התביעה שלפניי היא לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו עפ"י הנטען לחלקות התובע בעקבות עבודות פיתוח וסלילת כביש שבוצעו על ידי הנתבעת.

הצדדים וגדר המחלוקת:

התובע הינו הבעלים והמחזיק של החלקות הבאות: חלקה 139 מגוש 19511 (להלן: "חלקה 139"), חלקה 140 מגוש 19511 (להלן: "חלקה 140") וחלקה 13 מגוש 19521 (להלן:"חלקה 13"), כולן מאדמות כפר בית ג'אן.

הנתבעת הינה המועצה המקומית בית ג'אן (להלן: "הנתבעת" או "המועצה" בהתאמה), ובזמנים הרלוונטיים לתביעה ביצעה עבודות פיתוח וסלילת כביש באזור הגובל בחלקות שהוזכרו לעיל, כאשר הכביש גובל בצדה המזרחי של חלקה 13 ובצדן המערבי של חלקות 139 ו-140.

לטענת התובע, בעת ביצוע העבודות התחייבה הנתבעת לבנות קירות תומכים לחלקות וכן לבצע עבודות לניקוז מים, וזאת לנוכח הסכמתו לתרום מאדמותיו לטובת הרחבת הכביש. ברם, הנתבעת לא קיימה אחר התחייבויותיה כאמור, דבר שגרם ויגרום נזק לחלקותיו, בעיקר בגין סחף אדמה והריסת טרסות בשל זרימה חזקה של מי גשמים מאז החפירות שבוצעו לשם סלילת הכביש, וכן בגין חסימת דרכי הגישה לחלקותיו - כמפורט בכתב התביעה ובחוות הדעת של המומחה מטעמו.

מנגד, הנתבעת מכחישה את טענות התובע, ובראש טענותיה העלתה טענה מקדמית אודות התיישנות התביעה. לשיטתה, העבודות שבנדון בוצעו בשנת 2003 ואילו התביעה בגינן הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר ביצוען, ולכן יש להורות על דחייתה.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי בשנים 2006-2007 ביצעה עבודות של סלילת כביש באספלט בתוואי של דרך קיימת, ואילו בשנת 2003 היא ביצעה עבודות של בניית קירות שכללו, בין השאר, בניית קיר מאבן לקט המשמש כיום מעקה בטיחות בצד הכביש, משום שהתובע סירב בזמנו לאפשר לנתבעת להקים מעקה בטיחות בחלק הקרקע הגובל בחלקותיו.

הנתבעת הוסיפה, כי העבודה היחידה אשר בוצעה בשטח הגובל בחלקותיו של התובע היתה בשנת 2007 והיא כללה הנחת שכבת מצעים, הידוקה והנחת שכבת אספלט, ותו לא.

בכתב ההגנה מכחישה הנתבעת כל התחייבות מצידה לבצע תעלות ניקוז וקירות תומכים בגבול החלקות של התובע, וטוענת כי אם אכן נגרמים לתובע נזקים בשל הצפת חלקותיו במי גשמים, הרי שמדובר במי גשמים שזורמים מאז ומתמיד לכיוון חלקותיו בשל הטופוגרפיה הטבעית של האזור ללא כל קשר לעבודות שבוצעו על ידה.

לעניין הנזקים הנטענים בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, הנתבעת הכחישה את הנזק הנטען בהיותו מופרז וחסר בסיס, והכחישה כל קשר סיבתי בין העבודות שבוצעו אז באזור לבין הנזקים הנטענים.

דיון והכרעה:

מטעם התביעה העיד התובע בעצמו, ומטעם ההגנה העיד מהנדס המועצה, מר נדים מרעי, לאחר ששניהם הקדימו הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם.

זה המקום לציין, כי בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, הוא שמאי המקרקעין מר ראדי נג'ם (להלן: "המומחה"), אשר הגיש חוות דעת לתיק ונחקר לפניי על חוות דעתו.

טענת ההתיישנות:

אפתח את הדיון, כצפוי, בטענת ההתיישנות.

לטענת הנתעבת, עילת התביעה נולדה ביום 15/1/2003 הוא היום בו ערך המומחה מטעם התובע את חוות דעתו. הנתבעת הוסיפה, כי בשנים 2006-2007 בוצעו עבודות סלילת כביש באספלט ואילו עבודות בניית קירות תומכים מצד המערבי של הכביש והחפירות השונות בוצעו עוד קודם לכן, בשנת 2003.

מאידך טוען התובע, כי יש לדחות את טענותיה של הנתבעת משום שלגבי חלק מהעבודות שבוצעו בשנת 2003 מדובר בנזק מתמשך, ולגבי יתר העבודות לא חלפו 7 שנים עד למועד הגשת התביעה.

אקדים ואומר כי טענת ההתיישנות דינה להידחות. מדברי מהנדס המועצה ומהחשבון הסופי שצורף לתצהירו עולה, כי חלק מהעבודות, שהן בעיקר עבודות החפירה, בוצעו בין השנים 2006-2008, וברור אם כן שהתביעה לגביהן לא התיישנה (התביעה הוגשה בשנת 2010). זאת ועוד, חלק מהנזק נשוא התביעה הוא נזק שמתרחש מדי שנה כתוצאה מזרימה מוגברת של מי גשמים בחלקות בשל אי בניית תעלות ניקוז וקירות תומכים. בנסיבות אלה ברור כי מדובר בארועי נזק מתחדשים החוזרים על עצמם מדי שנה, ולכן התביעה לגבי הנזק המתייחס ל-7 שנים קודם להגשת התביעה, לא התיישן.

אגב כך מעניין לגלות, כי לפי עדות מהנדס המועצה, העבודות אשר בוצעו בשנת 2003, הן עבודות שביצוען החל ביום 1/8/2003 ולכן ברור כי לא חלה לגביהן התיישנות כלשהי (התביעה הוגשה בחודש 02/2010).

אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת לגבי התיישנות התביעה.

דיון בשאלת הנזק:

התובע הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אשר אמד את הנזקים הנטענים בסך של 396,620 ₪, ואולם התובע בחר להעמיד את תביעתו על סך של 200,000 ₪ בלבד.

הנתבעת לא הגישה חוות דעת מטעמה.

כזכור, בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר נחקר בפניי על חוות דעתו. בנסיבות אלה, ולנוכח ההסכמה האמורה, יש לראות בחוות הדעת של המומחה (מטעם בית המשפט) כראיה היחידה בתיק לעניין שומת הנזקים הקשורים לעניין ועלות תיקונם.

מפאת הנוחיות אדון בנפרד בכל אחד מרכיבי הנזק השונים.

חלקה 13:

כפי שציינתי מקודם, חלקה 13 נמצאת ממזרח לכביש.

בהתאם לממצאי המומחה, בחלקה זו נמצאו פסולת בניין וזבל. כמו כן, המומחה מצא כי הגישה לחלקה לא מתאפשרת בגבולה הצפון מערבי לאור המבנה הטופוגרפי הבעייתי, ואולם ניתן להכשיר גישה בגבולה הדרום מזרחי.

המומחה קבע כי במצב הנוכחי וכל עוד לא בנוי מעקה בטיחות, החלקה מהווה מוקד סיכון מבחינת המשתמשים בכביש, ובפרט לנוכח הפרש הגובה בין הכביש לבין החלקה. לפיכך המליץ המומחה על בניית מעקה בטיחות לאורך גבולה המערבי של החלקה באורך של 80 מ' ובגובה של מטר אחד (כולל יסוד).

עוד קבע המומחה, כי יש לבנות תעלת ניקוז בחלק הצפון מערבי של החלקה על מנת למנוע זרימה של מי גשמים מהכביש אל תוך החלקה. משכך המליץ המומחה על בניית תעלת ניקוז בצמוד לקיר התומך הקיים, ולחילופין לבנות קיר תומך בחלק זה של החלקה לאורך כ- 15 מ' בגובה של 4 מ', חלופה שעשויה להוות פתרון יעיל הן לבעיית זרימת המים והן לבעיית הבטיחות.

נושא אחר שנדון בחוות הדעת לגבי חלקה זו מתייחס להריסת טרסות, שעל פי הנטען היו בחלקה. לעניין זה מציין המומחה, כי לא ניתן לזהות בוודאות כי אכן היו טרסות לאורך גבולה המערבי של החלקה, הגם שמצא שרידי טרסות במקום. המומחה הוסיף, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה גרם להריסת הטרסות.

אשר לעלויות, המומחה קבע בחוות דעתו כי עלות הקמת מעקה בטיחות לאורך גבולה המערבי של חלקה 13 היא: 250 ש"ח למ' * 80 מ' = 20,000 ₪.

עלות פינוי פסולת הבנין והזבל: 5,000 ₪.

עלות בניית קיר תומך בגבול הצפון-מערבי של החלקה היא: 15 מ'* 4 מ'* 300 ₪ למ"ר = 18,000 ₪.

לעניין בניית קירות תומכים המומחה קבע, כי יש צורך בבניית קירות כאלה רק בקטעים בהם הכביש הורחב בשל פער הגבהים שנוצר בין פני הכביש לפני החלקה, ולגבי יתר הקטעים הוא השאיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, תוך שהוא מדגיש כי אי בניית קיר תומך לאורך כל הגבול עלולה להביא להתדרדרות נוספת במצב הקרקע כתוצאה מסחף אדמה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ודברי המומחה בעניין, אני בדעה כי יש לחייב את הנתבעת בעלות בנייה של קיר תומך לאורך כל גבול החלקה ולא רק בקטעים שצוינו בחוות הדעת. אשר לקטע שאושר כבר במסגרת חוות הדעת (במרחק של 15 מ'), המומחה הסביר היטב כי בניית הקיר תביא לפתרון מספר בעיות במקביל, כגון מניעה של סחף אדמה תוך טיפול בבעיית הניקוז וגם הגברת הבטיחות באזור, וקביעות אלה של המומחה מקובלות עלי במלואן.

אשר לבניית קיר תומך בקטעים שהושארו לשיקול דעת בית המשפט - מדברי המומחה בעדותו לפניי ניתן ללמוד, כי העבודות אשר בוצעו על ידי הנתבעת גרמו להגדלת פער הגבהים בין פני הכביש לבין מפלס החלקה, וכפועל יוצא מכך זרם מי הגשמים שעובר כיום בחלקה הוא חזק יותר מקודם דבר שמגביר את סחף האדמה.

משכך ונוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובע אודות הצורך בבניית קיר תומך לאורך כל הגבול, לאורך 25 מ' ובגובה 3 מ', שהם 75 מ"ר נוספים. על כן, העלות הנוספת לפי דברי המומחה בבית המשפט מתבטאת בחישוב הבא: 75 מ"ר * 300 ש"ח למ"ר = 22,500 ₪.

בטרם אעבור לרכיב הנזק הבא אבקש לציין, כי לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, כי מחלקה זו לא הופרש שטח כלשהו לטובת הכביש, ולכן הטעם עליו נסמך התובע לשם בניית קירות תומכים אינו מתקיים לגבי חלקה זו, מה גם שממילא לא הוכח כי ניתנה התחייבות כלשהי של הנתבעת לבניית קירות תומכים בחלקותיו של התובע.

עמדת הנתבעת אינה מקובלת עליי משני טעמים: הראשון, משום שטענת התובע לגבי התחייבות הנתבעת לבנות קירות תומכים כנגד ההסכמה שלו להפריש מאדמותיו לטובת הרחבת הכביש, נתמכה בדבריו של לא אחר מאשר מהנדס המועצה עצמו, אשר מסר בחקירתו הנגדית כי הנתבעת בנתה קיר תומך עבור אחת המשפחות שחלקתה גובלת בכביש ונמצאת מעל לחלקה 13 של התובע, משום שמשפחה זו הסכימה להפריש מאדמותיה לטובת הכביש. הטעם השני והמרכזי גלום בקביעה של המומחה וגם שלי, כי בניית הקיר נחוצה לשם מניעת נזקים מתמשכים ועתידיים בחלקה כתוצאה מהפרש הגובה שנוצר בין הכביש לבין החלקה, כפי שציינתי מקודם, ולאו דווקא לשם אכיפת ההתחייבות שניתנה על ידי הנתבעת לבניית קירות תומכים.

אשר לרכיב הנזק של פינוי פסולת מהחלקה – מתברר כי בנוסף לפסולת הבניין שרואים בתמונות שצולמו על ידי המומחה, ניתן להבחין גם בפסולת אחרת של שימוש ביתי. בנסיבות אלה לא הוכח הקשר הסיבתי בין עבודותיה של הנתבעת לבין השלכת פסולת כלשהי לתוך החלקה, שכן אין לשלול את האפשרות כי אלה אשר השליכו את הפסולת הרגילה היו אלה שהשליכו גם את פסולת הבניין. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעבודה כי ביתר החלקות של התובע לא נמצאה פסולת כלשהי, ללמדנו כי עובדי הקבלן מטעם הנתבעת לא נהגו להשאיר פסולת בצידי הכביש.

אשר על כן אני דוחה את רכיב הנזק המתייחס לפינוי פסולת.

רכיב הנזק האחרון עליו אבקש להתעכב מתייחס לבניית מעקה בטיחות בין הכביש לבין החלקה. המומחה תיאר את הסכנה הטמונה בהותרת המצב הקיים, כאשר קטע מסויים מהכביש הגובל בחלקה 13 נותר ללא מעקה בטיחות, דבר המסכן באופן ממשי את המשתמשים בכביש בשל פער הגבהים בין פני הכביש למפלס החלקה שנמצא מתחת לכביש. רכיב זה אין בידי לאשר, ולו משום שהמומחה קבע מה שקבע לנוכח הסכנה הברורה לממשתמשים בכביש ולא לשם תיקון או מניעת נזק לחלקה.

כמובן שאין באמור לעיל כדי לפטור את הנתבעת מחובותיה לדאוג לשלום ציבור העוברים בכביש, ואנצל הזדמנות זו על מנת לקרוא לנתבעת מעל שורות אלה להביא לתיקון המעוות בהקדם האפשרי לנוכח הסכנה הזועקת מהותרת המצב הקיים ללא טיפול. במאמר מוסגר אעיר, כי הנתבעת אינה יכולה להסתתר עוד מאחורי טענתה כי התובע מתנגד להקמת מעקה בטיחות, שכן ברור מתוך עמדת התובע בהליך דנן כי הוא מסכים ואף מבקש להקים מעקה בטיחות כאמור.

על יסוד האמור לעיל אני קובעת כי שומת תיקון הנזקים הקשורים בחלקה 13 עומדת על 40,500 ₪ עבור בניית קירות תומכים (18,000 ₪ + 22,500 ₪).

חלקה 139:

חלקה זו נמצאת ממערב לכביש, ולגביה אין חולק כי התובע הפריש חלק ממנה לטובת הרחבת הכביש.

המומחה המליץ בחוות דעתו לבנות קיר תומך בגבול החלקה הגובל בכביש באורך של 40 מ' ובגובה של 3 מ' על מנת לפתור את בעיית הניקוז וסחף האדמה בשל הפרש הגובה שנוצר בין פני הכביש למפלס החלקה.

העלות של בניית קיר כאמור לפי המפורט בחוות הדעת היא כדלקמן: 40 מ'*3 מ'* 300 ש"ח למ"ר = 36,000 ₪.

אני מאשרת את קביעותיו של המומחה ואת הסכום שקבע. הנימוקים עליהם עמדתי בפרק הקודם יפים גם לגבי חלקה זו.

חלקה 140:

גם חלקה זו נמצאת ממערב לכביש וגם ממנה הפריש התובע חלק לטובת הרחבת הכביש.

המומחה המליץ לבנות קיר תומך באורך של 20 מ' ובגובה של 3 מ' על מנת לפתור את בעיית הניקוז וסחף האדמה בשל הפרש הגובה שנוצר בין פני הכביש למפלס החלקה.

העלות של בניית קיר כאמור לפי המפורט בחוות הדעת היא כדלקמן: 20 מ'* 3 מ'* 300 ש"ח למ' = 18,000 ₪.

אני מאשרת את קביעותיו של המומחה ואת הסכום שקבע. הנימוקים עליהם עמדתי בפרק המתייחס לחלקה 13 יפים גם לגבי חלקה זו.

הכשרת דרכי גישה:

התובע טען כי דרכי הגישה לחלקותיו נחסמו על ידי הנתבעת, ואילו הנתבעת טענה, כי סביר להניח שלתובע מלכתחילה לא היו דרכי גישה לנוכח התנאים הטופוגרפיים הקשים באזור.

עמדת הנתבעת אינה מקובלת עלי, משום שאין זה הגיוני ואין זה מתקבל על הדעת כי לשלוש חלקות אין כל דרך גישה להגיע אליהן. גם המומחה מצא כי דרכי הגישה לשלוש החלקות נחסמו כתוצאה מהעבודות שבוצעו על ידי הנתבעת.

לנוכח האמור קבע המומחה, כי עלות יום עבודה להכשרת דרך גישה היא בגבולות ה- 3,000 ש"ח (עבור 9 שעות עבודה ביום), כאשר עבודה זו צפויה להמשך 5 ימים, כך שהעלות הכוללת צפויה לעמוד על 15,000 ₪.

קביעותיו של המומחה לא נסתרו והן מקובלות עליי במלואן.

דמי שימוש ראויים שנתיים בשיעור 1%:

המומחה קבע פיצוי בסכום של 4,000 ₪ בגין דמי שימוש לשנה לתקופה שבה נמנע מהתובע לנצל את חלקותיו. המומחה הסביר, כי לקח בחשבון 50% בלבד מדמי השימוש עבור החלקות לאור המיקום שלהן והמצב הטופוגרפי של האזור שכן מדובר בשטח סלעי עם יכולות ניצול ירודה.

שני הצדדים לא התמקדו בסיכומיהם ברכיב נזק זה באופן מפורש. ההתייחסות היחידה שניתן למצוא בקשר לדמי השימוש הראויים בסיכומי התובע היא בבקשתו הכללית לפסוק לו פיצוי כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, ואילו הנתבעת מבקשת שלא לאמץ את חוות הדעת תוך שהיא מדגישה, בין היתר, כי הוכח שהחלקות לא נוצלו בעבר על ידי התובע למטרות חקלאות.

ואכן, לאחר שבחנתי את הטיעון לעומק נחה דעתי שלא לפסוק פיצוי כלשהו בגין דמי שימוש ראויים, וזאת משום שהתובע לא טען וממילא לא הוכיח כי ניצל בעבר את החלקות למטרות כלשהן, כגון לחקלאות, ולא טען ולא הוכיח כי עבודותיה של הנתבעת מנעו ממנו עד כה לנצל את החלקות למטרה מסוימת. גם מצבן של החלקות כחלקות מוזנחות, לא מעובדות, והממוקמות באזור הררי קשה, מצביע על כך שלא נוצלו בעבר למטרה כלשהי.

אגב כך אוסיף, כי הסכום שנקבע על ידי המומחה בעבור דמי שימוש ראויים בסכום של 4,000 ₪ הוא לשנה אחת בלבד, ואם נדקדק בתצהירו של התובע, שם נקב בסכום המופיע בחוות הדעת (116,000 ₪) כסכום הפיצוי שהוא מבקש כי ייפסק לו, וכך גם בסיכומיו כאשר בקש כי ייפסק לו הסכום הנקוב בחוות הדעת, אזי המסקנה המתבקשת היא כי אפילו התובע עצמו מבקש כי ייפסק לו סכום של 4,000 ₪ בלבד, המהווה דמי שימוש ראויים לשנה אחת לא יותר.

לפיכך, אני דוחה את התביעה בקשר לרכיב זה.

עוגמת נפש:

בסיכומים מטעמו זנח התובע ראש נזק זה, וטוב שכך, ולכן אינני פוסקת לו פיצוי בגין עוגמת נפש.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 109,500 ₪ (40,500 ₪ + 36,000 ₪ + 18,000 ₪ + 15,000 ₪) נכון להיום.

לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ והחזר כל סכום שהוצא על ידי התובע בגין אגרה ובגין חלקו בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט כשהם משוערכים מיום התשלום ועד היום.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.