1. התובע 1 (להלן "התובע") טען בכתב התביעה כי בשנת 1999, בהיותו כבן 14, פנה לרופא המשפחה, הוא הנתבע מס' 1, שעבד בשירותה של הנתבעת 2, וביקש לקבל טיפול בשל פצעי אקנה בפניו. הנתבע 1 רשם לו טיפול אנטיביוטי של התרופות מינוצין ודוקסילין. משלא הושגה התוצאה של הטבה במצב האקנה, הופנה התובע לבדיקה של רופא עור, ובמסגרת הבדיקות שעבר, נתגלע כי הוא לוקה באי ספיגת כליות משמעותית (הבדיקה שגילתה את המחלה, היתה בספטמבר 2001). כליותיו של התובע הלכו והתדרדרו עד שביולי 2007 הוחל בטיפול במודיאליזה כרונית, ובהמשך בוצעו לתובע שתי השתלות כליה – בנוב' 2002 וביולי 2007.

2. התובע והוריו (הנתבעים 2-3) טענו בכתב התביעה, כי הגורם למחלת הכליות הקשה של התובע, הוא הטיפול האנטיביוטי שקיבל. לפיכך, לעמדתם, הנתבעות חבות לפצותם בשל נזקיהם עקב מחלת הכליות והשפעתה על גופו ועל חייו של התובע.

3. בשאלת הקשר הסיבתי (הרפואי) בין המחלה לבין הטיפול האנטיביוטי, חלקו ביניהם הצדדים והמומחים מטעמם. מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, את פרופ' שוורץ, שתחום התמחותו ברפואה פנימית ונפרולוגיה, על מנת לחוות דעתו במחלוקת. בחוות דעתו (שלא צויין בה תאריך, אולם נכתב, בין היתר, כי הבדיקה של התובע על ידי המומחה היתה ביום 24/4/12) נכתב כי אין עדות למחלת כליות קודמת לטיפול האנטיביוטי וכי הפגיעה מהחומרים להם נחשף בטיפול היא "נדירה מאד" (סעיף 2 לחוות הדעת) אם כי ייתכן שבשל קשיי ההוכחה השיעור גבוה יותר. עוד הוסיף המומחה כי אין לשלול מחלת נפרונופטיזיס כזו שגרמה למחלת הכליות של התובע. זוהי מחלה גנטית. בסיכום חוות דעתו כתב דר' שוורץ, בהסתמך גם על כך שהמחלה התגברה מאד לאחר שהתובע נחשף שוב לתרופה, כי "לסיכום: לא ניתן, לצערי, לקבוע בוודאות מה סיבת המחלת הכליות של מר עומאר; לעניות דעתי הסיכוי שכליותיו נפגעו כתוצאה מהשימוש במינוציקלין בהחלט אפשרי".

4. לאחר מתן חוות דעתו, פנו הנתבעים בבקשה לתת צו לאפשר להם לעיין בתיקם הרפואי בקופת חולים כללית של שני קרובי משפחה של התובע: של בת דודה ושל דודו. הנתבעים טענו כי הן הדוד והן בת הדודה, חלו במחלת כליות דומה לזו של התובע. הדוד נפטר ממחלה זו בגיל 45 שנים, ואילו בת הדודה חלתה בה בהיותה בגיל שבין 12 ל-15 שנים.

5. פסקתי לגבי הבקשה לקבל את תיקו של הדוד, שיש לדחותה בהתחשב בכך שהדוד נפטר, ולא הובא מידע מי הם יורשיו אשר יוכלו לייצג את הנפטר וכן כיוון, שככל הנראה, המידע לגביו פחות רלוונטי, בהתחשב בכך שהדוד היה חולה סכרת מנעוריו, וככל הנראה מחלה זו, ממנה נפטר הדוד בהיותו כבן 45 שנים, היא אף שהביאה לאי ספיקת הכליות (וראו גם חוות דעתו של פרופ' הולצמן מטעם הנתבעים). נותרה לדיון הבקשה באשר לבת הדודה.

6. יצויין כי בתשובה לשאלות הבהרה כתב המומחה מטעם בית המשפט כי

"בהנחה שיתברר כי יש למר עמר קרוב משפחה בין אם זה בן דוד או בת דוד או לחליפין בנו של בן דוד לו/לה התגלתה מחלת כליות בעשור השני לחייהם שאובחנה כנפרונופטיזיס ולאור העובדה כי הוריו של מר עומאר בינם (וצ"ל "הינם" הוספה שלי ש.ש) אזי הסבירות כי מחלת הכליות של מר עמר הינה נפרונופטיזיס הינה לאין שיעור גבוהה יותר מהאפשרות של נזק מהטיפול התרופתי".

מדבריו אלו של המומחה עולה כי יש חשיבות מרובה לממצא אם מי מבני המשפחה חלה במחלה הגנטית, ומידע זה עשוי להתגלות מעיון בתיקה של בת הדודה.

7. התובעים התנגדו לבקשה. הם לא הכחישו כי בת הדודה חולה אמנם במחלת כליות, אולם אין לחייבה לגלות את תיקה הרפואי ולוותר על החסיון הרפואי, הן משום שאין קשר בין המחלה שהיא לוקה בה למחלת התובע, הן מכיוון שהיא איננה בת דודה, אלא אביה הוא בן דודו של אביו של התובע והן משום שלדעתם מידע זה הושג בעבירה, ככל הנראה נמסר על ידי דר' טאלב, הנתבע 2, תוך הפרת החסיון המגביל אותו מלמסור אינפורמציה מעין זו.

8. בהמשך ההתדיינות בעניין זה, הוסיפו התובעים וטענו, כי זכותה של בת הדודה לפרטיות גוברת, והיא עומדת על זכותה זו; אין בינה לבין הנתבעים יריבות ולפיכך, אין לחייבה במסירת המידע; אין הפסיקה תומכת בזכות אותה דורשים הנתבעים; עוד נטען שהנתבעים יוכלו להתגונן נגד התביעה על ידי ראיות אחרות, כמו חוות דעתו של המומחה מטעמם.

9. פסקתי שלפני שאכריע בבקשה ובמחלוקות שהתעוררו לגביה, יש לשמוע את בת הדודה, שהרי הצו ניתן לגביה. מאחר שהמידע שהיה בידי הוא כי בת הדודה קטינה, זומן אביה למסור עמדתו לישיבה מיום 30/11//14. האב הבהיר באותה ישיבה, כי הוא בן דודו של אביו של התובע (אמשיך לכנות את הבת "בת הדודה"). האב סרב למתן הצו, באומרו כי "אני מתנגד, אני לא רוצה שיהרגו לי את הילדה, היא לוקחת את זה קשה. אני לא רוצה להכניס אותה לכל הדברים האלה. היא ידעה שאני מגיע לכאן. היא ביקשה שלא אערב אותה בכל העניין". במהלך עדותו התברר כי הילדה מעבר לגיל 18. בא כוחו של התובע עמד בשלב זה על כך שהאב לא ימסור על עמדתה.

בנסיבות אלו, הוריתי על קיום ישיבה נוספת, אליה תוזמן בת הדודה. לישיבה שנקבעה, לא הופיעה בת הדודה על אף שזומנה כדין. בהמשך התקבל מכתב מאביה, לפיו יש בידו יפוי כח לייצגה והוא ממשיך להיות האפוטרופוס שלה על פי צו בית הדין השרעי, וכי היא מתנגדת לגילוי תיקה, בשל הפגיעה בפרטיותה. בד בבד נטען כי הבת סובלת ממוגבלויות רבות, ככל הנראה גם שכלית.

10. הסוגיה העומדת להכרעתי היא, אם יש לפגוע בפרטיות של צד ג', שאיננו מעורב בתיק, על ידי גילוי פרט מתיקו הרפואי.

לאחר שבחנתי את העובדות והפסיקה המתייחסת החלטתי שיש להעתר לבקשה, תוך קביעת תנאים שנועדו לשמור על פרטיותה, דהיינו להורות כי התיק יימסר לידיו של דר' שוורץ במעטפה סגורה, כי דר' שוורץ יעשה שימוש לצורך השלמת חוות דעתו אך ורק במידע המתייחס למצב כליותיה של בת הדודה, כי בחוות דעתו לא יוזכר שמה של בת הדודה, והיא תכונה "בת הדודה", וכי כל מידע המתייחס אליה, לרבות שמה, יהיה חסוי, ולא ניתן יהיה לעשות בו כל שימוש נוסף או אחר.

להלן הנמקתי להחלטתי זו.

11. ברע"א 1917/92 יעקב סקולר נ' ניצה ג'רבי (פ"ד מז 764) נקבע כי על המידע שאת גילוי מבקשים, להיות רלוונטי, וככל שיסוד ההכבדה בשל הגילוי בר-משקל יותר, תידרש רלוונטיות מוצקה יותר. כן יש לשכנע את בית המשפט שלא ניתן להשיג או להוכיח את המידע מראיות חילופיות. שם המידע שהתבקש היה לעניין עיון בחשבונות הבנק של המנוח, שעל עזבונו התדיינו הצדדים, והבנק טען לחסיון.

ברע"א 8019/06 ו-8082/06 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' מירב לוין (ניתן ב-13/10/09 ופורסם בנבו) הבקשה היתה לעיין בתיק הרפואי של התובעת באשר לבעיות נפשיות שנטען כי היו לה. בהתייחסו לבקשה לגלות מידע שנמצא בידי צד ג', כתב בית המשפט כי יש לנקוט בגישה מצמצמת יותר (וראו סעיף 23 לפסק הדין בקטע האחרון שבו). אף הגיוני הוא שכאשר מדובר בפגיעה אפשרית בצד ג', שאין לו נגיעה להתדיינות, יש צורך ברלוונטיות מוגברת ובשכנוע שלא ניתן יהיה לקבל את המידע מראיות אחרות. בנדוננו השתכנעתי כי שני התנאים התמלאו: המידע אם יש מחלה גנטית במשפחה עשוי להכריע את גורל המשפט, ואין לנתבעים דרך לקבלו אלא בעיון בתיק הרפואי של בת הדודה.

12. בבקשה כאן יש להכריע בין מספר זכויות של הצדדים: מחד גיסא הזכות לפרטיות, ומאידך גיסא הזכות של הנתבעים והציבור לגילוי האמת בהליך המשפטי למען ייעשה צדק (וראו בפסק דין ידיעות אחרונות בסעיף 20) וזכות לשמם הטוב ולקניינם.

בענייננו התביעה היא על סכום גבוה, מעל ל-2,500,000 ₪, אותו יצטרכו הנתבעים לשלם ככל שהתביעה נגדם וגובה הנזקים, יוכחו. אף שמם הטוב של הרופא המטפל ושל קופת החולים בתחום המקצועי ייפגע, ככל שהתביעה תוכח. נכון הוא שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה במשפטנו, שאף קיבלה מעמד חוקתי (וראו סעיף 7(א) לחוק יסוד; כבוד האדם וחירותו, ועוגנה וקיבלה הגנה בחוק הגנת הפרטיות), אולם אין היא מחסום בל יעבור. הולמים לכאן דברי בית המשפט העליון בעניין ידיעות אחרונות בסעיף 24, לאחר שבית המשפט עמד על הסייגים להגנה זו לעניין גילוי מסמכים:

"פועל יוצא מן הדברים האמורים הינו כי במאזן בין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר דרך כלל זכותו זו של האחרון (ראו עניין אפרופים הנ"ל, עניין פלוני הנ"ל בפסקה 14 לפסק הדין). ואולם, כאמור, זכותו זו של הנתבע אף היא אינה זכות מוחלטת אלא כפופה היא למבחנים שקבעו הפסיקה והדין, היינו, מבחן הרלוונטיות ומבחן ההכבדה.."

אוסיף כי במקרה כאן, הזכות לפרטיות, נחלשה במובן זה שלא ניתן כל נימוק להתנגדות למסירת המידע, פרט לטענה בעלמא שהפרטיות תיפגע. כאמור, ניתן לצמצם עד למאד את הפגיעה בפרטיות, בנקיטת האמצעים המגבילים עליהם הוריתי בסעיף

ראוי להפנות כאן לדבריו של השופט עמית בת"א 264/05 בש"א 15304/06 סיון ליהי ואח' נ' היינץ רמדיה ואח' (6/3/08 פורסם בתוכנות המשפטיות) שם חייב בית המשפט לאפשר עיון בתיקיהם של פעוטות נוספים שנפגעו מצריכת האבקה – תחליף החלב - על אף שהם לא היו צד לתובענה בפניו, וכתב כי ניתן לצמצם עד מאד את הפגיעה בצדדים שלישיים בהוראה על תנאים מגבילים (ושם, כמו כאן, בהפניית התיק רק לעיניה של המומחית, שישמרו על סודיות רפואית ועל איסור פרסום שמם של הפעוטות או פרטים מזהים אחרים).

13. לפיכך, במקביל, יינתן צו לקופת חולים למסור את התיק כפי שפסקתי לעיל.

ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ה, 04 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.