זוהי בקשת רשות להגן בפני תביעה בסדר דין מקוצר.

התובע, בנק הפועלים בע"מ, הגיש כנגד הנתבעים, תביעה בסדר דין מקוצר, לתשלום יתרת החוב בחשבונה של נתבעת 1 (להלן: "החברה"). נתבעים 2 ו- 3 נתבעו כערבים לחיובי החברה ונתבע 4 כערב להלוואה שנטלה החברה ביום 25/3/07 בסך של 200,000 ₪. בהתאם לתביעה, חתמה החברה על בקשה לפתיחת חשבון בנק אצל התובע ביום 5/9/06 ונטלה 5 הלוואות, שלא נפרעו במלואן.

הבקשה נתמכת בחוות דעת מומחה מאת חברת נצרים, ניהול ויישום בע"מ ובתצהירם של נתבעים 2, 3, ו- 4. יצוין, כי אין בפי הנתבעים כל הכחשה לשיעור החוב הנתבע. הנתבעים והמומחה נחקרו בחקירה נגדית ולאחר מספר אורכות שניתנו לצדדים, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

ההלכה הנוהגת היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. ברם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מופרכת הגנתו לכאורה או מתברר מפיו הוא, שהאמור בתצהיר אינו נכון, אזי מתבקשת המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים", ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.

בקשת רשות להתגונן – נתבעת 1 ונתבע 2

נתבע 2, טל צביאלי (להלן: "הנתבע") הינו בעל המניות ומנהל החברה וחוות דעת המומחה צורפה כחלק בלתי נפרד לתצהירו.

הנתבע מצא לנכון לפרט בפתח תצהירו, את הרקע לפתיחת החשבון, שנפתח בחודש אוגוסט 2002 ולא כאמור בכתב התביעה. הנתבע מלין על דרישת התובע בתחילת שנת 2006, בעקבות חילופי מנהלים בסניף התובע, שהחברה תחתום על שעבוד שוטף קבוע, זאת בניגוד להתחייבות שנתנה החברה לבנק מרכנתיל דיסקונט, לא ליצור שעבודים לטובת צד שלישי ללא הסכמתם. לטענת הנתבע, יצירת השעבוד השוטף הקבוע לטובת התובע, מנע מהחברה לקבל אשראי מבנקים אחרים והיא נאלצה להסתמך על האשראי שנתן לה התובע בלבד. הנתבע מודה שאין טענה זו טענת הגנה מפני התביעה והיא באה להאיר את עיני בית המשפט באשר להתנהלות התובע. יוער, שאני מוצאת כי אין לחברה להלין אלא על עצמה על עצם התנהלותה, בכך שהסכימה לתת שעבוד שוטף קבוע לתובע, זאת, על אף התחייבותה שלה, ולא של התובע, לא לעשות כן, ללא הסכמת בנק מרכנתיל דיסקונט.

לטענת הנתבע, לאחר חילופי המנהלים בסניף התובע, דרש התובע מהחברה, לצמצם אשראי באופן חד צדדי ולהעמיד בטחונות, מבלי להתחשב בצרכיה העסקיים של החברה, תוך ניצול השעבוד הרשום לטובתה. מעבר לכך שהטענה נטענה בכלליות ובסתמיות ללא הפירוט הנדרש, לא הובאה כל ראיה לביסוס הטענה בדבר דרישה לצמצום אשראי, נהפוך הוא, כעולה מכתב התביעה, מחודש אוגוסט 2006 ועד לחודש יולי 2009, הועמדו לטובת החברה 5 הלוואות, במועדים שונים. העמדת ההלוואות, נשוא התביעה, לא מצביעות על צמצום אשראי, כנטען ע"י הנתבע.

לטענת הנתבע, בהעדר כל הגיון כלכלי, כפה התובע על החברה להפקיד כספים בפיקדונות ו/או לפתוח תכניות חיסכון, בזמן שחשבון החברה היה בחריגה והחברה נאלצה לקחת הלוואות לצרכים שוטפים וכיסוי יתרת חובה. טענה זו הגדיר הנתבע בכותרת "התניית שירות בשירות".

הנתבע הביא מספר דוגמאות לביסוס הטענה:

פיקדון בהפקדה חודשית בסך של 5,000 ₪ החל מיום 14/7/03 שהסתיים ביום 14/2/07 בסכום כולל של 185,000 (סכום קרן בלבד). במועד פתיחת הפיקדון עמדה יתרת החוב בחשבון על סך 67,522 ₪ ובמהלך תקופת הפיקדון נטלה החברה 10 הלוואות בסכומים שונים.

פיקדון חד פעמי ביום 21/9/05 על סך 16,000 ₪ בעוד יתרת החוב בחשבון עמדה על סך 192,919 ₪.

פיקדון חודשי בסך של 5,000 ₪, החל מיום 7/10/05 ועד לחודש ספטמבר 2006 שמנגד נטלה החברה בתקופה זו הלוואות והיתה ביתרת חובה בחשבון.

ביום 20/11/06 אילץ התובע את החברה לפתוח תכנית חסכון בהפקדה חודשית בסך של 5,000 ₪ למשך 7 חודשים, כאשר חשבון החברה אף חרג ממסגרת האשראי שהוקצה לה, והחברה נאלצה לקחת 3 הלוואות בתקופה זו.

פיקדון בהפקדה חד פעמית בסך של 33,800 ₪ שהופקד ביום 14/2/07 כאשר 4 ימים לאחר מכן נאלצה החברה לקחת הלוואה בסך של 23,000 ₪.

מעבר לאמור בתצהיר, מפנה הנתבע בתצהירו, לפירוט המצוי בחוות הדעת של המומחה.

מנגד, מפנה התובע בסיכומיו, להודאת המומחה בחקירתו הנגדית, כי אין במקרה שלפנינו, התניית שירות בשירות, אלא חוסר היגיון כלכלי בהפקדות, ולנפסק בע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ נז(6)769,782 (2003) שחייבת להיות קורלציה בין שירות לשירות כתנאי לבסיס הטענה בדבר התניית שירות בשירות. התובע מצביע על דוגמאות בסיכומיו המלמדות כי אין כל התניית שירות בשירות, כמפורט להלן:

עוד בטרם נפתחה תכנית חסכון, הועמד לטובת החברה אשראי כולל בסך של 515,000 ₪ הבנוי ממסגרת אשראי בסך של 100,000 ₪, הלוואה בסך של 115,000 ₪ והלוואה נוספת בסך של 300,000 ₪.

ביום 14/2/07 נפרע פיקדון בסך של 33,267 ובאותו היום יש הפקדה לפיקדון יומי בסך של 33,800 ₪, הוא הפיקדון המצוין בתצהיר הנתבע. ביום 18/2/07, יום בו נטלה החברה הלוואה על סך 23,000 ₪, נפרע הפיקדון היומי, שהופקד בהפקדה חד פעמית על סך 33,800 ונפרע פיקדון נוסף בסך של 16,111 ₪.

פיקדון שהופקד ביום 20/11/07 ונפרע ביום 20/12/07, המלמד שהחברה היא זו שפעלה בחשבון. כשרצתה להפקיד, הפקידה, כשרצתה לפרוע, גם עשתה כן.

עוד נטען בסיכומי התובע לעניין התניית שירות בשירות, כי אין כל פניה של הנתבע לתובע בטענה זו במהלך כל התקופה בה התנהל החשבון, זאת חרף טענת הנתבע כי שררו יחסי חברות בין מנהל הסניף שניהל את הסניף עד לשנת 2006 ובתקופה זו נפתחו כל תכניות החיסכון, למעט אחת.

לעניין הנזקים הנטענים בחוות דעת המומחה בשל התניית שירות בשירות, טען התובע בסיכומיו, כי חוות הדעת נכשלת בכך שהתחשיבים מבוססים על סיכום תנועות חודשיות ולא יומיות. בכך אין מדובר בשחזור מלא של החשבון, ואין בו הצגת כל התנועות היומיות בחשבון, שהם נתונים בסיסיים, על מנת שניתן לוודא את נכונות השחזור.

עוד נטען בסיכומי התובע, שהמומחה התעלם ממערכת ההסכמים שבין החברה לתובע, וערך חישובים המבוססים על "פרי דמיונו" ו"מידת היצירתיות", הזרמת הלוואות בחישוב ריבית פריים בלבד, ללא תוספת סיכון, בהתעלם ממצבה הכלכלי של החברה והפערים בין גובה האשראי לגובה הבטוחות. הזרמת הלוואות בשנת 2003 ו- 2004, שלא סוכם עליהם בין התובע לחברה, כנגד בטחונות כספיים המבטיחים את כלל האשראי של החברה ואף ללא שהובאה בפניו ראיה שקיימים בטחונות אלו בשנים 2003 ו- 2004. בעניין זה הוסיף התובע, כי חוות דעת המומחה חייבת להתבסס על עובדות מאומתות בתצהיר הנתבע.

בענייננו, רלוונטית הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981 הקובעת:

"7. התניית שירות בשירות

1. לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

נמצא, שעל פי ההוראה, התניית שירות בשירות מבוססת על שני מרכיבים, האחד, שהתאגיד הבנקאי התנה מתן שירות אחד בקניית שירות אחר, השני, העדר קשר עסקי סביר בין השירות שניתן לבין קיום התנאי.

בעניין ההוראה לעיל, נפסק מפי כבוד השופט אנגלרד בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ פ"ד נג(/) 577 כלהלן:

"15. נקודת המוצא לכל דיון חייבת להיות ההוראה הנזכרת בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר...". אין ספק כי חייבת להתקיים "קורלציה", מיתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראת סעיף 7(א) לחוק. לכן, לטעמי, ניגודי הגישות, שאפשר למצוא בפסיקה, כלל אינם נוגעים ליסודות ההתניה, אלא לדרך הוכחתם. מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), שהיא, בדרך-כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה.

16. יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית-המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בעניין זה יצוין, כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר אינו אלא אריח אחד – אם כי מרכזי – מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה. "

הנתבע הצהיר כי פתח חשבון בנק אצל התובע, לבקשת מר גלעד בר, שהיה בזמנים הרלוונטיים, מנהל סניף התובע, אשר בינו לבין הנתבע, שוררים יחסי חברות ארוכי שנים. מר בר סיים את עבודתו כמנהל הסניף, בתחילת שנת 2006.

שלושת הפיקדונות הראשונים המפורטים בתצהירו של הנתבע, שאותם לטענת הנתבע, נאלצה החברה לפתוח לא מרצונה, נפתחו, כאמור לעיל, בשנת 2003, 2005, בתקופת ניהולו של מר גלעד בר, חברו של הנתבע, תקופה בה לא נטען כי הופעל עליו לחץ כלכלי. בתקופה זו, טרם חלה הרעה, כנטען, ביחסים בינו לבין התובע, בשל חילופי מנהלים.

עוד נמצא כי הצדק עם התובע. אין כל מתאם בין המועדים בהם נטלה החברה את ההלוואות המפורטות בתצהיר לבין פתיחת הפיקדונות ותוכנית החיסכון, ואין מתאם גם בסכומי ההלוואות שנלקחו ע"י החברה לסכומי הפיקדונות ותוכנית החיסכון. לא בכדי, ציין הנתבע תקופות לעניין התניית שירות בשירות ולא העמיד מתן שרות אחד מסוים מול קניית השירות האחר, מאחר ואין מדובר בסמיכות מועדים ולא זהות בסכומים.

יתרה מזאת, לא ניתן להתעלם מעדותו של המומחה שהעיד בחקירה הנגדית, מספר פעמים, שחוות דעתו אינה מתבססת על טענת התניית שירות בשירות אלא על כדאיות כלכלית, "אני לא מדבר על התניית שירות בשירות אלא על חוסר הגיון כלכלי בקניית פיקדונות" (ע' 9 שורה 26) "שוחחתי עם הלקוח – הוא אמר שהפיקדון הזה היה מבחינתו במערכת היחסים שלו עם הבנק תנאי לקבלת אשראי, אבל זה לא התניית שירות בשירות, כי הפסיקה אומרת שהתניית שירות בשירות יכולה לחול רק כשיש קורלציה באשראי או פתיחת פיקדון. כאן היה פיקדון שלא היה לו היגיון ושכל, ומי שהרוויח זה הבנק, והפסיד הלקוח" (ע' 10 שורות 3-6) "לא אמרתי שירות בשירות, אמרתי שהלקוח אמר שאילצו אותו" (ע' 11 שורה 1) "נכון, לכן אין כאן הגדרה משפטית של התניית שירות בשירות, אלא חובת הנאמנות" (ע' 11 שורה 27).

אלו דברים שבאו מפיו של המומחה מטעם הנתבעים, אשר בדק את תדפיסי חשבון הבנק של החברה והעיד כי לא מצא קורלציה בין פעולות האשראי בחשבון לבין פעולות הפקדת הכספים בפיקדונות ו/או בתוכניות חסכון.

אסיים חלק זה של הדיון בדוגמא האחרונה שהובאה ע"י הנתבע בתצהירו, שביום 14/2/07 אילץ התובע את החברה להפקיד סכום של 33,800 ₪ בפיקדון חד פעמי, בעוד 4 ימים לאחר מכן, ביום 18/2/07, נאלצה החברה לקחת הלוואה בסך של 23,000 ₪.

מעיון במש/4 , תדפיס חשבון החברה לחודש 2/07, עולים הממצאים הבאים:

ביום 14/2/07 משכה החברה פיקדון בסך 33,267 ₪ והפקידה בפיקדון יומי סכום של 33,800 ₪. פיקדון זה נפרע ביום 18/2/07 יחד עם פיקדון נוסף בסכום של 16,111 ₪ ונלקחה הלוואה בסך של 23,000 ₪. כספי הפיקדון וההלוואה שימשו להקטנת יתרת החובה בחשבון שעמד בחריגה ממסגרת האשראי שעמדה על סך 250,000 ₪.

נתונים אלו ממש/4, שאין עליהם מחלוקת, מפריכים את טענת הנתבע להתניית שירות בשירות בנוגע לפיקדון שהופקד ביום 14/2/07, החברה עשתה בפיקדונות כרצונה ולשימושה שלה להקטנת יתרת חובה.

טענה נוספת בתצהירו של הנתבע, הינה טענה בדבר חיוב בתוספת סיכון בניגוד למוסכם. לטענת הנתבע, חייב התובע את החברה, בתוספת סיכון בגין הלוואות שנטלה החברה בשנים 2003-2007, עת שועבדו לטובת חשבון החברה קרנות נאמנות שהתנהלו על שם הוריו של הנתבע. לטענת הנתבע, היה על התובע להעמיד לו הלוואות ללא תוספת סיכון, נוכח הביטחונות הכספיים, שהסיכון היחיד בהם תנועות שוק ניירות ערך. להשלמת התמונה אציין, כי על פי תצהיר הנתבע, בשנת 2009 הועברו הכספים מקרנות הנאמנות לתוכניות חסכון, והכספים מומשו ע"י הבנק, בסמוך למועד הגשת התביעה.

לביסוס הטענה צירף הנתבע לתצהירו דוח יתרות כולל לתאריך 31/12/03 ולכל 31/12 לשנה לאחר מכן, עד לשנת 2007. מהתדפיסים עולה כי בחשבון של הוריו, היו כספים בקרנות נאמנות שיתרתם בכל סוף שנה עמדה על סכום שונה, ביום 31/12/03 יתרת הזכות בקרנות הנאמנות עמדה על 122,499 ₪, ביום 31/12/04 על סך 176,439 ₪, ביום 30/12/05 על סך 118,544 ₪, ביום 31/12/06 על סך 124,651 ₪ והלוואה על סך 16,250 ₪ וביום 31/12/07 129,238 ₪ והלוואה על סך 1,250 ₪.

למותר לציין, כי הנתבע לא צירף בדל ראיה שכספים אלו שועבדו לטובת חשבון החברה ושימשו כביטחונות לטובת האשראי שלקחה החברה. הטענה שבגין כספים אלו, שגם אם נקבל את הטענה ששועבדו לטובת האשראי של החברה, היה על הבנק להעמיד לחברה הלוואות ללא תוספת סיכון, הינה טענה מופרכת ולא מבוססת על הנתונים והעובדות שבתיק.

המומחה אישר בעדותו שבעניין תחשיביו בדבר הלוואות ללא תוספת סיכון בשל הביטחונות הכספיים הלכאוריים, הסתמך על דברי הנתבע, ללא שראה כל מסמך בעניין זה. עוד אוסיף, כי הנתבע וגם המומחה לא פירטו מה היה היקף הביטחונות שהעמידה החברה לטובת האשראי ורק התייחסו לביטחונות הכספיים בקרנות הנאמנות בחשבון הוריו של הנתבע. בהעדר פירוט בדבר מצב האשראי הכללי של החברה כנגד כלל הביטחונות שהעמידה החברה לטובת האשראי, אני סבורה שהטענה נטענה ללא כל ביסוס ובאופן חלקי ומגמתי.

למען השלמת התמונה, אציין כי הנתבע והמומחה אינם מכחישים את העובדה, שבין החברה לבין התובע נערכו הסכמים בכתב, בהם פורטה תוספת הסיכון שהחברה תשלם בגין ההלוואות. מנגד, הנתבע לא הציג כל מסמך לסתור את המסמך בכתב, לפיו הסכימו החברה והתובע לגבי שיעור תוספת הסיכון להלוואות.

על פי חוות דעת המומחה, הנזקים הנטענים בשל התניית שירות בשירות וגביית תוספת סיכון, מסתכמים בסכום כספי בסך של 110,000 ₪.

הנתבע הוסיף וטען כי התובע חייב אותו בעמלת עריכת מסמכים, עמלה שהיא בעצם תוספת לריבית שהוסכמה בין החברה לתובע, ובכך הפר התובע את חובת הגילוי כלפי החברה. סכום הנזק הנטען על פי חוות דעת המומחה עומד על סך 36,626 ₪. בחקירתו העיד הנתבע, כי חתם על מסמכי התובע ללא שקרא את המסמכים.

לעניין זה טען התובע בסיכומיו, כי הנתבע מתעלם מההסכמים שנערכו בין החברה לבין התובע והפנה לע"א (חי) 3473/06 עלי כנאני נ' בנק לאומי בע"מ פורסם בנבו ביום 4/2/08, שם נפסק, כי יש להעדיף הסכמים בין הבנק ללקוחותיו לעניין עמלות, על ההסדרים בחוק הריבית, התשי"ז-1957 וכי הבנק רשאי לגבות עמלה וריבית גם יחד, כאשר החובה המוטלת עליו היא גילוי נאות מראש על שיעורי העמלות, בהתאם לחיקוקים המוזכרים שם.

בעניין זה, אני סבורה כי הדין עם התובע. הלכה היא, כי אדם לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך עליו חתם וכי לא ידע מה נכתב בו ובלבד שידע מהו נושא המסמך. הנתבע מאשר את חתימתו על ההסכמים שנחתמו עם התובע המשקפים הסכמה ברורה ומפורשת לגביית עמלות מחשבון החברה. יודגש, אין בפי הנתבע טענה כי התובע גבה מהחברה עמלות בניגוד למוסכם והנתבע אף אינו מעלה טענה כי לא גולו לו שיעורי העמלות.

מעבר לאמור בפסק הדין אליו הפנה התובע, אפנה להוראה 21 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992 הנושאת את הכותרת "גילוי עלות אפקטיבית של הלוואה לסכום קצוב", הקובעת כי הבנק יגלה ללקוח את שיעור העלות האפקטיבית של הלוואה, שאינה עולה על 500,000 ₪, בהתבסס על שיעור הריבית שהיה בתוקף ביום ביצוע ההלוואה, לאחר ניכוי עמלות וחיובים נוספים המנוכים מהסכום המקורי של ההלוואה, או שהלקוח נדרש לשלמם בנפרד. לעניין מסגרות אשראי בחשבון עובר ושב נקבע כי הבנק יגלה בהסכם למתן אשראי את שיעור עמלת הקצאת אשראי ושיעור הריבית לכל סוג ומסגרת ושיעור ריבית חריגה, כל חיוב בנפרד. מהכללים לעיל, נמצא כי ריבית ועמלות במתן הלוואות והקצאת אשראי בחשבון עובר ושב, ניתנות לחישוב ולגבייה בנפרד, כל עוד הבנק עמד בחובת הגילוי המוטלת עליו על פי דין.

נוכח האמור לעיל, נמצא כי טענת הנתבע, שחיובים בגין עמלות עריכת מסמכים מהווה תוספת ריבית שלא כדין, אינה מבוססת על הדין הקיים.

בפי הנתבע שתי טענות נוספות, האחת, נזקים שנגרמו לחברה בגין מחסור בכסף נזיל, השניה, נזק עקיף בשל מחסור בהון חוזר. שתי הטענות מבקשות להסתמך על התנהגותו של התובע, שגרמה, כך לטענת הנתבע, למחסור במזומנים, והחברה נאלצה לשלם לספקים באשראי ולא במזומן, כך נמנע ממנה לקבל הנחת מזומן מהספקים בשיעור של 10% מהיקף הרכישות, להגדיל את היקף המכירות ולהגדיל את הרווח הגולמי של החברה. המומחה העריך את הנזקים הללו בסכום של 160,604 ₪ עבור נזק שנגרם בגין מחסור בכסף נזיל בהתבסס על 4 מחזורי מכירה בשנה וסך של 400,664 ₪ עבור נזק עקיף בשל מחסור בהון חוזר.

הנתבע נחקר במהלך חקירתו על מצב החברה בשנים 2006-2008 וכך העיד:

ש:בסעיף 14 אתה טוען שהבנק חייב אותך בניגוד להגיון כלכלי בתוספת סיכון. האם נכון שההפסדים בחברה גדלו כל שנה?

ת:אולי ההפסדים גדלו, אבל גם הפעילות גדלה כל שנה ושנה.

ש: הקראתי לך את המספרים וריכוז יתרות מעיד שהאובליגו גדל של שנה והפער בבנק בין האובליגו לבטחונות גדל.

ת: נכון, הפעילות גדלה כל הזמן והאובליגו גם.

ש: יותר מזה אני יכול לומר שעל פי דוח רווח והפסד בשנת 2007 החברה הפסידה 187,000 ובשנת 2008 החברה הפסידה 380,000 היא הכפילה את ההפסדים שלה. בשנת 2006 ההפסד היה 183,000 ₪, כלומר יש לה הפסדים מתמשכים, פער גדל באובליגו, אז מדוע יש חוסר היגיון כלכלי בתוספת סיכון.

ת: החברה לא שינתה את הסטאטוס שלה בסיכון בבנק והיא שינתה את הפעילות שלה כל הזמן, הפעילות רק עלתה.

ש: אז גם ההפסדים.

ת: בסדר, גם ההפסדים לפי רואה החשבון.

מחקירתו של הנתבע מתברר שמצבה של החברה לא היה מן המשופרים. במהלך השנים 2006-2008, ההפסדים גדלו בסכומים לא מבוטלים ויתרות האשראי של החברה אצל התובע גדלו, כפי שהעיד הנתבע.

כאשר נשאל במהלך החקירה מהיכן שאב שיעור הנחה של 10% הנחה מזומן מספק, השיב שאין בידיו מסמך כזה וזה מה שהיה נהוג עד לפני שלוש או ארבע שנים. מאוחר יותר סייג את טענתו והעיד כי לא ניתן לחברה הנחה במזומן על רכישות מחוץ לארץ רק מספקים בארץ, הבחנה שלא נעשתה בחישובי המומחה. הנתבע לא זכר בחקירתו, מה היה אחוז הרכישות בארץ ובחו"ל.

לעניין מחזורי רכישת המוצרים, העיד הנתבע כי חוות דעת המומחה התבססה על מחזורי אשראי הקיימים בשוק ולא על מחזורי קנייה. לשאלת בית המשפט, תיקן הנתבע את תשובתו והשיב כי מדובר במחזורי אשראי שהחברה קיבלה ולא את אלה שקיימים בשוק.

לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים, על כך שהבנק אינו חייב לתת לחברה אשראי, זאת נוכח הוראת סעיף 2 (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, לפיה " אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח".

נפסק לא פעם, כי לבנק אין חובה לתת אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר את ההסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח, וכך נפסק בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 685-683 (1983):

"כפי שהובהר לעיל, התנאי הנדון הינו תנאי סביר ביחסים בין בנק ללקוחו, על-פיו שומר לעצמו הבנק את הזכות להחליט, אם ומתי ליתן הלוואה נוספת ללקוחו. ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק, ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסוים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק, וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסוים, ובלבד שיוכל בל פעם שיתבקש ליתן הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות אותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה) - אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי הוגן לבנק. "יתרון" זה של הבנק ליתן או לא ליתן הלוואה ללקוחו היה לו אף קודם כריתת החוזה בין הצדדים.

ראה גם פסיקתו של כבוד השופט עמית בת.א. (חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נגד בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו 26/3/07)

"שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכיו"ב שיקולים – יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי" הפרקליט מד (1999) 449 עמ' 469. ברגיל, היקף התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי".

לאור האמור לעיל, ובנסיבות שהתגלו בחקירה הנגדית, לפיהן מצבה הכלכלי של החברה היה בכי רע והיא צברה הפסדים שגדלו משנה לשנה, לא מצאתי בסיס ממשי לטענה בדבר הנזקים הנטענים.

בהינתן האמור לעיל, המצביע על חולשה ממשית של טענות הנתבע והחברה, אך עם זאת בהתחשב בהלכה הנוהגת בבקשת רשות להתגונן, ובהתאם לסמכותי על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני נעתרת לבקשת רשות להתגונן של החברה והנתבע בכפוף להפקדת סכום כספי בסך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט.

בקשת רשות להתגונן - נתבעת 3

לטענת נתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"), לאור תצהיר נתבע 2, אין כל חוב בחשבון החברה. לטענת הנתבעת היא ערבה יחידה כמשמעותו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") והתובע לא רשאי היה להחתים אותה על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום. לטענת הנתבעת, היא לא ידעה מה משמעות הערבות בעת החתימה ולא נשאה בתפקיד כלשהו בחברה, מלבד היותה מנהלת המשרד ומורשית חתימה בחשבון הבנק של החברה.

הנתבעת מאשרת בתצהירה כי בעת החתימה על הערבות לטובת החברה היא היתה נשואה לנתבע 2.

כאמור, הנתבעת מבקשת לחסות תחת הסעיף 21 לחוק הערבות, על פיו, ערב יחיד ערב רק לסכום הנקוב בערבות.

חוק הערבות מגדיר "ערב יחיד" כלהלן:

"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוגו של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה ; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" – כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, התשכ"ח – 1968."

בעניין זה נקבע בע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ תק-על 2009(2) 941, כי אשתו של בעל עניין בתאגיד אינה יכולה להחשב כערב יחיד. יפים הדברים שנאמרו מפי כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקציה:

"הרעיון הטמון בהגדרה מצמצמת זו של "ערב יחיד" ברור על פניו. הוא מכוון להוציא מתחומי ההגנה המיוחדת הניתנת לערב יחיד את אותם ערבים שיש להם אינטרס כלכלי מובהק המזוהה עם האינטרס של החייב (כשהוא יחיד), ושל "בעל הענין" כאשר החייב הוא תאגיד. התכלית החברתית של מתן הגנה לערב התמים, שאין לו אינטרס כלכלי במתן האשראי לחייב, איננה מתקיימת בדרך כלל ביחס לבני זוג ובני משפחה תלויים בחייב, או בבעל ענין בתאגיד החייב. בבני משפחה הנימנים על הגרעין הקרוב ביותר לחייב או בבעל ענין בחייב מתקיימות זהות אינטרסים וציפיות משותפות לאלה המניעים את החייב בקבלת

האשראי, והסיכון והסיכוי הנילווים לקבלת האשראי משותפים גם להם. לפיכך, אין הצדקה לפרוש עליהם את ההגנה המיוחדת שהחוק מעניק לערב היחיד, אשר לוקח על עצמו אך סיכון במתן ערבותו, בלא שלסיכון זה נילווית טובת הנאה כלשהי (על העדר ההצדקה במתן הגנה לערב בעל אינטרס כלכלי זהה לזה של החייב ראו ר' בר-קהן דיני הגנת הערב 237 (1998))."

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת אינה ערבה יחידה.

הנתבעת אינה מכחישה את חתימתה על גבי טופס הערבות. טענתה כי לא הבינה את משמעות הערבות המועד החתימה, נטענה בסתמיות. כאמור, הלכה היא, כי אדם לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך עליו חתם וכי לא ידע מה נכתב בו ובלבד שידע מהו נושא המסמך. לא מצאתי בתצהירה של הנתבעת, נסיבות, ולו אחת, היכולות להצביע על כך שהנתבעת לא הבינה את משמעות החתימה על גבי הערבות. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבעת ניהלה את משרד החברה והיתה מורשית פעולה בחשבון החברה. מכאן, שהיתה חשופה לכל הפעילות העסקית, כלכלית וכספית של החברה. על כן, אני דוחה את הטענה.

באשר לטענת הנתבעת, כי לא נשאה בתפקיד כלשהו בחברה, אני סבורה כי אין בטענה זו כל רלוונטיות לעניין שלפני ואין בה כל הגנה כנגד התביעה, על כן לא מצאתי לנכון להתייחס למסמכים שהוגשו במסגרת החקירה מש/1 ו- מש/2, פרוטוקולים מישיבת דירקטוריון של החברה, שם מצוין כי הנתבעת מנהלת בחברה ולטענות הצדדים בעניין זה. כך גם לגבי טענת הנתבעת שנפרדה מהנתבע בשנת 2007 והתגרשה רשמית בשנת 2010, אין בטענה זו הגנה כלשהי כנגד התביעה. שתי הטענות נדחות.

אשר על כן, נוכח ההחלטה שהתקבלה לעניין החברה והנתבע, בשים לב שהנתבעת ערבה לחובות החברה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ניתנת לנתבעת רשות להתגונן כנגד התביעה, בהתבסס על טענות הנתבע בלבד, בכפוף להפקדת פיקדון כספי בסך של 40,000 ₪ בקופת בית המשפט.

בקשת רשות להתגונן – נתבע 4

לטענת נתבע 4 (להלן: "הערב"), לאור תצהיר הנתבע, אין כל חוב בחשבון החברה. הערב מאשר בתצהירו כי חתם על מסמך ערבות בסך של 200,000 ₪ ביום 25/3/07 וסבר בעת החתימה, כי לא יקשה על החברה לעמוד בפירעון ההלוואה.

לטענת הערב, הוא במעמד ערב יחיד וחלה חובה על התובע לגלות לו במעמד החתימה כי ההלוואה מחליפה חוב קיים ואין מדובר באשראי חדש.

עוד טען הערב, כי גילה לאחר הגשת התביעה, כי בשנה שקדמה להלוואה ושלושה חודשים לאחר מכן, נתן התובע לחברה אשראי בגובה של 750,000 ₪, ואם התובע היה מיידע אותו על מצבה הכלכלי של החברה, לא היה חותם על הערבות.

הערב טען, כי התובע לא יידע את הנתבעים, שהם יכלו להורות לתובע, לפרוע את ההלוואה לה הוא ערב, מכספי תכנית החיסכון של הוריו, אשר שימשו לפירעון חובות אחרים של החברה.

במהלך החקירה התברר, כי הערב עבד בחברה משנת 2005 עד לשנת 2010 ונפגש עם הנתבע כמעט בכל יום. עובדה שלא צוינה בתצהיר הערב.

אין חולק כי הערב הינו במעמד ערב יחיד כמשמעותו בחוק הערבות.

בנוגע לטענת הערב, כי ההלוואה נועדה להחליף חוב קיים, לא מצאתי כל בסיס ראייתי לגיבוי הטענה. כפי שנקבע בהסכם ההלוואה והערבות, כספי ההלוואה ניתנו למטרת "פריסת מלאי הקמה לחברה". לא סוכם במטרת ההלוואה על פריסת חוב ו/או הסדר חוב, אלא עיקרה, מלאי הקמה לחברה.

במהלך החקירה, הציג ב"כ התובע לערב תדפיס חשבון בנק לחודש 3/07 המצביע על רכישת מט"ח בסך של 100,930 ₪ ביום 27/3/07, יומיים לאחר מתן ההלוואה וסך של 39,268 ₪ ביום 28/3/07, 3 ימים לאחר מתן ההלוואה.

נתונים אלה של רכישת מט"ח, שניתן להניח שנועדו לרכישת סחורה מספקים בחו"ל, ימים ספורים לאחר העמדת ההלוואה לחברה, לא משתלבת עם גרסת הערב, שההלוואה ניתנה להחליף חוב קיים וניתן לראות מעיון בתדפיס, כי כספי ההלוואה שימשו לרכישת מט"ח, זאת גם בשים לב שיתרת החובה בחשבון החברה עמדה על מלוא מסגרת האשראי שהוקצתה לחברה ביום מתן ההלוואה.

עוד העיד הערב, כאשר נשאל על הערבות שנתן, "באופן כללי אני מאמין שידעתי על מה מדובר" עדותו זו של הערב מפריכה את טענתו, שלא ידע על מצבה הכלכלי של החברה ומצבת ההלוואות שניתנה לה במועד חתימת הערבות, שהרי ידע על מה מדובר כשבא לחתום על הערבות.

לעניין טענת הערב, שהיה על התובע לזקוף את כספי תכנית החיסכון של הוריו, לטובת ההלוואה לה הוא ערב. אני סבורה שאין בטענה זו ממש. סעיף רלוונטי בעניין זה הוא סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 שכותרתו "זקיפת תשלומים בחיובים אחדים" הקובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום, לא עשה כן, רשאי הנושה לעשות כן".

לא מצאתי כי קיימת חובה בדין ליידע את הערב בדבר ההוראה הקבועה בחוק החוזים לעיל, והערב לא הביא כל ראיה הקושרת אותו ו/או את הנתבעים האחרים לתכנית חסכון כלשהי ו/או לפירעונה. הטענה נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי.

לאור האמור לעיל, נדחות טענות הערב, למעט טענתו כי אין חוב לחברה בהתבסס על תצהיר הנתבע.

אשר על כן, נוכח ההחלטה שהתקבלה לעניין החברה והנתבע, בשים לב שהערב ערב לפירעון הלוואה שהיתרה הבלתי מסולקת בה נכון למועד התביעה על סך של 99,971 ש"ח, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-,1984 ניתנת לערב רשות להתגונן כנגד התביעה, בהתבסס על טענות הנתבע בלבד, בכפוף להפקדת פיקדון כספי בסך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט.

לסיום, תינתן לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה, בטענות המפורטות בתצהירו של הנתבע, בכפוף להפקדת הפיקדונות הכספיים כמפורט בגוף ההחלטה.

הפיקדונות הכספיים שנקבעו, יופקדו במזומן או בערבות בנקאית, בתוך 45 ימים מהיום, וההליך יעבור לסדר דין רגיל ותצהיר הנתבע יהווה כתב הגנה בתיק, אחרת, תמחק בקשת רשות להתגונן של הנתבעים, ללא צורך בהחלטה נוספת והתובע יהיה זכאי לפסק דין לטובתו על יסוד האמור בכתב התביעה.

הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪ יבואו בחשבון במסגרת ההליך העיקרי.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ד, 07 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.