1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופטת ג'ני טנוס) מיום 22.3.16 בת.א. 10561-02-10. עניינו של הערעור באי פסיקת הוצאות לטובת המערער לאחר שתביעת המשיבים נגדו נדחתה.

2. הצדדים להליך הם בעלים משותפים של מקרקעין בסחנין. בחודש פברואר 2010 הגישו המשיבים 1 עד 3 (להלן: "המשיבים") תביעה נגד המערער ונגד המשיבים מס' 4 עד 13 (להלן: "המשיבים הפורמליים") לפירוק השיתוף במקרקעין ולביטול תשריט חלוקה של המקרקעין, אשר אושר בועדה המקומית לתכנון ובניה (המשיבה הפורמלית מס' 13). בין היתר טענו המשיבים כי התשריט המאושר אינו משקף הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, שכן קיבלו שטח קטן יותר מזה המגיע להם .

3. לאחר שמיעת הראיות דחה בימ"ש קמא את תביעת המשיבים, בקובעו כי המשיבים מנועים כיום לטעון לביטול התשריט המאושר, אשר משקף את ההסכמות אליהן הגיעו בעלי הזכויות.

4. באשר להוצאות קבע בימ"ש קמא כי :

"לפנים משורת הדין, ובשים לב למכלול הנסיבות של התיק ושל הצדדים, אני קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו".

וכאמור לעיל, הערעור נסב על קביעה זו בלבד.

5. בפתיח להודעת הערעור טען ב"כ המערער כי:

"הודעת ערעור זו מוגשת על אף שהתערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות ושכר טירחה אינה דבר שבשגרה ונעשית במקרים חריגים בלבד".

אך לטענתו:

"זהו מקרה חריג שבחריגים שבו התנהל הליך משפטי במשך 6 שנים, ושבו פקע צו מניעה זמני והוגשו תביעות רבות מסביב להליך נשוא הערעור, ואילו לאחר דחיית התביעה לא נפסקו הוצאות כלשהן".

6. ב"כ המערער טען כי עד פסק הדין ניהלו המשיבים נגד המערער "לוחמה של הגשת תביעות, תלונות ורדיפה משפטית לשמה" וכי למערער היו הוצאות והוא שילם שכר טירחה מעל ל- 100,000 ₪.

ב"כ המערער פירט את ההליכים בין הצדדים כדלקמן:

23 תביעות משפטיות, מתוכן תביעות בגין לשון הרע, מטרד והסגת גבול. חלקן הגדול של תביעות אלה הסתיימו וחלקן עדיין תלויות ועומדות.

11 תלונות ללשכת עורכי הדין נגד בנו של המערער, עו"ד לוטוף אבו ח'ליל.

6 תלונות למשרד החינוך נגד ג'מילה אבו ח'ליל, שהיא מורה.

5 התנגדויות למתן היתר בניה למערער ולבני משפחתו.

34 מכתבים שנשלחו למערער ובהם דרישות לפיצויים ואיום בהגשת תביעות.

כמו כן הובא פירוט של ההליכים בתיק בפני בימ"ש קמא כדלקמן:

6 ישיבות קדם משפט.

8 ישיבות הוכחות.

הליך גישור שלא צלח.

7. עוד טען ב"כ המערער כי ביום 14.4.10 ניתן נגד המערער צו מניעה זמני, אשר אסר על כל הצדדים לבצע עבודות במקרקעין עד הכרעה בתובענה. לטענתו, צו זה גרם למערער נזקים כבדים ובין היתר מנע ממנו את האפשרות להוציא היתר בניה ולהשתמש בקניינו. צו זה בוטל בפסק הדין, אך חרף העובדה שאבי המשיבים (אשר במקור הגיש את התביעה) אף חתם על התחייבות לשפות את המערער בגין כל נזק העלול להגרם למערער עקב הוצאת הצו, נמנע בימ"ש קמא מחיוב המשיבים בהוצאות ופיצויו בגין הנזקים שנגרמו לו גם עקב הצו.

8. בשים לב לכל האמור, ביקש ב"כ המערער לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים לשאת בהוצאות ובשכר הטירחה אשר שילם לבאי כוחו.

9. לתיק המוצגים צירף ב"כ המערער, בין היתר, חשבוניות מס על תשלומים ששילם המערער.

10. בעיקרי הטיעון מטעמו חזר ב"כ המערער על טענותיו.

11. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבים טען ב"כ המשיבים כי יש למחוק מעיקרי הטיעון של המערער את הטיעונים שטען ב"כ המערער ואת הקבלות שצורפו לתיק המוצגים, אשר לא עמדו בפני בימ"ש קמא ואשר "הוגנבו" ללא היתר ו/או רשות מערכאת הערעור. כמו כן טען כי אין זה בסמכותו של בית משפט זה לקבוע שיפוי בגין הנזקים להם טען המערער עקב צו המניעה הזמני, ואשר נטען לגביהם לראשונה בהודעת הערעור.

12. לגופו של ענין טען ב"כ המשיבים כי בטיעוניו מלין ב"כ המערער כלפי הסכמות שהתקבלו בין הצדדים בתיק מקביל בבימ"ש השלום בעכו (ת.א. 31798-06-12) וכי פרט לכך אין בידי המערער כל טיעון ענייני המצדיק פסיקת הוצאות.

13. ב"כ המשיבים גם טען כי פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעת הערכאה הדיונית וכי אין בית המשפט שלערעורים נוהג להתערב בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. לטענתו, הנסיבות בתיק זה אינן מהוות "מקרה חריג" המצדיק פסיקת הוצאות.

14. ב"כ המשיבים טען כי בימ"ש קמא קבע שאין לפסוק הוצאות לאחר ששקל את מכלול הנסיבות ואת העובדה שמדובר בתביעת שכנים שאמורים להמשיך ולדור בסמיכות ו/או ביחסי רעות טובים זה לזה.

15. ב"כ המשיבים טען כי תוקפה של הערבות שניתנה להבטחת תשלום ההוצאות בגין צו המניעה פקעה לאחר שממועד פקיעת צו המניעה בפסק הדין (22.3.16) חלפו למעלה מ- 6 חודשים ועד היום לא הוגשה תביעה בענין זה, וכי המערער מושתק מלטעון ביחס לנזקים (המוכחשים) ככל שלא תבע בגינם.

16. ב"כ המשיבים טען כי צו המניעה הזמני שניתן היה סביר ונכון ונועד לשמור על המצב הקיים עד הכרעה בתובענה וכי המערער לא הגיש מעולם בקשה לביטול הצו, שניתן בהסכמת הצדדים.

17. בדיון בפנינו חזרו ב"כ הצדדים על עיקר טענותיהם, כאשר ב"כ המשיבים חזר על הטענה כי מדובר בצדדים שכנים וכי דחיית הערעור תאפשר את סיום המחלוקת בינהם בעוד שקבלתו תעמיק את הקרע.

18. ב"כ המערער טען בתגובה כי דווקא המערער סבור כי ככל שלא יפסקו לטובתו הוצאות, הפצע שנגרם לו לעולם לא יתאחה.

19. ב"כ המערער טען גם כי גם אם בית המשפט יתעלם מהחשבוניות על התשלומים שהמערער שילם, הדבר אינו מצדיק את דחיית הערעור וכי למערער מגיע פיצוי שיהלום את הוצאותיו.

דיון

20. ברע"א 6894/14 ‏ ‏ ‏AIG‏ חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני ( 24.12.14) נפסק על ידי כבוד השופט צ. זילברטל כי :

"בית משפט זה חזר ושנה כי "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (רע"א 1589/06 עו"ד נאוי נ' חסין, [פורסם בנבו] פסקה ה (10.7.2006), והאסמכתאות הנזכרות שם). איני מוצא כי המקרה שבפני נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל.

תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט, אם לאו, כאשר הן התקנות והן הפסיקה התוו קווים מנחים באשר למרכיבי שיקול הדעת האמור (תקנה 512(ב) לתקנות; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", [פורסם בנבו] פסקה 3 (16.6.2005)). שיקולים אלו, שאינם מהווים רשימה ממצה נוכח ריבוי המקרים האפשריים, חלים הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, בשינויים המחויבים. אכן, ככלל, ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין לטובת הצד הזוכה, כך שלא ייגרם לו חסרון כיס (ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 598 (1999) והאסמכתאות הנזכרות שם). ואולם, פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק, ולא אחת קורה שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות לזוכה, או לסטות מעקרונות היסוד בסוגיה, לא רק בשל נסיבותיהם הספציפיות של התיקים שבפניהם, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות במיהות בעלי הדין, ופעמים גם לפנים משורת הדין (רע"א 6568/05 כץ נ' כץ, [פורסם בנבו] פסקה ג (17.08.2005)). בענייננו, אמנם קיצר בית המשפט המחוזי בנימוקיו להחלטתו לסטות מן הכלל ולא לפסוק הוצאות לחובת המשיבה, ותלה זאת אך בנימוק הכללי של "נסיבות העניין". אך יש פנים לסבור, כפי שמשתמע מפסק דינו, כי החלטתו נבעה הן ממיהות המערערת שעמדה בפניו ומצבה, והן מכך שסבר כי אין להגדיר את ערעורה כערעור סרק, שכן, היה מקום לבחינת פסק דינו של בית משפט השלום, ודחיית הערעור נעשתה רק לאחר עיון חוזר בטענות ובחינה מעמיקה שלהן, כפי שהעיד על עצמו בית משפט קמא. עם זאת יוער, כפי שעמד על כך בית משפט זה בעבר, כי על בתי המשפט להידרש לנימוקים שבבסיס החלטתם בדבר סטייה מן הכלל הנוהג באשר לפסיקת הוצאות לחובת הצד שנדחו טענותיו בהליך (ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו, [פורסם בנבו] עמ' 36 (28.11.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם), ולו בקיצור נמרץ".

21. לאחר שבחנו את התנהלות הצדדים בתיק זה, אנו סבורות כי נסיבות תיק זה נופלות לגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של בית המשפט של ערעור בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות לזכות הזוכה (המערערת בענייננו). וזאת לא רק בשל חריגתו של בית משפט קמא מן הכלל הרגיל בענין פסיקת הוצאות לפיו צד שזכה בתביעתו זכאי להוצאות, אלא בשים לב להיקפה של ההתדיינות בין הצדדים בפני בית משפט קמא בכלל והתנהלות המשיבים בפרט ומשום שההנמקה העיקרית של בית משפט קמא לאי פסיקת ההוצאות היתה חריגה מהוראות הדין, היינו פסיקה "לפנים משורת הדין".

22. קודם שנפרט את התנהלות הצדדים נאמר כי עניינו של הסכסוך, שהביא לריבוי ההליכים שתוארו על ידי ב"כ המערער בהודעת הערעור, הוא שטח של כ- 27 מ"ר בגבול בין חלקת המשיבים וחלקת המערער ובני משפחתו.

בשנת 2003 נחתם על ידי אבי המשיבים וע"י בעלי הזכויות האחרים במקרקעין תשריט חלוקה, אשר אושר על ידי הועדה המקומית ביום 30.11.05. ביום 28.1.10 רכש בנו של המערער חלק מהמקרקעין אשר היה בבעלות יורשי המנוח רג'א שואהנא ז"ל, שהיו צדדים להסכם החלוקה הנ"ל.

כפי שנאמר בתצהירו של אחד היורשים, שואהנא מוחמד רג'א, עובר לרכישה נפגשו הצדדים בשטח, ביחד עם בני משפחת המשיבים ומודד סימן את גבולות השטח, בהתאם לתשריט החלוקה.

עוד נאמר בתצהיר כי לאחר שמכרו את השטח עשו אבי המשיבים והמשיבים עצמם "מאמצים אדירים על מנת לבטל את העיסקה עם מר רגא ולמכור להם את הזכויות בשווי כפול. אני והאחים שלי סירבנו ומכאן התחילו לעשות בעיות לרוכש מר אג'א בעצמם וגם באמצעות קרובי משפחה שלהם".

המערער הגיש בקשה להיתר בניה על המקרקעין. אבי המשיבים הגיש התנגדות לבקשה לוועדה המקומית. ההתנגדות נדחתה מאחר ומדובר בסכסוך קנייני שיש להכריעו בבית המשפט.

בהתאם, הגיש אבי המשיבים כתב תביעה ובקשה למתן צו מניעה זמני (על ידי אביהם של המשיבים, אשר בהמשך העביר למשיבים את זכויותיו במקרקעין), אשר יאסור על המערער לבצע כל פעולה במקרקעין. בתביעה התבקש סעד של ביטול תשריט החלוקה.

הבקשה הובאה בפני כבוד השופטת ג'ני טנוס, אשר נתנה צו מניעה זמני , במעמד צד אחד, אשר אסר על המערער והמשיב הפורמלי לבצע כל עבודות בניה ו/או עבודות להכשרת בניה במקרקעין, וקבעה דיון במעמד הצדדים ליום 15.2.10.

בישיבת יום 15.2.10 החליטה כבוד השופט ג'ני טנוס לדחות את ההכרעה ונתנה לצדדים הזדמנות להגיע לפשרה "על מנת לתת לצדדים הזדמנות להסדיר את המחלוקת בינהם מחוץ לכתלי בית המשפט".

ביום 1.4.10 , עוד בטרם הדיון שנקבע ליום 14.4.14, הגיש המערער בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על אבי המשיבים להימנע מכל פעולה שיש בה כדי לשנות את מצב המקרקעין. בבקשה נטען כי "המשיבים לקחו את החוק לידיהם , יצאו לשטח בליווי כ- 30 איש כל אחד עם מקל וטרקטור והרסו את הגדר שבנה המבקש ושמפרידה בין הזכויות של המבקש והמשיב, ונפצעו בניו של המבקש ואשתו, אשר קיבלו טיפול בבי"ח בנהריה". עוד נטען כי המשיבים החלו להכשיר את המקרקעין תוך התעלמות מהצו הזמני ומתשריט החלוקה שאושר על ידי הועדה המקומית.

ביום 1.4.10 ניתן צו האוסר על אבי המשיבים לבצע כל עבודות במקרקעין.

ביום 13.4.10 הגיש אבי המשיבים בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט וטען כי ביום 25.3.10 בשעות הערב, מהערער הפר את צו המניעה אשר ניתן נגדו, והתחיל לבצע עבודות בניה במקרקעין.

בישיבת יום 14.4.10 הוסכם כי צווי המניעה ימשיכו לעמוד בתוקפם וכי הצדדים יפנו למודדים שיכריעו במחלוקת לגבי הזכויות בשטח שבמחלוקת.

בהמשך נערך הליך גישור בין הצדדים שלא צלח ולאחר הגשת תצהירי עדות ראשית וחקירת העדים בבית המשפט ניתן פסק הדין נשוא הערעור בפנינו (כאשר פירוט הישיבות מופיע לעיל בטיעוני ב"כ המערער).

23. היבט נוסף שיש בו כדי להצביע על כך שמדובר בנסיבות שחייבו הטלת הוצאות על מי שתביעתו נדחתה היא העובדה שביסוד התביעה עומדת התכחשותו של אבי המשיבים לחתימתו על תשריט החלוקה, שכמוהו כהסכם חלוקה של המקרקעין בין בעלי הזכויות במקרקעין, כאשר ההלכה היא כי: "בתי המשפט מבקשים לטפח קיום חוזים ואינם אוהדים ביטולים שרירותיים של חוזים, כאשר צד נוהג כאילו אין בהתקשרות החוזית כדי ליצור חיוב אשר אותו יש לכבד" (כבוד הנשיא שמגר בבע"א 3745/92‎ פיליפ פסקל‎ ‎נ' משה מזרחי, פ''ד מח(2) 359).

24. בנוסף, וגם אם לא היה מקום לצרף מסמכים המעידים על הוצאות ו/או נזקים עקב קיומו של צו המניעה הזמני, ברי כי עצם העובדה שנמנע מהמערער לבצע עבודות בקניינו (ובענייננו – עצם העובדה שנמנע ממנו לבנות על החלקה שרכש) – די בה כדי להצביע על נזק שנגרם לו (מה עוד שכבר בשנת 2010 טען ב"כ המערער כי למערער נגרמים נזקים עקב העובדה שנמנע ממנו לעשות שימוש בקניינו).

25. בשים לב לכל האמור – החלטנו לקבל את הערעור .

אנו מחייבות את המשיבים 1-3, ביחד ולחוד, לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליך בפני בימ"ש קמא ובהליך בפנינו, בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ.

26. מיום 9.6.1990תק' (מס' 2) תשנ"ו-1996נציין כי בקביעת ההוצאות לקחנו בחשבון רק את התנהלות הצדדים בתיק זה ולא את כל מערכת היחסים וההליכים האחרים בין הצדדים, כפי שטען ב"כ המשיבים.

27. ועוד נציין כי טענת ב"כ המשיבים לפיה במקרה ויפסקו הוצאות לחובת המשיבים הדבר לא יביא לסיום חילוקי הדעות בין הצדדים ולסיום הסכסוך ביניהם – מאחר וטענה זו שקולה כנגד טענת ב"כ המערער לפיה ככל שלא יפסקו לזכותו הוצאות – הוא לא יראה בכך סוף הסכסוך.

28. אנו סבורות כי חרף פסיקת ההוצאות, שנעשתה על הצד הנמוך ביותר נוכח העובדה שמדובר בהתערבות חריגה בשיקול דעתו של בימ"ש קמא ונוכח הכלל שאין דרכה של ערכאת הערעור "למצות את הדין" – ראוי כי אכן שני הצדדים ישימו קץ למשקעי העבר וינסו לקיים יחסי שכנות תקינים והוגנים.

לפיכך, הוחלט כאמור בסעיף 25.

ככל שהופקד עירבון על ידי המערער – הוא יוחזר לו באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ז, 07 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

קלדנית - עדי שיטרית