רקע:

1. ביום 17.1.08 ארעה תאונה בה היו מעורבים רכב התובעת 1 (להלן – התובעת), בעת שהיה נהוג על-ידי התובע 2 (להלן – הנהג), ורכב צד ג'. צד ג' הגיש נגד הנהג ונגד הנתבעת דכאן – מבטחת רכב התובעת (להלן – הנתבעת), תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקיו בתאונה (ת.א 4568-03-08, להלן – התביעה הקודמת). בפסק-דין שניתן בתביעה הקודמת ביום 6.12.09 על-ידי כב' השופט שכיב סרחאן, על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, התקבלה תביעת צד ג' נגד הנהג. התביעה נגד הנתבעת נדחתה.

2. לאחר מכן, הגישו התובעים את התביעה דנן, בה הם תובעים מהנתבעת – מבטחת רכבם – לשלם להם את הסכום בו חוייבו בתביעת צד ג', מתוקף חוזה הביטוח.

3. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין, באשר הפלוגתא אשר במחלוקת בין הצדדים בתביעה דנן, קרי – האם היה כיסוי ביטוחי לנהיגת הנהג ביום התאונה, הוכרעה בפסק הדין בתביעה הקודמת, בו נדחתה כאמור תביעת צד ג' נגדה. עוד טענה הנתבעת, באשר לגוף המחלוקת, כי לרכב התובעת לא היה כיסוי ביטוחי בעת התאונה, מאחר שלתובע לא היה רישיון נהיגה בתוקף.

4. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תוכרע התביעה על בסיס סיכומים בכתב בלבד ביחס לשתי השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, כדלקמן: האם קיים מעשה בית דין נוכח פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, ואם לאו - האם יש קיים כיסוי ביטוחי לרכב בעת התאונה, כאשר לעניין זה יכולו הצדדים להסתמך על על פרוטוקול ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתביעה הקודמת ועל המוצגים שהתקבלו במסגרתה. בהחלטת כב' השופט בולוס מיום 25.11.10 ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני. יצויין כי חל עיכוב בהגשת הסיכומים, ככל הנראה בשל כך שסיכומי התובעים לא הומצאו לנתבעת.

תמצית טענות הצדדים:

5. לטענת התובעים, לא מתקיים בענייננו השתק פלוגתא בשאלת הכיסוי הביטוחי; ראשית, הצדדים בתביעה הקודמת ובתביעה דנן אינם אותם צדדים. שנית, השאלה הביטוחית לא נדונה ולא הוכרעה לגופה בתביעה הקודמת, משלא הוגשה במסגרתה הודעת צד ג' נגד הנתבעת, ומאחר שהשאלה לא נדרשה לצורך הכרעה בתביעתו של צד ג'. שלישית, פסק הדין בתביעה הקודמת ניתן על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא קביעת ממצאים לגוף העניין, וכי אין בו כדי להקים מעשה בית דין. אשר לשאלת הכיסוי הביטוחי לגופה, מפנים התובעים לתעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי, שהוגשה לבית המשפט בהתאם להחלטת כב' השופט בולוס, ממנה עולה לטענתם כי לתובע 2 היה רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה, ולפיכך היה כיסוי ביטוחי לרכב.

6. הנתבעת טוענת מנגד, כי שאלת הכיסוי הביטוחי נדונה והוכרעה לגופה בתביעה הקודמת, וכי מתקיים בעניין זה השתק פלוגתא. הנתבעת מציינת, כי במסגרת התביעה הקודמת היא והנהג הגישו כתבי הגנה נפרדים, וכי בתיק נוהלה ישיבת הוכחות מלאה במסגרתה העידו העדים הרלבנטיים והוצגו הראיות. לאחר שמיעת הראיות ובהתאם להסכמת הצדדיםף ניתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק, בו חוייב הנהג בתשלום הנזק לצד ג', והתביעה נגד הנתבעת נדחתה כליל. לטענת הנתבעת, במסגרת התביעה הקודמת הועלתה לדיון המחלוקת האם לנהג היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה, שהינה אותה מחלוקת הניצבת לפתחנו, והוכרעה לגופה. יתרה מזו המדובר באותם צדדים או חליפיהם, והעובדה כי התובעת 1 לא הייתה צד להליך הקודם אין בה כדי לשנות דבר שכן היא לא חויבה במסגרת התביעה הקודמת והוספתה לתביעה דנן הינה לצורך העלאת הטענה בלבד.

השתק פלוגתא:

7. השאלה הראשונה בה יש לדון הינה איפוא, האם קיים השתק פלוגתא בעניינו, שאם התשובה לה בחיוב – דין התביעה דנן להידחות. ככל שהתשובה לכך בשלילה, יש להמשיך ולבחון את שאלת הכיסוי הביטוחי לגופה. יצויין לעניין זה כי טיעוני הצדדים נסבו על סוגיית השתק פלוגתא, ולא על סוגיית השתק עילה, ולפיכך אינני רואה להתייחס לעניין אחרון זה (לשאלה בדבר תחולת השתק עילה על מי שהיה נתבע בהליך קודם והינו תובע בהליך חדש, ראו: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991), עמ' 44-45; רע"א 6409/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם בנבו).

8. אקדים ואציין, כי מסקנתי הינה שבמקרה דנן מתקיים השתק פלוגתא בשאלה שמחלוקת כפי שהוגדרה בהסכמה הדיונית בין הצדדים, קרי – האם היה כיסוי ביטוחי לנהג בעת התאונה. להלן טעמי לכך.

9. כידוע, הכרה בהשתק פלוגתא ביחס לפלוגתא שנדונה והוכרעה בהליך קודם, מותנית בקיום מספר תנאים: זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שעמדה לדיון בפני הערכאה הקודמת ובין זו הניצבת בהליך החדש; קיום דיון בין אותם הצדדים באותה פלוגתא בהתדיינות הראשונה, תוך שלמי שנטען נגדו השתק ניתן יומו בבית המשפט; הכרעה בפלוגתא באופן מפורש או מכללא בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא חיונית לתוצאה הסופית ((ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29 (1976)); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח(5) 511 (2004); רע"א 9307/09 אפולו אדקס בע"מ נ' סונסינו (פורסם במאגרים) (2010); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (2007)).

1. באשר לתנאי הראשון: התביעה הקודמת הוגשה כאמור נגד הנהג, בטענה כי הוא אשם בתאונה, ונגד הנתבעת, בטענה כי היא חבה כלפי צד ג' בהיותה המבטחת של הרכב בו נהג הנהג. הוגשו כתבי הגנה נפרדים. בכתב הגנתו טען הנהג כי ככל שהוא חייב לשלם סכום כלשהו לצד ג', הרי הנתבעת היא שחייבת לשלמו מאחר שהיא ביטחה את רכבו והביטוח מכסה נזקי צד ג' (סעיף 8 לכתב ההגנה בתביעה הקודמת). הנתבעת טענה בכתב הגנתה בתביעה הקודמת, כי לנהג לא היה רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה, ולפיכך על-פי תנאי הפוליסה אין כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה (סעיף 4 לכתב ההגנה). שאלת הכיסוי הביטוחי עמדה בבירור במחלוקת במסגרת התביעה הקודמת, באופן הזהה, מבחינה עובדתית ומשפטית, להקשר העלתה בתביעה דנן, ומשכך מתקיים בענייננו התנאי הראשון מבין התנאים הנזכרים לעיל.

11. גם התנאי בדבר זהות הצדדים להתדיינות בפלוגתא, מתקיים בעייננו: הן הנתבעת והן הנהג היו צדדים לתביעה הקודמת. התובעת 1, בעלת הרכב, אומנם לא היתה צד ישיר להתדיינות הקודמת, ברם מתקיימת "קרבה משפטית" בינה לבין הנהג, באופן שההכרעה שניתנה בעניינו, מחייבת גם לגביה. המושג "קרבה משפטית" לעניין הקיף תחולת מעשה בית דין, הוגדר בפסיקה כדלקמן:

""קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני הליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים... "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניי כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך קודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך..."

(ע"א 735/07 צמרת חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם במאגרים) (2011)

בענייננו, קיימת זיקה מהותית ברורה בין הנהג ובין התובעת 1, בעלת הרכב. לשניים אינטרס זהה ביחס לשתי התביעות. על-פי הפוליסה, הנהג הינו מורשה לנהוג ברכב התובעת. הקרבה עולה בבירור מעצם העובדה כי התביעה דנן הוגשה גם על-ידי התובעת, ולא רק על-ידי הנהג, על-אף שהחיוב הפסוק בתביעה הקודמת הינו כלפיו בלבד. די בכל האמור כדי להביא למסקנה כי בפנינו צדדים שיש ביניהם "קרבה משפטית" רלוונטית. מעבר לנדרש יצויין, כי אף שטיב היחסים בין הנהג לתובעת לא הוברר, הרי שעל פני הדברים קיימת זהות בין שם-המשפחה של התובע לבין שם החברה - התובעת, והם מיוצגים בשני ההליכים על-ידי אותו בא-כוח.

12. אשר לשאלה האם נדונה והוכרעה הפלוגתא לגופה במסגרת ההליך הראשון, התשובה הינה בחיוב. נזכיר כי על-פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ככל שתידרש הכרעה לגופה של המחלוקת, יוכלו הצדדים להסתמך על פרוטוקול דיון ההוכחות בתביעה הקודמת והראיות שהוגשו שם, ופסק הדין בתיק דנן יינתן על יסוד סיכומים בכתב. מאליה עולה מכך המסקנה, כי המחלוקת בין הצדדים נדונה לגופה במסגרת התביעה הקודמת. מכל מקום, מכתבי הטענות בתביעה הקודמת עולה, כי המחלוקת העיקרית שעמדה בפני בית המשפט ביחס לחבותה של הנתבעת לשפות צד ג' על נזקיו בתאונה עם הנהג, היתה שאלת הכיסוי הביטוחי לנהג, כאשר הנתבעת טענה לעניין זה להגנתה כי לנהג לא היה רישיון נהיגה תקף בעת התאונה. עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בתביעה הקודמת מעלה, כי התקיים דיון הוכחות מלא, בו נחקר בין היתר הנהג. שאלת קיומו או היעדרו של רישיון נהיגה בעת האירוע, עלה בהדגשה בחקירתו של הנהג, הן בחקירתו הראשית על-ידי בא-כוחו, והן בחקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח הנתבעת. הוא נשאל והשיב את שהשיב, והוגשו ראיות ביחס לנקודה האמורה. כל אלה היו בפני בית המשפט בתביעה הקודמת, בטרם מתן פסק הדין, בו דחה לחלוטין את התביעה נגד הנתבעת. פסק הדין אכן איננו מנומק, ברם כאמור על קיום הכרעה בפלוגתא ניתן ללמוד אף מכללא. משמדובר בטענת הגנה שהעלתה המבטחת בדבר החרגת הכיסוי הביטוחי ביחס לאירוע התאונה, המסקנה העולה מדחיית התביעה נגדה, תוך קבלת התביעה נגד הנהג עצמו, הינה, כי בית המשפט בתביעה הקודמת מצא לקבל את טענתה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. ברי גם כי מסקנה כאמור היתה חיונית לתוצאה הסופית של דחיית התביעה נגד הנתבעת בנסיבות אלה, שהרי לא היתה בין הצדדים כל מחלוקת נוספת בגזרה זו.

13. כאמור לעיל, פסק-הדין בתביעה הקודמת ניתן על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט. השאלה האם יש בכוחו של פסק דין כאמור להקים השתק פלוגתא בהליך עתידי, נדונה ברע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (פורסם במאגרים) (2006). בפסק הדין הודגש הצורך לנקוט גישה זהירה ביחס להכרה בהשתק פלוגתא כשמדובר בהכרעה קודמת של בית המשפט שניתנה על דרך הפשרה ועל יסוד הסכמת הצדדים, תוך שנדרשת בחינה של הנסיבות הקונקרטיות בהן מדובר ושל מהות ההסכמה בהליך הראשון. בענייננו, כאמור לעיל, עמדה שאלת הכיסוי הביטוחי במחלוקת ברורה בין הצדדים בתביעה הראשונה והתלבנה לגופה. מדובר בשאלה נקודתית ומתוחמת, ובגזרה זו המחלוקת הינה זהה בהיקפה ובמכלול מרכיביה למחלוקת בתביעה דנן. לא נטען על-ידי התובעת כי היא סייגה בדרך כלשהי את הסכמתה להכרעה על דרך הפשרה בתביעה הקודמת, כך שנקודת המוצא היא שההסכמה לא היתה מסוייגת. בנסיבות אלה, סבורני כי היה זה בגדר ציפייה סבירה של הצדדים, בעת ההסכמה להכרעה בתביעה הקודמת על יסוד סעיף 79א לחוק, כי הכרעה בה תהווה סוף פסוק גם במישור הכיסוי הביטוחי.

14. המסקנה מהמפורט לעיל הינה, כי מתקיים בענייננו השתק פלוגתא ולפיכך דין התביעה להידחות.

הכיסוי הביטוחי:

15. מעבר לנדרש, וככל שטעיתי במסקנתי שלעיל, אוסיף כי גם בחינת הדברים לגופם במסגרת התביעה דנן, מביאה אותי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

16. בהתאם להחלטת כבוד השופט בולוס מיום 25.11.10, הוגשה לתיק תעודת עובד ציבור של משרד הרישוי, הקובעת ביחס לריישון הנהיגה של הנהג, כדלקמן:

"רשיון של הנ"ל חודש בתאריך 25.9.2003 עד ליום 25.7.2008

לדרגה B C

רשיון של הנ"ל חודש בתאריך 25/9/03 עד 25/07/2008

אישור זה נכון לתאריך 01/01/2007 כמבוקש

בתאריך 7.8.08 קיבל זמני עד 7.2.2009 כמו כן שולם בתאריך 7.8.08 בתוקף עד 25.7.2018"

התובעים טוענים כי אישור זה מלמד כי ביום התאונה רישיון הנהיגה של הנהג היה בתוקף.

הנתבעת, מנגד, צירפה לסיכומיה אישור משרד הרישוי, שניתן לטענתה בעקבות החלטת כב' השופט סרחאן בתביעה הקודמת, ממנו רישיון הנהיגה של הנהג חודש ביום 25.9.03 עד ה- 25.7.08, תוך שמצוינת גם שלילת רישיון מיום 11.7.2007, למשך שלושה חודשים, וכן מצויין כי הרישיון לא הופקד. באישור האמור נאמר כי הוא נכון ליום 17.1.08.

בעוד שבאישור עליו מסתמכים התובעים, נרשם כי הוא נכון ליום 1.1.07 (קרי – לפני יום התאונה ולפני מועד השלילה), הרי שהאישור עליו מסתמכת הנתבעת הינו, לפי האמור בו, נכון ליום 17.1.08, דהינו – יום התאונה. באישור האחרון מצויין, כי רישיון הנהג נשלל ל- 3 חודשים, ולא הופקד נכון ליום מתן האישור, והמסקנה העולה מכך היא כי ביום התאונה עמדה הפסילה בעינה (ראו: בש"פ 7855/10 אביתר ברוך נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (2010)). ברי כי המחלוקת בין הצדדים איננה נוגעת לעצם הארכת תוקף הרישיון הנהיגה (המצוינת בשני האישורים), אלא לשלילה בלבד. בנסיבות האמורות, יש להעדיף את האישור המשקף לכאורה את מצב הדברים ביום התאונה, עליו מסתמכת הנתבעת. יצויין כי מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני כב' השופט סרחאן עולה כי הנהג ביקש להסתמך על ראיות נוספות לעניין נושא השלילה, ברם אלה לא צורפו לסיכומיו במסגרת התיק דנן, וממילא לא אוכל להתייחס אליהן.

16. נוכח כל המפורט לעיל, דין התביעה להידחות הן מפאת השתק פלוגתא והן לגופו של עניין.

17. התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ג, 07 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.