רקע

1. עסקינן בתביעה שהגיש מנהל מקרקעי ישראל ובמסגרתה עתר לסעד של פינוי וסילוק יד ולסעד כספי. התביעה הכספית המקורית הייתה על סך 15,000 ₪. בהמשך, תוקן כתב התביעה והסעד הכספי הועמד על סך של 126,000 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן.
2. ביום 10.6.13 הגיעו להסכמה לפיה עד ליום 1.10.13 יפונה השטח שחורג מהסכם החכירה משנת 2004. באשר לסעד הכספי, הודיעו, כי ינסו להגיע להסדר ואם לא יושג הסכם יוחזר הדיון לבית משפט להכרעה בסוגיה. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה.

טענות התובע

1. התובע טוען, כי במהלך שנת 2003 ובעקבות פניית הנתבעת לתובע נבדקה האפשרות להחכיר לנתבעת מקרקעין הידועים כגוש 13854 חלקה 43 חלקה 145 בשטח 760 מ"ר אשר צמודים למבנה בשטח של כ- 64 מ"ר שהושכר לנתבעת על ידי חברת עמידר. בסך הכל מדובר בשטח של כ- 820 מ"ר.
2. בשנת 2004, חתמה הנתבעת על הסכם חכירה שהועבר לחתימת התובע. התובע טוען, כי סמוך למועד האמור ובטרם חתם על הסכם החכירה, התברר שהנתבעת פלשה למקרקעין נשוא ההסכם ולמקרקעין סמוכים נוספים המצויים בבעלותו. לטענתו, הוא הודיע לנתבעת, כי הוא דורש שהיא תפנה את המקרקעין שבפלישה כתנאי לחתימת הסכם החכירה. התובע טוען, כי הנתבעת לא נענתה לדרישותיו.
3. לטענת התובע, הנתבעת עושה עושר ולא במשפט במקרקעין שבבעלותו תוך ניסיון להציב עובדות מוגמרות במקרקעין ותוך שהיא גורמת לו נזקים. לטענתו, בהיותו בעל המקרקעין הוא זכאי לקבל אותם לידיו.
4. בנוסף טוען התובע, כי על הנתבעת לשלם לו דמי שימוש ראויים ממועד תחילת השימוש ועד ליום הפינוי בפועל.

טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, דין התביעה נגדה להידחות. לטענתה, היא מחזיקה בשטח ברשות החל משנת 1970. היא טוענת, כי במועד האמור היה לה חוזה חכירה תקף לפיו חכרה את מלוא השטח נשוא התביעה.
2. לטענתה, אין ממש בטענת התובע באשר להליכים בנוגע להחכרת השטח שכן מדובר היה בהארכה אוטומטית להסכם החכירה הקודם שנכרת בין הצדדים. הנתבעת טוענת, כי היא הגישה תכניות בנייה לצורך חכירת מלוא השטח והתכניות אושרו וכי התובע אישר את ביצוע עבודות הבנייה בשטח שלגביו עלתה טענת פלישה. לטענתה, עבודות הבנייה בוצעו כדין על פי היתרי בנייה שניתנו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. לטענת הנתבעת, בעבר העלו שכנים טענות בנוגע לעבודות הבנייה והתובע השיב להם, כי העבודות האמורות בוצעו כדין על פי היתרי בנייה חוקיים. הנתבעת מכחישה את טענת התובע לפיה דרש, כי תפנה את המקרקעין. עוד ציינה הנתבעת, כי היא מחזיקה בשטח קרוב ל- 40 שנים.
3. הנתבעת מכחישה את הערכת התובע באשר לשווי דמי השימוש הראויים וטוענת, כי עילת התביעה התיישנה מאחר וחלפו למעלה משבע שנים מהמועד בו נוצרה עילת התביעה.

הראיות

1. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' דבורה נפתלי- המפקחת מטעם התובע במחוז צפון ושל הגב' סילביה גולן- מנהלת מדור חוזים מטעם התובע במחוז צפון. בנוסף הגיש התובע הערכת שווי מקרקעין. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. בדיון שנערך ביום 23.11.15 הודיע בא כוח התובע, כי אינו מעיד את העדים מטעמו. הנתבעת העידה ונחקרה על האמור בתצהירה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

1. המחלוקת שנותרה להכרעה במסגרת התובענה שלפניי הינה בסעד הכספי. התובע עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שימוש ראויים בגין שימושה במקרקעין משנת 2004 ועד למועד הגשת התביעה, בהתאם למגבלת ההתיישנות. כמו כן עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש לתקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד פינוי המקרקעין.
2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם התובע זכאי לדמי שימוש בגין שימושה של הנתבעת במקרקעין נשוא התובענה. כמו כן, הם חלוקים ביניהם בנוגע לגובה דמי השימוש, ככל שייקבע, כי על הנתבעת לשלם דמי שימוש.
3. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו.
4. ניתן לחייב פולש למקרקעין בתשלום דמי שימוש ראויים מכוח פיצוי נזיקי בעילה של הסגת גבול ומכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נקבע, כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם לו את שוויה".
5. לתיק בית המשפט הוגש הסכם (ת/1) שנכרת בין הנתבעת לבין חברת עמידר ביום 18.4.02. החוזה האמור הינו בנוגע למקרקעין בשטח של 64.4 מ"ר. הנתבעת עשתה שימוש במקרקעין סמוכים שנמצאים בבעלות התובע. כאמור, במהלך ניהול התובענה סילקה הנתבעת ידה מהמקרקעין נשוא התובענה ואין עוד מחלוקת באשר לזכויותיה לגבי המקרקעין האמורים.
6. כמפורט לעיל, הנתבעת חתמה על הסכם מול עמידר. מההסכם עולה, כי הוא מתייחס למקרקעין בשטח של 64.4 מ"ר בלבד. אציין, כי מתצהירה של הנתבעת שהוגש ביום 29.5.13, עולה, כי הנתבעת הייתה מודעת לגודל השטח אשר החזיקה. השטח האמור חורג משמעותית מגודל המקרקעין אשר לגביו נכרת ת/1. לפיכך, הרי שהנתבעת ידעה, כי היא עושה שימוש במקרקעין נוספים אשר עליהם לא חל ההסכם האמור ואשר לגביהם אין לה זכויות.
7. שימושה של הנתבעת במקרקעין אליהם פלשה מהווה עשיית עושר ולא במשפט. על מי שעשה שימוש במקרקעי הזולת, אף שלא הייתה לו זכות לעשות כן, מוטל לשלם דמי שימוש ראויים בעבור השימוש האמור.
8. בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט נקבע, כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". המחוקק ניסח את הסעיף האמור באופן שיש בו בכדי להעניק לבית המשפט כלים גמישים לשם הבטחת תוצאה צודקת בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי (ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליווה, פד"י סג(1), 429).
9. הנתבעת העידה, כי היא מתגוררת בבית משנת 51, אז הייתה בת 3 (עמ' 14 ש' 14-17). עוד העידה, כי היא אינה יודעת מתי נבנו הגדרות והסככות בשטח. לטענתה, זה היה מחסן של אביה והמועצה בנתה את הקירות ולא הם (עמ' 14 ש' 22-23).
10. טענת הנתבעת באשר למועד בו החלה להתגורר בבית לא נסתרה. כמו כן, התובע לא שלל את טענתה של הנתבעת לפיה הפלישה נוצרה לפני שנים רבות כשהייתה ילדה קטנה וכי הבנוי בשטח לא נבנה על ידה. מעדות הנתבעת עולה, כי היא מתגוררת במקום עשרות שנים וכי הפלישה הייתה קיימת עוד בתקופה בה עשה אביה שימוש במקרקעין נשוא התביעה.
11. עוד העידה הנתבעת, כי אף פעם לא פנו אליה ממנהל מקרקעי ישראל בבקשה, כי תשלם דמי שימוש. לטענתה, ככל שהיו פונים אליה היא הייתה מוציאה את הדברים. לטענתה, לא פנו אליה ולא כתבו לה מכתב ובו דרישה לכסף (עמ' 14 ש' 24-28). הנתבעת שבה וטענה, כי אם היו פונים אליה הייתה מוציאה את הדברים והוסיפה, כי עכשיו פנו והיא הוציאה (עמ' 14 ש' 29-31). הנתבעת שאלה מדוע לא באו לפני 57 שנים אלא רק כעת (עמ' 15 ש' 18-19).
12. על התובע, בהיותו בעל המקרקעין, מוטלת האחריות לפקח על הנעשה במקרקעין המצויים בבעלותו ועליו לפעול לשם סילוק ידם של פולשים. במהלך עשרות שנים בהן התגוררה הנתבעת במקום ואשר בהן הייתה קיימת הפלישה לא פעל התובע כנדרש לשם סילוק ידה מהמקרקעין. כמו כן, לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה התובע לא העלה בפניה דרישה, טרם הגשת התביעה שלפניי, כי תשלם בעבור השימוש במקרקעין.
13. אציין, כי לכתב התביעה צורפו מסמכים משנת 2004 ומשנת 2008. לא ברור האם המכתבים האמורים נשלחו לנתבעת והאם הגיעו ליעדם. התובע לא העיד עד כלשהו מטעמו בעניין זה. כמו כן, אף אם נשלחו המכתבים האמורים ונמסרו לנתבעת הרי שלא הועלתה במסגרתם דרישה לתשלום בגין השימוש במקרקעין. אציין עוד, כי אין במכתבים ספורים בשנים האמורות בכדי ללמד, כי התובע פעל כנדרש לשם שמירה על המקרקעין המצויים בבעלותו והפסקת הפלישה. הפניות המעטות שנים רבות לאחר שהנתבעת ומשפחתה החלו לעשות שימוש במקרקעין מלמדות, כי התובע לא פעל במרץ בכדי למנוע את הפלישה ולהפסיקה.
14. בכתב התביעה טען התובע, כי רק בשנת 2004 נודע לו אודות הפלישה. כאמור, מדובר במקרקעין אשר הנתבעת, ואביה לפניה, עשו בהם שימוש במשך עשרות שנים. טענתו של התובע בעניין זה יש בה בכדי ללמד על היקף הנזק אשר נגרם לתובע בעקבות הפלישה. בדיון שנערך בתובענה ביום 23.11.15 הודיעה באת כוחה של הנתבעת, כי היא פעלה בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 10.6.13 באשר לפינוי המקרקעין. מתגובתו של בא כוחו של התובע עולה, כי הוא כלל לא היה מודע לפינוי הפלישה. בסיכומיו טען בא כוחו של התובע, כי הם לא בדקו מה פונה. אף באמור לעיל יש בכדי ללמד על טיפולו של התובע בפלישה למקרקעין ועל היקף הנזק לכאורה אשר נגרם לו בעקבות הפלישה. עובדות אלו רלוונטיות לטענתו של התובע בנוגע לנזקיו בעקבות הפלישה.
15. הנתבעת העידה, כי לא היו במקום סוסים או חיות אחרות (עמ' 14 ש' 32, עמ' 15 ש' 1). היא נשאלה, האם מכרה פעם בחנות המכולת במקום ובתגובה טענה, כי זו הייתה מכולת של אביה שמכר שם והתפרנס מזה. היא ציינה, כי הוא נפטר לפני 25 שנים (עמ' 15 ש' 2-4). עדותה של הנתבעת באשר להעדר שימוש מצדה במקרקעין האמורים להחזקת בעלי חיים או שימוש בחנות המכולת לא נסתרו. כאמור, במסגרת ניהול ההליך פינתה הנתבעת את המקרקעין אליהם פלשה ואף בכך יש בכדי לתמוך בטענתה בנוגע לשימוש במקרקעין האמורים.
16. הפלישה למקרקעין נשוא התובענה התרחשה בעת שהנתבעת הייתה ילדה ולא נוצרה על ידה. כאמור, לא הוכח לפניי, כי הנתבעת הפיקה תועלת מהפלישה האמורה. יש באמור בכדי ללמד על ההנאה אשר צמחה לנתבעת בעקבות הפלישה למקרקעין. יש באמור בכדי להשליך על דמי השימוש אשר יהיה עליה לשלם בהתאם לעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
17. כאמור, במהלך ניהול התובענה הסכימה הנתבעת לפנות את המקרקעין אליהם פלשה ואף עשתה כן. התנהלותה האמורה של הנתבעת ומנגד האופן בו טיפל התובע בפלישה לאורך השנים יש בהם בכדי ללמד, כי ככל שהתובע היה פועל בשלב מוקדם יותר לשם סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין סביר, כי היא הייתה מפנה אותם שנים קודם לכן.
18. סבורני, כי העובדה שהתובע לא פעל לשם סילוק ידה של הנתבעת במשך עשרות שנים יש בה בכדי ללמד על שיעור הנזק אשר נגרם לו בעקבות הפלישה ועל כך שבמהלך תקופת הפלישה לא נמנע מהתובע שימוש כלשהו במקרקעין נשוא התובענה. שאם לא כן, סביר, כי התובע היה פועל בשלב מוקדם משמעותית ובאופן אינטנסיבי לשם סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין. כפי שציינתי לעייל, התובע טען, כי לא היה מודע לפלישה עד לשנת 2004 אף שהיא החלה שנים רבות קודם. כמו כן, הוא אף לא היה מודע לפינוי המקרקעין.
19. אכן, בהתאם להוראות החוק חלה חובת השבה אף אם לא נגרם למזכה הפסד כלשהו (ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה (5), עמ' 297). עם זאת, העובדה שהמזכה אינו חסר בעקבות שימושו של אחר במקרקעין יכולה להוות הצדקה לפטור, חלקי או מלא, מהשבת הזכייה.
20. בפסיקה נקבע, כי מתן פטור מהשבה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר מותנה בשני מצבים אפשריים: ההתעשרות של הזוכה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה וכאשר קיימות נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. החלופה השנייה הינה מסגרת כללית אשר לתוכה ניתן ליצוק תכנים שונים (ע"א 9631/05 דוד ארד נ' מדינת ישראל).
21. בפסק הדין האמור צוין, כי לעיתים שני המצבים המצדיקים פטור מהשבה שלובים ביניהם. סבורני, כי זה המצב במקרה שלפניי. כאמור, לא הוכח בפני, כי נגרם לתובע הפסד כלשהו בשל התעשרותה של הנתבעת בעקבות הפלישה. כמו כן, מצאתי, כי התובע לא פעל כנדרש וכמצופה מבעל מקרקעין לשם מניעה והפסקת הפלישה ולא התריע בפני הנתבעת, כי היא תחויב בתשלום דמי שימוש. מנגד, יש להביא בחשבון את התנהלות הנתבעת אשר ידעה, כי היא עושה שימוש במקרקעין ללא זכות לעשות כן ויחד עם זאת הסכימה לפינוי המקרקעין עוד בטרם ניתן פסק דין בתובענה והגיעה בעניין זה להסכמה עם התובע.
22. בע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פ"ד מה (5), עמ' 297 צוין, כי היעדר התראה מצד המזכה אודות כוונתו לתבוע השבה יכול להישקל כגורם התומך בפטור מהשבה, רק אם היה בו כדי לגרום לשינוי לרעה במצבו של הזוכה. מצאתי, כי במקרה שלפניי הימנעות התובע מלהתריע בפני הנתבעת על כוונתו לתבוע ממנה תשלום דמי שימוש ראויים הביאה להרעת מצבה של הנתבעת. שכן השתכנעתי, כי ככל שהנתבעת הייתה מודעת לעניין האמור היא הייתה מסלקת ידה מהמקרקעין זמן רב לפני שעשתה כן בפועל. מאחר ושוכנעתי שהנתבעת לא הפיקה רווח מהשימוש במקרקעין הרי שלא היה לה אינטרס שלא להפסיק את הפלישה ככל שהייתה מודעת לכך שעלולים לחייב אותה בתשלום דמי שימוש.
23. בעע"ם 7217/10 אילנית מרכז לשיקום בע"מ נ' מדינת ישראל התייחס בית המשפט לשאלה, האם כאשר שני הצדדים להתדיינות חרגו מנורמות ההתנהגות המתחייבת האם יש להכיר בעיקרון של אשם תורם גם במערכת היחסים בין הפרט לרשות. השאלה האמורה נותרה בצריך עיון אך צוין, כי העיקרון יושם בתחומים שונים מלבד דיני הנזיקין.
24. סבורני, כי במקרה שלפניי יש להביא בחשבון את התנהלות שני הצדדים ואת תרומתם לנזק הנטען. כאמור, הנתבעת ידעה את גודל השטח שלגביו נכרת ההסכם עמה והייתה מודעת לפלישה. מאידך, מצאתי, כי דרישתו של התובע לתשלום בגין דמי שימוש בעבור מקרקעין אשר הוא לא פעל כנדרש לשם הפסקת הפלישה אליהם ואשר לא הוכח, כי נמנע ממנו שימוש בהם בעקבות הפלישה נגועה בחוסר תום לב. כאמור, שוכנעתי, כי ככל שהתובע היה פועל בשלב מוקדם יותר כנגד הפלישה הרי שהנתבעת הייתה מסלקת ידה מהמקרקעין במועד מוקדם מהמועד בו פינתה אותם בפועל. כאמור, גם לאחר שהנתבעת פינתה בפועל את המקרקעין, התובע כלל לא היה מודע לכך.
25. בשים לב לכל המפורט לעיל, מצאתי, כי מוטל על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בשל שימושה במקרקעין אליהם פלשה ואשר מצויים בבעלות התובע. עוד מצאתי, כי בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ובשל שיקולי צדק בהתאם לשיקול הדעת המסור לי הרי שיש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים מהמועד בו הוגשה התביעה ועד למועד הפינוי. בנסיבות המקרה שלפניי, ובין היתר בשים לב לכך שלא הוכח, כי נגרם לתובע נזק בעקבות הפלישה, מצאתי לפטור את הנתבעת מתשלום דמי שימוש לתקופה שקדמה למועד הגשת התביעה, אז העלה התובע לראשונה בפני הנתבעת טענה בדבר זכותו לקבל דמי שימוש.
26. באשר לגובה דמי השימוש הראויים צירף התובע שתי שומות, האחת לכתב התביעה המקורי והשנייה לכתב התביעה המתוקן. בין שתי חוות הדעת קיים פער משמעותי. בהערכת שווי מקרקעין הראשונה נקבע, כי דמי השימוש הראויים לשנה עומדים על סך של 2,500 ₪. בהערכת שווי מקרקעין השנייה נקבע, כי דמי השימוש הראויים לשנה עומדים על סך של 18,000 ₪ וכי במועד מתן חוות הדעת הראשונה עמדו דמי השימוש הראויים על סך של 16,000 ₪. אף הפער בין סכום התביעה המקורי והסכום בכתב התביעה המתוקן משמעותי. לא עלה בידי התובע להסביר את הפער בין שתי חוות הדעת האמורות.
27. אציין, כי ביום 20.5.12 טען בא כוחו של התובע, כי הייתה טעות בהיקף השטח ולכן תוקן כתב התביעה. בחוות הדעת מיום 20.7.11 יש התייחסות לחוות הדעת שניתנה ביום 5.7.09 ונטען, כי מבדיקה עולה ששטח הפלישה הינו 820 מ"ר ועל כן התבקש עדכון שומה. הטענה, כי שטח הפלישה הוא בגודל של 820 מ"ר ולא 760 מ"ר, כפי שצוין בחוות הדעת הראשונה, אין בה כדי להסביר את הפער המשמעותי בין שתי חוות הדעת ובין סכומי התביעה. אוסיף ואומר, כי מחוות הדעת השנייה עולה, כי השטח בגודל 820 מ"ר כולל את ביתה של הנתבעת ויחידת דיור נוספת. בכתב התביעה המתוקן צוין, כי שטח הקרקע הינו 760 מ"ר וכי הוא צמוד למבנה אשר הושכר לנתבעת וסך הכל מדובר בקרקע בגודל 820 מ"ר, כולל השטח שהנתבעת חכרה כדין מעמידר.
28. כמו כן, בחוות הדעת הראשונה חושבו דמי השימוש הראויים לפי 6% משווי הקרקע בעוד שבחוות הדעת השנייה חושבו דמי השימוש לפי 3.2% משווי הקרקע. יש בכך בכדי להשפיע על הפער בין שתי חוות הדעת, פער אשר לא ניתן לו הסבר מניח את הדעת. במסגרת הדיון בתובענה טענה באת כוחה של הנתבעת, כי קיימות הוראות על פיהן יש לגבות דמי שימוש על שימוש שלא כדין שנעשה בקרקע בתקופה שקדמה לאישור עסקה במנהל וטענה, כי בהתאם להוראות האמורות חישוב על פי 6% הינו שגוי. התובע לא סתר טענה זו.
29. על דרך האומדנא, ובשים לב לכל האמור לעיל ולמסמכים המצויים בפניי, מצאתי לפסוק דמי שימוש ראויים לשנה על סך 12,000 ₪ ולחודש בסך של 1,000 ₪. הסכום האמור כולל מע"מ.
30. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 3.2.10. במועד האמור הנתבעת הייתה מודעת לדרישתו של התובע בנוגע לתשלום דמי שימוש ראויים ולטענותיו בנוגע לפלישה והיה עליה לפעול לשם סילוק ידה מהמקרקעין. בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים במהלך ניהול התובענה נקבע, כי הנתבעת תסלק ידה מהמקרקעין עד ליום 1.10.13. בדיון אשר נערך ביום 23.11.15 טענה באת כוחה של הנתבעת, כי קיימה את שהובטח ופירקה את כל המבנים. בסיכומיה טענה באת כוחה של הנתבעת, כי הנתבעת פעלה כמוסכם ופינתה את כל החריגות והרסה את כל המבנים והקירות. טענותיה של הנתבעת בעניין זה לא נסתרו. אין מחלוקת, כי הנתבעת סילקה ידה מהמקרקעין ולא נסתרה טענתה לפיה עשתה כן בהתאם להסכמה שהתגבשה בין הצדדים. אכן, הנתבעת אינה אמורה ליהנות ממחדל הרשות הציבורית אולם בנסיבות המקרה שלפניי שוכנעתי, כי לא נוצר לנתבעת רווח משימושה במקרקעין וכי היא הייתה מפנה אותם בשלב מוקדם יותר ככל שהתובע לא היה שוקט על שמריו. לפיכך, מצאתי כי על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בגין שימוש במקרקעין אליהם פלשה מיום 3.2.10 מועד הגשת התביעה ועד ליום 1.10.13, קרי בעבור 44 חודשים בלבד לפי מכפלה ב- 1,000 ₪ לחודש.
31. בשולי הדברים אציין, כי מצאתי שחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש בגין התקופה שנקבעה לעיל יש בו בכדי להביא לאיזון הראוי תוך שקילת מעשיהם ומחדליהם של הצדדים וכי פתרון כאמור אינו מעודד פלישה מחד ומאידך אינו מאפשר לרשות להתחמק מהחובות המוטלות עליה כבעל מקרקעין.
32. בנסיבות האמורות, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 44,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.13 המועד המוסכם לפינוי המקרקעין, בעבור דמי שימוש בגין שימושה במקרקעין נשוא התביעה.
33. בנוסף, מחייבת את הנתבעת בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8,500 ₪.
34. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, א' טבת תשע"ו, 13 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.