ע"י ב"כ עו"ד בראל

רקע עובדתי:

1. התביעה הוגשה לפיצוי בגין נזקי גוף ובהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

2. התובעת הינה ילידת 21/7/80, תקציבאית בתחום הפרסום בעיסוקה. בעת התאונה היתה התובעת בת 28, ועתה הינה בת 33 שנים.

3. לטענת התובעת, ביום 20.3.09 עת נהגה ברכב מס' רישוי 66-548-51 נקלעה לתאונת דרכים, וזאת עקב איבוד שליטה על הרכב אשר התהפך על גגו. הנתבעת ביטחה רכב זה והוציאה עבורו פוליסת ביטוח חובה.

4. התובעת הובהלה לחדר המיון של בית החולים "איכילוב" בת"א, שם איבחנו הרופאים כי הינה סובלת מכאבי ראש, מבחילות ומחבלה מסוג צליפת שוט. בנוסף נמצא כי התובעת סובלת מכאבים ומרגישות בצוואר ובגב ומכאבים בברכה הימנית, כולל שטפי דם. התובעת שהתה במשך מספר שעות במחלקה להשהיה כירורגית של ביה"ח ושוחררה לביתה. לטענת התובעת, בעקבות התאונה החלה לסבול מבעיות בתחום הנפש, אובחנה כסובלת מ-PTSD , היתה בטיפולם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, ואף טופלה תרופתית. לטענתה, מבחורה יציבה הפכה לבחורה הסובלת מחוסר שקט ומעצבנות, ואי לכך פוטרה וכשלה בהתמדה במקומות עבודה. כמו כן טענה כי סבלה מבעיות נוירולוגיות שכללו פגיעה בזיכרון וכאבי ראש ומבעיות אורטופדיות בגינן טופלה עד שהושג שיפור במצבה.

5. הנתבעת מודה בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק.

הנכות הרפואית:

6. התובעת נבדקה ע"י פסיכיאטר מומחה, ד"ר דני פישר, אשר מצא בבדיקתה כי התובעת לוקה מאז התאונה ב – PTSD קלה אשר נגרמה במלואה בשל התאונה מושא תביעה זו. עוד ציין המומחה כי באבחון קוגנטיבי שעברה בביה"ח רמב"ם נצפה ביצוע ירוד במדדים הבוחנים יכולת והתמדת קשב ומהירות עיבוד, ואילו בתחומים אחרים לא נמצאה כל פתולוגיה, כאשר צויין במסקנת הבדיקה כי ממצאיה לא תאמו את תלונותיה של התובעת ולא נצפו בצורה אחידה, ולמעשה קשיים דומים עשויים לנבוע ממצבים אחרים, ולא רק בשל תאונת דרכים. המומחה ציין כי פרופיל חלק מתשובותיה בבדיקתו שלו נמצא לא תקף, אך עם זאת לא ניתן לשלול כי הסימפטומים עליהם התלוננה הופיעו בעקבות התאונה.

7. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף מותאם 34 א-ב לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956.

8. בנוסף קבע המומחה לתובעת נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנה מיום התאונה.

9. בנוסף נבדקה התובעת אף ע"י מומחה בנוירולוגיה, ד"ר דוד ירניצקי, אשר קבע כי לפי התרשמותו ותוצאות אבחון קוגניטיבי אליו הופנתה על ידיו, כי התובעת סובלת מהפרעה התנהגותית הנובעת מן התאונה ללא מרכיב סומטי או קוגניטיבי עצמוני משמעותי, ואי לכך להערכתו אין מקום לקביעת נכות נוירולוגית בעקבות התאונה.

10. התובעת ויתרה על מינויו של מומחה בתחום האורתופדיה, ואי לכך לא הוכיחה נכות בתחום זה.

11. במקרה דנן, המומחים הרפואיים לא נחקרו ע"י מי מהצדדים בחקירה נגדית על חוות דעתו, ואף לא הוצגו לבית המשפט שאלות הבהרה אליהם, וזאת חרף טענותיה של התובעת כי ראוי היה כי מומחה ביהמ"ש יקבע לה נכות העולה בהרבה על הנכות שקבע, ולמצער בשיעור 10%, כך שהאמור בחוות דעתם לא נסתר.

המומחים הרפואיים אשר בדקו את התובעת, מונו ע"י בית המשפט, ולפיכך אין להם כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן בע"מ נ' רבי (פורסם בנבו) (מיום 23.4.1990, בפיסקה 4 של פסק-הדין):

”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן."

12. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

יוצא, אפוא, כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 5% בתחום הפסיכיאטריה כתוצאה מן התאונה.

הנכות התפקודית:

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

13. המונח "נכות תפקודית" מבטא הגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12.10.78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג (1) 137 (16.3.89) נפסק:

"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שנים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן."

בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95) נקבע כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

14. בענייננו נטושה המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה.

15. לטענת התובעת אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות המסבה לה מאז התאונה קשיים בכל תחומי החיים. עובר לתאונה סיימה לימודיה באוניברסיטה בהצטיינות ועבדה במשרות יוקרתיות כתקציבאית במשרדי פרסום, אך בעקבות התאונה החלה לסבול מעייפות, מעצבנות, מצבי רוח משתנים, מחוסר שקט ומחוסר מוטיבציה, ואובחנה כסובלת מ-PTSD. אי לכך לא הצליחה להתמיד בעבודתה ונדרשה להשקיע תעצומות נפש כדי לשמר אותה, אך לבסוף כשלה ופוטרה על רקע זה. מאז, לטענתה, בשל קשייה לא הצליחה למצוא עבודה קבועה ונדדה בין עבודות כשכל עבודה פחותה מקודמתה מבחינת תנאיה ורמת השכר שמניבה. לטענתה נתקלה אף בקשיים בתחום החברתי והזוגי ולא הצליחה להתמיד במערכות יחסים עם גברים. התובעת עותרת אם כן לפסוק לה נכות תפקודית העולה בהרבה על הנכות הרפואית שנקבעה ע"י מומחה בית המשפט.

16. לעומתה, הנתבעת סבורה מנגד כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, וקיים פער של ממש בין מגבלותיה מבחינה נפשית לבין יכולתה לעבוד ולתפקד. לטענתה, מדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית. הנתבעת טוענת כי אין בסיס לטענות התובעת לירידה בשכרה או לקשיים בתחום החברתי. לטענתה, אף מהחומר הרפואי עולה כי קיימים פערים משמעותיים בין דיווחי התובעת לגורמים שטיפלו בה לבין המציאות, פערים אשר צוינו אף ע"י המטפלים בה.

דיון:

17. הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25.7.10 פסקה 8), אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

18. עסקינן בתובעת אשר הינה ילידת שנת 1980, בחורה צעירה למדי אשר סיימה לימודים באוניברסיטה בתחום הסוציולוגיה והתקשורת הציבורית ועבדה עובר לתאונה ואף לאחריה כתקציבאית במשרד פרסום. בהחלט סביר להניח שזהו הכיוון בו תמשיך (גם אם כיום עובדת בתחומים אחרים) והגם שעבודה זו ככל עבודה הדומה לה במאפיינה כרוכה במאמצים נפשיים מסויימים ספק עד כמה למגבלותיה הקלות נודעת השפעה על תפקודה.

19. יתר על כן, הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי "נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובאלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191|).

ראה גם ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג פ"ד מג(1) 137, 157. 16.3.89)

20. אמנם בהחלט ניתן להניח כי העובדה שהתובעת סובלת מהפרעת PTSD המקנה לה נכות נפשית גם אם נמוכה, תשפיע במידה מסוימת על עבודתה, ואני מאמין לה כי לאחר התאונה החלה לסבול ממצבי רוח, חלה אצלה ירידה מסויימת במוטיבציה, והיא חשה כי סובלת מהפרעות שונות בתחום הנפש כמתואר בתצהירה. יחד עם זאת השלכת נכות זו על תפקודה לא הוכחה כדבעי בשיעור הגבוה מקביעת מומחה ביהמ"ש.

21. ראשית, אני מוכן כאמור לקבל את טענות התובעת כי עדיין חווה קשיים בתחום הנפש כתוצאה מן התאונה, ואין ספק כי טופלה לאחר התאונה ע"י פסיכיאטרים, פסיכולוגים ונוירולוגים (ראה נספח א לתצהיר התובעת), אך פגיעה תפקודית ניכרת בשיעור הנטען על ידה, הייתה באה לידי ביטוי עד היום בין היתר בטיפולים רפואיים מוגברים, ובשימוש משמעותי ורב בתרופות.

כך, חרף טענות התובעת כי סובלת עד היום מהפרעות בתחום הנפש ממצבי רוח משתנים, מירידה במוטיבציה וחוסר סבלנות, ומצבה כיום אינו שונה משהיה מיד לאחר התאונה (ראה תצהירה ס' 4 לפרק הנכויות), היא לא הציגה בפני בית המשפט קבלות או מרשמים על שימוש מוגבר בתרופות נגד כאבים או תרופות פסיכיאטריות מאז אוקטובר 2009, כחצי שנה לאחר התאונה, ואף לא הציגה ביקורים אצל רופאים פסיכיאטרים. התובעת טענה בביהמ"ש כי בשנה הראשונה היתה בטיפולים אינטנסיביים, והיה מצופה שתגבה טענתה דלעיל כי מצבה בעצם לא שופר במסמכים רפואיים דומים, אך היא לא עשתה כן.

גם לו הייתי מקבל טענתה שלא הוכחה וגובתה בראיות בנוגע לחיסרון כיס בעטיו לא המשיכה בטיפולי פסיכולוג פרטיים הרי שעדיין היה מצופה כי יהיו ברשותה מרשמים על שימוש בתרופות ותיעוד ביקורים אצל פסיכיאטרים של קופת חולים או למצער רופא המשפחה.

22. שנית, התרשמותי היא שמסלול חייה של התובעת לא נפגע, לאחר ימי היעדרות בודדים שבה לעבודתה בחברת "מגזרים" באותו היקף משרה (ס' 18 לתצהירה , פרוטוקול הדיון מיום 2.10.13 עמ' 10 ש' 12-14), כאשר עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת עצמה מלפני התאונה ואחריה בחברת מגזרים מראים כי שכרה למעט בחודש היעדרותה לא נפגע (ראה נספח ב' לתצהיר התובעת) כאשר שכרה הממוצע של התובעת היה לפני התאונה בשיעור 6861₪ (ממוצע 4 חודשים עובר לתאונה), ואילו לאחריה נשאר בשיעור דומה ועמד על ממוצע של 6938 ₪ לחודש ולמעשה עלה עד חודש מאי 2010. לאחר פיטוריה ותקופה בה קיבלה דמי אבטלה השיגה עבודה בחברת "אקסטרא מייל" בה עבדה החל מחודש דצמבר שנת 2010 עד חודש יוני שנת 2011. שכרה דמה לשכרה עובר לתאונה בחברת מגזרים, ולמעשה אף היה גבוה ממנו במקצת (ראה נספח ד' לתצהירה).

23. אמנם מתלושי השכר שצרפה התובעת ניתן לראות כי לאחר סיום עבודתה באקסטרא מייל לא מצאה עבודה תקופה ממושכת וקיבלה דמי אבטלה, ואחרי כן אף עבדה אף במקומות שבחלקם שכרה היה נמוך משמעותית משכרה עובר לתאונה, כמו עבודתה בחברת גולדשטיין (ראה נספח ו' לתצהירה) ואף לא התמידה בעבודה אחת לאורך זמן (ראה תלושי שכר נספח לסיכומיה ולתצהירה) ולעיתים אף לא עבדה כלל, אך איני סבור כי התובעת עמדה בנטל להראות כי פיטוריה מחברת מגזרים נבעו מן התאונה, כמו גם העובדה כי התקשתה להתמיד במקום אחד אחריהם.

24. כך, מכתב הפיטורין מחברת מגזרים שצרפה (נספח ג' לתצהירה) מלמד כי סיבת פיטוריה היתה קיצוצים. התובעת טענה בתצהירה (ס' 6) כי קיצוצים היתה הסיבה הרשמית שצויינה במכתב הפיטורין, אך למעשה פוטרה עקב הירידה החדה בתפקודה בשל התאונה, כאשר מעבידיה נעתרו לבקשתה לציין במכתב כי פוטרה עקב צמצומים על מנת שלא לפגוע בהמשך תעסוקתה בעתיד. עם זאת מתצהירה של מנהלת התובעת הגב' אניה אושרימסקי אשר פיטרה את התובעת, לדברי התובעת, באופן אישי כלל לא עולה כי התובעת פוטרה על רקע תפקודה עקב התאונה. להפך העדה ציינה כי סיבת הפיטורין היתה צמצומים בחברה, וכי אף היא עצמה פוטרה לאחר מספר חודשים (ראה ס' 10-11). העדה אף תארה את התנהלות התובעת בעבודתה תוך שהיא מציינת כי היא עובדת חרוצה ואחראית (ס' 4) מבלי להזכיר כלל כי חל שינוי בתפקודה לאחר התאונה. התובעת ויתרה על העדתה של עדה זו. ולפיכך יש לקבל את דבריה כהוויתם.

כל שציינה העדה היה כי התובעת היתה יוצאת לעיתים לטיפולים רפואיים במהלך העבודה (ס' 9), נתון שאף לא בא לידי ביטוי בשיעור משכורתה של התובעת בחברה שאף טענה היא עצמה כי פוטרה בין היתר על רקע היעדרותיה הרבות.

25. גם העד חזי נאמן, מי שהיה בן זוגה של התובעת, חיזק מסקנה זו בדבר פיטוריה של התובעת עקב צמצומים וטען כי במקום עבודתה של התובעת היתה אוירה של פיטורין וקיצוצים (עמ' 7 ש'27 ס' 8 לתצהירו), קרי מדובר היה בפיטורין גורפים.

26. לא זו אף זו, התובעת עצמה בעת חקירתה הנגדית אישרה כי מעבידתה, הגב' אושרימסקי, אשר פיטרה אותה באופן אישי לא טענה בפניה כי אינה עובדת כהלכה, וכל שציינה בפניה עת פוטרה היה כי סיבת פיטוריה נובעת מצמצומים (עמ' 11 ש' 6-8). הדעת נותנת כי אילו מעבידיה של התובעת לא היו מרוצים מתפקודה במשך תקופה של למעלה משנה היו מציינים זאת בפניה. למעשה מהחומר הרפואי עולה כי התובעת ציינה בפנ ד"ר חייקין הפסיכיאטרית שטיפלה בה כי היא מקבלת פידבקים בעבודה עקב הפיכתה ליותר תוקפנית מה שמצביע אף הוא כי מעבידיה דוקא היו מרוצים ממנה (ראה נספח א' לתצהיר התובעת).

27. בנוסף במצב בו לא נאמר לתובעת גם לשיטתה , ע"י הגורם שפיטר אותה כי פיטוריה נובעים מתפקודה הירוד בשל התאונה היה מצופה כי תביא לעדות את המעסיק הנזכר בסעיף 6 לתצהירה אשר נעתר לכאורה לבקשתה לציין במכתב הפיטורין סיבת פיטורין שונה מאשר הסיבה המתועדת בעטייה פוטרה, אך היא לא עשתה כן, ובהיעדר עדות זו נותרה טענתה זו בגדר השערה סובייקטיבית בלבד.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו) 30.5.02).

מכאן שלא הוכחה טענתה כי פוטרה עקב תעצומות הנפש אותן נדרשה להשקיע בעבודתה ולא עמדה בעומס הנפשי.

28. יתרה מזאת, התובעת לא הוכיחה כי כשלה במציאת עבודה שוות ערך לעבודה בה עבדה עובר לפיטוריה עקב התאונה. התובעת לא הביאה לעדות את מעסיקיה או למצער חלק ממעסיקיה במקומות בהם עבדה לאחר פיטוריה בתנאים פחותים ובשכר נמוך מזה שנהגה לפני פיטוריה, אשר יעידו כי בשל מגבלותיה הנפשיות ודרך התנהלותה התקשתה בעבודה. היא אף לא נתנה שום הסבר לתמיהה מדוע לא טרחה להזמינם כעדי תביעה מטעמה. הימנעות זו פועלת אף היא לחובתה.

29. עוד אציין כי דווקא בשנה בה התמידה התובעת בעבודתה בחברת מגזרים נכותה הנפשית, לפי קביעת מומחה בית המשפט, היתה כפולה בשיעורה מזו שנותרה אצלה אחרי כך לצמיתות, ובמהלך תקופה זו תפקדה כרגיל מבחינת שכרה אשר לא נגרע במאום, ולא הובא איש כאמור להעיד על קשייה הנטענים. הדעת נותנת כי לאחר מכן עת נכותה קטנה צפויה היתה התובעת לעבוד ולהשיג עבודה בגילה הצעיר בתנאים דומים, ואכן בחברת אקסטרא מייל בה עבדה תקופה של כמה חודשים הרוויחה כאמור אף שכר שעלה במקצת על שכרה עובר לתאונה, מה שמראה שפוטנציאל השתכרותה ותפקודה לא נפגעו.

העובדה כי התקשתה במציאת עבודה, וכי עבדה לפרקים בעבודות פחותות ממה שנהגה אשר הדהימו את חבריה (ראה למשל עדות חברתה גופמן פרוטוקול הדיון מיום 2.10.13 עמ' 6 ש' 21-22) אין בה להוכיח כשלעצמה כי תפקודה נפגע בשיעור הניכר לו טוענת, והעובדה כי לא השיגה עבודה דומה או התמידה בה יכולה להיות מוסברת בסיבות אחרות, כמו מצב השוק הקשה או חוסר התמדה שלה עצמה ללא קשר לתאונה. למעשה אין בידי בית המשפט נתונים אודות התמדתה של התובעת בעבודות קודמות שלה עובר לחברת מגזרים.

30. למעלה מן הנחוץ אציין כי גם לו הייתי נכון לקבל כי התובעת פוטרה ולא התמידה בעבודתה עקב בעיות נפשיות אין בכך לומר כי בעיות אלו נבעו מן התאונה. מומחה ביהמ"ש ציין כאמור כי קשיים דומים לאלו הנטענים ע"י התובעת עשויים לנבוע ממצבים אחרים, ולא רק בשל תאונת דרכים, תוך שהוא מציין כי פרופיל חלק מתשובותיה בבדיקתו שלו נמצא לא תקף. דבריו חוזקו אף בידי הגורמים מתחום הנפש שטיפלו בה, כגון הפסיכיאטרית ד"ר חייקין, אשר תיארה את התובעת כבעלת אישיות הלוקה בהפרעה הסתגלותית וכבעלת קווי אישיות נרקסיסטיים בולטים (צורף לתצהיר התובעת) ואף ע"י הפסיכולוגית, ד"ר פלורנטין, אשר טענה כי כלל לא ברור אם תלונותיה דהיום הינן פועל יוצא של התאונה או קשורים להיסטוריה שלה (צורף לתצהיר התובעת).

31. בנוסף, גם טענותיה כי התקשתה במציאת בני זוג ובשימור מערכות יחסים לאחר התאונה לא הוכחו. למעשה מחומר הראיות עולה כי עוד לפני התאונה נפרדה מבעלה לו נישאה ברוסיה (עמ' 9 ש' 22-23), וזאת אין חולק ללא קשר לתאונה, כך שאי יכולתה הנטענת להצליח בקשרים רומנטיים אפיינו אותה אף עובר לתאונה (ראה תצהיר חזי נאמן). זמן מסויים אחרי התאונה, לפי תצהיר חזי נאמן, בן זוגה, החלה בקשר רומנטי עימו במשך שלוש שנים, במהלכם גרו יחדיו שנתיים (ראה תצהיר נאמן ס' 9). אין ספק כי מדובר בתקופה ממושכת, והתובעת לא הוכיחה כי פרידה לאחר למעלה משלוש שנים הינה התנהלות חריגה לבחורות בנות גילה או כי פרידה כזו מקורה בבעיות נפשיות.

32. לבסוף אציין כי העובדה כי התרחש אירוע בודד לפי העד נאמן (עמ' 7 ש' 15-16 , ס' 11 לתצהירו) במהלכו נסעה התובעת ברכב והיתה עדה לחיכוך צמיגים וריח שרוף, מה שהביא להיסטריה מצידה, אין בו כדי להוות משקל נגד לכל החסרים והתמיהות שתוארו, ובכל מקרה אין באירוע בודד זה בו נזכרה התובעת כביכול בתאונה כדי להוכיח כי תפקודה נפגע בשלל מישורי חייה כמתואר. עוד אציין כי מהתיעוד הפיזיוטרפי (נספח א לתצהיר התובעת) עולה כי התובעת נהגה ביום מסויים ארבע שעות מספר חודשים לאחר התאונה, מכאן נלמד שלא חותה קשיים להיכנס לרכב לאחר התאונה. התובעת אף המשיכה בשגרת חייה וערכה נסיעות לחו"ל ללא מגבלה לבקר את הוריה בשנת 2010 ברוסיה (עמ' 9 ש' 16-17) ואף את אחותה בצרפת, כך שבחיי היומיום נהגה ברכב, נסעה לחו"ל ותפקדה כאדם רגיל

33. לאור האמור לעיל , אני מוצא מקום להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור נכותה הרפואית קרי 5%.

הפסד השתכרות לעבר:

34. התובעת טוענת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה לעבר מיום התאונה ועד למועד פסק הדין בהתבסס על הפערים בין שכרה עובר לתאונה אותו יכולה היתה התובעת, לשיטתה, להמשיך להרוויח לבין הפסדיה בפועל לאור תקופות לאחר התאונה בהן לא עבדה כלל ותקופות בהן עבדה במקומות אחרים בשכר נמוך משכרה עובר לתאונה.

35. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובע להוכיח, והיא לא עמדה בנטל להוכיח את שיעור הפיצוי לו טוענת.

36. כמפורט לעיל לא מצאתי ירידה ברמת ההשתכרות של התובע לאחר התאונה בחברת מגזרים ולא מצאתי קשר בין נכותו התפקודית לבין רמת השכר אותה השיגה. להיפך אין חולק על כך שלאחר תקופת היעדרות קצרה, כאמור, חזרה התובעת לעבודה מלאה באותו היקף משרה ועבדה ללא כל מגבלה (ראה נספח ג' לתצהיר התובעת). גם טענותיה של התובעת על הפחתה בשכרה עקב היעדרויות ממקום עבודתה לא זכו לתימוכין בתלושי השכר.

37. התובעת כאמור אף לא הוכיחה כי סיבת פיטוריה מחברת מגזרים, מה שהביא לעובדה כי נדדה בין מקומות עבודה בשכר נמוך לעיתים משנהגה לקבל ללא יכולת להתמיד, נובעת מן התאונה, והרושם המתקבל הוא כי פוטרה עקב קיצוצים. היא אף לא הוכיחה כי בשל התאונה התקשתה במציאת מקום עבודה חלופי הדומה בתנאיו לקודם או כי לא הצליחה להתמיד במקום אחד דווקא בשל התאונה, ולראייה כאמור דווקא בתקופה בה נכותה היתה גבוהה ביותר, לפי קביעת המומחה, המשיכה לתפקד ולהרוויח שכר באותו שיעור שנהגה להרוויח עובר לתאונה. אחרי התאונה אף עבדה, כאמור, בחברת אקסטרא מייל בה הרוויחה שכר שאף עלה במקצת על שכרה עובר לתאונה. מכאן שלא הוכח כי הפסדי שכרה של התובעת לאחר פיטוריה נובעים מן התאונה.

38. עם זאת אין מחלוקת כי לתובעת נכות צמיתה בתחום הנפש, ולא ניתן לשלול כי פגיעתה ומומה, גם אם מזעריים, תרמו אף הם במידה כלשהי לחוסר יכולתה למצוא עבודה בתנאים דומים לזו בה עבדה עת פוטרה ממגזרים, ואף להתמיד בעבודה כזו לאורך זמן. בנוסף, בחודש התאונה, קרי מרץ 2009, אין מחלוקת כי התובעת הרוויחה שכר נמוך בכאלף ₪ מהשכר הקבוע שלה באותה תקופה עקב ימי היעדרותה בשל התאונה (ראה תלושי שכר בחברת מגזרים נספח ג' לתצהיר התובעת), ועל כן יש לפצותה בסכום זה.

39. לפיכך מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר בסך של 8,000₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

40. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95).

41. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

42. התובעת מציעה לאור ירידת השכר הגדולה שהיתה מנת חלקה ולאור העובדה כי לא צברה ותק במקצועה כפי שעשויה היתה אלמלא התאונה לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על פי ממוצע הפסדיה בשנים שלאחר התאונה בסך 1910 ₪ ושכרה עובר לתאונה. לפי חישוביה אם כן היא עותרת לפצותה בסכום של 106,987 ₪.

43. הנתבעות מנגד טוענות כי התמונה אותה מבקשת התובעת לצייר לגבי יכולותיה ותפקודיה מגמתית ומוקצנת, וכי מדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית. לפיכך לטענתה, לא ייגרם לתובעת הפסד השתכרות לעתיד.

44. לא נסתרו ע"י הנתבעות קביעותיו של המומחה ביחס לשיעור נכותה הקבועה וכן קביעותיו בכל הנוגע לפגיעה שנגרמה לתובעת עקב התאונה בתחום הנפש לצמיתות ולהפרעת -PTSD בה לקתה. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כל אימת שתחליט לתור אחר עבודה חדשה כפי שעשתה בשנים האחרונות. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94).

כאמור לעיל,מצאתי כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת על 5%.

45. לאור זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה עפ"י חישוב של 5% נכות תפקודית, עד גיל 67 בשכר 6895 ₪ ,מחצית אקטוארית לאור אי ירידה בשכר: 43,298 ₪.

בגין הפסד פנסיה אני פוסק לתובעת סך של 6,200 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה

46. עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

47. התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, פסיכיאטריים ופסיכולוגים, וכן בגין טיפולים אלטרנטיביים פיזיותרפיים וכירופרקטיים וכן עבור הוצאות מוגברות עבור נסיעות לטיפולים אלו אותן מעריכה בסך 3500 ₪ (רק הנסיעות). היא אף מפנה להעתקי קבלות חלקיות במסגרת תצהירה וסיכומיה בנוגע לטיפולים פסיכולוגיים בסך 7411 ₪ הכוללות טיפולים נפשיים במסגרת קופת חולים ובמסגרת פרטית. אי לכך עותרת לפיצוי בסכום זה. לטענתה מומחה ביהמ"ש קבע כי תיזקק להמשך טיפול בתחום הנפש. לטענתה היות שמיצתה את זכויותיה בקופת חולים יש לפסוק לה פיצוי בהתאם למחיר טיפול פרטי בסך 400 ש"ח לשבוע.

48. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי הטיפולים להם זקוקה התובעת לא קשורים בהכרח לתאונה, אלא יתכן ונזקקת לטיפול נפשי בשל אישיותה, ובכל מקרה טיפולים ניתן לקבל גם במסגרת סל הבריאות. עוד היא מוסיפה כי מומחה ביהמ"ש לא קבע צורך בטיפולים, אלא במעקב, והעובדה כי התובעת לא טופלה טיפול נפשי מזה למעלה משלוש שנים, לא נטלה תרופות ולא היתה במעקב רפואי מלמדת כי לא תיזקק לטיפול בתחום הנפש גם בעתיד.

49. אין מחלוקת כי לתובעת נכות קבועה בתחום הנפש, ובהחלט מתקבל על הדעת שטופלה בגינה פסיכולוגית לאחר התאונה. הנתבעת לא הוכיחה באמצעות הגשת תיקה הרפואי של התובעת כי גם עובר לתאונה נזקקה לטיפולים נפשיים, ואי לכך סביר בהחלט כי הצורך בטיפולים נבע מן התאונה.

50. אכן בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת הוכיחה באמצעות עדותה של הד"ר פלורנטין כי מטופלי קופת חולים זכאים לשלושים טיפולים פסיכולוגים בלבד למשך כל חייהם (עמ' 4), ומכאן ניתן ללמוד על הצורך של התובעת בטיפול פרטי. כמו כן אישרה העדה כי גם בקופת חולים קיימת השתתפות עצמית עבור הטיפולים הנ"ל, והיא מקבלת תשלום מצד המטופל לפי תעריפי הקופה (פרוטוקול הדיון מיום 2.10.13 עמ' 4 ש' 16-17). לפיכך אני מוצא לנכון לפסוק לתובעת פיצוי על סך 7500 ₪ בהתאם לקבלות שצורפו.

באשר לשאר הטיפולים שעברה, כולל הטיפולים הפיזיותרפים והתרופות להן נזקקה, הרי שהתובעת נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקקת לתרופות הכלולות בסל הבריאות, שמיום 1.1.2010 מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית, תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010 התשנ"ט 2009, לא נגבית השתתפות עצמית בעבורן, וניתן פטור אף מהוצאות הנסיעות לטיפולים רפואיים גם אם התאונה התרחשה עובר לתיקון. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

51. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה לטיפולים אלה לפחות עד שנת 2010. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 3000 ₪.

52. באשר לתקופת העתיד, המומחה ציין בחוות דעתו כי התובעת תיזדקק להמשך מעקב פסיכיאטרי, ומכאן נובעת האפשרות כי יתכן ותיזקק לטיפולים בתחום הנפש בעתיד. עם זאת במצב בו התובעת עצמה לא הראתה כי היתה במעקב פסיכיאטרי כהמלצת המומחה למצער בקופ"ח (להבדיל מפסיכולוגי עליו נדרש תשלום) קיים ספק באשר להיזדקקותה לטיפולים בתחום זה בעתיד. לאור כל השיקולים הנ"ל ולנוכח העובדה כי מספר הטיפולים בקופת חולים הינו מוגבל מוכן אני לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 5,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

53. בס' 19 לתצהירה טענה התובעת כי לאחר התאונה סבלה ממגבלות אורתופדיות משמעותיות וטופלה בטיפולים פיזיותרפים וכירופרקטים. אי לכך התקשתה בעבודות משק הבית ונעזרה בחבר שלה דאז. אי לכך עותרת לפיצוי בסך 5 שעות שבועיות לשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, 3-4 שעות למשך שלושה חודשים נוספים, ובחצי שנה עד שנה נוספת בסך שעתיים לשבוע.

54. לעומתה טוענת הנתבעת בסיכומיה כי בשים לב לנכותה המזערית של התובעת אין כל הצדקה לקבוע לה פיצוי בגין עזרה מוגברת מצד קרובים, במיוחד כשמדובר בנכות נפשית ולא גופנית. לטענתן גם בתקופה הראשונה מדובר על נכות קלה של עשרה אחוזים בלבד.

55. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (קציר פיצויים בשל נזקי גוף עמ' 792).

56. במקרה דנן מדובר בנכות רפואית מזערית של עשרה אחוזים לשנה הראשונה וחמישה אחוזים לצמיתות מיד לאחר מכן. נכות זו הינה כאמור בעלת משמעות נמוכה מבחינה תפקודית, והתובעת שבה לעבודתה בסמוך לאחר התאונה.

57. התובעת לא השכילה לצרף ראיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת, והעד נאמן אשר לשיטת התובעת סייע לה בעבודות משק הבית לא ציין דבר בתצהירו על עזרה שהעניק לתובעת במשק ביתה, מלבד כי התגוררה עימו בימים שלאחר התאונה בהם טיפל בה (ס' 6 לתצהירו). הימנעותו מלהזכיר את העזרה הנטענת אומרת דרשני ופועלת לחובת התובעת. לא זו אף זו, דבריו אלו נסתרו ע"י חברתה של התובעת, העדה גופמן, אשר ציינה כי היא ובן זוגה הם שלקחו את התובעת לביתם למספר ימים לאחר התאונה (ראה תצהיר גופמן ס' 9-11) מה שמעמיד בספק את העזרה שקיבלה מייד לאחר התאונה.

58. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי:

"מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90).

59. יחד עם זאת, אין ספק כי בתקופה המיידית הסמוכה לאחר התאונה, בשים לב לתלונתה של הנפגעת וחלקי הגוף הרבים בהם נפגעה (ראה מסמכים רפואיים נספח א לתצהיר), סביר כי נזקקה התובעת לסיוע מוגבר מצד גורם כלשהו. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

60. אי לכך אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק בסכום גלובאלי של 1500 ₪.

כאב וסבל

61. ב"כ התובעת ביקש לטעון כי בשל תקופת הטיפולים הממושכת, גילה הצעיר ומגבלותיה שפורטו ראוי לפצותה בגין ראש נזק זה בפיצוי מקסימלי על בסיס 10% נכות.

62. בענייננו מהתיעוד הרפואי עולה כי בעקבות התאונה נזקקה התובעת לטיפולים רבים, ביניהם טיפולי פיזיותרפיה ואף למסכת טיפולים בתחום הנפש. סבורני אם כן כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים בהם על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו בעניין הכאב והסבל, בכדי לפצות כראוי בגין כאב וסבל שלא מצאו ביטוי באחוזי נכות.

על כן הנתבעת תפצה את התובע בראש הנזק של כאב וסבל בסך 12,500 ₪.

סוף דבר

63. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 86,998 ₪ ובמעוגל 87,000 ש"ח.

64. הנתבעת תישא בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ.

65. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

66. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

67. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ד, 29 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.