לפני | כב' השופטת אורלי מור-אל | |
תובעת | אולגה ניקיטין | |
נגד | ||
נתבעות | 1.יפעת פרחי 2.הראל חברה לביטוח |
מטעם התובעת: עו"ד דיינים
מטעם הנתבעות: עו"ד זילברברג
פסק דין |
תביעה זו עניינה בנזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 1961, בתאונה מצערת שארעה בתאריך 17/9/08, במהלך עבודתה אצל הנתבעת 1, עת התובעת נפלה ממתקן להרמת משאות שהיה מותקן בחנות הנתבעת-1 מגובה של כ- 4 מטרים. לתובעת נגרמו שברים בשתי עצמות העקב ובעצם השוקה ברגליה וכן נגרם לה שבר בעצם האמה ביד ימין.
הצדדים חלוקים בעניין האחריות וככל שתמצא אחריות חלוקים הצדדים בסוגיית האשם התורם שיש לייחס לתובעת כן חלוקים הצדדים בעניין הנזק.
בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק העידו התובעת, בנה ועד נוסף מטעמה שהגיע למקום מיד לאחר האירוע; מטעם הנתבעות, העידה הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בעצמה ונחקר המומחה מטעם בית המשפט.
לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפרוס את טענות הצדדים ואדון בנסיבות התרחשות התאונה, שאלת האחריות, האשם התורם ובמידת הצורך גם בשיעור הנכות וגובה הנזק.
טענות הצדדים
עוד טוענת התובעת, כי בנסיבות המקרה, מתקן ההרמה הווה "דבר מסוכן" וגם משום כך על הנתבעות הראיה שלא הייתה לגבי האירוע התרשלות שתחובנה עליהן.
לחלופין טוענת התובעת, כי הוכחה רשלנות הנתבעות בכך, שהתרשלו בבחירת מתקן ההרמה, הפעילו אותו בניגוד להוראות, הנתבעת הורתה לתובעת לעשות במתקן שימוש בניגוד לייעודו והטעתה אותה לחשוב שהוא מתאים לנשיאת משקל של 1 טון, לא מנעה ממנה את השימוש במתקן, לא הזהירה אותה, ולא התקינה כל שילוט האוסר או המזהיר מפני השימוש במתקן ובכלל זה הנהיגה שיטת עבודה לקויה ולא פעלה כמעבידה סבירה.
מוסיפה עוד התובעת, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות ובכלל זה את פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל- 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות על פיה.
בנסיבות המקרה, מבקשת התובעת שלא להטיל עליה כל אשם תורם.
הראיות שהובאו לעניין נסיבות התרחשות התאונה
בהתאם להלכה, הדו"ח קביל כראיה במשפט, זאת בכפוף לסייג של עדות מפי השמועה, מכאן שעדויות של עדים שנגבו ואותם עדים לא העידו אינם יכולים להיות קבילים כראיה. הדו"ח קביל לעניין ביקור המפקח בשטח, בדיקות שערך המפקח ומשקלו נקבע על ידי בית המשפט בהתאם לכלל הראיות שהובאו (בר"ע 614/03 מחמוד עזאת עלי שעבאן נ' אלון קריכלי (11/1/2005)).
בעניינו, אכן לא ניתן להסתמך על הודעות שנגבו מעדים שלא העידו, ואולם אין כל מניעה להסתמך על הודעות של עדים שנשמעו במשפט ושנחקרו לגביהם וכן אין כל מניעה להסתמך על ממצאי המפקחת שביקרה במקום, שכן, כאמור, הדו"ח הוגש כדין כתעודת עובד ציבור והנתבעת לא ביקשה לחקור את המפקחת אודות הדו"ח.
הנתבעת הוסיפה, כי במהלך השיפוץ כל הזמן השתמשו במכונת ההרמה. הנתבעת נשאלה מה התוצרת של מתקן ההרמה ומי התקין, לגבי התוצרת השיבה שאינה יודעת זה היה חדש וכי קבלן השיפוץ התקין לה את המתקן, הוא הראה לה תעודה שהוא רשאי להתקין מכונות הרמה, הקבלן הוא סיני עם אישורים והביא איתו בחור ישראלי שקראו לו בני. הנתבעת התבקשה להביא את האישורים והחשבוניות והשיבה, כי הכל נגנב אחרי שהקבלן זרק אותם מהחנות הקודמת.
הנתבעת אישרה, כי היא זו שהפעילה את המתקן, וכאשר נשאלה מי לימד אותה להפעיל, השיבה, כי מדובר במתקן פשוט מאוד לוחצים וזה יורד או עולה. כאשר התבקשה למסור את פרטי החנות ממנה קנתה את המתקן השיבה, כי אינה זוכרת, היא חושבת ששילמה את העסקה בכרטיס אשראי ואפשר לבדוק. כאשר נשאלה האם נאמר לה שאסור להרים בני אדם במתקן, השיבה, כי לא הייתה שאלה כזו. כאשר נשאלה האם נאמר לה שצריך לעשות בדיקה על ידי בודק מוסמך השיבה, כי עשתה עסקה בטלפון, יחד עם זאת, בביקור בחנות ראתה איך זה עובד.
כאשר נשאלה האם כאשר התובעת עלתה על המתקן חשבה האם זה מיועד להרמת בני אדם, השיבה כי לא חשבה על זה, זה היה ספונטני, "אולגה אמרה אני מוכנה לעלות, תעלי אותי" (שם, עמ' 2, שורה 7 מהסוף). הנתבעת נשאלה האם התובעת קיבלה הדרכות בטיחות והשיבה, כי זה היה יום הראשון של העבודה לא הספיקו לעשות את זה.
הנתבעת זיהתה את התמונות שהוצגו לפניה, כתמונות של החנות ושל מתקן ההרמה ואישרה שהדרך היחידה להעלות את המתקן למעלה היא באמצעות השלט הנמצא בקומה העליונה המחובר בכבל למתקן, כאשר אורכו של הכבל בערך כ- 80 ס"מ. הנתבעת שבה והסבירה, כי כאשר עומדים למעלה לא רואים את הפיר למטה, אלא אם מתכופפים והיא עצמה לא ראתה אלא הסתפקה בסימן שנתנה לה התובעת. הנתבעת הוסיפה, כי היום בדיעבד למדה לקח ועכשיו היא יותר ערנית.
הנתבעת הכחישה מכל וכל, כי התובעת שאלה אותה אם זה בטוח לעלות על המתקן. כאשר נשאלה היכן קנתה את המתקן השיבה כחנות באזור התעשייה, הראו לה איך זה עובד, והיא שילמה בכרטיס אשראי בעסקה טלפונית. לדבריה צריך להיות לה טופס תשלום ואם היו מבקשים הייתה מצרפת. הנתבעת לא זכרה כמה שילמה בעבור המתקן והוסיפה. כי היא מתארת לעצמה שמסרה את החשבונית לרואה החשבון לצורך ניכוי מס. הנתבעת נשאלה מי התקין את המתקן והשיבה, שמדובר בבחור שהגיע במיוחד שמורשה להתקין את מכונות ההרמה, הוא הראה לה תעודה והיא הגיעה אליו דרך החנות. שם המליצו עליו. הנתבעת השיבה כי היא מתארת לעצמה שיש אחריות על המתקן ואולם לאחר האירוע לא פנתה לחנות או למי שהתקין את המתקן. הנתבעת השיבה, כי המתקן אמור להרים טון, ובכל זאת לא חזרה לחנות בטענה ולא אמרה דבר, כאשר הסתבר, כי המתקן לא נשא את המשקל שאמור היה לשאת.
נתבעת הכחישה, כי לא שיתפה פעולה בחקירת משרד התמ"ת והשיבה כי כאשר זומנה הגיעה באופן מיידי. לגבי המתקן מסרה שהוא פורק באופן מיידי על ידי בעל מקצוע על פי הוראת משרד התמ"ת. הנתבעת הסכימה, כי לפני השימוש המתקן לא נבדק ולא נוסה על ידי בודק מוסמך למכונות הרמה, שכן לטענתה מי שהתקין הציג לפניה מצג שהוא רשאי להתקין מכונות הרמה והיא הסתמכה על מה שאמר.
הנתבעת השיבה, כי היא יודעת שאסור להרים בני אדם על המתקן, שכן זו מכונת הרמה להרמת סחורות וכאשר נשאלה האם הזהירה את התובעת שלא תעלה על המתקן, השיבה, כי היא לא אמרה שהיא יכולה לעלות על המתקן ולגבי האיסור היא לא זוכרת שהיתה שאלה כזו. כאשר נשאלה האם שמה שלטי אזהרה בסמוך למתקן השיבה, כי זה היום הראשון ולא הספיקה לעשות את הדברים האלו. לגבי השאלה מה נעשה עם המתקן, השיבה כי זרקה אותו לזבל. כאשר עומתה עם גרסת בנה של התובעת, ממנה משתמע כי ידעה שהתובעת על המתקן השיבה, כי לא ראתה את התובעת על מתקן ההרמה.
בעדותו השיב סרגיי, כי בשיחה עם הנתבעת לא עלתה השאלה מי ביקש להעלות את אמו במתקן, אבל הנתבעת אמרה שהיא העלתה אותה במתקן ההרמה ואמו נפלה.
עו"ד ברזובסקי חזר על הדברים בהודעה שמסר במשרד התמ"ת בתאריך 13/1/09 וכאשר נשאל האם יצא לו לדבר עם התובעת לאחר התאונה, השיב שכאשר הייתה מונחת על האלונקה השיבה לשאלתו אודות סיבות נפילתה, כי הנתבעת ביקשה ממנה לעלות עם מתקן ההרמה לקומה השניה ואז היא נפלה.
עו"ד ברזובסקי חזר על הדברים גם בעדותו, שב והעיד, כי התובעת אמרה לו בשיחת הטלפון "הפילו אותי" ברוסית מספר פעמים וכאשר הוצגה לו הודעתו במשרד התמ"ת, אישר את הדברים שאמר שם, והסביר, כי התובעת התאוששה כשהוציאו אותה על אלונקה בחוץ ואז פרטה את הדברים. העד הסביר שלא חזר על הדברים בתצהירו שכן יכול ונשמטו ממנו שכן חלף זמן.
דיון והכרעה - נסיבות התרחשות התאונה
אמנם עדות התובעת בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה, אולם במקרה דנן, עדותה של התובעת נתמכת גם בדברים שאמרה הנתבעת בחקירה במשרד התמ"ת וגם בעדויות נוספות של מי ששמע את הדברים בזמן אמת הן מפי התובעת והן מפי הנתבעת.
לאחר בחינת אופן עדות התובעת וסימני האמת בעת עמידתה על דוכן העדים, נקל לקבוע, כי גרסתה עדיפה על גרסת הנתבעת שסתרה את הדברים שאמרה בחקירתה במשרד התמ"ת מתוך נסיון להפחית את אחריותה. עדות התובעת הינה אמינה, כנה והוכחה כדבעי במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי, כך במיוחד כאשר הובאו לה חיזוקים לא מעטים.
נטלי ההוכחה – "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן"
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
במקרה דנן, מתקן ההרמה הותקן על ידי מתקין שפרטיו לא הובררו, ולא הוכח קיום הוראות החוק בגין מבדק עומס שהיה אמור לעבור המתקן. הלכה למעשה, הנתבעת מבקשת להוכיח את תקינותו של המתקן לרבות תקינות התקנתו בהבל פה ותו לאו מבלי שנעשה מאמץ מינימלי ליתן מושג על סוג המתקן, עמידתו בתקנים ראויים ואופן התקנתו. גם השימוש שנעשה במתקן ההרמה, היה שימוש לא מקובל ואסור. התנהלות זו, הפכה את המתקן לחפץ מסוכן.
באמור עד כאן, לא די. תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38 הוא, כי הנתבע ידע או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבהחזקתו. שכן, הרציונאל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע, כי הבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח, כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל. אך אם לא ידע הנתבע על הסיכון שבדבר, ולא היה חייב לדעת עליו, נשמט הבסיס לחזקה בדבר התרשלותו. משכך, על מנת להחיל על נסיבות המקרה את החזקה הנובעת מ"דבר מסוכן" יש להוכיח כי הנתבעת ידעה או הייתה חייבת לדעת, כי מתקן ההרמה לא תקין וכי שימוש בו להרמת בני אדם אינו ראוי ולכן הינו דבר מסוכן.
בנסיבות המקרה דנן, כאשר מדובר במתקן המחייב בדיקת עומסים על ידי בודק מוסמך, מתקן שאמורה להיות מיוצר לפי תקן, מתקן שאמורה להיות מונפקת לו תעודת אחריות ולא יכול להיות ספק שצריך להיות מותקן על-ידי מתקין מוסמך, ובנסיבות שאין חולק כי אדם אינו אמור לעלות על המתקן, הרי שהנתבעת הייתה חייבת לדעת, כי השימוש במתקן מחייב בעמידת הכללים לגבי התקנתו וחייבת הייתה לדעת, כי שימוש להעלאת אדם הינו מסוכן והיה עליה למצער להזהיר את התובעת ולאסור עליה באיסור חמור לעלות על המתקן.
שאלת האחריות - האם עמדו הנתבעות בנטל?
יתירה מזו, נקל לקבוע במקרה זה, כי הנתבעת חטאה גם בהפרת חובות חקוקות כאשר נמנעה מלמלא אחר הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") בנוגע למתקני הרמה.
לא יכול להיות ספק של ממש, כי מתקן ההרמה שהיה מותקן בחנות הנתבעת, מהווה מכונת הרמה לעניין הפקודה.
סעיף 80 לפקודה קובע, כי מכונת הרמה על כל חלקיה תהיה ממבנה טוב, מחומר בריא, מחוזק מספיק וללא פגם גלוי ותקוים כראוי. סעיף 81 לפקודה קובע, כי מכונת הרמה על כל חלקיה תיבדק ביסודיות, לפחות אחת לארבעה עשר חודשים על ידי בודק מוסמך. סעיף 84 קובע, כי על מכונת הרמה יסומנו ברורות עומסי העבודה הבטוחים שלה. סעיף 86 קובע, כי מכונת הרמה לא תוכנס לשימוש במפעל אלא אם נוסתה וכל חלקיה נבדקו ביסודיות על ידי בודק מוסמך ונתקבל תסקיר המפרש את עומסי העבודה הבטוחים של מכונת ההרמה והחתום על ידי הבודק המוסמך שעשה את הניסוי והבדיקה, והוא נתון לעיון.
בהקשר זה יצויין, כי הגדרת "מפעל" על פי הפקודה כוללת חצרים שבהם או בגדרם או מסביב להם עובדים בני אדם בעבודות כפיים בתהליך המשמש לעשיית מצרך או חלק של מצרך, שינויו, תיקונו, עיטורו, גימורו, ניקויו, רחיצתו, פירוקו, הריסתו או הכשרתו למכירה, או הכרוך באלה ובלבד שהמדובר במשלח יד או לשם השתכרות ולמעסיק זכות גישה או זכות שליטה.
מכאן שעסקה של הנתבעת עונה על הגדרת "מפעל", שעה שהמדובר בחנות שעוסקת במכירת פרחים, מיונם, סידורם, אריזתם ומכירת אביזרי נוי.
הנתבעת לא הייתה מסוגלת למסור כל פרט על המתקן, מקום רכישתו, אחריות שקיבלה וזהות המתקין וזאת אף שנדרשה לעשות כן בזמן אמת באופן מיידי על ידי מפקחת משרד התמ"ת וכאשר מדובר במתקן שנקנה זמן קצר קודם לתאונה.
ניתן להניח במידה סבירה של וודאות שלו רכישתו הייתה נעשית מחנות מורשית ומוסדרת והמתקן היה מותקן באמצעות מתקין מוסמך האינטרס הראשון במעלה של כל אחת מן הנתבעות הייתה לבוא בטענה אל הגורמים הנוספים שעשויים להיות אחראיים – החנות, היצרן והמתקין.
צודקת התובעת, כי בנסיבות אלה, אי הבאת הראיות אודות טיבו של המתקן, כשירותו, מיומנותו ומיהותו של המתקין עומדת כנגד הנתבעות וכמוה כאי הבאת ראיה רלוונטית בעלת חשיבות מכרעת.
טענת הנתבעות, כי המסמכים נגנבו מחנותה הקודמת של הנתבעת אינה עומדת. לא היה כל קושי לנסות ולאתר את החנות ממנה נרכש המתקן ולשחזר את הקניה, הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר הנתבעת טענה גם בפני משרד התמ"ת וגם בעדותה, כי שילמה בכרטיס אשראי. לטענת הנתבעת בעדותה היא הופנתה אל המתקין מהחנות משכך גם לא היה כל קושי לאתר את המתקין. גם אם נלך בהקשר זה, לפי גרסת הנתבעת במשרד התמ"ת כי מי שהתקין את המתקן הוא מי מטעמו של הקבלן הסיני שביצע את השיפוץ במקום, גם אז לא היתה אמורה להיות כל מניעה לאתר את הקבלן, שהיה קבלן מורשה כטענת הנתבעת, ודרכו לאתר את המתקין.
קשה שלא להתרשם, כי הנתבעת נמנעה במכוון מלמסור פרטים אודות רכישת והתקנת המתקן, שכן ככל הנראה מדובר במתקן שנרכש ממקום לא מורשה והותקן על ידי מתקין לא מורשה בלא שנעשתה לגביו בדיקת עומסים כנדרש בפקודה, דבר שהביא לקריסתו.
סיכום ביניים
הנתבעות לא עמדו בנטל, לא הוכח טיבו של המתקן, עמידתו בתקנים, מיומנות המתקין, לא קויימו הוראות הפקודה לגבי בדיקת עומסים ורישום על המתקן את העומס המותר, וחמור מכל נעשה שימוש במתקן בניגוד מוחלט לייעודו לשם העלאת אדם, וזאת בהנחיית הנתבעת ולאחר שהרגיעה את התובעת כי המתקן אמור לשאת טון.
כמפורט לעיל, בנסיבות שהוכחו, הייתי מוצאת להטיל אחריות על הנתבעות גם לולא השימוש בסעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין.
האשם התורם
התובעת מאידך, מבקשת שלא להטיל עליה כל אשם תורם שכן עלתה על המתקן בהנחיית המעבידה ולאחר שזו הרגיעה אותה שהשימוש בו בטוח באומרה כי המתקן יכול לשאת טון.
שעה שמדובר בניסיון לייחס אשם תורם לעובד, המגמה השלטת חזרה ונשנתה בפסיקה, ועל פיה כאשר המדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים ושהעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית כפי שפורטה לעיל, הוטלה על העובד אחריות כבדה ואפילו כבדה מזו של המעביד (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, בעמ' 603-304, ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1), 72, עמ' 81; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטג'י פרחן, פ"ד מא (4) 524, 527).
טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו ונסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. עובד העושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על ידי המעביד. על כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא, כי עובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על ידי המעביד או על ידי אחר – כגון מזמין העבודה, בעל המקרקעין. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.
יודגש, כי הנטל להוכחת קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבעות, קל וחומר כך הוא כאשר הנתבעות מבקשות לייחס לתובעת אשם תורם מכריע. הנתבעות בתיק זה לא הביאו כל ראיה על מנת להוכיח, כי עמדו בהוראות פקודת הבטיחות בעבודה ובכלל זה בדרישות בטיחות מינימליות, שיכולות היו למנוע את התאונה – ולענייננו, די בכך שהמתקן היה נבדק על ידי גורם מוסמך ושהיה מותווה על המתקן ייעודו והעומסים שהוא יכול לשאת, על מנת למנוע את התאונה. הלכה למעשה, התברר, כי הנתבעת היא זו שיצרה את הסיכון ממנו לא חרגה התובעת.
כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת היא זו שהנחתה את התובעת לעלות על המתקן במטרה לייעל את העבודה, התובעת ביררה אם הדבר בטוח והנתבעת השיבה בחיוב, בנסיבות אלה, וכפי שהבהירה התובעת היא בטחה בנתבעת ולא היה לה כל מושג, כי מדובר במתקן מסוכן נוכח מהותו ודרך התקנתו. אכן בדיעבד, החלטתה של התובעת להיענות לדרישת המעבידה, נראית כהחלטה לא שקולה והגיונית ואולם בזמן אמת בלהט העבודה, ביצוע הוראת המעביד, בנסיבות שפורטו אינו מצביע על אחריות מוסרית של התובעת לתאונה.
בנסיבות המקרה דנן, קשה לראות את התובעת כשותפה לאחריות בכך שעלתה על המתקן בהנחיית המעביד.
למותר לציין, כי עובד המבצע עבודה, אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו אישי, כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים, ומשכך לא כל טעות צריכה לעמוד כנגדו, שכן דרך כלל לא נצפה מעובד שיצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו. התובעת העידה והדברים לא נסתרו, כי לא קיבלה כל הדרכת בטיחות לגבי המתקן, על המתקן לא היו כל שלטים המפרטים את ייעודו ואת העומסים אליהם הוא מיועד, הנתבעת עצמה אישרה בהודעתה במשרד העבודה, כי לא הספיקה ליתן הדרכת בטיחות שכן היה זה היום הראשון לעבודה בחנות החדשה וכי למה צריך לבוא חשבון עם התובעת דווקא? (ראו בעניין זה: ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (31/10/02), ראה גם: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581).
בנסיבות שתוארו, גם אם טעתה התובעת בכך שעלתה על המתקן, יש לראות בכך לכל היותר טעות שאינה מגעת לדרגה של אשם תורם. הנתבעת היא זו שהעמידה את התובעת לפני סיכונים מיותרים אשר לא היו אינהרנטיים לעבודתה ואשר ניתן היה למונעם באמצעים סבירים, של הקפדה על סביבת עבודה בטוחה וקיום הוראות פקודת הבטיחות בעבודה לגבי מתקנים מסוג זה. לעומת זאת, התובעת לכל היותר טעתה, אם בכלל, בכך שבמהלך עבודה אינטנסיבית, ביצעה את הנחיית המעבידה, במטרה לייעל את העבודה ועלתה על המתקן רק לאחר שווידאה עם המעבידה, כי הדבר בטוח וקיבלה תשובה, כי המתקן יכול לשאת טון.
ההשוואה בין "האשמה המוסרית" של הנתבעת הנובעת ממעשיה ומחדליה בכל הנוגע ליצירת המפגע ולאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון, לבין מחדלה של העובדת-התובעת, אשר בנסיבות האמורות לא פעלה מתוך היסח הדעת ולא מתוך מחשבה מעמיקה וזאת לאחר שהורגעה על ידי המעבידה כי המתקן יכול לשאת טון – מובילה למסקנה, כי גם אם טעתה התובעת בכך שלא היתה ערה לסיכון בהתנהגותה, הרי שלא עלה בידי הנתבעות להוכיח, כי טעות זו מקימה לחובתה אשם תורם (השווה: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, שם דחה בית המשפט טענה כי יש להטיל אשם תורם על עובד מיומן שהמשיך לעבוד על פיגום חרף הורדת המעקה בקובעו, כי גם אם הייתה מידה של חוסר זהירות בהתנהלותו לא ניתן לקבוע, כי פעל שלא כעובד סביר שעה שלא המרה את פי המעביד ולהשית עליו אשם תורם).
בהקשר זה יפים גם הדברים שקבע בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424 -
"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (עמ' 425).
הנכות הרפואית
הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי
באשר לתפקוד, ציין המומחה, כי התובעת חזרה לעבודה בהיקף משרה מוגבל רק סמוך לבדיקתה (כשנתיים לאחר התאונה), כאשר אמנם הגורם העיקרי לקשיי התפקוד הוא מצבה הגופני, אך נראה שגם לקשייה הנפשיים יש משקל במגבלה תפקודית זו. מסיבות דומות מתקשה התובעת גם בתפקוד הביתי, אם כי היא מבשלת ומבצעת חלק מעבודות הבית. מבחינה חברתית התובעת שומרת על קשר קרוב עם חברותיה ועם בני משפחתה, אך מוגבלת באשר ליציאות לבילוי מחוץ לבית (הרבה בגין חרדותיה) והקשר עם ילדיה הפך לתלותי ורגרסיבי יותר. באשר לקשרים זוגיים תואר קושי ביצירת קשר על רקע הירידה בדימויה והערכה העצמי, אם כי גם במהלך חייה קודם לתאונה תוארו קשיים זוגיים. התובעת פנתה לטיפול נפשי, אשר הביא להקלה מסויימת בתסמיניה אך לא התמידה בו. בשקלול הדברים, העריך המומחה את הפרעותיה הנפשיות של התובעת כנכות נפשית של 15% על פי סעיפים 34 ב-ג' לתקנות. נכות זו כוללת את נכותה הנפשית קודם לתאונה אשר אותה העריך המומחה בשיעור של 5%. המומחה העריך, כי הנכות תיוותר לצמיתות ובלבד שיתאפשר לה לקבל טיפול פסיכותרפוייטי (שאחרת עלולה להיות החמרה במצבה). מסגרת טיפול של פגיעה שבועית למשך שנה וחצי יכולה להתאים, כאשר מחיר פגישת טיפול הוא כ- 400 ₪. המומחה העריך עוד, כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה סבלה התובעת מתסמינים נפשיים בעוצמה גדולה יותר, כך שסבלה מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20%.
הנכות הרפואית בתחום האורתופדי
המומחה קבע לתובעת נכויות זמניות למשך תקופה ארוכה ונכות צמיתה החל מיום 1/12/09 לפי תקנה 48 (1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות") בגין הגבלת תנועות בפרק subtalat join עם דפורמציה או כאבים 20% נכות בגין פרק קרסול שמאלי ו- 20% בגין פרק קרסול ימין, לפי סעיף 35 (1) ג' בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה. סה"כ משוקלל 36% אחוז נכות צמיתה. המומחה הוסיף, כי מומלץ להפעיל תקנה 15 במלואה עקב אובדן כושר עבודה, כך שנכותה עומדת לטעמו על 54%.
באשר לאמת ימין קבע, כי אין לתובעת תלונות על הפרעה כלשהי בגפיים העליונות, הבדיקה הגופנית תקינה, צילום הרנטגן מדגים חיבור של השבר בעמדה טובה, קיימת צלקת אורכית באיזור האולנא אשר אינה מהווה פגם קוסמטי הכרוך בנכות ומשכך אין נכות צמיתה באמה מימין.
באשר לעקב ימין ושמאל - בשני העקבים שבר מרוסק ללא שחזור של המשטח המפרקי הסובטלרי בניתוח. המומחה הסביר בחוות הדעת כי מפרק סובטלרי הוא המפרק בין עצם העקב לעצם הטלוס אשר כיפתה מהווה חלקו התחתון שמפרק הקרסול, למפרק המהווה משטח דריכה חשיבות בתנועות צידיות של כף הרגל ויצוב הליכה. אצל התובעת הבחין בהיווצרות של ארתרוזיס פוסט טראומטי ניכר והעדר תנועה סובטלרית מימין, כן ציין כי קיים אף דרבן פלנטרי ניכר.
בנוגע לקרסול ימין, קבע המומחה, כי אין פגיעה של מפרק הקרסול, אך קיימת הגבלה בתנועת הקרסול בדורסיפלקסיה (0 מעלות). בכף רגל זו תהליך זיהומי וניתוח נוסף להוצאת מתכות אך ללא שייר של אוסטיאומיאליטיס כרונית. לטעמו קיימת נכות במפרק זה על רקע ההגבלה בדורסיפלקסיה בנפרד מהמפרק הסוב-טלרי.
בנוגע לקרסול שמאל ציין המומחה, כי הקרסול נפגע משבר תוך מפרקי של משטח טיביאלי דיסטלי ושל הפטישון המדיאלי. מפרק זה טופל ללא ניתוח לשחזור המשטח המפרקי. לאחר חיבור של השבר נותרה "מדרגה" של 2 מ"מ וכעת הגבלה בתנועות. בצילומים ובבדיקת CT קיימים שינויים ניווניים פוסט-טראומטיים. על רקע זה לטעמו נותרה נכות צמיתה במפרק זה בנפרד מהמפרק הסוב-טלרי.
המומחה ציין עוד כי בהתחשב בגילה של התובעת, בתלונותיה, בממצאים בבדיקה הגופנית ובבדיקות הדימות קיימת אפשרות כי –
א. תזדקק בעתיד לניתוח לקיבוע מפרק סובטלרי בשתי כפות הרגליים.
ב. תזדקק לניתוח לקיבוע או החלפה של מפרק קרסול שמאל.
בשים לב לאמור עד כאן, קבע המומחה את נכויותיה הצמיתות של התובעת כדלקמן:
בגין כל אחד מהמפרקים הסוב-טלרים נכות של 20% מותאם לפי סעיף 49 (2) (1) לתקנות. בגין קרסול ימין נכות בשיעור חלקי של 5% לפי סעיף 48 (3) (א) ובגין קרסול שמאל נכות בשיעור מלא של 20% לפי סעיף 35 (1) (ג) לתקנות. המומחה קבע, כי שקלול הנכויות מוביל לנכות משוקללת של 55% זאת בשים לב לשקלול הנכות לאור איבר זוגי וחישוב מהנותר בנפרד לכל צד. וכן קבע, כי לטעמו יש להפעיל תקנה 15 במלואה לאור המגבלה בניידות ועמידה ממושכת תוך התחשבות בעיסוקה של התובעת. המומחה הוסיף עוד כי לקבוע נכות זמנית של 100% למשך 6 חודשים ולאחר מכן התגבשות הנכות הצמיתה.
המומחה התייחס עוד לחוות דעת המומחים מטעם הצדדים וקבע, כי בניגוד לד"ר ביאליק מצא בשני המפרקים הסובטלרים הגבלה קשה עד כדי העדר תנועה סובטלרית ולפיכך בשני המפרקים הסעיף המתאים ביותר הוא זה הדן בהגבלה קשה, בין אם מדובר ברגל שטוחה או גבוהה. הוסיף המומחה, כי ד"ר ביאליק התעלם מהפגיעה התוך מפרקית הברורה במפרק קרסול שמאל עם היווצרות ארתרוזיס פוסט-טראומטי המודגם היטב בצילומי הרנטנגן ובבדיקת CT מאחר ומדובר במפרק נוסף אשר אליו יש אף להתייחס בטיפול (למשל ניתוח לקיבוע מפרק הקרסול) וזאת בנוסף לאפשרות קיבוע ניתוח של מפרק סובטלרי. פגיעה במפרק נוסף דורשת ביטוי בנכות מכוונת ישירות למפרק זה. המומחה הוסיף, כי בקרסול ימין מצא הגבלה בדורסיפלקציה ולכן המליץ על נכות בשל הגבלה במפרק הקרסול. לטעמו פגיעה מבודדת במפרק סובטלרי אינה מחייבת פגיעה במפרק הקרסול ולכן הנכות הנוספת בגין הפגיעה בקרסול הימני מבטאת הגבלה נוספת זו.
באשר לחוות ד"ר אריאלי, ציין המומחה, כי התובעת נבדקה על ידו יותר משנה מאז נבדקה על ידי ד"ר אריאלי, בתקופה זו התפתחו שינויים ארתרוטיים פוסט-טראומטיים סובטלרים ובקרסול שמאל וכן הוחמרו הביטויים הקליניים והרנטגנים של הארתרוזיס הסובטלרי כפי שטבעי שיתקדמו לאורך הזמן, משום כך קבע נכות משוקללת גדולה יותר אף ממומחה התובעת עצמו.
בתשובות לשאלות הבהרה מיום 7/11/11 השיב המומחה, כי הוא מסכים שעל שיעור הנכות בקרסול שמאל להיות נמוך יותר מזה של קשיון נוח, עם זאת על הנכות בקרסול שמאל לשקף את הפגיעה התוך מפרקית והיוותרות מדרגה של 2 מ"מ עם אפשרות סבירה להתקדמות ארתרוזיס פוסט-טראומטי לאור השנים אשר עלול להסתיים בסופו של דבר בקשיון של מפרק הקרסול. יחד עם זאת, המומחה ראה לשנות את חוות דעתו ולקבוע כי נכות של 15% במקום 20% כפי שקבע בחוות הדעת המקורית, משקפת נכונה יותר את שיעור הנכות בקרסול זה.
המומחה שב והתייחס לכך, כי מדובר בשתי נכויות שונות בכל אחד מן הקרסולים ולכן מצא לקבוע נכות נפרדת.
בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לאחר התשובות לשאלות ההבהרה, עומדת הנכות הרפואית על סך משוקלל של 52%, בהתאם לאופן חישוב הנכויות על ידי המומחה, בשים לב לכך שהמדובר בפגיעה באיבר זוגי.
כאשר עומת המומחה עם חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, השיב, כי הם התמקדו במפרק הסובטלרי ולא במפרק שנמצא מעליו. המומחה שב והשיב, כי הוא רואה 2 סימנים מתוך ה- 4 שמאפיינים שינויים ניווניים וזה מספיק כדי לקבוע קיומם של שינויים ניווניים.
לגבי קרסול ימין, השיב המומחה, כי אכן אין פגיעה במפרק עצמו אך יש הגבלה בתנועות. לדבריו, אמנם אין הגבלה פנימית אך הגבלה יכולה להיות גם חיצונית כתוצאה מהתקצרות הרקמות הרכות, כאשר העקב נפגע, התובעת עברה ניתוח והמקום הזדהם, היא עברה ניתוח שני וקיבוע בגבס דבר שיכול לפגוע בתנועה. כאשר ניתוח כשלעצמו הוא פגיעה ברקמות הרכות.
המומחה הסביר, כי ההפרעה בקרסול הימין היא בכיפוף וביישור וזו הפרעה שונה מהמפרק הסובטלרי.
לשאלות בית המשפט, הבהיר המומחה, כי התובעת תזקק אולי לניתוחים עתידיים על מנת להקל על הכאב, ואולם הסביר, כי היא תמשיך ללכת בכל מקרה. המומחה אף הוסיף כי בדק את התובעת לפני שלוש שנים, ויכול שהיום המצב אף חמור יותר, אולם הוא נתן לכך ביטוי בחוות דעתו.
הנכות הרפואית – דיון והכרעה
בהקשר לשאלה שבמחלוקת האם יש לקבוע נכויות נפרדות בגין הפגיעה בעקב ובקרסול, יוער, כי גם במוסד לביטוח לאומי נקבעו לתובעת נכויות נפרדות בגין פגיעות אלה, כך שנקבעו 10% בגין פרק קרסול שמאל ו 10% בגין פרק קרסול ימין לפי סעיף 48 (3) א' לתקנות ו- 20% בגין כל אחד מהפרקים הסובטלריים ימין ושמאל לפי סעיף 48 (2) ו' לתקנות. קביעה זו לא הייתה לפני מומחה התובעת שכן בדק את התובעת לפני הקביעות הסופיות במוסד לביטוח לאומי.
יתירה מזו, כפי שהסביר המומחה מטעם בית המשפט, מומחה התובעת בדק את התובעת זמן קצר יחסית לאחר התרחשות התאונה ועוד בטרם התגבשו מלוא הנזקים וגם משום כך חוות דעת מומחה בית המשפט מהימנה ויסודית יותר.
באשר לחוות דעת מומחה הנתבעת, הרי שזה הלך לאחר חוות דעתו של מומחה התובעת, וקשה לבוא אליו בטרוניה, שעה שלא ראה לקבוע נכויות נוספות מקום שמומחה התובעת בעצמו לא עשה כן.
לגופו של עניין, ללא ספק פגיעתה של התובעת הייתה קשה, והיא נפגעה הן במפרקים הסובטלריים והן בתנועות הקרסול, מה שמקשה על תנועתה בשני היבטים ומצדיק קביעת נכויות נפרדות.
לעניין דרך חישוב זו ראה פסק הדין בת.א. 2725/99 רוטשטיין נ' החברה העירונית ראשון לציון (5/4/06), (פיסקאות 44 ו- 45 לפסק הדין) ואולם פסק הדין עוסק בעניין פגיעות מרובות בידיים, אשר לגביהן קבועה בתקנות הוראה מפורשת, לפיה יש לקבוע את הנכויות במצורף (סעיף 45 לתקנות קביעת נכות). לא כן, כאשר המדובר בפגיעות ברגליים, בעניין פגיעות כאלה, למעט סעיף 19 לתקנות, הדן במקרים בהם הייתה פגימה קודמת באיבר זוגי, לא קיימת הוראה מיוחדת. בהקשר זה, יוער, כי במוסד לביטוח לאומי שוקללו הנכויות כולן, מה שמלמד, שככל הנראה כך גם מורות התקנות.
במקרה דנן, הפער בין שתי השיטות אינו גדול במיוחד. לשיטתו של המומחה מטעם בית המשפט הנכות אורתופדית עומדת על 52%, כשלנכות זו יש להוסיף 10% נכות פסיכיאטרית ומכאן שנכותה הרפואית של התובעת עומדת על 56.8% במשוקלל.
ככל שתשוקללנה כל הנכויות, האורתופדית והפסיכיאטרית, עומדת נכותה הרפואית של התובעת על סך של 53.34%.
כך או כך, הרי מה שיכריע הוא מצבה התפקודי של התובעת ולאו דווקא נכותה הרפואית, ושעה שהצדדים לא העלו טענותיהם במפורט לעניין שיטת החישוב של הנכויות, איני רואה צורך של ממש להכריע בכך, בהתאם לשתי השיטות, נכותה הרפואית של התובעת היא נכות משמעותית.
הפגיעה התפקודית
בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כי ממקום עבודתה במערכת העיתון היא פוטרה וכי היא יכולה לעבוד בתור עורכת עיתון אך לא יכולה להגיע למקום העבודה ולחזור ממנו. קשה לה הכל, ללכת לנסוע, לעמוד, לקחת חפץ. אחרי כל פעולה שהיא עושה, ולא משנה מה, היא חייבת לשכב אותן מספר שעות. לדבריה, חזרה לעבודה בחנות של הנתבעת כיוון שאף אחד לא רצה בה, היא בקושי זזה.
מאחר שהנתבעות הן אלה שבחרו דווקא להפנות לתיק המוסד לביטוח לאומי, לא למותר לציין כי נכותה של התובעת במוסד לביטוח לאומי הועמדה על 81% נכות לצמיתות, לאחר הפעלת תקנה 15 באופן מלא, שעה שנקבע, כי כושר עבודתה של התובעת נפגע באופן ממשי. מתיק השיקום אליו הפנתה הנתבעת, עולה, כי התובעת עצמאית בפעולות היום-יום, היא נוסעת ברכב, מתפקדת בבית ומסוגלת להיוותר לבדה. אכן, אין חולק, כי התובעת לא מצויה במצב סיעודי, ואולם ממסמכי המוסד לביטוח לאומי, כמו גם מההתרשמות הכוללת ממצבה של התובעת, עולה, כי מצבה התפקודי בהקשר ליכולת עבודה נפגע באופן ממשי.
לתובעת נכות קשה בשתי רגליה, היא הולכת בצליעה, משתמשת באביזרי סיוע ומתקשה כמעט בכל פעולה פיזית שהיא עושה. לא ניתן לחלוק, כי התובעת לא יכולה לחזור ולבצע עבודות נקיון כפי שעשתה, גם לא ניתן לחלוק, כי התובעת לא מסוגלת לטפס במדרגות התלולות בחנותה של הנתבעת או בכל חנות אחרת, יכולת עבודתה היא חלקית מבחינת זה שהתובעת אינה מסוגלת לסייע בסידור החנות, בפירוק הסחורה, אלא רק מסוגלת לעבודה בישיבה בסמוך לשולחן.
בקביעת מגבלתה התפקודית של התובעת, נתתי דעתי להשתלבות החלקית בלבד של התובעת בעבודה לאחר התאונה, לעובדה שאופק שלם של עבודות בעלות היבט פיזי נגרע מהתובעת. יתירה מזו, נוכח השפעת התאונה על מצבה הנפשי ומוגבלותה, סביר שיש לה קושי של ממש להשתלב בעבודות אחרות, שעה שלולא התאונה, יכלה התובעת, הן להתפתח בעבודתה כשוזרת פרחים והן להשתלב בעבודות נוספות פיזיות או אפילו במערכת עיתון כפי ששאפה לעשות. התאונה השפיעה קשות על התובעת, הן פיזית והן נפשית. יתירה מזו, התובעת, ילידת 1961, אינה דוברת השפה העברית באופן שוטף, וראוי ליתן ביטוי גם לקושי הממשי שיש לה להסתגל למצבה ולהשתלב בעבודות ובתחומים נוספים.
כל זאת, ברוח הדברים שנאמרו בעניין גירוגיסיאן:
"כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו…. כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורטופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20% אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, יתכן ונכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20, לדוגמה, בשיעור 40".נ
על אף האמור, כפי שמוכיחה גם התובעת בהתנהלותה וכפי שניתן להתרשם ממצבה, כושר עבודתה לא נגרע לגמרי, התובעת אמנם מוגבלת אך עדיין מסוגלת לעבוד במקצועה כשוזרת פרחים ואף אין מניעה שתשלב בעבודה בעיתונות ובעבודות אחרות שאינן מצריכות ניידות רבה.
בהקשר זה, נתתי דעתי לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ולעובדה שעלתה מעדותו, כי בגדר הנכויות שקבע, שיקלל גם את מצבה העתידי של התובעת ואפשרות החמרה, תוך שבקביעת הנכות הרפואיות נתן למעשה המומחה משקל ממשי למצב התפקודי הן בעקב והן בקרסול, כך שקבלת דעתו, כי יש להגדיל עוד את הנכות התפקודית במידה משמעותית, משמעה קביעת נכות כפולה ומכופלת. לטעמי, על אף הנכות הקשה, התובעת נותרה עם כושר עבודה מסויים, במיוחד כך כאשר עבודתה כשוזרת פרחים נעשית ממילא בישיבה וכך גם העבודה בה היא שואפת לעבוד כעורכת עיתון.
העולה מן המקובץ, כי לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לקבוע, כי שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי היא בשיעור של 60%.
שיעור הנזק
התובעת ילידת: 04/02/1961.
מועד התאונה: 17/9/08.
גיל התובעת בעת התאונה: 47 שנים ו- 7 חודשים.
גיל התובעת כיום: 54 ו- 4 חודשים.
שיעור נכות רפואית: 53.38%.
שיעור נכות תפקודית: 60%.
הפסד שכר בעבר
בנובמבר 2010, חזרה התובעת לעבודתה אצל הנתבעת, וכפי שהוצג לבית המשפט בתלושי השכר שהוגשו בסמוך לקיום ההוכחות, בחודש אוגוסט 2014, עמד שכרה המצטבר באותה שנה על 14,498 ₪, דהיינו – 1,812 ₪ לחודש. יחד עם זאת יצויין, כי בתחילת תקופת חזרתה לעבודה הרוויחה התובעת שכר נמוך מזה, כך שכרה המצטבר לשנת 2011, עמד על 14,172 ₪, דהיינו 1,181 ₪ לחודש (בהצמדה 1,211 ש"ח), שכרה המצטבר לחודש יולי 2012, עמד על 8,838 ₪, דהיינו – 1,262 ₪ לחודש (בהצמדה 1,281 ש"ח).
4,143 X 12 = 49,716 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה = 53,971 ₪.
מאותו מועד, שנה לאחר התאונה (דהיינו – 17/9/09) ועד למועד חזרתה של התובעת לעבודה בחודש נובמבר 2010, חלפו 13.5 חודשים – בתקופה זו טרם השתלבותה של התובעת בעבודה, עמדה נכותה התפקודית לטעמי על שיעור של 80%. מדובר בתקופה הסמוכה לתאונה יחסית, כאשר בפועל גם אם היה לתובעת כושר עבודה מסויים התובעת לא עבדה בפועל, שכן נדרש לה פרק זמן נוסף להחלמה. משכך יש לחשב את הפסדי השכר בתקופה זו כדלקמן -
4,143 X 13.5 X 80% = 44,744 ש"ח - בצירוף ריבית מאמצע התקופה = 47,755 ₪.
מני חודש נובמבר 2010 ועד היום, עובדת התובעת אצל הנתבעת, כאשר במהלך התקופה שכרה עלה באופן מתון ואולם עדיין מדובר בעבודה חלקית ושיעור שכרה אינו מגיע לשיעור שכרה עובר לתאונה. כפי שקבעתי לעיל, התובעת גם מוגבלת בתקופה זו באופן עבודתה ואינה יכולה לעבוד בעבודות דומות לאלו שעבדה קודם. בתקופה זו, התגבשה נכותה התפקודית הצמיתה והיא עומדת על שיעור של 60% נכות.
מני אז נובמבר 2010 ועד היום עברו 4 שנים ו- 7 חודשים דהיינו 55 חודשים, ומשכך החישוב הוא כדלקמן:
55 X 4,143 X 60% =136,719 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 139,571 ₪.
גריעה מכושר ההשתכרות
אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת לגבי עריכת חישוב בהתאם לאפשרות עבודתה במערכת עיתון, שכן הובהר בראיות, כי גם קודם לתאונה לא הצליחה התובעת להשתלב בעבודה במערכת העיתון והתובעת עשתה הסבה מקצועית לשוזרת פרחים לאחר שנסעה במיוחד ללמוד את המקצוע. כפי שעלה מעדותה של התובעת ומהראיות שהובאו מאז עלייתה ארצה עבדה התובעת מספר חודשים בלבד במערכת עיתון ובשנת 2003 נסעה לרוסיה ללמוד את מקצוע שזירת הפרחים ומני אז ועד התאונה עבדה בעבודה זו. יתירה מזו, כפי שהעידה גם התובעת עצמה, נכותה אינה מגבילה את עבודתה כעורכת עיתון ואי השתלבותה בתחום לא נובעת דווקא מן הנכות.
בקביעת בסיס השכר לעניין אובדן כושר השתכרות, נתתי דעתי לעובדה שבעת התאונה עמד שכרה של התובעת על סך כולל הגבוה מעט משכר המינימום באותה תקופה (שכר המינימום עמד אז על סך של 3,710 ₪, בהתאם לנתוני המוסד לביטוח לאומי, באפריל 2007), הווה אומר התובעת הרוויחה שכר שהוא בגבולות שכר המינימום ומעט מעליו. הנחתי היא, כאמור, שלולא התאונה היה צפוי שכרה להשתבח ויכלה לעבוד בעבודות נוספות.
בנסיבות אלה, נוכח גילה וכושר עבודתה של התובעת לאורך השנים, ניתן להניח שלולא התאונה הייתה מצליחה להתמיד בעבודות שהיו מניבות לה שכר שהוא גבוה מעל שכר המינימום באופן מסויים, אך לא בשיעור השכר הממוצע במשק כפי שטוען בא-כוחה. שכר המינימום עומד כיום על 4,650 ₪ וצפוי לעלות עליה מתונה בעתיד. בנסיבות אלה, בסיס שכר של 5,500 ₪, הוא הוגן ומתיישב עם נתוני התובעת וגילה.
התובעת בת 54 שנים ו- 4 חודשים, נותרו לה עוד 12 שנות עבודה ו- 8 חודשים (152 חודשים) - מקדם היוון 50.4547 והחישוב הוא כדלקמן -
5,500 * 60% * 50.4547 = 166,500 ₪.
הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות
התאונה ארעה ב- 17/9/08 – החל מ- 1/1/08 הייתה התובעת זכאית להפרשת פנסיה, כאשר עד לשנת 2014 החישוב הוא לפי 10% ומני אז לפי 12%. במקרה דנן, אעמיד את הפנסיה על 10% לגבי העבר החל ממועד התאונה ול- 12% מהפסדי העתיד.
הפיצוי בגין הפסדי העבר עומד על 241,117 ש"ח לפיכך סכום הפנסיה בשיעור 10% הוא 24,111 ₪ - ולפיכך סכום הפיצוי על הפסדי העבר בצירוף פנסיה מגיע לכדי = 265,228 ₪.
לגבי העתיד לסכום הפיצוי יש להוסיף הפרשות לפנסיה בשיעור של 12% -
166,500 * 112% = 186,480 ₪.
עזרת הזולת
בתאריך 8/10/08 אושפזה התובעת במרכז רפואה שיקום וסיעוד בית הדר באשדוד במשך 6 ימים, שם טופלה בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול תרופתי ושוחררה כשהיא סובלת מחולשה בגפיים התחתונות.
באפריל 2009 אושפזה התובעת במרכז רפואי קפלן למשך יום לצורך קיבוע השבר באמה הימנית, בתאריך 6/4/09 בהרדמה כללית בוצע קיבוע השבר באמצעות פלטת קיבוע ושתל. התובעת שוחררה עם יד מורמת במתלה.
בתאריך 26/3/2010 אושפזה התובעת עד ליום 6/4/10 במרכז הרפואי תל אביב, לאחר שמזה שלושה ימים סבלה מאודם ונפיחות מעל העקב מצד ימין. התובעת קיבלה טיפול תוך ורידי וחופשת מחלה לשבועיים.
בתאריך 18/4/10 אושפזה התובעת במרכז הרפואי תל אביב עד לתאריך 11/5/10, עקב נפיחות ואודם באזור הניתוח, במהלך האשפוז עברה התובעת ניתוח בהרדמה כללית במהלכו הוצאה הפלטה מעקב ימין.
לאורך כל התקופה מתועדות תלונותיה של התובעת על כאבים בקרסוליים, ובכפות הרגליים, כאשר למשך תקופות ארוכות ניזקקה התובעת לטיפולים אנטיביוטיים.
המומחה מטעם בית המשפט, פרט בחוות דעתו ובעדותו את מגבלות התנועה הקשות מהן סובלת התובעת, המקשות על הליכתה ותנועתה.
התובעת פרטה בתצהירה, כי בעקבות התאונה היא מתקשה בניהול משק הבית כמו שעשתה, ובכל הפעולות הכרוכות בניידות ועמידה כמו שטיפת רצפה, תליית כביסה, שטיפת כלים וכד'. לדבריה בשל מצבה הכלכלי היא לא מעסיקה עוזרת ונעזרת בילדיה.
מעדותם של התובעת ובנה עלה, כי התובעת סייעה לילדיה בטיפול בילדיהם כשהם היו קטנים, לדבריה יכלה לעשות כן כל עוד הם לא היו ניידים, שכן אין היא מסוגלת לרוץ אחרי ילדים קטנים.
מדו"ח השיקום במוסד לביטוח לאומי שצוטט לעיל, עלה כי התובעת מסוגלת לנהל את משק ביתה, לרבות בישול וכביסה, אף שיש לשער, כי הדבר קשה לה עד מאוד.
בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה לטיפול אינטנסיבי בין בתקופות בהן אושפזה ובין לאחר הניתוחים שעה שהייתה מוגבלת באופן ממשי, ונזקקה לעזרה שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה, הכנת אוכל ורחצה. כן יש לקחת בחשבון שילדיה של התובעת גדולים, אינם מתגוררים עמה והם היו אמורים לטרוח טרחה מיוחדת החורגת מטירחה רגילה של בן משפחה, בין בהבאת התובעת לטיפולים ובין בטיפול שוטף בה.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא למשך 6 חודשים, אולם ניתן להיווכח כי הטיפולים הרפואיים של התובעת נמשכו גם מעבר לכך, כך באפריל 2010, לאחר חלוף אותם 6 חודשים, אושפזה התובעת לניתוח נוסף וסבלה מזיהום ומחום גם לאחר מכן. לא יכול להיות ספק שבתקופה של כשנה לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה אינטנסיבית ולאחר מכן לעזרה פחותה.
התאונה ארעה בספטמבר 08, מני אז ועד היום עברו כשבע שנים. בנסיבות העניין, אני מוצאת להעמיד את עזרת צד ג' לעבר על סכום של 50,000 ₪, סכום המהווה עזרת צד ג' מינימלית בנסיבות העניין.
באשר לעתיד, יש לקחת בחשבון את מצבה הנוכחי של התובעת, כאשר כיום התובעת מבצעת את רוב הפעולות ובניגוד לטענת בא-כוחה לא נזקקת לעזרה סיעודית כלשהי, כמו כן יש להתחשב בכך שהתובעת מתגוררת לבדה וככל שיורע מצבה היא תיזקק לעזרה בשכר. חשוב עוד לזכור, כי כפי שהמומחה הבהיר בעדותו, כי מצבה של התובעת יוותר מבחינה תפקודית יוותר כפי שהוא כיום, התובעת תוכל להמשיך באופן הניידות הקיים, כאשר ניתוח נוסף אם יעשה יקל על כאביה.
בשים לב לאמור נראה שחישוב עזרת צד ג' בסכום גלובלי של 800 ₪ לחודש לעתיד מתיישב עם מצבה הכללי של התובעת ונכותו עקב התאונה, לרבות העובדה שעד כה התובעת לא נזקק לעזרה חיצונית ולא ניתן לצפות מתי תזדקק לה וכאמור ככל שתזקק לעזרה כזו חלקה לבטח יהא בשל מצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה. בהקשר זה חשוב לזכור, כי ככל שהתובעת תלך ותתבגר העזרה לה תזקק תלך ותגדל וזאת גם בשל נכותה עקב התאונה וגם בשל מצבה הכללי, ומשכך הסכום משקלל את הנתונים כולם.
תוחלת חייה של התובעת בהתאם לטבלאות הסטטיסטיות המקובלות היא עוד כ- 30.2 שנים שנים (מקדם היוון במעוגל 247), משכך סכום עזרת צד ג' לעתיד עומדת על סך של 200,000 ₪ במעוגל.
הוצאות נסיעה והוצאות אחרות
משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה, כאשר סביר לקבוע, כי לגבי חלק מן ההוצאות לא תקבל החזר.
ראוי לציין, כי התובעת מקבלת קצבת ניידות מן הביטוח הלאומי בשל מגבלותיה, וניתן להניח, כי מגבלותיה מחייבות אותה להוצאות נסיעה מוגברות, הגם שהתובעת השתמשה ברכב גם לפני התאונה, סביר שהיא נדרשת ותידרש לנסיעה למקומות שאנשים אחרים יכולים ללכת ברגל.
בנוגע לשיעור הוצאותיה בעבר התובעת צרפה קבלה בדבר שיפוץ בדירה השכורה בסך 2,541 ₪ הוצאות העברת התובעת לבית הדר בסך 620 ₪, והוצאות העברה נוספות בסך 600 ₪ וקבלה נוספת בסך 520 ₪ על העברת חולה, כמו כן סד גבס בסך 1,000 ₪ - כל אלה הוצאות שהתובעת זכאית לכאורה לקבל החזר בגינן מקופת החולים והמוסד לביטוח לאומי והתובעת העידה, כי בא-כוחה טיפל בכך למול המוסד, כפי שמעיד גם מכתב מיום 22/3/2009 שצורף לתצהירי התובעת.
במקרה דנן, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).
הוצאות רפואיות
נזק לא ממוני
ניכויים
סוף דבר
סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:
הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה - | 265,228 ש"ח |
אובדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה - | 186,480 ₪ |
עזרת הזולת בעבר ובעתיד - | 250,000 ₪ |
הוצאות נסיעה והוצאות אחרות הוצאות רפואיות | 25,000 ₪ 25,000 ₪ |
נזק לא ממוני – | 400,000 ₪ |
סה"כ פיצוי | 1,151,708 ₪ |
ניכויי מל"ל | 595,536 ₪ - |
סה"כ פיצוי בניכויי תגמולי המל"ל | 556,172 ₪. |
בעבור חוו"ד ד"ר גיא אור, 2900 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 6/3/11; בעבור חוו"ד ד"ר שליאפניקוב נינה 2,500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 9/12/09 ושכ"ט מומחה אורתופדי מטעם התובעת, בהתאם לחשבונית שתציג התובעת.
כן ישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
21/06/2012 | הוראה לתובע 1 להגיש תצהירים | אבי פורג | לא זמין |
20/06/2013 | החלטה על בקשה של מבקש 1 שינוי / הארכת מועד 20/06/13 | אבי פורג | צפייה |
01/05/2015 | החלטה שניתנה ע"י אורלי מור-אל | אורלי מור-אל | צפייה |
01/05/2015 | החלטה שניתנה ע"י אורלי מור-אל | אורלי מור-אל | צפייה |
31/05/2015 | פסק דין שניתנה ע"י אורלי מור-אל | אורלי מור-אל | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | אולגה ניקיטין | דותן לינדנברג |
נתבע 1 | יפעת פרחי | משה זילברברג |
נתבע 2 | הראל חברה לביטוח | משה זילברברג |