל שניתן היה ללמוד מאותן קלטות הוא סירוב של התובע לשוחח עם הנתבעת והפניית הנתבעת למר קוקולייב. (בעניין זה ראה עמוד 44 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון).

ככל שהקלטות כוללת התייחסות להפניית הנתבעת למר קוקלייב בלבד, לא ברור מדוע נזכרות קלטות אלו, במסגרת תלונתה של הנתבעת ללשכת עורכי הדין , בפרק העוסק בהפרת חיסיון והוצאת דיבתה רעה (במאובחן מסוגית הקלטות בפרק העוסק בתצהיר המתנה).

ככל שהקלטות עוסקות גם בסוגיה של שיבוש הליכי חקירה, הרי שיש להן משמעות של ממש ובאי הצגתן יש כדי פגיעה בגרסתה הנתבעת.

במסגרת התלונה למשטרה, בפני רס"ר ריטה דהן ביום 22.12.2009, טענה הנתבעת כי נודע לה שהתובע מנסה לשבש הליכי חקירה ומשכנע עדים לתת עדות שקר לעניין דרך התנהלותו במעמד החתימה על המסמכים להעברת הזכויות בנכס ללא תמורה.

כך נאמר, כי לנתבעת נודע, מהספר שלה, מר ארקדי, כי התובע ניסה לשכנע אותו להגיד כי הנתבעת אמרה לו שהתובע הזהיר אותה והסביר לה מהן ההשלכות של תצהיר המתנה, כמו גם הסביר לה מהות המסמכים עליהם היא חותמת.

באופן דומה, טענה הנתבעת כי שמעה דברים דומים מהמניקוריסטית.

טענות, או תלונות בדבר שיבוש הליכי חקירה, הן חמורות מאוד.

מקום בו נמצא אזרח כלשהו, כאשר הוא מפר את הוראות הדין, לא כל שכן את הוראות הדין הפלילי, יכול ותהינה לכך משמעויות מרחיקות לכת, הרבה מעבר לעניינה של תלונה פרטנית.

שעה שעסקינן בעורך דין, מקבלת מסקנה זו, משנה תוקף.

נוכח כך, ראוי היה ונכון כי לנתבעת תהא תמיכה, כלשהי, בבואה להגיש תלונה זו, בין אם על דרך של עדות אדם נוסף, תצהיר, הקלטה, או מסמך בכתב.

ואולם, על אף הטענות החמורות דנן של הנתבעת, הראייה היחידה שהוצגה בפני, היא כאמור תצהירה של הנתבעת עצמה, ותלונותיה במשטרה שהן בבחינת עדות בעל דין. הא ותו לא.

ויודגש, כי גם עדותה של הנתבעת בעניין זה, היא לכל היותר בגדר עדות שמועה לעניין אמרותיו או ניסיונותיו של התובע, שעה שהנתבעת אישרה כי שמעה דברים אלו ממר ארקדי ומהגב' לנה, אך היא עצמה, לא שמעה את התובע, מעולם, עושה ניסיון כלשהו, להטיית עדים.

הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש תצהירי עדות ראשית של מר ארקדי הספר, או הגב' לנה המניקוריסטית, או מי מהם.

כמו כן, לא הוגשה לי כל בקשה לזמנם לעדות.

משנשאלה הנתבעת האם ביקשה לזמן עדים אלו לדיון, השיבה :

"לא הזמנתי אף אחד משום מקום".

(ראה עמוד 29 שורה 29 לפרוטוקול).

הנתבעת אומנם טענה כי לנה אינה מעוניינת להיות מעורבת, שכן בעלה אינו אוהב שהיא מדברת עם גברים, אך גם טענה זו לא נתמכה בדבר וממילא יש לאבחן בין שיחה עם פלוני אלמוני לבין מסירת עדות במשטרה או בבית המשפט. כך או כך, לא ניתן טעם של ממש להעדר זימונו של מר ארקדי, ולו באמצעות בית המשפט.

הקלטות שנזכרו במסגרת גוף התלונה ללשכת עורכי הדין, לא הוצגו מעולם, ואף לא הוגש תצהירו של אדם כלשהו אשר שמע את אותן קלטות.

כל שקיימים בפועל הם דברי הנתבעת על שיחה שנעשתה על ידה עם צדדים שלישיים, שאינם ולא היו נוכחים, ומהם שמעה, כי נאמרו להם דברים אלו ואחרים על ידי התובע.

קודם סיכומן של הסוגיות העובדתיות והשלכותיהן המשפטיות, אני מוצאת לציין כי הנתבעת שבה והפנתה, במהלך הדיון, את שימת הלב, לדרך התנהלותו של מר קוקולייב כלפיה, לרבות טענותיה בדבר אלימות הפיזית, עברו הפלילי ודרך התנהלותו במהלך שנות היכרותם. כן ביקש הנתבעת להפנות את שימת הלב להשלכות שהיו לדרך התנהלות זו על מצבה הכלכלי והנפשי.

אני ערה לכל אלו, כמו גם לחומרת האישום כנגד מר קוקולייב, ככל שיש בו ממש.

עם זאת, וכפי שציינתי בפני הצדדים במהלך ניהולו של ההליך, אין מקום כי במסגרת התיק הפרטני המונח בפני, יתבקש פתרון או תתבקש הכרעה במחלוקות או סכסוכים אשר נדונים או נדונו בין הנתבעת לבין מר קוקולייב, בבית המשפט לענייני משפחה, או כאלו שעניינם ההליך הפלילי כנגד מר קוקולייב.

שמורות לצדדים טענותיהם, ואולם השאלות להן אני נדרשת לצורך פסק דיני זה, עניינן הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, אם וככל שהיו, במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעת.

לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים , ראיותיהם ועדויותיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי שעה שהנתבעת אישרה כי חתמה על מסמכי העברת הזכויות ללא תמורה, ושעה שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח ולו בקירוב, כי יש ממש בטענותיה באשר לדרך בה נחתמו המסמכים ככל שהדבר נוגע למעורבותו של התובע, או באשר לדרך התנהלותו של התובע במהלך ולאחר חתימת המסמכים, יש להורות כי טענת ההגנה הנקובה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, זו של "אמת דיברתי", אינה עומדת לה.

הגנת תום הלב

בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מצא המחוקק לנקוב רשימה ארוכה של פרסומים, אשר ככל שנעשו בתום לב, יקנו לנתבע הגנה בפני תביעה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע.

בין היתר, ניתן למנות את הוראות סעיפים קטנים המתייחסים למקרים בהם מערכת היחסים שבין האדם שהופנה אלי הפרסום לבין הנתבע הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום או מקום בו הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע (ס"ק 2 ו- 3).

לצורך הוכחתם של אלו, נדרשת הנתבעת להוכיח כי פעלה בתום לב וכי נדרשה לפרסום לצורך הגנה על עניין אישי כשר כמו גם כי הייתה לה חובה חוקית או מוסרית בפרסום.

יקשה עלי לראות כיצד יש בעניינה הפרטני של הנתבעת כדי אירוע המקים חובה חוקית או מוסרית בפרסום. ההגנה על עניין כשר רלוונטית בתיק זה בעיקר ככל שהיא מתייחסת לתלונה למשטרה, אלא שהשאלה המהותית ביותר, היא דווקא זו של תום הלב וכפי שיידון להלן.

על אף סיכומי הנתבעת, אשר הפנו את הזרקור לסעיפים קטנים 15(2) ו- 15(3) לחוק, דומה כי הסעיף הרלוונטי ביותר למקרה שבפני הוא זה הקבוע בס"ק 8 בו נקבע כדלהלן :

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"

על הוראת סעיף 15, מצרפת גם הוראת סעיף 16 במסגרת נקבע כי מקום בו הוכיח נתבע שעשה את הפרסום, באחת הנסיבות הנקובות בהוראות סעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעה את הפרסום בתום לב.

במסגרת סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, נקבעה חזקה, על פיה ייראו נתבע כמי שפעל בחוסר תום לב אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: שהפרסום לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; שעה שהפרסום לא היה אמת ולא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הם אם לאו; אם הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

מכאן, כי בראש ובראשונה על הנתבעת היה להוכיח כי מדובר בפנייה בתום לב, ובהמשך כי מדובר בפנייה "לרשות מוסמכת" האמונה על בירור התלונה/פנייה.

במקרה דנן, בחינת הגנת הוראות סעיף 15 נעשית בהתייחס לשתי תלונותיה של הנתבעת, זו למשטרה, וזו ללשכת עורכי הדין.

בספרו של המלומד א. שנהר "דיני לשון הרע" (תשנ"ז) 1997 נאמר, בין היתר, כדלהלן:

"סעיף 15(8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע.

ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה.

במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם "הממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה". התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. גם במקרה זה, תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור.

בהמשך נקבע :

" יש לציין, כי רשות מוסמכת, אינה רק המשטרה. כך נקבע כי לשכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב"

קיימת פסיקה (בעיקר של בתי משפט שלום ומחוזי) לעניין תביעות מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, ממנה עולה כי לא בנקל יורה בית המשפט על פסיקתו של פיצוי, בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, שעה שמדובר בתלונה למשטרה, או כאשר מדובר בתלונה ללשכת עורכי הדין.

קיים אינטרס ציבורי ברור, לנהוג במשנה זהירות, קודם שימצא בית המשפט לנכון להורות על פסיקתו של פיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, גם מקום בו התברר (כפי המקרה שבפני) כי לא היה ממש בתלונות.

ככל שאזרח הפונה למשטרה או לקוחו של עורך דין יחשוש כי יבולע לו, מקום בו יפנה בתלונה בגין מעשה או מחדל, דומה כי יהא בכך כדי לפגוע פגיעה קשה במוסדות הרשויות המוסמכות בכלל, במשטרת ישראל ולשכת עורכי הדין בפרט, לרבות לעניין האמון שהציבור רוחש להן.

יודגש, כי שעה שלשכת עורכי הדין מאגדת תחת כנפיו את כלל עורכי הדין בישראל, לאמון זה יש חשיבות רבה.

במסגרת ע"א (י-ם) 11282/07 בן דב נ' אילת מזר (פורסם בנבו) נפסק בין היתר, כדלהלן :

"במסגרת הגנה זו, ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, ומבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי.

קיימת מגמה ברורה לצקת תוכן ייחודי לסוגיית "תום הלב" ככל שעניינה סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שהוא שונה מן המסננות באמצעותן נבחן תום ליבו של בעל דין, בעניינים אחרים.

לכאורה, כל שנדרש הוא שהמתלונן יאמין באמונה כנה בנכונות התלונה על מנת לזכות בהגנת הוראות הדין, ותוך הותרת חלק מהותי מחובת בדיקתו של המידע, ניתוחו והערכתו בידי הרשות המוסמכת.

כך לדוגמא נקבע במסגרת ע"א (חי') 212/08 נאדף נ' שריר (פורסם בנבו ) כדלהלן:

"מידע כזה לא תמיד יהיה מדויק, לא תמיד יהיה מובסס ולעיתים יתברר לאחר חקירה כי הינו מוטעה, אך למרות זאת ישנה חשיבות רבה לבהגן על המתלוננים. רק הגנה על מוסרי המידע תאפשר לרשויות הציבור למיניהן לקבל מידע נרחב ככל שניתן, ובעקבותיו לחקור ולגלות מעשים בלתי תקינים ואף פליליים של הגורמים העומדים לפיקוחן".

אלא, שגם שעה שנעסוק בהוראות סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אין תרגומה של הוראת חוק זו "הגנה מוחלטת" ואין להסיק מכוחה כי לעולם יידחה האינטרס הפרטי, בפני זה הציבורי.

יש גם להיזהר כי הרצון לאפשר פנייה נטולת לחצים לרשות המוסמכת, לא תהפוך את אותה רשות לכלי ניגוח מכוון, שעה שהמתלונן יודע כי לא יינקטו כנגדו צעדים כלשהם, תהא התנהלותו ביחס לתלונה, אשר תהא.

היה זה כב' השופט חשין אשר קבע, במסגרת דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3)1 את הדברים הבאים :

" רוממות-אל בגרוננו. משיחים אנו רבות על כבוד האדם. מדברים אנו על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק שהושיב את כבוד האדם במעלות של מעלה... נזכור כי חוק יסוד זה לא בא אך "להגן על כבוד האדם" (כלשון סעיף 1א בו) ולאסור על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (כלשון סעיף 2) אלא שהוא מוסיף וקובע כי "כל אדם זכאי להגנה" על כבודו (כלשון סעיף 4)"

נוכח כך, ראוי ונכון כי כל אחת מתלונותיה של הנתבעת ביחס לתובע, דהיינו זו למשטרת ישראל וזו ללשכת עורכי הדין, תבחן בפני עצמה, על בסיס הנקוב בה במפורש, מועד הגשתה, התימוכין שנתנו לה, ותוצאותיה.

לגופם של דברים, היה עלי להסיק האם על בסיס כל האמור לעיל, ניתן להניח כי במועד בו נשלחו התלונות על ידי הנתבעת, היא האמינה, באמונה כנה באמור באותן תלונות, אם לאו.

ומן הכלל אל הפרט;

התלונה למשטרה

אני סבורה כי החלק החמור ביותר בתלונתה של הנתבעת למשטרה , עניינו טענותיה בדבר שיבוש הליכי חקירה ותשלום לעדים לצורך מתן עדות שקר.

כפי שצוין לעיל, עדים אלו מעולם לא הוצגו, לא נחקרו, לא נגבתה מעמם עדות, לא הוצגו מסמכים כלשהם מהם ניתן היה ללמוד על קיומן של שיחות בין הנתבעת לעדים אלו או תוכן דבריהם. על אף שהנתבעת ידעה לציין בפני החוקרת את מספרי הטלפון ופרטי העדים, היא לא מצאה לנכון, ולו להגיש בקשה לזימונם לדיון שבפני.

בפועל, נותרה אמרתה של הנתבעת בלבד, ללא כל תימוכין, ושעה שחלק מטענותיה עמדו בסתירה לטענות אחרות.

אין כל בסיס ראייתי מסוג כלשהו אשר מכוחו ניתן להסיק או אפילו להניח, כי עמדה לנתבעת אפשרות, ולו קרובה, להאמין בתוכן הדברים.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא ניתן כלל להניח כי הדברים נאמרו, לא כל שכן, כיצד והאם היה בם כדי להביא את הנתבעת (ולו סובייקטיבית) להאמין בתוכנן של האמרות.

ויודגש, אילו היו העדים מתייצבים לעדות בפני ומאשרים כי נאמר על ידם דבר זה או אחר באשר לדרך התנהלותו של התובע, יכול והיה מקום לדחות את תביעת התובע ביחס לכך, גם אם עובדתית היה מתברר שאין ממש באותן בטענות, וזאת נוכח הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

כאמור, לא הוצגה בפני ראייה כלשהי.

בית המשפט העליון נתן דעתו במסגרת רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר [פורסם בנבו] (להלן: "הלכת רשות הדואר"), כי הגשת תלונת שווא לרשויות בכלל ולמשטרה בפרט, יכול ויראו בה כדי הוצאת לשון הרע.

בפסק הדין קבעה כבוד השופטת דורנר כדלהלן :

"כך, הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה. אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם הוחלט בבג"ץ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם."

בית המשפט העליון הוסיף ובחן את שאלת דרך התנהלותו של אזרח בבואו להגיש תלונה או להעלות חשד ביחס לקיומם של מעשים פליליים, תוך שהוא מבקש לבחון את תום ליבו של המתלונן. בעניין זה ראה ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון ברקו רייבר פ"ד לו(1) 141.

דומה כי המבחנים להם נדרש בית המשפט בעניין זה, הם שאלת הבירור שערך המתלונן קודם תלונתו; היקף התלונות; מהותן; והשאלה האם יכול היה אדם סביר, בנסיבות המקרה, לחשוד (אפילו אינו בטוח), כי בוצעו מעשים המצדיקים הגשתה של התלונה, וחשוב מכל אלו, שאלת אמונתו הסובייקטיבית של המתלונן;

מהותית, ומכלל הראיות אשר הוצגו בפני, עולה כי הקישור של התובע לטענותיה של הנתבעת מקורו בהיותו קרוב משפחתו וחברו של בן זוגה לשעבר מר קוקולייב.

הגם שאני ערה לתחושותיה הקשות של הנתבעת בכל הנוגע למערכת יחסיה עם מר קוקולייב, לרבות ההשלכות שהיו לכך על חייה, והגם שאני ערה להגשת כתב האישום כנגדו, לא ניתן לומר כי הנתבעת פעלה בתום לב , בעניינו של התובע, או כי אפילו כי האמינה- אמונה אמיתית, בכך שהתובע פעל כפי הנטען על ידה.

בנוסף, אין כל אינדיקציה כי נעשו על ידי הנתבעת בדיקות כלשהן לבירור המידע. לכאורה, כה פשוט היה ליצור קשר עם התובע ולבחון אתו את הטענות דנן באשר לשיבוש הליכי החקירה.

אלא שלא רק שהנתבעת בחרה שלא לעשות כן, אלא שהיא הגדילה לעשות וביקשה מחוקרת המשטרה שלא לראיין/לחקור את העדים אשר אליהם לטענתה פנה התובע.

תלונת הנתבעת כנגד התובע בלשכת עורכי הדין

התלונה ללשכת עורכי הדין נחלקה, במהותה לשני חלקים עיקריים.

בחלק הראשון של התלונה, מלינה הנתבעת על שיתוף הפעולה שבין התובע לבין מר קוקולייב, ככל זה מתייחס לחתימה על המסמכים להעברת הזכויות בנכס ללא תמורה.

בהתייחס לטענות אלו, וכפי שפורט לעיל, לא אך שהנתבעת לא הוכיחה כי אמת דיברה, אלא שריבוי הגרסאות הסותרות של הנתבעת, מקשה על היכולת לראות בה כמי שפעלה ביחס לכך בתום לב.

איני מוצאת לומר כי הנתבעת האמינה בתום לב בטענותיה, שעה שמחד, היא טוענת כי בן זוגה ניסה לכפות עליה חתימה על מסמכי העברת זכויות עוד בשנת 2008, ועמד על דרישתו זו עד כדי אלימות פיזית, ומאידך, לטעון כי לא ידעה מהו תוכן המסמכים עליהם חתמה, דבר לא הובהר לה, אלא שהיא חתמה לכאורה על מסמכים לצורך השלמת רישום הזכויות.

בחלק השני של התלונה, מלינה הנתבעת על הפרת חובת החיסיון, פרסום שיש בו כדי לשון הרע וחמור מכך, טענה בדבר הצעה לתשלום כספים לעדים לצורך מתן עדות שקר (סעיף 27 לתלונה).

לעניין חלק זה של תלונתה, התבססו טענותיה של הנתבעת על שיחות עם אותם שני אנשים נעלמים, אשר התייחסתי לעניינם בפסקה העוסקת בתלונה למשטרה.

אין לכחד מדובר בטענות חמורות מאוד, למעשים פליליים, ביחס למי שמוצא פרנסתו בהיותו עורך דין.

בעניין זה איני יכולה להתעלם מהנתונים הנוספים הבאים:

תלונתה של הנתבעת לא עמדה בריק, אלא שהנתבעת בחרה לפנות במקביל גם לערכאות משפטיות (בית המשפט לענייני משפחה) לצורך ביטול עסקת המתנה, והשבת זכויותיה בנכס. מכאן כי היה לנתבעת, לכאורה, אינטרס אישי לא מבוטל כי טענותיה אלו תתקבלנה.

מסיכומי הצדדים , והגם שהנתבעת התנגדה להצגת מסמך סגירת התלונה, עלה כי זו נגנזה.

באשר לפרסום זה, על דרך של הגשת תלונות ללשכת עורכי הדין, אני מוצאת לאבחן, לצורך הדיון בהגנת הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, בין פניות שעניינן הסקת מסקנות אישיות על בסיס עובדות, לבין פנייה שעניינה תלונה על דרך של הצגת נתונים עובדתיים, וזאת לצורך בחינת חובותיו של המתלונן ועמידתו בתנאי הוראות הדין ביחס לתום הלב.

ככל שעסקינן בשאלת פרשנות לעניין דרך התנהלותו של עורך הדין, דומה כי המקום לבירורם של אלו, עובר, בהכרח, במשרדי הרשויות השונות, וודאי כאשר עסקינן בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

נוכח כך, גם ככל שהתברר כי אין ממש בתלונה, דומה כי בחלק הארי של המקרים, תהא הצדקה לדחיית תביעת הנפגע לפיצוי בגין לשון הרע.

מאידך, שעה שהפנייה ללשכת עורכי הדין כוללת בחובה, בחלק הארי שלה, התייחסות לתיאור עובדתי, קיימת הצדקה להטיל על המתלונן, חובה רחבה יותר, להבטיח, לכל הפחות, כי הוא מציג את העובדות כהווייתן, בתום לב ובאמונה של ממש באמיתות תוכנן.

במקרה הנדון הנתבעת אכן טענה כי התובע לא ביצע את חובותיו כעורך דין עת שנחתמו על ידה המסמכים השונים. ככל שבכך הייתה מסתכמת תלונתה, ספק בעיני אם היה מקום לקבל תביעתו של התובע, אלא שראוי היה לראות את תלונתה של הנתבעת כחוסה תחת הגנת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

ואולם, הנתבעת לא הסתפקה בטענה להפרת חובות כלפיה, אלא הוסיפה וטענה באופן פוזיטיבי, מעשי, כי התובע הציג בפני מצגי שווא ברורים, והסביר לה כי המסמכים עליהם היא חותמת הם מסמכים של משכנתא לבנק, כל זאת בניגוד לתוכנם האמתי. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי התובע, הציע, בפועל, כספים לצדדי ג' לצורך מתן עדות שקר במשטרה.

שעה שמדובר בטענות עובדתיות, והוכח כי אין בהן כל ממש, איני סבורה כי ראוי להכיר בנתבעת כמי שפעלה בתום לב, או כמי שכלל האמינה באותו פרסום.

בנוסף, יש להסיק, על בסיס כל הראיות בתיק, כי ממילא חרג הפרסום מכל תחום סביר, בנסיבותיו של המקרה שבפני וממילא לא ננקטו צעדים כלשהם כדי לברר את האמת, שהייתה ידועה.

אני מוצאת לגזור גזירה שווה בין התלונה ללשכת עורכי הדין לבין זו למשטרת ישראל.

מקום בו העובדות המהוות בסיס לתלונה, נמסרות על ידי המתלוננת כאשר ברור שאין בהן ממש, אין היא יכולה לחסות תחת מטריית תום הלב, המהווה תנאי בלעדיו אין, במימוש ההגנה לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

על בסיס כל אלו באתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימות בעניינה של הנתבעת, ההגנות הקבועות בהוראות חוק איסור לשון הרע.

שיעור הנזק

במסגרת כתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין שני ראשי נזק. האחד- זה הסטטוטורי , ללא הוכחת נזק , בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, האחד- זה המתייחס לנזק כלכלי בפועל.

באשר לנזק הכלכלי, לא הוכחו טענותיו של התובע ביחס להיקפו של נזק כלכלי, ולמעשה מדובר ברכיב תביעה כללי מאוד בתוכנו.

אין די באמרתו של התובע ביחס להללו, ומוטל על התובע, שעה שהוא עותר לפסיקתו של פיצוי בגין נזק ממשי, להוכיח לא אך את קיומו של הנזק אלא גם את שיעורו.

אציין כי ממילא קיימת מחלוקת בפסיקה בשאלה האם ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק ממשי ונזק מכוח הוראות סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, גם יחד, אלא שבמקרה הנדון , ומקום בו מטעם התובע לא הוצגו ראיות בתמיכה להיקפו של הנזק הכלכלי, איני נדרשת לסוגיה ולא מצאתי מקום להורות על פסיקתו של פיצוי בגין מה שהוגדר על ידי התובע, כנזק כלכלי.

פיצוי ללא הוכחת נזק

רבים הם השיקולים המנחים פסיקתו ושיעורו של פיצוי בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע ושיעורם בהתאם להוראת סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע.

בין היתר, נבחנת מהות הפרסום, זהות הנמען, דרך ביצוע הפרסום, תפוצה, התנהלות הצדדים קודם לפרסום, במהלכו לאחריו, השלכת הפרסום על הנפגע, יכולת המפרסם למנוע את הפרסום, אפשרות צמצום הנזק והתנהלות הצדדים לצורך כך, עגמת הנפש שנגרמה , והראיות לעניין קיומו ושיעורו של הנזק. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה(5.) 510).

ההכרעה על בסיס כל אלו, נעשית בסופו של יום, על בסיס אומדן.

ויובהר, לצורך פסיקתו של הפיצוי הסטטוטורי, לא נדרש התובע להוכחת שיעורו של הנזק, אלא רק עצם קיומו.

אני מודעת לטענת הנתבעת בסיכומים על פיה התלונה ללשכת עורכי הדין נגנזה והתלונה במשטרה לא הביאה לניהול הליך פלילי כנגד התובע.

עם זאת, לא יכול להיות ספק כי תלונה כה חמורה ללשכת עורכי הדין (בגינה נתבקשה התייחסות התובע), הגשת תלונה למשטרה לעניין שיבוש הליכי חקירה והטיית עדים, יש בם כדי פגיעה בשמו הטוב של התובע, המהווה עבורו נכס חשוב מאין כמותו, ומכאן כי נגרם לו נזק של ממש.

טענה הנתבעת, בסיכומיה, כי בתי המשפט אינם נוטים לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. אין ממש בטענה זו. רבים המקרים בהם נדרש בית המשפט לפסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש, ולעיתים מדובר בנזק מהותי, שלא ניתן להתעלם ממנו.

ויודגש, איני מקלה ראש בטענות הנתבעת כנגד מר קוקולייב, או בחומרת כתב האישום שהוגש כנגדו, אם וככל שיש בהם ממש. כמו כן אני מודעת למשמעות הקשה של אובדן זכויות בנכס מקרקעין, בוודאי למי שלדבריה אין הממון מצוי בכיסה ,ללא הגבלה.

על אף כל אלו, אין להורות, מאידך, כי יש בנסיבות האמורות לעיל כדי מתן היתר לפגיעה בשמו ובמקור לחמו של התובע, אשר כל חטאו היה במתן שירות משפטי לצדדים, כפי שנתבקש על ידם, ובהיותו בן משפחתו של מר קוקולייב.

לאחר שנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין אני מוצאת להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של- 20,000 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 12,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

נוכח הסכמת הצדדים, יושב העתק פסק הדין אשר ניתן בעניינם של הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה לידי ב"כ הנתבעת.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.