1. תביעה כספית על סך של 292,575 ₪, שהוגשה על ידי בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק" או "התובע"), בסדר דין מקוצר, ביום 02.02.10, לבית משפט השלום בטבריה.
2. התביעה הועברה מטעמי סמכות מקומית לבית משפט זה, ביום 08.04.10. ביום 08.12.10 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התובענה בהחלטתו של כב' הרשם מורני.

כתבי הטענות והשתלשלות העניינים בתיק:

1. הבנק טען בתביעתו כי ביום 06.12.06 חתם הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") על בקשה לפתיחת חשבון שמספרו 83164, בסניף 731 בשפרעם (להלן: "החשבון"), וביום 02.06.09 חתם הנתבע על כתב התחייבות להחזרת הלוואה מס' סידורי 56, בסך של 310,000 ₪ למטרת "ארגון הסדר" (להלן: "הלוואת ההסדר").
2. הבנק טען בתביעתו כי מאחר שהנתבע פיגר בהשבת ההלוואה (פיגורים ע"ס של 4,098 ₪ נכון ליום 25.01.10), דרש הבנק ביום 24.09.09 מהנתבע את פירעון יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת ע"ס כולל של 308,653 ₪.
3. הבנק טוען כי ביום 02.06.09 חתם הנתבע 2, בנו של הנתבע, כערב יחיד על כתב התחייבות וערבות להלוואת ההסדר (להלן: "הערב"). על פי סעיף 13 לכתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה (להלן: "כתב ההתחייבות"), רשאי הבנק לדרוש את פירעונה המידי של מלוא היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה או כל חלק ממנה אם לא ישלם החייב העיקרי לבנק תשלום כלשהו במועד שנקבע לתשלומו. ביום 24.09.09 שלח הבנק מכתב דרישה לערב.
4. נטען כי הבנק הודיע לנתבעים על סכום החוב מעת לעת בדפי החשבון, וכן בהודעות בכתב ובעל-פה, מבלי שהנתבעים חלקו על נכונותם. לפיכך, טוען הבנק כי הערב חב בתשלום חוב ההלוואה הבלתי מסולקת בסך של 292,575 ₪ (נכון ליום 25.01.10), יחד ולחוד, עם הנתבע.
5. ביום 21.03.10 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן כנגד התובענה. בבקשתם טענו הנתבעים כי הוחתמו על טפסים ריקים, וכי נמסר לנתבע שעניין הריבית ייסגר בנפרד בתיאום עמו. נטען כי פרטי הריבית ושיעוריה ה- "דרקוניים" מולאו באופן חד-צדדי על ידי הבנק, מבלי שנערך מו"מ עם הנתבע. הנתבעים אף הכחישו קיומו של פיגור כלשהו בתשלום ההלוואה.
6. הנתבעים טענו כי פירעון מידי של מלוא החוב כאשר כתב ההתחייבות הינו הסדר תשלום חוב, משמעו ביטול ההסדר, והבנק המבקש לבטל החוזה, לא שלח לנתבעים התראה ולא עמד בדרישות דיני החוזים.
7. הנתבעים הוסיפו וטענו כי חתמו על כתב הערבות מבלי שקיבלו הסבר מלא ומפורט, ובפרט בעניין השלכות הוראת סעיף 13 לכתב הערבות, שעניינה העמדת יתרת ההלוואה לפירעון מידי אם החייב העיקרי לא ישלם תשלום כלשהו, וכי הוראה זו מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.
8. נטען כי לערב לא ניתנה הזדמנות לקרוא את כתב הערבות ולדרוש הסברים, בפרט נוכח גילו הצעיר של הערב, וכל אשר נדרש היה לחתום על המסמכים, וזאת אף שאינו יודע קרוא וכתוב, ובקושי חותם את שמו, ואף לא ניתנה לו הזדמנות לפרוע את ההלוואה בתשלומים בהתאם לתנאיה. לפיכך, נטען כי לאור הפרת הבנק את חובות הגילוי, הנאמנות, השליחות וקיום חוזה בדרך מקובלת ובתום לב, דין התביעה להידחות.
9. לאחר שביום 9.11.10 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן בפני כב' הרשם נדים מורני, בו העיד הנתבע, ונשמעו סיכומי הצדדים בבקשה, החליט כב' הרשם מורני ביום 08.12.10 ליתן לנתבעים רשות להתגונן כנגד התובענה משום שסבר כי החלטתו של הבנק להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מידי בגין חוב פיגורים בשיעור של 4,098 ₪ בלבד, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, בפרט כאשר גם לא נשלחה לנתבע דרישה נוספת כלשהי לתשלום יתרת הפיגורים לקראת העמדת יתרת ההלוואות לפירעון מידי ולקראת הגשת התביעה. כב' הרשם מורני הוסיף כי:

"לעניין הערב, התנהגות המשיב (הבנק, ע.א.) היתה יותר אכזרית, כאשר הוא נדרש לראשונה עפ"י מכתב הדרישה לערב מיום 24.9.09 לשלם את מלוא החוב המגיע מהחייב העיקרי נכון ליום 22.9.09 ע"ס 308,653 ₪ מבלי לטרוח ולפרט בפניו שיתרת ההלוואה באותה עת הינה ע"ס 1,313 ₪, סכום שיתכן והיה ביכולתו וברצונו לשלמו" (החלטת כב' הרשם מורני, פסקה 11).

1. לאחר שמו"מ בין הצדדים בעקבות ישיבת קדם משפט שהתקיימה בפניי ביום 27.04.11, לא צלח, התקיימו 3 ישיבות הוכחות: בישיבת ההוכחות הראשונה מיום 07.03.12, העידו מטעם הבנק, סמי טריף אשר שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל מחלקת בנקאות עסקית בסניף שפרעם (על תצהירו, ת/1); וחנאן משיעל, פקידה במחלקת בנקאות עסקית בסניף שפרעם, שהחתימה את הנתבעים על מסמכי ההלוואה ועל כתב ההתחייבות (על תצהירה, ת/2). בישיבת ההוכחות השנייה מיום 04.06.12, העיד מטעם הנתבעים, הנתבע (על תצהירו, נ/1; ועל הנספחים שצורפו לתצהיר משיעל, ת/2, שסומנו לצורכי זיהוי, א'-ג'). בישיבת ההוכחות השלישית מיום 22.10.12, העיד הערב (על תצהירו, נ/2), ובתום הישיבה הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.
2. לאחר הגשת הסיכומים, התרתי לתובע בהחלטתי מיום 26.1.13 להגיש סיכומי תשובה, ובהחלטה נוספת מאותו היום, הוריתי לשני הצדדים להגיש תוך 14 יום טבלה משותפת המפרטת את מלוא התשלומים או התקבולים ששולמו או נזקפו ע"ח החוב נשוא התביעה מיום העמדת ההלוואה ועד היום.
3. ביום 12.2.13 הוגשו סיכומי התשובה מטעם התובע, בהם, בין היתר, הודיע התובע כי הוא מאשר את סכומי התקבולים על חשבון ההלוואה מיום 2.6.09 ואת התאריכים בהם הופקדו, כמצוין בטבלה שצורפה לסיכומי הנתבעים.

ראיות הצדדים:

ראיות התובע:

תצהירו של מר סמי טריף:

1. מטעם הבנק הוגש תצהיר עדותו הראשית של מר סמי טריף אשר שימש, כאמור, במועדים הרלוונטיים כמנהל המחלקה העסקית בסניף שפרעם, ת/1. עד זה ציין בתצהירו כי מספר ימים לפני חתימת הנתבעים על כתב ההתחייבות / ערבות להלוואה, הגיעו אליו לפגישה בסניף, הנתבע יחד עם עו"ד (רו"ח) נסרי סרחאן שהינו אחיו של הנתבע וגם בעלה של ב"כ הנתבעים בתיק זה. לדבריו, באותה פגישה הובהר לנתבע כי חובו עומד ע"ס של 310,000 ₪ לאחר שמומש הפיקדון (שנפרע ביום 03.05.09 ע"ס 63,436 ₪) שמקורו ב- 3 הלוואות שונות, הראשונה ע"ס של 177,586 ₪, השנייה ע"ס של 59,414 ₪, והשלישית ע"ס של 16,860 ₪, וכן ביתרת חובה בעו"ש ע"ס של כ- 56,000 ₪.
2. מר טריף הוסיף כי לאחר המו"מ שניהל בפגישה הנ"ל עם הנתבע ואחיו עוה"ד, ולאחר שהנתבע ביקש לפרוס את החוב לתקופה ארוכה מ- 6 שנים, סוכם על פריסת החוב לתקופה של 72 חודשים, היינו: 6 שנים. לדברי טריף, התבקש על ידי אחי הנתבע, עו"ד סרחאן נסרי, להותיר מסגרת קטנה לפעילות החשבון, אך דחה את הבקשה.
3. מר סמי טריף פירט בסעיף 3ב' לתצהירו, ת/1, את השתלשלות העניינים בחשבון בתקופה של כ- 7 חודשים עובר לחתימת הנתבעים על כתב ההתחייבות / ערבות להלוואה בסך של 310,000 ₪ כדלקמן:

א. בחודש נובמבר 2008 אושרה לנתבע הלוואה על סך של 60,000 ₪.

ב. בחודש ינואר 2009 אושרה הלוואה נוספת בסך של 20,000 ₪ (הלוואת גישור ל- 4 חודשים כנגד זיכויים צפויים בחשבון), והנתבע הבטיח שעבוד משאית מרצדס 2005.

ג. מאוחר יותר משך הנתבע שיקים מעבר למסגרת המאושרת שעמדה ע"ס של 80,000 ₪ באותה תקופה, ולכן עמדה יתרת החובה בחשבון, לאחר מתן ההלוואה בסך של 20,000 ₪, ע"ס של 92,000 ₪.

ד. ביום 20.02.09 סורבו 6 שיקים על מנת להעמיד את הנתבע בחזרה במסגרת. לאחר סירוב השיקים, עמד החשבון ע"ס של 79,063 ₪. בחודשים ינואר-אפריל 2009 המשיך הבנק להחזיר שיקים שמשך הנתבע, ובחודש מאי 2009 נמשך הפיקדון לטובת החוב.

ה. בחודש יוני 2009 בוצעה הלוואת ההסדר בסך של 310,000 ₪, כאשר ביום הקמת ההלוואה נפרעו 3 ההלוואות הקודמות ע"ס כולל של 254,000 ₪.

1. מר סמי טריף בעדותו ציין כי בגין הלוואת ההסדר הפקיד הנתבע סך של 6,000 ₪ לטובת ההלוואה ביום 03.07.09, וסך נוסף של 6,000 ₪ לטובת ההלוואה ביום 03.08.09, ולאחר מכן חדל מלהפקיד כספים לטובת ההלוואה, ורק ביום 07.10.09 הופקד על ידי סרחאן אמון סך של 7,000 ₪. ביום 16.11.09 הופקד על ידי סרחאן אמון סך של 8,000 ₪, וביום 29.12.09 הופקד על ידי סרחאן אמון סך של 8,550 ₪. לאחר מכן לא הופקד דבר עד ליום 21.01.10, בו הועבר לחשבון סך של 1,579 ₪ בגין החזר מע"מ. כמו כן, ביום 01.02.10 הועבר סך של 4,367 ₪ בגין החזרי מס, ומאז לא הופקד דבר.
2. לבסוף, ציין מר טריף בתצהירו כי ביום 24.12.09 פנתה ב"כ הנתבעים, עו"ד אומיה סאלח- סרחאן, לסניף הבנק, וביקשה להקטין את גובה התשלומים בהלוואה בסך של 310,000 ₪ לסך של 2,000 ₪ בלבד בשנתיים הראשונות, בטענה כי הנתבע אינו יכול לעמוד בתנאי ההלוואה, וזו לשון מכתבה של ב"כ הנתבעים מיום 24.12.09:

"מרשי מנהל חשבון בנק בסניפכם.

לפני כמה חודשים החתמתם את מרשי על הלוואה דרקונית שאיננו יכול עוד לעמוד בה עוד יותר.

לאור זאת אבקשכם:

1. למחזר את ההלוואה כך שהתשלום החודשי בשנתיים הראשונות לא יחצה את גבול ה- 2,000 ₪.

2. בתום השנתיים, וכי אז ההתחייבויות שלו ירדו באופן משמעותי, ניתן להגדיל את התשלום החודשי."

1. לדברי טריף בתצהירו, "ככל הידוע לי, השיב הבנק בשלילה למכתב הנ"ל" (ת/1, פסקה 5).

תצהירה של הגב' חנאן משיעל:

1. מטעם הבנק הוגש גם תצהיר עדותה הראשית של הגב' חנאן משיעל, ת/2, אשר, כאמור, היא זו שהחתימה את הנתבעים על מסמכי ההלוואה והערבות וטופס הגילוי לערב יחיד. לטענתה, הנתבע חתם על הטפסים לאחר שהסבירה לו בשפה הערבית המובנת לו את המהות ואת ההשלכות של סעיף 13 לכתב ההתחייבות. היא הוסיפה וטענה כי הוסבר לנתבע בצורה ברורה מהו אחוז הריבית, והוא אף חתם ליד סעיף 4 להתחייבות להחזר הלוואה, המפרט היטב את גובה הריבית. עדה זו הזכירה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה קיבל הנתבע הלוואה מאת התובע. עוד הטעימה עדה זו כי הוסבר לנתבע יותר מפעם אחת בשפה הערבית כי הריבית משתנה בהתאם לשינוי הפריים המתפרסם בכל אמצעי התקשורת.
2. כמו כן, לדברי משיעל, הסבירה לערב שהוצע על ידי אחי הנתבע ובתיאום עמו, בנוכחות שניהם, בסניף, במעמד החתימה על ההתחייבות להחזר ההלוואה והערבות, בשפה הערבית המובנת לו, את מהות החתימה על ערבותו, סכום ההלוואה, מספר התשלומים ומצב חשבון הנתבע.

ראיות הנתבעים:

תצהיר הנתבע 1:

1. הנתבע טען בתצהיר עדותו הראשית, נ/1, כי טרם הגשת התביעה ועובר לחתימה על הסכם הלוואת ההסדר, הייתה מאושרת לו מסגרת אשראי בסך של 80,000 ₪, וכן היו לזכותו פיקדונות בסכום של יותר מ- 60,000 ₪. לטענתו, בחודש מאי 2009 או בסמוך לפני כן, החל הבנק שלא לכבד את ההמחאות המשוכות מחשבונו של הנתבע, והערים עליו מכשולים בשל מצוקה כלכלית קשה שפקדה את הנתבע. נטען כי לאחר שהבנק "איים" כי יבטל את מסגרת האשראי, וכי יעביר את ענייני הנתבע לפסים משפטיים, ומשלא עלה בידי הנתבע לגייס את הסכומים שדרש הבנק לכיסוי החוב, החלה פקידת הבנק, הגב' חנאן משיעל, ליצור קשר עם אחי הנתבע, נסרי סרחאן, ומסרה לו פרטים על חשבונו של הנתבע ועל מצבת חובותיו לבנק, ללא הרשאה, ותוך פגיעה ביחסי הסודיות שבין הבנק ללקוח.
2. הנתבע טוען כי ביקש מאחיו להציע פתרון להסדר החוב שיהא מקובל על הבנק, ובחודש אפריל 2009, ביום שישי, התקיימה פגישה בנוכחות הנתבע ואחיו בבנק, בה הציע אחי הנתבע לבנק לאשר לתובע הלוואה נומינלית להסדרת החוב, אך הבנק סירב בתוקף לאשר את ההלוואה, ועמד על כך שיופקדו מזומנים לכיסוי החוב תוך 14 יום.
3. לטענת הנתבע, נוכח עמדת הבנק, יצא אחיו נסרי מהתמונה, ומשהנתבע לא הצליח לגייס את הסכומים אותם דרש הבנק, ביטל הבנק את מסגרת האשראי, והחל "לרדוף" אחר הנתבע לסור לסניף לשם הסדרת ההלוואה. נטען כי לאחר מספר שיחות טלפוניות שקוימו במהלך חודש מאי 2009, הודיע הבנק לנתבע כי אושרה לו הלוואה לכיסוי מלוא חובותיו, אך עמד על כך שהנתבע יציג ערב להלוואה. הנתבע טוען כי לא ידע מהו שיעור חובותיו, וכי למד על כך רק מן התביעה.
4. הנתבע טוען כי חתם על הסכם ההלוואה במועד שאינו זכור לו במדויק, בחודש מאי 2009, כאשר, לטענתו, "המסמכים עליהם נמצאת חתימתי ואשר צורפו לתצהירי התובעת, לא הובאו לעיוני. היו מונחים לפניי מס' מסמכים בערימה ורק נתבקשתי לחתום בשליפה" (תצהיר הנתבע, נ/1, פסקה 19).
5. לטענת הנתבע, חתם על הסכם ההלוואה לאחר שהוסבר לו כי הסכום החודשי שישלם הינו סך של 5,000 ₪ לחודש עד סוף שנת 2009, וכי מתחילת שנת 2010 יופחת התשלום לסך של 1,500 ₪. לדבריו, כבר באותו שלב, סוכם על ביטול מסגרות האשראי והוראות הקבע, וכי חשבון הנתבע ייוחד לסילוק החוב בלבד. כן טען הנתבע כי סוכם על שבירת פיקדונות שנצברו לזכות הנתבע בבנק בסכום של כ- 60,000 ₪ ע"ח סילוק ההלוואה.
6. הנתבע טוען כי במעמד חתימת ההסכם, הוחתם על טפסים ריקים, כאשר, לדבריו, הודע לו כי שיעור הריבית ייסגר בתיאום עמו בשלב מאוחר יותר, וכך היה גם בהלוואות קודמות. לטענתו, למיטב זכרונו, רק שמו ומספר החשבון היו נקובים על הטופס אשר הנתבע לא קיבל העתק ממנו. נטען כי במעמד החתימה על ההלוואה היה לבדו, כאשר בנו חתם על כתב הערבות במעמד מאוחר יותר ובאופן עצמאי.
7. הנתבע טוען כי הופתע לגלות בעת הגשת התביעה כי שיעור הריבית הינו גבוה, כי הלוואת ההסדר צפויה הייתה להיות מסולקת על פני 6 שנים שלא כפי שהוסבר לו וסוכם עמו, וכי הפיקדונות לא שימשו לכיסוי החוב על פי ההלוואה. הנתבע טוען שלאחר שעמד בקושי רב ב- 6 תשלומים בחודש דצמבר 2009, פנה לבנק על סמך הבטחתה של גב' משיעל כי עם סיום שנת הכספים ניתן יהיה לדון מחדש בגובה התשלומים החודשיים ולהפחיתם לסכום של 1,500 ₪.

תצהיר הנתבע 2:

1. הערב טען בתצהיר עדותו הראשית, נ/2, כי נתבקש על ידי אביו, הנתבע, לשמש כערב להחזר הלוואה בסכום של 60,000 ₪, ונאלץ בלית ברירה להסכים לכך, משום שהוא היחיד במשפחה העובד למחייתו, ועקב לחץ משפחתי שהופעל עליו. הערב טען כי אינו יודע קרוא וכתוב, לא בעברית ולא בערבית, וכי הוא בקושי משרבט את שמו. הוא ציין בתצהירו כי נשר מבית ספר טכנולוגי כבר בסוף כיתה ט' בשל מוגבלותו בקריאה ובכתיבה. גם המבחן העיוני בנהיגה נערך לו בעל-פה על סמך אישור מבית הספר שאינו יודע קרוא וכתוב ,כאשר, לדבריו, אישורים אלו לא נשתמרו בידו, ופנה למנהל בית הספר וכן למשרד הרישוי כדי להשיג עותק מהם, אך טרם קיבלם לידיו.
2. באשר לנסיבות חתימתו על כתב ההתחייבות והערבות להחזר ההלוואה, מציין הערב כי אביו, הנתבע, הסביר לו כי הינו יכול לעמוד בתשלום ההלוואה, וכי חתימת הערב הינה עניין פורמאלי בלבד, כך שהערב לא יחויב במאומה. לדבריו, חתם על מסמכי ההלוואה באמצע השבוע, בין השעות 16:30 - 17:30, לאחר סיום עבודתו כשהוא מלווה בחבר שהמתין לו מחוץ לבנק, ולא היה עד לחתימה.
3. לדבריו, בעת שניגש לפקידת הבנק, הגב' משיעל, היא טיפלה בלקוח אחר, והוא המתין לה כ- 10 דקות. נטען כי פקידת הבנק ביקשה את רשות הלקוח בו טיפלה, לטפל בעניינו של הערב, תוך שהיא מציינת בפני הלקוח כי הדבר ייעשה בזריזות. הערב טוען כי שהה אצל הפקידה 7-5 דקות שבמהלכן ניגשה למכונת הצילום כדי לצלם את תעודת הזהות שלו וחזרה. לטענתו, במעמד החתימה על הטפסים, היו הם ריקים, לא הופיע עליהם סכום ההלוואה, והם הוצגו בפניו כשהם כבר נושאים את חתימת אביו, הנתבע, שחתם עליהם מספר ימים לפני כן.
4. הערב טען כי במעמד החתימה, לא הוסבר לו דבר על תנאי ההלוואה, ואף לא על מעמדו כערב להלוואה, ואף לא נמסרו לו, ולא נתבקש לעיין במסמכים עליהם חתם, לא במעמד החתימה, ולא לאחריה שאז, לדבריו, "הייתי מצהיר ללא בושה כי אינני יודע לקרוא" (תצהיר הערב, נ/2, פסקה 20).
5. לבסוף, טען הערב כי לא קיבל שום הודעות מהבנק בגין חובתו לפרוע את ההלוואה, ואף לא עדכונים שוטפים בעניין פירעונה.

דיון והכרעה:

1. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהונחו בפניי, לא שוכנעתי כי הנתבע (החייב העיקרי) שעדותו הותירה בי רושם עגום ביותר, חתם על מסמכי ההלוואה "בלנקו". יתרה מזו, חומר הראיות המונח בפניי, מלמד כי הנתבע ידע את פרטיה המלאים של ההלוואה (ובכלל זה, סכום ההלוואה, מספר התשלומים, שיעור הריבית) עובר לחתימתו על הסכם ההלוואה.
2. באותה מידה, לא הוכח כי הערב חתם על מסמכי הלוואה ריקים, כטענתו. יחד עם זאת, גרסת הערב כי חתם על דף "גילוי מידע לערב יחיד" ריק, מקבלת חיזוק בגרסת הגב' משיעל, פקידת הבנק, שהחתימה את הערב על מסמכי ההלוואה ועל כתב גילוי מידע לערב. למשמעות החתימה "בלנקו" של הערב על דף הגילוי, אתייחס בהמשך.

לא הוכח שהנתבע (החייב העיקרי) חתם על מסמכי הלוואה ריקים ("בלנקו"):

1. הנתבע טען בתצהיר התומך בהתנגדות, בסעיף 24, כי חתם על טפסים ריקים, וכי הודע לו כי עניין הריבית ייסגר בתיאום עמו בשלב מאוחר יותר. גם בסעיפים 24 ו- 27 לתצהיר עדותו הראשית, שב וטען הנתבע כי הוחתם על טפסים ריקים, וכי נמסר לו כי שיעור הריבית ייסגר בתיאום עמו מאוחר יותר. ואולם, בסעיף 19 לתצהירו טוען הנתבע כי "המסמכים עליהם נמצאת חתימתי ואשר צורפו לתצהיר התובעת לא הובאו לעיוני. היו מונחים לפני מס' מסמכים בערימה ורק נתבקשתי לחתום בשליפה". ואולם, אם הנתבע כלל לא עיין במסמכים, וחתם עליהם בשליפה, כיצד ניתן לסמוך על טענתו כי חתם על מסמכים ריקים?
2. העובדה שהנתבע חתם על המסמכים מבלי לעיין בהם, אין בה, לפטור את הנתבע מתשלום החוב. ההלכה הפסוקה קובעת כי: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" [ע"א 325/88 כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341, 348 (1990)]. כך נקבע אפילו ביחס לעיוור או לאנאלפבית שחתמו על מסמך בלא לדעת את תוכנו:

"אך אפילו עוור או אנאלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה, והפרטים אינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה, הטענה 'לא נעשה דבר' אינה עומדת לחותם..." [ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 118-117 (1965)].

1. באותו עניין, אומר כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38 (1980):

"אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים (ע"א 328/88 הנ"ל בעמ' 348)".

1. אל מול הסתירות העולות מתוך גרסתו של הנתבע עצמו, וחוסר המהימנות העולה מגרסתו, ועל כך עוד יורחב בהמשך, לא ניתן לשלול את גרסת פקידת הבנק, הגב' משיעל, לפיה מילאה את פרטי ההלוואה במעמד הנתבע בהתאם לנוהל הרגיל על פיו היא עובדת. גם אילו הייתי מוצאת את גרסתו של הנתבע אמינה בנקודה זו, לא היה בכך לסייע לנתבע לאחר ששוכנעתי כי ידע והכיר את כל פרטי ההלוואה, ובכלל זה סכום ההלוואה, מספר התשלומים, גובה התשלומים ושיעור הריבית.

ידיעת הנתבע על גובה החוב וסכום ההלוואה, תנאי החזר ההלוואה ושיעור הריבית:

1. אני דוחה את טענת הנתבע כי לא ידע שסכום ההלוואה עומד ע"ס של 310,000 ₪. טענת הנתבע בדבר אי ידיעת סכום ההלוואה נטענה לראשונה בתצהיר העדות הראשית של הנתבע (פסקה 18), ולא נטענה במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ולכן מדובר בהרחבת חזית. גם הכחשת סכום החוב שההלוואה נועדה לפרוע אותו, היא טענה חדשה שנטענה לראשונה בתצהיר עדות ראשית, וככזו יש לדחותה מחמת הרחבת חזית.
2. לגופו של עניין, בסעיפים 5-4 לתצהיר הנתבע מיום 16.3.10 התומך בבקשת הרשות להתגונן, הצהיר הנתבע כי: "ביום 2.6.09 או סמוך לכך, נטלתי הלוואה מן הבנק בסך 310,000 ₪, במטרה לכסות את החריגה ממסגרת האשראי אשר אושרה לי ע"י הבנק בחשבוני הנ"ל, הכל לפי חישובי הבנק החד צדדיים. ... הבנק הוא זה אשר הציע לי ליטול הלוואה לכיסוי החוב הנ"ל, כדרך יחידה העומדת בפני", ואף בסעיף 25 לתצהיר עדותו הראשית הודה הנתבע כי היו הלוואות קודמות להלוואה בסך של 310,000 ₪, ואף אישר בסעיף 6 לתצהירו את המצוקה הכלכלית שפקדה אותו עובר לנטילת ההלוואה נשוא התביעה.
3. יתר על כן, הוכח כי הנתבע חתם עוד לפני נטילת ההלוואה נשוא התביעה, על מסמכים בהם מפורט סכום ההלוואה, תנאי הריבית, כמו גם לוח סילוקין משוער של ההלוואה, כך שאין לקבל את טענתו כי לא ידע את סכום ההלוואה, תנאי הריבית ותנאי התשלום. בנספח שסומן על ידי לצורכי זיהוי באות א' שצורף לתצהירה של פקידת הבנק, משיעל, צוין סכום ההלוואה בסך של 310,000 ₪ כשהוא מודפס, מספר התשלומים (72), וכך גם שיעור דמי הטיפול (2,000 ₪) ושיעור הריבית (9%). כך גם בנספח שסומן לצורכי זיהוי באות ב', מיום 10.5.09, בו צוין בהדפסה, סכום ההלוואה, מספר התשלומים ושיעור הריבית. גם בנספח שצורף לתצהירה של גב' משיעל שסומן על ידי לצורכי זיהוי באות ג', שהינו לוח סילוקין משוער של ההלוואה, צוין בהדפסה, סכום ההלוואה, סכום הריבית הכולל, מספר התשלומים (72) ושיעורו של כל תשלום ותשלום, תוך הפרדה בין שיעור הקרן לשיעור הריבית.
4. סמי טריף עמד בעדותו על הרקע לחתימת מסמכים אלו על ידי הנתבע עובר לנטילת ההלוואה: "בד"כ מחתימים על מנת שיידע הלקוח שהוא הולך לקראת חישוב מדוייק. הלקוח ביקש לדעת מראש כמה הוא הולך לשלם וזה חושב לפי הריבית שהוכנסה באותו יום והלקוח חתם." (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 3, ש' 20-17). לשאלת בית המשפט האם בטעות החתימו את הנתבע "על הנייר הזה כאשר החתימו על ההלוואה", השיב טריף בשלילה, וטען כי המסמכים מהימים 08.05.09 ו- 10.05.09 נחתמו "על ידי הלקוח באותו יום שהוא קיבל את הניירות, היינו ביום 08.05.09 ו- 10.05.09. זה חישוב מקדים ולא הלוואה סופית. אנו מחתימים." (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 3, ש' 27-23); ובהמשך חקירתו:

"ש. כלומר זה לא מחייב מבחינת הבנק.

ת. לא. זה מחייב מבחינת הלקוח שהוא ידע על הריבית. הוא ידע מראש, כי נוהל מו"מ." (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 3, ש' 31-30).

1. טריף התבקש בחקירתו להסביר כיצד כבר ביום 08.05.09 ועוד לפני יום 02.06.09 כבר היה חתום לוח הסילוקין ועמלת ההלוואה, לצורך כינון ההלוואה, והשיב כי "כאשר הלקוח מבקש לערוך חישוב אנו יכולים להכנס למחשב ולעשות חישוב מקדים. כלומר נכנסים למחשב, מבקשים שאילתה ולפי זה הוא נותן לפי התקופה ולפי התאריך וכנראה באותו יום 08.05 הלקוח ביקש לדעת אם הוא פורס את החוב לתקופה של 72 חודש, כמה ישלם." (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 3, ש' 16-12).
2. גם הגב' משיעל העידה כי מדובר ב- "חתימה שלא מחייבת מבחינה משפטית. זה טופס שמחתימים את הלקוח לפני שמחתימים על טופס מש/10/א. כאשר הלקוח חותם על ההלוואה זה מתווסף. אם הלקוח לא מסכים להלוואה אז הטופס הזה לבד לא היה שווה." (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 11, ש' 3-1).
3. הנתבע נשאל בחקירתו בנוגע לנספחים אלו שצורפו לתצהירה של הגב' משיעל שסומנו על ידי בית המשפט לצורכי זיהוי א'-ג', הנוגעים לתנאי ההלוואה ולוח סילוקין משוער להלוואה. כשעומת עם מסמכים אלו, חזר הנתבע על המנטרה כי חתם על מסמכים ריקים. ואולם, תשובתו זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבמסמכים אלו, בשונה ממסמכי ההלוואה, מולאו הפרטים בהדפסה, ולא בכתב יד:

"ש. אני מציג לך את נספח 2 – תצהיר של גב' חנאן משעל – מיום 08.05.09 – חודש לפני ההלוואה. (סומן באות א' על ידי בית המשפט)

ת. אני מזהה את החתימה שלי. לא היה רשום כאן שום דבר. כל מה שחתמתי אצלה, היה כתוב בנק הפועלים, שם ות.ז.

ש. אתה רואה שהכל מודפס.

ת. לא היה כתוב סכום של כסף בכלל.

ש. אבל זה מסמך מודפס אף אחד לא הוסיף את הסכום. אתה חתום על זה.

ת. לא. חתמתי אבל לא היה רשום שום דבר. בכלל לא אמרו לי שיש לי חוב של 310,000 ₪.

ש. אני מציג לך מסמך שיוצא מהמסך של הפקיד עליו את חתום – (סומן על ידי בית המשפט ב').

ת. כאן לא היה שום דבר. זו החתימה שלי אך המסמך לא היה מלא.

ש. נותנים לך לוח סילוקין, (סומן לצורכי זיהוי ג').

ת. חתמתי אני לא אומר שלא חתמתי. אף אחד לא אמר לי הסכום של 310,000 ₪." (פרו', עמ' 18, ש' 17-6).

1. מסמכים אלו שסומנו לצורכי זיהוי באותיות א'-ג', סותרים את טענתו של הנתבע כי לא ידע שמדובר בהלוואה בסך של 310,000 ₪. מסמכים אלו אף אינם מתיישבים עם טענתו של הנתבע בתצהירו כי הוסבר לו שהסכום החודשי שישולם על ידו הינו 5,000 ₪ לחודש עד שנת 2009, ומתחילת שנת 2010 יופחתו התשלומים ל- 1,500 ₪.
2. טענה זו שעלתה לראשונה רק בחקירתו של הנתבע בפני כב' הרשם מורני, אין לה זכר בתצהיר התומך בהתנגדות, וככזו מהווה הרחבת חזית. יתרה מזו, ממסמכים אלו ניתן לראות בבירור כי התשלום השוטף הינו אכן בממוצע בסך של 5,600 ₪ לחודש, כפי שטוען הבנק בסיכומיו, וזאת לאורך כל תקופת ההלוואה שהינה 72 חודשים (6 שנים). תשובתו של הנתבע במהלך חקירתו בפני כב' הרשם כי לא הצהיר את הדברים האמורים בתצהירו, המאומת על ידי באת-כוחו שהינה גם גיסתו (הנשואה, כאמור, לאחיו נסרי) (פרו' מיום 9.11.10, עמ' 4, ש' 18-6), בוודאי אינה יכולה להתקבל.
3. יודגש כי בתצהיר התומך בהתנגדות, כלל לא הזכיר הנתבע את הסכמת הבנק להפחית את גובה התשלומים לסך חודשי של 1,500 ₪ לחודש, וכל שציין זה בסעיף 6 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן כי: "לא ניתן לי כל הסבר מקיף ואף לא ברור על אופן סילוק החוב, מלבד העובדה כי עפ"י חישובי הבנק יהא עלי לשלם 5,000 ₪ בערך כל חודש על פני 5 שנים" (ההדגשה אינה במקור, ע.א.).
4. גם טענתו כי מדובר בהלוואה הפרוסה על פני 5 שנים (60 תשלומים) סותרת את לוח הסילוקין המשוער עליו חתם, לפיו ההלוואה נפרסה על פני 72 תשלומים (6 שנים) ולא 5 שנים, ואף לא עולה בקנה אחד עם עדותו בפניי במהלכה העיד כי "לא יודע לכמה זמן ההלוואה" (פרו', עמ' 16, ש' 3). גם במכתבה של ב"כ הנתבעים, עו"ד סאלח-סרחאן, מיום 24.12.09 (נספח 5 לתצהיר עדותו הראשית של מר סמי טריף), לא נטענה כל טענה לעניין הפחתת התשלומים ל- 1,500 ₪ בתום השנה הראשונה להלוואה, אלא הבנק התבקש במכתב זה למחזר את ההלוואה, כך שהתשלומים יפחתו לסך של 2,000 ₪. טענתה של ב"כ הנתבעים בנוגע למכתבה הנ"ל כי: "המסמך אמנם יצא ממשרדי אך הוא לא בחתימתי" (פרו' מיום 4.6.12, עמ' 17, ש' 12), אינה מסייעת לנתבע שכן יש להניח שמסמך זה יצא לאחר שגרסת הנתבע הובאה בפני באי-כוחו.
5. טענתו של הנתבע בחקירתו כי נאמר לו שמדובר בהלוואה בסך של 80,000 ₪ בלבד, אינה מתיישבת גם עם טענתו בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, לפיו נאמר לו שעל פי חישובי הבנק עליו לשלם 5,000 ₪ לערך בפריסה של 5 שנים, שכן מכפלה של 5 שנים (60 חודשים) ב- 5,000 ₪ מביאה לתוצאה של 300,000 ₪. הסכום של 80,000 ₪ אינו מתיישב אפילו עם הגרסה החדשה והבלתי אמינה, לפיה סוכם על תשלום מופחת של 1,500 ₪ החל משנת 2010.
6. בחקירתו טען כי "אמרו לי שאני צריך לשלם 5-6 חודשים סך של 5,000 ₪ ובסוף השנה אצטרך לשלם סך של 1,500 ₪ לחודש. אמרה לי זאת גב' חנאן, לא היה כתוב שום סכום של הלוואה. לא יודע לכמה זמן ההלוואה. היא אמרה לי שאשלם 1,500 ₪ על חוב של 80,000 ₪. זה היה ל- 5 שנים" (פרו', עמ' 16, ש' 4-2). בית המשפט הקשה על הנתבע כיצד דבריו, לפיהם נאמר לו כי חוב ההלוואה עמד ע"ס של 80,00 ₪, מתיישבים עם תשובתו זו, שהרי מכפלה של 6 תשלומים ב- 5,000 ₪, ועוד 60 תשלומים של 1,500 ₪, מביאה לתוצאה של 120,000 ₪, אך לנתבע לא היה מענה של ממש לטענה זו: "בית המשפט שואל אותי כיצד זה מתיישב עם דברים מקודם שאת ההלוואה הייתי צריך להחזיר ב- 5-6 תשלומים של 5,000 ₪ ואח"כ 5 שנים 1,500 ₪ אני משיב שאני אשלם 1,500 כל חודש" (פרו', עמ' 20, ש' 20).
7. ואם צריך חיזוק נוסף להוכחה שהנתבע ידע את סכום ההלוואה, הריבית ושיעורי התשלום, תמצי אותה גם בראיות שהובאו בפניי אודות הפגישה שקיים הנתבע יחד עם אחיו נסרי שהינו עו"ד ורואה חשבון, עובר לנטילת ההלוואה, בנוכחות מנהל הסניף והגב' משיעל חנאן שבמהלכה הובהר לנתבע כי החוב עומד ע"ס של 310,000 ₪ לאחר שמומש הפיקדון שהיה בחשבון, וכי סוכם במסגרת אותה פגישה על פריסת ההלוואה על פני 6 שנים, וזאת לאחר שנדחתה בקשתו של עו"ד נסרי לפרוס את החוב לתקופה העולה על 6 שנים, ואף להותיר מסגרת קטנה לפעילות בחשבון, כאשר במהלך אותה פגישה סירב נסרי לשמש ערב להלוואה, אך הציע את בנו של הנתבע.
8. אכן, לא צורפה תרשומת של הפגישה. ואולם, מטעם הבנק, הובאו שני עדים שהעידו על תוכנה של הפגישה בעוד שהנתבע נמנע מלזמן את אחיו שיעיד על תוכנה של אותה פגישה, דבר הפועל לחובתו. אמנם, בשים לב לכך שתנאי ההלוואה גובשו רק באותה פגישה, יש להניח כי הפגישה התקיימה לא מספר ימים לפני חתימת ההלוואה מיום 2.6.2009 כפי שטען טריף בתצהירו, אלא לפני ו/או במעמד החתימה של הנתבע על הנספחים שצורפו לתצהירה של חנין משיעל, שסומנו על ידי לצורכי זיהוי א'-ג'. ואכן, נספח א' הנ"ל הינו מיום 8.5.2013 שהיה יום שישי (כאשר הנתבע עצמו בתצהירו מציין כי הפגישה הייתה ביום שישי), ואילו נספחים ב'-ג' הנ"ל הינם מיום 10.5.2009 שהינו יום ראשון לאחר מכן.
9. סיכומו של דבר, אני קובעת כי אין לשעות לטענת הנתבע כי לא ידע כי את סכום ההלוואה ופרטיה ובכלל זה מספר התשלומים, שיעור הריבית ולוח הסילוקין. טענת הנתבע כי סכום ההלוואה אינו משקף את סכום החוב שחב הנתבע לבנק, מהווה הרחבת חזית. יתרה מזו, כפירת הנתבעים במסמכי הבנק כרשומות מוסדיות, נטענה לראשונה בסיכומים; הנתבעים לא הציגו חוות דעת מומחה או כל ראיה אחרת לסתור את גרסת התובע באשר לגובה החוב, מלבד עדותו הבעייתית מאוד של הנתבע כבעל דין, שכפי שהדגמתי להלן, אינה מהימנה ולא ניתן לסמוך עליה; במעמד חקירתו הנגדית של הערב, אף הוצגו בפניו מסמכי ההלוואה ע"ס של 60,000 ₪ וע"ס של 200,000 ₪, המהוות שתיים מתוך שלוש ההלוואות (ההלוואה השלישית הייתה על סכום קטן בסך של 16,680 ₪ בלבד) שסולקו באמצעות ההלוואה החדשה; וגם חקירתו הנגדית של מר טריף, לא היה בה, לבסס גרסה שונה באשר לגובה החוב עובר לנטילת ההלוואה. ולעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עאטף עיילבוני בבש"א (מחוזי נצ') 2125/09 בנטוב נ' בנק דיסקונט סניף מגדל העמק (פורסם בנבו, 23.12.2009), שם נאמר:

"מכאן, שאם ברצון המבקשים לטעון שסכום חובם לבנק נמוך בהרבה מן הסכום הנתבע, היה עליהם לפרט את הבסיס לטענתם זו, ולציין באיזה אופן ובאיזה שיעור נפרע החוב מאז חתימת הסדר החוב ועד היום. הוא הדין כאשר טוענים נגד גובה סכום החוב, גם אז עליהם לבסס את טענותיהם ולנקוב בסכום החוב הנכון לדעתם.

אין בידי לקבל טענה בדבר רישומים שגויים בחשבון, המביאים לכך שסכום התביעה איננו הסכום הנכון, כאשר היא נטענת באופן סתמי וכללי, בלי שפורטה דיה ובלי שהתבססה על מסמכים ובמקרה הצורך על חוות דעת של מומחה, שיתמכו בטענה." (שם, עמוד 9 להחלטתו של כב' השופט עאטף עיילבוני).

1. לאור קביעתי העובדתית כי הנתבע ידע את סכום ההלוואה ופרטיה, אין לי צורך לדון בטענת הנתבע כי לא נמסרו לו העתקים מן המסמכים עליהם הוחתם, לאחר החתימה; מה גם שטענה זו, אף היא לא נטענה בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, אלא רק בתצהיר העדות הראשית. מכאן, שהנתבע לא הציג הגנה טובה כנגד החוב הנטען.

הטענה כי לא הוסבר לנתבע על פיגור בתשלומים, ריבית פיגורים ופירעון מידי של מלוא יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת:

1. אין לקבל את טענות הנתבע כי לא ידע על קיומו של חוב הפיגורים או על העמדת ההלוואה לפירעון מידי במקרה שלא יעמוד בתשלומי ההלוואה. עניין זה מוסדר, ומודפס, בחוזה ההלוואה עליו חתם הנתבע, ואם הנתבע חתם על מסמכי ההלוואה מבלי להבין או לדרוש הסברים בעניין תוכנם, אין לו להלין אלא על עצמו, מה גם שאין טענה בדבר הטעייה בהקשר זה מצד מי מפקידי הבנק.
2. הנתבע עצמו אף אישר בתצהירו, סעיף 38, כי פיגר בתשלומי ההלוואה. ואכן, בחינה של לוח הסילוקין המחייב של ההלוואה (ולא לוח הסילוקין ה- "משוער", שצורף לתצהירה של חנאן משיעל וסומן לצורכי זיהוי באות ג'), אכן מעידה כי הנתבע לא שילם את תשלום חודש ספטמבר 2009, וכי הפרה זו לא תוקנה, לא במועד הגשת התביעה, ולא לאחריה.

מועד התשלום הסכום לתשלום על פי לוח הסילוקין הסכום ששולם בפועל

2/7/09 5,556.07 ₪ 6,000 ₪ (3.7.09)

2/08/09 5,632.04 ₪ 6,000 ₪ (3.8.09)

2/9/09 5,631.57 ₪ ---

2/10/09 5,557.09 ₪ 7,000 ₪ (7.10.09)

2/11/09 5,630.61 ₪ 8,000 ₪ (16.11.09)

2/12/09 5,557.77 ₪ 8,550 ₪ (29.12.09)

2/1/10 5,629.94 ₪ 1,579₪ (21.1.10 )

2/2/10 5,419.16 ₪ 4,367 ₪ (1.2.10)

1. השוואת לוח הסילוקין לתשלומים שבוצעו בפועל על ידי הנתבע, כפי שפורטו בסיכומיו, תשלומים שהבנק מאשרם בסיכומי התשובה מטעמו, מגלה כי הנתבע לא שילם את תשלום חודש ספטמבר 2009, כאשר במועד משלוח מכתב ההתראה על ידי הבנק, ביום 24.9.2009, הייתה לנתבע יתרת חוב בסך של 4,819 ₪ (עד ליום 2.9.09 צריך היה הנתבע לשלם סך של 16,819 ₪ בעוד שבפועל שילם עד למועד הנ"ל 12,000 ₪). בחישוב זה לא הבאתי בחשבון את ריבית הפיגורים בגין התשלום שלא שולם במועדו.
2. גם עובר להגשת התביעה ביום 2.2.2010, לא תוקנו הפרות הנתבע, כאשר עד עובר להגשת התביעה צריך היה הנתבע לשלם סך של 39,192 ₪ (לא כולל התשלום שצריך היה להשתלם ביום 2.2.2010) בעוד שבפועל שולם סך של 37,129 ₪, היינו: נותרה יתרת חוב בסך של 2,063 ₪, כאשר גם בחישוב זה לא הבאתי בחשבון את ריבית הפיגורים שהצטברה בגין התשלומים שלא שולמו במועדם.
3. גם אם בוחנים את מצב ההלוואה עד ליום 2.2.2010 (כולל), עולה שהנתבע צריך היה לשלם עד ליום 2.2.2010 סך של 44,611 ₪ בעוד שבפועל שולם סך של 41,496 ₪, היינו: גם ביום 2.2.2010, מועד הגשת התביעה, עדיין נותרה יתרת חוב בסך של 3,115 ₪ לא כולל ריבית הפיגורים בגין התשלומים ששולמו באיחור.
4. למעשה, מכתב באת-כוחו של הנתבע מיום 24.12.2009 בו הודיע הנתבע, באמצעות באת-כוחו, כי אין באפשרותו לעמוד בתשלומי ההלוואה, מלמד על הפרה צפויה (ולא רק צפויה) של חוזה ההלוואה שבוודאי הקימה לתובע את הזכות להעמיד לפירעון מידי את ההלוואה, כאשר נכון למועד משלוח מכתב זה, ההלוואה הייתה בפיגור של 5,563 ₪ לא כולל ריבית הפיגורים בגין התשלומים ששולמו באיחור.
5. השוואת לוח הסילוקין המחייב, לתשלומים שבוצעו על חשבון ההלוואה בנספח שצורף לסיכומי הנתבע (ואושר על ידי התובע בסיכומי התשובה מטעמו) מעלה שהנתבע חדל בשלב מסוים לחלוטין להפקיד תשלומים לסילוק ההלוואה, כאשר ההפקדה האחרונה הינה מחודש מרץ 2010 ע"ס של 3,500 ₪, ואין בה לסלק אפילו את התשלום של אותו חודש. יתר הכספים שהופקדו לאחר הגשת התביעה (וגם בחודשים ינואר-פברואר 2010) הינם החזרי מע"מ מכס סולר ומס הכנסה, תשלומים משתנים, בסכומים הנמוכים באופן משמעותי מן השיעור החודשי של ההלוואה, ובוודאי שאין בהם לסלק את הפיגורים המצטברים בגין ההלוואה. מכאן, שבדין פעל הבנק כאשר העמיד את ההלוואה לפירעון מידי.
6. אמנם, אני מסכימה כי העמדת ההלוואה לפירעון מידי לאחר הפרה של תשלום אחד, מבלי לשלוח לנתבע התראה בגין הפרה זו ומבלי ליתן לו הזדמנות לתקן את הפרתו, נוגדת את עיקרון תום הלב, ואף הייתי מוצאת אוזן קשבת לטיעון שתניה כזו, בחוזה הלוואה, מהווה ברגיל, תנאי מקפח בחוזה אחיד אילו הייתה טענה זו מועלית כבר בבקשת הרשות להתגונן.
7. כמו כן, ערה אני לכך שאין מדובר בהלוואה רגילה, אלא בהלוואת הסדר, אשר נועדה ליתן לנתבע הזדמנות אחרונה להסדרת חובותיו לפני העברת התיק לגבייה משפטית, ובכל זאת סבורני כי החלטתו של הבנק לפעול באופן מידי להעמדת ההלוואה לפירעון מידי, מבלי לשלוח ולו מכתב התראה אחד לנתבע (או לערב), ומבלי לאפשר לנתבע לתקן את ההפרה, נוגדת את עיקרון תום הלב, בפרט לאור חובות הזהירות והאמון המוגברים החלים על בנק כלפי לקוחותיו על פי הדין והפסיקה.
8. שונים הם פני הדברים, לאחר משלוח מכתב ב"כ הנתבע ביום 24.12.2009. במועד זה, הודיע הנתבע באמצעות באת-כוחו כי הנתבע אינו מסוגל עוד לעמוד בתנאי ההלוואה. לפיכך, במועד זה, בוודאי קמה לתובע הזכות להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי, וזאת גם אם אצא מנקודת מוצא, לפיה הנתבע לא קיבל את מכתב הבנק מיום 24.9.2009, וגם אם הבנק פעל שלא כדין כאשר העמיד את ההלוואה לפירעון מידי מבלי ליתן תחילה לנתבע הזדמנות לתקן את הפרתו.
9. לפיכך, אני קובעת כי הבנק היה רשאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי ביום 24.12.2009, מועד בו הודיעה באת-כוחו של הנתבע כי אין באפשרותו לעמוד בתנאי ההלוואה.
10. הבנק יערוך חישוב מחדש של החוב בהתחשב בקביעתי כי רשאי היה להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי רק ביום 24.12.2009 (ולא ביום 24.9.09), ולאור התשלומים (המשוערכים) ששולמו בין לפני הגשת התביעה ובין לאחריה, ויגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי.
11. אני דוחה גם את טענת הנתבע כי אילו היה יודע מהי משמעות העמדת ההלוואה לפירעון מידי וכיו"ב, לא היה מוכן להסכים לערב את בנו. אכן מדובר, כפי שטוען הבנק בסיכומיו, בטענה המנוגדת לאמור בסעיפים 23 ו- 26 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, בהם הצהיר "כי מאחר והוסבר לי כי אין לי ברירה אחרת וכי התיק יועבר לטיפול משפטי אם לא אסכים, לא מצאתי מוצא אלא להיענות להצעה. ... לאחר מכן קיבלתי את הסכמתו של בני מוחמד... היחיד שעובד מבני משפחתי, כי יהא ערב להלוואה, ובלית ברירה."
12. ומכאן, אפנה לדון בתביעת הבנק כנגד הנתבע 2, הערב.

תביעת הבנק כנגד הערב:

1. הערב טען בסעיפים 9-7 לתצהיר עדותו הראשית כי אינו יודע קרוא וכתוב, לא בשפה הערבית, ולא בשפה העברית, וכי נשר מבית ספר טכנולוגי בסוף כיתה ט', כי את המבחן העיוני בנהיגה עשה בעל-פה, וכי פנה לבית הספר ולמשרד הרישוי לקבל עותק מהאישורים, אך טרם קיבלם.
2. בעדותו בפניי אישר את חתימותיו על כתב הערבות (פרו' מיום 22.10.12, עמ' 21, ש' 14), וטען כי "אני יודע לרשום את השם שלי לא יותר מזה. אתה יכול לראות שכתבתי חצי בעברית וחצי בערבית" (שם, ש' 21-20). עוד העיד כי על מנת לקבל אישורים המעידים על כך שהינו אנאלפבית, פנה "לבית הספר שלוש או ארבע פעמים וכל פעם שהייתי הולך אמרו לי לחזור מחר מחרתיים. למשרד הרישוי לא פניתי." (שם, עמ' 22, ש' 26-25).
3. הערב טען בסעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית כי במעמד החתימה על הטפסים, הם היו ריקים.
4. הערב בעדותו נשאל מדוע לא התייעץ עם דודו, עו"ד סרחאן, או עם ב"כ הנתבעים שהינה קרובת משפחתו, אם לא ידע מה כתוב במסמכי הבנק, ומדוע לא בדק מהו הסכום שכתוב על גבי המסמכים, והשיב:

"אבא שלי הסביר לי שכל ההלוואה שלו זה 60 70,000 ₪. על זה הסכמתי להיות ערב. ... כשהגעתי לבנק, גב' חנן, היה לה מישהו אמרה לי לחכות רגע, חיכיתי איזה שתי דקות, הלך האדם ממנה וביקשה ממנו שיחכה רגע עד שתגמור איתי, נתנה לי את המסמכים הראית לי היכן לחתום וחתמתי איפה שהיא רוצה. היא אמרה לי שיהיה דוד שלי ולא ראיתי שם אף אחד. הבנתי שאני חותם על הלוואה של 60 – 70,000 ₪. לא היה שום מספרים של ההלוואה, לא ראיתי שום דבר." (פרו' מיום 22.10.12, עמ' 23, ש' 16-8).

1. באשר לטופס גילוי המידע לערב, העיד הערב כי: "כשאני ראיתי את הגילוי מידע לערב לא ראיתי שכתוב 310,000 ₪. לא היה רשום גם הריבית וגם לא שיעור התשלומים. היא (גב' משיעל, ע.א.) רק הראתה לי איפה לחתום. אחרי שיצאתי היא כתבה את כל זה." (פרו' מיום 22.10.12, עמ' 23, ש' 27-25).
2. באשר לטענת הערב כי מסמכי כתב ההלוואה והערבות היו ריקים בעת שחתם עליהם, טענה זו לא הוכחה, לא על ידי הנתבע (החייב), וגם לא על ידי הערב. כאמור, עדותו של הנתבע, הותירה רושם עגום, באופן שאין באפשרותי לסמוך את ידי עליה. גם עדותו של הערב, אין בה להרים את הנטל המונח לפתחם של הנתבעים לבסס טענתם כי חתמו על כתב התחייבות וערבות ריקים, ואני מעדיפה בנקודה זו את עדותה של הגב' משיעל, לפיה מילאה את פרטי ההלוואה בכתב ההתחייבות והערבות עוד לפני חתימת הנתבע והערב עליהם.
3. שונים הם פני הדברים, באשר לטופס גילוי המידע לערב. עסקינן בטופס שרק הערב נדרש לחתום עליו, ולא החייב העיקרי. טענת הערב כי טופס זה (להבדיל מכתב ההתחייבות והערבות) היה "ריק", נתמכת בדף הגילוי עצמו שם מופיעה חתימתו של הערב בסעיף 4 המתייחס לגילוי מידע מהותי, אף שסעיף זה לא מולא בכתב יד על ידי הבנק.
4. הגב' משיעל בחקירתה נשאלה על ידי בית המשפט מדוע לא החתימה את הערב על סעיף 4 לטופס גילוי מידע לערב, והשיבה "זה החריג שבחריגים שקרה לי" (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 11, ש' 32-29).
5. ואולם, אין באפשרותי לאמץ את עדותה היחידה של הגב' משיעל לביסוס קביעה כי כתב הגילוי היה מלא. בדף גילוי מידע לערב יחיד או מוגן, חתם הערב גם ליד סעיף 4 בו אמורה הייתה הגב' משיעל להשלים כי הערבות ניתנת לחוב קיים בבנק אשר אינו נפרע. העובדה שפרטים אלו לא מולאו, ובכל זאת מופיעה חתימתו של הערב בסעיף 4 הנ"ל, מחזקת את גרסתו של הערב כי הוחתם על טופס ריק. גם העובדה שחתימת הערב הייתה ליד סעיף ד', ולא ליד הסעיף בו הייתה אמורה להתווסף התוספת בכתב יד, תומכת במסקנה זו. גם בסעיף ב' לדף הגילוי, חתם הערב ליד סעיף (3) ולא ליד סעיף (1) הכולל את התוספת בכתב יד לעניין מספר התשלומים, דבר שאף הוא תומך ומחזק את גרסת הערב כי בעת שחתם, לא היה המסמך מלא, שכן סביר להניח שבמקרה כזה היה חותם לידי התוספת בכתב יד, ולא למטה ממנה. לפיכך, לא אוכל לסמוך על עדותה היחידה של הגב' משיעל מטעם הבנק, שהינה עדה הנוגעת בדבר, כי "זה החריג שבחריגים שקרה לי"; וכן: "זה ממש חריג שבחריגים" (פרו', עמ' 11, ש' 32-29) לשלילת טענת הערב כי טופס הגילוי היה ריק.
6. יצוין כי גרסתו של הערב בנקודה זו, נתמכת לא רק בטופס עצמו, אלא גם בעובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה חתם על הטופס, לא במעמד החתימה של אביו על כתב ההתחייבות, אלא במועד מאוחר יותר. העובדה שחתם על הטופס מאוחר יותר, מספקת הסבר לשאלה מדוע לא מולא טופס הגילוי כבר במעמד חתימתו של הנתבע (האב) על כתב הערבות.
7. מכאן, שאני קובעת על יסוד עדותו של הערב, כי טופס הגילוי היה ריק, כאשר בכך אני מכוונת לחלק העליון של כתב גילוי, ולא לחלק התחתון שבו מופיעה חתימת הערב, התאריך, הכיתוב שמדובר בערב יחיד וחלקו של הערב (100%), באשר לגבי פריטים אלו, לא שוכנעתי כי לא מולאו במעמד החתימה.

מהי המשמעות המשפטית שיש לייחס להחתמת הערב על טופס גילוי ריק?

1. סעיף 22 לחוק הערבות, הקובע חובת גילוי רחבה, מורה, בין היתר, כדלקמן:

"(א) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב:

(1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן - הקרן);

(2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון;

(3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון;

(4) היתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי;

(5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה;

(6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4);

(7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב.

(ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א), את הפרטים הבאים:

(1) היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן;

(2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב;

(3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים;

(4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2).

(ג) גילוי הפרטים המפורטים בסעיף קטן (א)(1), (3) ו-(4), יהא כפי שהם מעודכנים למועד כריתת חוזה הערבות.

(ד) גילוי הפרטים שבסעיף קטן (א) לגבי ערבות לחיוב עתיד לבוא, יהא כפי שהם ידועים לנושה בעת כריתת חוזה הערבות או כפי שניתן לקבוע אותם במועד האמור".

סעיף 23 לחוק הערבות, שכותרתו "תוצאות אי הגילוי", קובע את השלכותיו של אי הגילוי:

מיום 1.6.1998

תיקון מס' 2

ס"ח תשנ"ח מס' 1637 מיום 14.11.1997 עמ' 3 (ה"ח 2443)

הוספת סעיף 22

"23. (א) לא גילה הנושה לערב יחיד את הפרטים המפורטים –

(1) בסעיף 22(א)(1) - פטור ערב יחיד מערבותו אם בעת כריתת החוזה היה פער משמעותי בין סכום הערבות לסכום ההלוואה;

(2) בסעיף 22(א)(2) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי שיעור הריבית המינימלי המקובל בחוזים מאותו סוג;

(3) בסעיף 22(א)(4) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי שיעור הריבית המינימלי המקובל בחוזים מאותו סוג;

(4) בסעיף 22(א)(3), (5), (6) או (7) ובסעיף 22(ב)(2) - ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי אומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות;

(5) בסעיף 22(ב)(1), (3) או (4) - פטור ערב יחיד מערבותו.

(ב) הוכיח הנושה שערב יחיד ידע פרט מהפרטים הקבועים בסעיף 22, לא יחול סעיף קטן (א) בכל הנוגע לאותו פרט."

מיום 1.6.1998

תיקון מס' 2

ס"ח תשנ"ח מס' 1637 מיום 14.11.1997 עמ' 3 (ה"ח 2443)

הוספת סעיף 23

1. כפי שציין כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק בע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם בנבו, 9.10.2005), סעיף 22 לחוק הערבות אינו עומד לבדו:

"הוא חלק ממערכת דינים מקיפה שתפקידה להגן על ערבים, ביחסם עם הבנקים. עם אלה נמנה סעיף 17 א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א- 1981) המחיל את חובות הבנק כלפי לקוחותיו גם על ערבים) והחובת הכלליות החלות על הבנק מכח דיני החוזים ודיני הנזיקין (פרשת פייבושביץ, בעמ' 377). מתוקף חובות אלו מחוייב הבנק לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145, 150" (שם, פסקה 8 לפסק דינו של כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק).

1. סעיף 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח-1998, שכותרתו "מסמך הגילוי לפי סעיף 22 לחוק", קובע כי "הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק יעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לעיין בו, לפני חתימת חוזה הערבות...". משמע: סעיף זה מעגן את חובתו של הבנק לגלות את המידע בכתב, בטופס נפרד, ולא רק בעל-פה.
2. ואולם, כפי שצוין בעניין מרטין [ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מיכל מרטין (פורסם בנבו, 2.3.2011)], חובת הגילוי של הבנק היא חובה תכליתית. חובה זו נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. לעומת זאת, כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי "פרוצדוראלית" המנותקת מידיעת הצדדים בפועל. לכן, נקבע בסעיף 23(ב) לחוק הערבות כי הסנקציה בגין אי גילוי לא תחול מקום שהנושה הוכיח כי הערב היחיד ידע פרט זה. סעיף זה מעביר את נטל השכנוע ואת נטל הבאת הראיות לנושה להוכיח את ידיעתו של הערב על הפרט שלא גולה.
3. החתמת הערב, במקרה שבפנינו על כתב גילוי "ריק" מהווה איפוא הפרה של חובות הגילוי של הבנק כלפי הערב לפי סעיף 22 לחוק הערבות ותקנות הערבות שהוצאו מכוחו.
4. משעה שקבעתי כי הערב הוכיח הפרה של חובת הגילוי, עובר נטל השכנוע לבנק, לפי סעיף 23 לחוק הערבות, להוכיח ידיעה פוזיטיבית של הערב אודות המידע החסר. ולא בכדי הקדמתי ועמדתי על העברת הנטל שכן בכך יש תשובה לטענת הרחבת חזית שנטענה על ידי הבנק. אמנם, הערב והנתבע הסתפקו בטענה שחתמו על מסמכים ריקים. ואולם, משנתקבלה טענה זו ביחס לערב בנוגע לכתב הגילוי, עובר הנטל לבנק להוכיח כי הערב ידע את פרטי הגילוי הרלוונטיים, כך שתשובותיו של הערב לטענות הבנק לעניין הידיעה, אינן יכולות להיחשב הרחבת חזית.
5. הבנק מבקש לבסס את ידיעת הערב אודות פרטי הגילוי הקבועים בסעיף 22 לחוק הערבות, על שלושה אדנים: על הפרטים המופיעים בכתב ההתחייבות והערבות; על המידע שמסרה פקידת הבנק, גב' משיעל, לערב עובר לחתימתו על כתב ההתחייבות והערבות ועל טופס הגילוי; ועל יחסי הקרבה שבין הנתבע לערב שהינם אב ובנו.
6. הבנק טען כי מדובר בערב לחוב של אביו, הגר עמו באותו בית, בהתאם לכתובת שמסר לתובע במסמכי ההלוואה, וחזקה שידע את מצבו של אביו, טרם חתם על המסמכים. בנוסף, טען הבנק כי בסעיף 2 להסכם ההלוואה שכותרתו "מטרת ההלוואה" (נספח 2 לתצהירה של הגב' משיעל), צוין במפורש כי ההלוואה ניתנה למטרת "ארגון הסדר", וישנה חתימה של הערב ליד סעיף זה, כך שחזקה שידע מהי מטרת ההלוואה שהינה מידע מהותי.
7. אתייחס איפוא לכל אחד ממקורות המידע עליהם מתבסס הבנק, בנפרד.

הסברי הפקידה משיעל:

1. בתצהירו ובעדותו תיאר הערב את נסיבות החתמתו על כתב הערבות, בציינו כי סר לבנק לאחר סיום עבודתו יחד עם חבר שהמתין לו בחוץ, המתין לפקידה חנאן משיעל שטיפלה בלקוח אחר למשך 10 דקות, ונפנתה אליו לאחר שביקשה את רשותו של אותו לקוח להתפנות לערב, כאשר שהותו במקום לא עלתה על 7-5 דקות במהלכן גם ניגשה למכונת הצילום כדי לצלם את תעודת הזהות שלו, וכי לא הוסבר לו דבר אודות תנאי ההלוואה, מעמדו כערב ומצב החשבון של אביו הנתבע.
2. האמון שאני נותנת בגרסת הערב באשר לנסיבות שאפפו את מעמד החתימה, שומט את הקרקע גם תחת טענת הבנק בדבר ידיעת הערב את פרטי הגילוי הנדרשים מן הפרטים שמסרה לו הפקידה, הגב' משיעל. בניגוד לעדותו של הערב שבנקודה זו, עשתה רושם אמין, עדותה של הפקידה, גב' משיעל לא הותירה, בנקודה זו, רושם דומה.
3. הגב' משיעל טענה בעדותה כי הזמן שנדרש למתן ההסבר, הינו להשערתה כ- 25-20 דקות, כאשר במהלך ההסבר לערב הסבירה לו, לא רק את סכום ההלוואה, הריבית ותקופת ההלוואה, אלא גם את נושא הריבית החריגה, ואת העובדה שמדובר בהלוואת הסדר, ומה משמעות ערבותו כערב "יחיד", תוך שהיא מדגישה בפניו כי הסבירה לו: "ריבית חריגה מה היא אומרת, ומה משמעות הערב בתור ערב יחיד. מה זה אומר. זה אומר שהוא ערב במאת האחוזים על כל ההלוואה. אמרתי לו במפורש שבמידה ויהיו פיגורים בהלוואה הוא יהיה ערב לכל החוב" (פרו', עמ' 11, ש' 22-18).
4. ואולם, דווקא ניסיונה של הגב' משיעל בעדותה להאדיר ולפאר את רוחב והיקף ההסברים שניתנו על ידה לערב, פוגם באמינות גרסתה של הגב' משיעל, בנקודה זו. זאת, בשים לב לכך שבתצהירה הזכירה כי הסבריה לערב במעמד החתימה כללו את מהות החתימה כערך, סכום ההלוואה ומצב חשבון הנתבע, ולא ציינה בתצהירה, בניגוד לטענתה בעדותה, כי הסבירה לערב את שיעור הריבית, ריבית הפיגורים וכיו"ב.
5. אף לא סביר בעיניי שהגב' משיעל הסבירה לערב במעמד החתימה אודות ריבית הפיגורים, בפרט לאור העובדה שהוכח כי לבנק לא הייתה ברירה, אלא להסכים לפריסת ההלוואה, ביודעו שהנתבע הסתבך כלכלית, וכאשר בפריסת החוב דווקא משפר הבנק את מצבו לאור צירופו של הנתבע 2 כערב לחוב.
6. בהקשר זה יש להזכיר כי לתצהירה של הגב' משיעל, צורף מסמך שכותרתו "העתק סמוי" הנושא תאריך 13.5.09, שנשלח ממר גבי סבג, רפרנט מדור אשראי במנהלת אזור הצפון, למר סמי טריף, ונכתב בו: "סרחאן רשיד = מאושר {וכי יש ברירה אחרת?}". בנסיבות אלו בהן אושרה ההלוואה על ידי הבנק בדלית ברירה, ולנוכח העדר היכולת לגבות את החוב מן הנתבע עצמו, לא סביר שהגב' משיעל הרחיבה והסבירה לערב אודות סכום ההלוואה, תקופת ההלוואה, הריבית והריבית החריגה, הסברים העלולים להרתיע את הערב מלחתום על כתב ההתחייבות והערבות. עם זאת, אני נותנת אמון בגרסתה של הגב' משיעל שהסבירה לערב כי הוא ערב יחיד, וכי מדובר בהלוואת הסדר (פרו' מיום 7.3.12, עמ' 11, ש' 23-15).
7. נקודה זו מובילה אותנו למקור המידע השני עליו נסמך הבנק בסיכומיו, המידע שקיבל הערב מאביו הנתבע. בעניין עמירם [רע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 15.11.2007)] שללה כב' השופטת א' חיות קיומה של חזקת ידיעה "חלוטה" של ערב שהינו קרוב משפחה של הלווה, בציינה את הדברים הבאים:

"קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הערבים בהיותם בני משפחה של הלווים "אמורים היו לדעת העובדות ממקור ראשון" אף היא מוקשית בעיניי. אכן, ההנחה כי בן משפחה המתבקש לערוב להתחייבות קרובו ידע פרטים על העסקה העיקרית אינה הנחה מופרכת, אך דומני כי קביעת חזקת ידיעה חלוטה בענין זה, מבלי שהדבר הוכח בפועל, היא קביעה מרחיקת לכת שאין לקבלה" (שם, פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות).

1. גם בת"א (מחוזי מרכז) 10565-04-09 צוברי נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו, 10.1.2011), נקבע מפי כב' השופטת ורדה פלאוט כי "עובדת היותו של ערב בן משפחתו של החייב, וגם היותו בקיא בפרטים העובדתיים של העסקה, אינה פוטרת את הבנק מחובתו להסביר לערב באופן מפורט את משמעות היותו ערב יחיד או מוגן, ואת הסיכונים אותם לוקח הערב על עצמו בנסיבות אלו" (שם, פסקה 26 לפסק דינה של כב' השופטת ורדה פלאוט).
2. במקרה שבפנינו, אין מדובר בסתם קרובי משפחה, אלא באב ובנו המתגוררים באותו הבית. נכון, עצם יחסי הקרבה ביניהם, אין בהם כשלעצמם, לבסס חזקה חלוטה שהאב סיפר לבנו את כל פרטי ההלוואה. ואולם, בנסיבות המקרה שבפנינו, שוכנעתי כי הבן ידע מאביו, למצער, את סכום ההלוואה, וזאת לאור קביעתי כי הנתבע עצמו ידע והכיר את פרטי ההלוואה, ולאור הסתירות כפי שנתגלו בעדויותיהם של הנתבע ושל הערב בנקודה זו. בתצהירו העיד הערב כי נתבקש על ידי אביו לערוב לחוב בסך של 60,000 ₪. בעדותו, שינה את גרסתו, וכבר היה נכון להודות בידיעה על ערבות לחוב בשיעור של 70,000 ₪: "אבא שלי הסביר לי שכל ההלוואה שלו זה 60, 70,000 ₪. על זה הסכמתי להיות ערב" (פרו', עמ' 23, ש' 11). ואולם, הנתבע (האב) בעדותו נוקב בסכום של 80,000 ₪: "אני ידעתי באותו רגע שאני חייב סכום של 80,000 ₪" (פרו', עמ' 17, ש' 33), וכבר עמדתי על הסתירות הפנימיות שעולות מגרסתו של הנתבע בעניין זה.
3. כאמור, כבר קבעתי כי האב ידע פוזיטיבית את סכום ההלוואה, ולא סביר בעיניי ששיקר לבנו באשר לשיעור ההלוואה האמיתי. גם הסתירות בעדותו של הערב עצמו בנקודה זו, מובילות למסקנה שהערב ידע, כמו אביו, את סכום ההלוואה הנכון והאמיתי. עוד אני קובעת כי הערב ידע לאור יחסי הקרבה בינו לבין אביו, לא רק כי הוא הערב היחידי, אלא כי מדובר בהלוואת הסדר שניתנה לאביו על רקע המצוקה הכלכלית הקשה שפקדה אותו. וראו, לעניין זה, גם: דברי הערב בסעיף 6 לתצהירו שם העיד כי הינו היחיד במשפחתו שעובד למחייתו, וכי "ערבותי לאבי הייתה מחוסר ברירה ועקב לחץ משפחתי שהופעל עליי" (סעיף 6 לתצהיר, נ/2).
4. ומכאן, אפנה למקור המידע השלישי, כתב ההתחייבות והערבות אשר כבר קבעתי כי בניגוד לכתב הגילוי, היה מלא בעת חתימתו של הערב עליו.

כתב ההתחייבות והערבות:

1. כאמור, על פי קביעתי העובדתית, כתב ההתחייבות והערבות, בניגוד לטופס גילוי המידע לערב יחיד, היה מלא בעת שנחתם על ידי הערב. שאלה היא האם בכך די כדי לבסס את ידיעת הערב לפי סעיף 23(ב) לחוק הערבות? כב' השופטת נורית רביב בת"א (שלום ת"א) 117014/01 בנק הפועלים בע"מ נ' ברויאר (פורסם בנבו, 30.6.2004), הביעה דעתה כי גילוי המידע בכתב הערבות אינו גילוי הניתן "לפני כריתת חוזה הערבות" כדרישת סעיף 22 לחוק הערבות, ולכן אינו יכול לבסס ידיעה של הערב לפי סעיף 23 לחוק הערבות.

"סעיף 23(ב) לחוק הערבות אכן מאפשר לבנק להוכיח כי לערב הייתה ידיעה על פרט שלגביו חלה חובת גילוי, ולזכות בדרך זו בפטור מהסנקציה הקבועה בחוק ביחס לאי גילויו של אותו פרט.

אבל מדובר בשחרור מסנקציה על אי גילוי, ולא בפטור מחובת גילוי, ואין ספק שהמחוקק לא התכוון להעמיד לרשות הנושה אמצעי לעקוף ולעקר את החובה הזו, אשר נגזרת מהדין החולש על חוזים ואשר עוגנה במיוחד בחקיקה הבנקאית (סעיף 5 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וכללי הבנקאות (שירות ללקוח) גילוי נאות ומסירת מסמכים), ולבסוף בחוק הערבות.

במילים אחרות: אי אפשר להסתייע בסעיף 23(ב) לחוק הערבות כדי להשתחרר כליל מחובת הגילוי כפי שעוגנה בסעיף 22 לחוק הערבות ובתקנות הערבות, וזוהי בעצם המשמעות של טענת הבנק.

הרי הבנק מבקש שיינתן הכשר לסדר הדברים שלדברי העדה מטעמו נוהג אצלו - קודם כל הערב חותם על הערבות, ומבלי שאף יוצע לו לעיין בכתב הערבות טרם חתימתו, ורק אחר כך הוא מקבל את הטופס שעניינו "גילוי מידע" אשר מהווה – כך לדברי העדה - מסמך משלים של כתב ההתחייבות.

זהו סדר דברים הפוך מזה שקובע סעיף 22 לחוק הערבות, ואין ספק שהסדר שעוגן בחוק הערבות ואשר "חוזק" על ידי "הירידה לפרטים" בתקנות הערבות, משקף את עמדת המחוקק לגבי היישום הנכון של הדין בדבר חובת הגילוי המוטלת על נושה כלפי ערב יחיד או ערב מוגן.

באמצעות ההוראות האלה, מבקש המחוקק להגן על ערב כזה לא רק מחשש הטעייה, אלא גם ובעיקר מחשש שמא אין חתימתו על כתב הערבות מלווה בגמירות הדעת הדרושה לו לאדם על מנת לערוב להתחייבויות של אחר, על הסיכון הכרוך בכך.

מסעיף 22 לחוק הערבות ומתקנות הערבות מתחייבות לפחות המסקנות הבאות:

חוק הערבות ותקנות הערבות אינן מבחינים בין כתב ערבות אשר מכיל את כל הפרטים שחובה לגלותם, לבין כתב ערבות שאינו מכיל את הפרטים הללו, והידיעה שעליה רשאי הנושה להסתמך מכוח הוראת סעיף 23(ב) לחוק הערבות, צריכה להיות ידיעה מוקדמת של הערב – טרם החתימה על חוזה הערבות – להבדיל מידיעה "נרכשת" תוך כדי החתימה על חוזה הערבות;

על מנת שידיעה מוקדמת של הערב תשמש "תחליף" למסמך גילוי מוקדם בכתב – עליה "לכסות" את כל הפרטים שחובה לגלותם על פי סעיף 22 לחוק" (שם, פסקאות 11-10 לפסק דינה של כב' השופטת נורית רביב).

1. בניגוד לעמדתה של כב' השופטת נורית רביב שנראה כי ריככה את עמדתה בפסיקה מאוחרת יותר [ראו: ת"א (שלום ת"א) 10079/01 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' לאור (פורסם בנבו, 18.10.2004)], אני סבורה שגישה זו היא במובן-מה מלאכותית, ואיני שוללת האפשרות שחתימה על כתב ערבות שבו מופיעים מלוא הפרטים הנדרשים לפי סעיף 22 לחוק הערבות, עשויה לבסס ידיעה ולו של חלק מפרטי הגילוי לפי סעיף 23(ב) לחוק הערבות, בהם ניתן להבחין מעיון חטוף וכללי בכתב ההתחייבות והערבות.
2. בענייננו, הערב טוען כי הינו אנאלפבית. ואולם, אף שאני נוטה לקבל את גרסתו של הערב כי הוא מתקשה, ואולי אפילו מתקשה מאוד, לקרוא עברית או ערבית, לא כל שכן בקריאת מסמכים משפטיים בנקאיים, אני מתקשה ליתן אמון בגרסתו כי לא יכול היה להבין מתוך כתב הערבות את הפרטים העיקריים והבסיסיים שהוספו בו בכתב יד, והכוונה, לכל הפחות, לסכום ההלוואה, מספר התשלומים ומועד תחילת ההלוואה.
3. בהקשר זה ראוי להזכיר כי הערב לא הציג בפניי אישורים כלשהם לחיזוק טענתו כי הינו אנאלפבית, לא אישור מטעם בית הספר, ואף לא אישור המחזק את טענתו כי בחינת התיאוריה נערכה לו בעל-פה בשל אי ידיעתו קרוא וכתוב. אף ראוי להזכיר, בהקשר זה, גם את העובדה שביקש לזמן לישיבת ההוכחות מתורגמן מעברית לערבית בעוד שהסתבר בדיעבד כי אין צורך בכך, דבר שאף ניתן לו ביטוי בפרוטוקול; מה שמשליך גם על מידת האמון או, ליתר דיוק, אי האמון בגרסתו לעניין קשייו האמיתיים בקריאה בכלל, ובקריאת עברית בפרט.
4. אמנם, אני נותנת אמון בדבריו של הערב כי למד רק תשע כיתות, ואף החמיץ את כיתות היסוד, בשל מחלה, ואני מקבלת את דבריו של הערב כי הוא מתקשה, ואולי אפילו מתקשה מאוד, בקריאת עברית (ונזכור כי מדובר במסמכים בעלי אופי משפטי שגם מי ששפת אמם עברית עשויים להתקשות בקריאתם).
5. ואולם, אף שאני מאמצת את גרסתו של הערב כי יכולותיו וידיעותיו בקריאת העברית דלות, ואפילו דלות מאוד, איני נותנת אמון בגרסתו של הערב, שבכל זאת, סיים 9 כיתות, שאינו יודע כלל לקרוא מספרים בפרט כאשר לא הובאה כל אסמכתא אובייקטיבית בענין זה. לכן, לטעמי, בוודאי יכול היה להבין מעיון, ואפילו בכתב ההתחייבות והערבות, לפחות את סכום ההלוואה, תחילת ההלוואה ואת מספר התשלומים, ולייחס להם את המשמעות המתאימה, וזאת גם אם אינו יודע לקרוא עברית כלל, וגם אם המסמכים נחתמו בחיפזון. והדברים אמורים ביתר שאת לאור העובדה שחתם, הן ליד סכום ההלוואה, והן ליד מספר התשלומים ותאריך תחילת ההלוואה.
6. חיזוק לקביעתי זו גם בעדותו לענין טופס הגילוי גם בעדותו לענין טופס הגילוי לגביו העיד כי: "כשאני ראיתי את הגילוי מידע לערב לא ראיתי שכתוב 310,000 ₪. לא היה רשום גם הריבית וגם לא שיעור התשלומים" (פרו' עמ' 23 ש' 25-27). מדבריו אלו של הערב אתה למד שאם סכום ההלוואה היה נרשם בטופס הגילוי היה הערב יודע לקרוא ולזהות סכום זה בכתב בטופס הגילוי.
7. אכן, נכונה אני להסכים כי מעיון חפוז בכתב ההתחייבות והערבות, לא הצליח הערב ללמוד על שיעור הריבית, ובוודאי לא על ריבית הפיגורים, ונכונה אני גם להניח כי הערב לא הצליח לקרוא את הכיתוב כי מדובר בהלוואת הסדר. כאמור, גם לא שוכנעתי כי פקידת הבנק משיעל, לאור החיפזון שבו נחתמו הטפסים, כפי שתואר על ידי הערב, הסבירה לערב את שיעור הריבית, כמו גם את שיעור ריבית הפיגורים. אף לא סביר בעיניי שהערב קיבל מידע זה מאביו שכן אין להניח ששניהם עסקו בנושא זה, כאשר לדברי הערב סבר שאביו הוא זה שיישא בתשלומים החודשיים. ואולם, את סכום ההלוואה ואת מספר התשלומים בוודאי יכול היה הערב ללמוד מכתב ההתחייבות והערבות גם אם לא קרא ולא הבין את המלל שבכתב ההתחייבות והערבות וגם אם חתם על המסמכים בחיפזון.
8. מהן ההשלכות של אי ידיעת הערב אודות שיעור הריבית וריבית הפיגורים בגין איחור בפירעון? ככל שהדברים אמורים בריבית הפיגורים, ריבית זו הופיעה בצורה מודפסת על גבי הטופס הייעודי: טופס גילוי המידע לערב יחיד. לפיכך, טענתו של הערב כי חתם על כתב הגילוי "בלנקו" אינה מסייעת בעדו, ויש להחיל בעניין זה את ההלכות המחייבות אדם לבקש הסברים אם אינו מבין את תוכנו של המסמך, שמטרתו, כאמור, לספק את ההסברים לערב ליחיד. וראו והשוו: החלטתו של כב' הרשם אורי פוני בבש"א (שלום י-ם) 5323/01 (ת.א. 8668/01) פפרמן ברדלר נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם בנבו, 4.11.2003) שם נדחתה טענת הערב כי לא קרא מסמך זה, ולא הוסבר לו תוכנו על אף שהבנק ידע כי אינו דובר עברית שוטפת, תוך אזכור ההלכות המחייבות אדם במסמך עליו הוא חתום, ומחייבות אותו לדרוש הסברים אם אינו מבין את תוכנו.
9. אף אין טענה בפי הערב שאילו ידע כי שיעור הריבית בשל איחור בפירעון יכול להגיע כדי שיעור של 4% מעל לשיעור הריבית המוסכמת, לא היה מקבל על עצמו את הערבות.
10. שונים הם פני הדברים בעניין שיעור הריבית. בעניין זה, לא ניתן פירוט בטופס הגילוי הייעודי משום שזה נחתם על ידי הערב "בלנקו". יחד עם זאת, צוינה בסעיף ג' בחלק המודפס כי הריבית מורכבת מריבית "פריים" בצירוף תוספת סיכון בשיעור שלא צוין. במקרה כזה, תוצאת אי הגילוי היא שעל הערב היחיד למלא את הערבות לפי שיעור הריבית המינימאלית המקובלת בחוזים מאותו סוג.
11. דא עקא, שלא הובאו על ידי הבנק נתונים כלשהם באשר לריבית המינימאלית המקובלת באותו סוג, אף שמדובר בנתונים המצויים בשליטתו ובידיעתו של הבנק. לפיכך, בהעדר נתונים, ולאור התכלית העומדת מאחורי סעיף 22(ב) לחוק הערבות, וכאשר בכתב הגילוי צוין בהדפסה ריבית "פריים" מבלי שצוינה תוספת הסיכון, אחייב את הערב רק בריבית ה- "פריים" המופיעה באופן "מודפס" על גבי טופס הגילוי הייעודי .
12. ריבית זו צוינה על גבי הנוסח המודפס של כתב הגילוי הייעודי שלגביו נטענה הפרת חובת גילוי, ולכן הערב מוחזק כמי שידע את הכתוב שם, גם אם לא קרא או לא הבין. אכן, ניתן לטעון כי יש להחיל אותה חזקה גם על כתב ההתחייבות והערבות שבו כן צוינה תוספת הסיכון מעבר לריבית הפריים, וכפועל יוצא מכך לקבוע כי הערב מוחזק כיודע, לא רק שמדובר בהלוואה הנושאת ריבית פריים, אלא גם את תוספת הסיכון המתווספת אליה. ואולם, החלת החזקה האמורה על כתב ההתחייבות והערבות להבדיל מן הטופס הייעודי הנפרד שנקבע בתקנות הערבות מרוקנת, לטעמי, מתוכן את הרציונל העומד מאחורי סעיף 22 לחוק הערבות, ואת התוצאות של אי גילוי כפי שנקבעו בו.
13. סיכומו של דבר, אני קובעת כי הערב ידע את סכום ההלוואה, מספר התשלומים, וכי מדובר בהלוואת הסדר. כן מוחזק הערב כיודע שמדובר בהלוואה הנושאת ריבית פריים, וגם את שיעור הריבית בגין איחור בתשלום.

הטענה כי הערב לא קיבל התראה בגין אי עמידת הנתבע בפירעון ההלוואה:

1. הערב טען בסעיף 22 לתצהיר עדותו הראשית כי לא קיבל כל התראה בגין אי עמידת אביו בפירעון ההלוואה. גם בעדותו העיד כי ראה לראשונה את מכתב הדרישה מיום 24.9.09, לראשונה במעמד החקירה (פרו' מיום 22.10.12, עמ' 24, ש' 31-24).
2. בסיכומי הנתבעים נטען כי משהבנק לא הביא ראשית ראיה לכך שמכתב הדרישה מיום 24.09.09 שוגר בדואר רשום, הרי שהבנק לא עמד בנטל ההוכחה כי מילא אחר הוראות הדין. כן נטען כי מכתב הדרישה טמן בחובו חיוב בגין חשבון העו"ש, בעוד שלפי מסמכי הבנק, הערב ערב רק לסילוק ההלוואה, ולא לכל חובותיו של הנתבע לבנק, ואף העמדת המועד לפירעון מלוא סכום התביעה על מניין 7 ימים מיום הוצאת המכתב, הינה דרישה בלתי סבירה הנוגדת את חובת תום הלב.
3. הנתבעים הוסיפו בסיכומיהם כי העמדת יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לפירעון מידי הינה למעשה ביטול הסכם ההלוואה שתכליתה ארגון הסדר החוב, ולכן היה על הבנק להתריע על הביטול בהודעה מפורשת בכתב ולהעמיד הנתבעים על עילות הביטול וליתן בידיהם, ובמיוחד בידי הערב, הזדמנות נאותה לבוא בדברים עם הבנק, לפרוע את החוב שבפיגור כנטען ולקיים את הסכם ההלוואה.
4. הבנק טוען כי הערב קיבל את מכתב ההתראה מיום 24.9.09 ששלח לערב, ב"כ הבנק, עו"ד סלים ח'מיס, שכן הערב לא הכחיש במסגרת תצהיר עדותו הראשית, את קבלת המכתב שהעתקו צורף כנספח 3 לתצהירה של הגב' משיעל. לטענת הבנק, בהתאם לסעיף 43 לכתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה, שכותרתו "הודעות והתראות", הוסכם כי כל הודעה שתישלח באמצעות הדואר על ידי הבנק אל הערב במכתב בדואר רשום או רגיל, לפי כתובת הערב הנזכרת בהסכם, תיחשב להודעה שנתקבלה על ידו תוך 72 שעות ממועד שליחתה.
5. סעיף 26(א) לחוק הערבות קובע כי אם "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". סעיף 26(ד)(1) לחוק הערבות קובע כי אם "ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם; סעיף 26(ד)(2) לחוק הערבות קובע כי אם "הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב". סעיף 26(ד)(3) לחוק הערבות קובע כי אם "לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (2) תוך 15 ימים מיום שקיבל את ההודעה של הנושה כאמור בפסקה (1) יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם".
6. במקרה שבפנינו, העמיד הבנק את ההלוואה לפרעון מיידי, מבלי שפעל בהתאם להוראות סעיף 26(ד) לחוק הערבות, ומבלי שבכלל נתן לערב הזדמנות להיכנס לנעליו של החייב ולפרוע את החוב בתשלומים. מעיון בהוראות החוק עולה כי יש ליתן לערב הודעה מראש של 15 יום על הכוונה להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי, וגם אז יש ליתן לו 15 יום להודיע האם ברצונו לפרוע את חוב החייב בתשלומים. לא שוכנעתי כי מכתבו של הבנק מיום 24.09.09 הגיע לידי הערב, וזאת משלא הוצג אישור כלשהו המעיד כי המכתב אכן נשלח בדואר רשום, כמצויין בו. ודוק: לפי סעיף 26(ה) לחוק הערבות, לא די במשלוח הודעה בדואר רגיל, אלא נקבע כי: "הודעה של נושה לפי סעיפים קטנים (א) ו- (ד)(1) תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה".
7. אמנם, במקרה שלנו, גם אם הבנק היה פועל כחוק, מודיע לערב על הכוונה להעמיד החוב לפרעון מידי, ומאפשר לו להיכנס בנעליו של הנתבע ולשאת בתשלומים השוטפים של ההלוואה, לא מכאן הייתה צומחת ישועת הערב. הערב, כפי שהעיד על עצמו, השתכר שכר מינימום בשיעור של 4,000 ₪ בלבד (פרו', עמ' 23, ש' 30), וממילא לא יכול היה לעמוד בתנאי ההלוואה שתשלומיה השוטפים עלו על סכום השתכרותו החודשי. לדבריו, חתימתו על כתב הערבות נעשתה בדלית ברירה, ולאור הבטחת אביו כי יעמוד בתשלומים: "הוא אמר לי שלא אפחד, שהוא יעמוד בזה וישלם את זה" (פרו', עמ' 23, ש' 31-30). ואולם, התנהלות הבנק משליכה על ריבית הפיגורים בה יש לחייב את הערב.
8. משלא הוכח כי מכתב הבנק המופנה לערב מיום 24.0.09, נשלח בדואר רשום והגיע לידו; ולאור קביעתי ביחס לנתבע כי לא היה מקום להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי לפני יום 24.12.2009 שהוא המועד בו נשלח מכתבה של עו"ד סרחאן; ומאחר שאין בידי ראייה ברורה באשר למועד בו נודע לערב על כוונת הבנק להעמיד ההלוואה לפרעון מיידי; ובהעדר אינדיקציה בחומר הראיות באשר למועד בו קיבל הערב עותק מכתב התביעה - יחוייב הערב בריבית פיגורים רק בחלוף 30 יום ממועד הגשת בקשת הרשות להגן ביום 21.3.2010, וזאת לאור הוראת סעיף 26 לחוק הערבות, לפיה חובה היה על הבנק להודיע לערב על כוונתו להעמיד ההלוואה לפרעון מידי 15 יום מראש, ואף ליתן לו 15 יום נוספים להודיע האם בכוונתו לפרוע את התשלומים השוטפים של ההלוואה.
9. הבנק יערוך חישוב מחדש של חוב הערב, מתוך הנחה שמדובר בהלוואה ע"ס של 310,000 בתוספת ריבית פריים בלבד, שהבנק היה רשאי היה להעמידה לפירעון מוקדם רק בחלוף 15 יום מיום 21.3.2010, ולגבות ריבית פיגורים, לפי סעיף 25(א)(2) לחוק הערבות, רק החל מיום 21.4.2010, כאשר מסכום החוב של הערב יופחתו כל התשלומים (המשוערכים) ששולמו על חשבון ההלוואה, בין לפני הגשת התביעה, ובין לאחריה. הבנק יגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי.

הוצאות המשפט:

1. לחובו של הנתבע לפי פסק דין זה (ראה פסקה 69 לפסק הדין), הכולל, למען הסר ספק, גם את יתרת החוב בחשבון העו"ש עובר להגשת התביעה, יתווספו האגרות ששולמו במסגרת הליך זה כשהן משוערכות ממועד תשלומן ועד היום, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.
2. לאור קביעתי כי הבנק הפר את חובותיו כלפי הערב, לפי חוק הערבות, לא ראיתי לחייב את הערב בהוצאות משפט מעבר לחיוביו על פי פסק דין זה (ראה פסקה 125 לעיל).
3. הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, הן ביחס לנתבע, והן ביחס לערב, ישולמו תוך 30 יום ממועד אישור הפסיקתא, אחרת ישאו ריבית פיגורים לפי תנאי ההלוואה (ביחס לנתבע) או ריבית מירבית לפי סעיף 25(א)(2) לחוק הערבות (ביחס לערב) עד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות מתבקשת לשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.